אולי זה חור בהשכלה, אולי זה פרט ביוגרפי שמישהו אחר היה מצניע, אולי אני צריכה להתחבא מתחת לשולחן ולהשמיע קולות של שטיח, אולי בכלל צריך להוציא לי צו גירוש מסימניה (לא לדחוף, יש מקום לכולם), אבל אני בכל זאת אגיד את זה: קוראים לי שונרא החתול וזה הגרוסמן הראשון שקראתי אי פעם.
איכשהו יצא שדרכיהם של דויד גרוסמן ושונרא החתול לא הצטלבו עד כה. אולי זה מפני שדרכו שמאלנית ודרכי ימנית (אם כי במקרה של עמוס עוז זה לא הפריע לי עד לפני כמה שנים), אולי זה מפני שלא נמשכתי לקרוא את גרוסמן אחרי שהצצתי בסרט אחד או שניים שמבוססים על ספריו בהם היה משהו מתיש ולא ריאליסטי, אולי זה מפני שחוץ מאשר בנאומו המבריק "ובימים ההם אין מלך בישראל" במלחמת לבנון השנייה (ימי מלכותו של אהוד אולמרט העבריין המורשע) לא אהבתי לשמוע את קולו היודע-כל, רב החשיבות העצמית והפסקני, כאילו מישהו נתן לו מונופול על המוסר והצדק בעולם.
מה שבטוח זה שמכל מיני סיבות פיתחתי אנטיגרוסמניה משולבת בגרוסמנופוביה.
נכון לעכשיו, הגרוסמנופוביה התפוגגה.
השד לא כל כך נורא. ולא רק שהוא לא נורא, הוא בכלל לא שד. הוא חתיכת ממזר שיודע לכתוב. בוקר טוב, שונריהו.
האנטיגרוסמניה, לעומת זאת, התעצמה.
גם בגלל הסיפור של פרס ישראל לספרות (קוזאק נגזל שכמותו) אבל בעיקר מפני שאת *השמאלניות נוטפת השנאה שלו הוא לא הצליח להניח בצד אפילו למשך השעה וחצי של הופעת הסטדנאפ של דובלה ג'י (גרינשטיין) שמתוארת לאורך 191 עמודי הספר. 191 עמודים נטו בסך הכל, והוא לא הצליח להתאפק.
אבל נניח לפוליטיקה לעת עתה.
להקה מתוקה שרה "במורד הגרון מתחלקת מועקה". תמיד צרם לי שהמועקה שלהם 'מתחלקת' ולא 'מחליקה'. זה הזכיר לי את המורות בילדותי שנזפו בילדים שאמרו "התחלקתי על בננה" ושאלו בהתרסה "לכמה חלקים בדיוק?"
אז אצלם המועקה אולי מתחלקת לכמה חלקים במורד הגרון, אבל המועקה שהתיישבה לי בגרון כשקראתי את הספר לא התחלקה. היא גדלה והתעצמה בעודה מחליקה לה לעבר הלב ומקימה בו מאחז. חוקי ,חוקי... עם אישורים והכל.
ולמה מועקה? מן הידועות והמוסכמות הוא שילדים ובעלי חיים גונבים את ההצגה. ושילדים תמיד אומרים את האמת. שקר. מה שפחות מוסכם הוא שילדים, בחלקם, הם אחד המינים המרושעים והאכזריים עלי אדמות. ילדותו של דובלה גרינשטיין נשלטה ע"י ילדים מרושעים ואכזריים כאלה וזה היה עצוב. עצוב מאוד. הלב כאב. המועקה רבצה עליו והכאיבה לו.
בתחילת הקריאה, הבחירה של גרוסמן בסטנדאפיסט כדמות הראשית בספר נראתה לי מאולצת. הרגשתי כאילו גרוסמן לא היה סגור על מה ועל מי לכתוב, אז הוא סובב מעין גלגל מזל כזה של עיסוקים והחץ נעצר על סטנדאפיסט. כנ"ל לגבי נתניה, העיר שבה מתקיימת ההופעה של הסטנדאפיסט - גם היא נראתה לי סוג של רולטת ערים שגרוסמן סובב והכדור עצר בתחנה של נתניה. (ואם אזכור שמו של גרוסמן בנשימה אחת עם גלגל מזל ורולטה מתפרש כזלזול במקרה הטוב או קאזוס בלי במקרה הרע, זו לא כוונתי בכלל. כבודו של גרוסמן הסופר במקומו מונח.)
עם התקדמות הקריאה, הבנתי למה הוא היה צריך להיות סטנדאפיסט, אם כי הוא יכול היה להיות גם שחקן שמעלה הצגת יחיד אוטוביוגרפית בתיאטרונטו. לא השתכנעתי בנחיצות של נתניה דווקא אך למען ההגינות עלי להודות שייתכן שכל עיר אחרת הייתה מעוררת אצלי את אותה תגובה.
הפעם היחידה בה נטשתי הצגה באמצע הייתה דווקא בהצגת יחיד בפני קהל שלא מנה יותר מ-30 איש באולם תיאטרון קטן ואינטימי, שבו כל גירוד באוזן או כחכוח בגרון מושך תשומת לב, קל וחומר נטישה באמצע ההצגה.
הסיבה הייתה פרוזאית למדי: השחקן היה כרסתן. אין לי דבר וחצי דבר נגד כרסתנים, אלא שהשחקן הכרסתן לבש טי שירט שקטנה עליו בכמה מידות, וזו לא הייתה תלבושת אלא בחירה אישית שלו. הכרס שלו בצבצה החוצה ללא הפסקה, והריטואל הזה של בצבוץ הכרס והיד שמנסה למשוך את החולצה למטה חזר על עצמו בכל דקותיים בערך. זה היה מחזה לא מלבב, לא אסתטי ולא מכבד את הקהל שיושב במרחק יריקה מהבמה.
כשהרגשתי שהכרס השתלטה על ההצגה ולא אפשרה לי להתרכז בתוכנה, קמתי ויצאתי. ועם כל הרצון להצניע את היציאה כדי לחוס על כבודו של השחקן, זה היה בלתי אפשרי בנסיבות הללו. הרגשתי לא נעים, אבל הוא הביא את זה על עצמו. אני עשיתי מאמץ לבוא לראות אותו, אז שיתכבד האדון ויעשה מאמץ לא להראות לי יותר ממה שאני רוצה לראות.
גם במהלך ההופעה של דובלה ג'י, הקהל נטש. טיפין טיפין הם נטשו, והנטישה לא נעלמה מעיניו. הם באו לראות הופעת סטנדאפ ולהיקרע מצחוק אבל במקום דמעות של צחוק, הוא הביא אותם לסף דמעות של עצב, רחמים ומועקה. אני לא הייתי נוטשת במקומם, אבל אני לא יכולה לכעוס על הנוטשים. לדידי, דובלה ג'י דווקא כיבד אותם בהשתפכות אישית וכואבת, אבל כנראה לא כולם הצליחו לעמוד בשיטפון.
הספר, כמו ההופעה, אינו קל לעיכול. בין שלל בדיחות לא רעות ולא ממוחזרות של דובלה ג'י (אני לא הכרתי אף אחת) וכמה בדיחות שמאלניות גסות וסרות טעם שגרוסמן פשוט לא יכול היה לוותר עליהן (כן, גרוסמן, לא דובלה ג'י), דובלה ג'י שלנו מספר על ילדותו הקשה ותוך די כך קורס ומתפרק מול הקהל.
וכמו בסרטים שלו שלא אהבתי, גם בספר היה משהו מתיש ולא ריאליסטי, על גבול הקרקסי והגרוטסקי. קומדיה טראגית של טעויות, אפילו. דוגמאות:
# ילד מקבל בשורת איוב, אבל הבשורה מפוררת לחתיכות של פאזל ואין אף מבוגר בסביבה שמסוגל לחבר בשבילו את החתיכות ולומר לו מפורשות מה בדיוק קרה.
# ילד סובל מהצקות קשות והשפלות חברתיות ובתגובה מפתח הרגל גופני משונה ולא אמין, שלא לומר לא נורמלי.
# ילד גדל והופך למבוגר שעולה על הבמה רק כדי להיתקל בדמות שולית, נשכחת ומוזרה מעברו, דווקא באחד הערבים המשמעותיים ביותר בחייו.
לטעמי, היו יותר מדי דברים מאולצים, מהונדסים, מתוכנתים, מתובנתים. אין זרימה, אין שטף. הכל מתאמץ מדי.
זה כמו איזה שטאנץ שנוצק מראש ולתוכו נזרקו מילים ועוד מילים. ואיכשהו, הן גם יושבות בול וגם לא מתאימות בכלל.
אלון דה אלפרט ביטא היטב חלק מתחושותיי בביקורת שהוא כתב על הספר.
"תוך כדי קריאה התחוור לי שוב משהו על גרוסמן, אולי הסיבה שאני קצת סובל מהספרים שלו למרות כל היופי הזה שמבצבץ כמעט מכל משפט. [...] הכול מהודק ומתוחכם ואינטיליגנטי, אבל אתה לא יכול לשאת את זה, ואתה מתקדם, בולע את הרוק החומצי העבש שלך וממשיך לחתור, מתפעל למוות, ולא נהנה, כל כך לא נהנה."
התקציר של הספר יומרני, פומפוזי, אובר-דרמטי ומלא בחשיבות עצמית.
דוגמאות:
# "כתוב בתנופה ובגעש" – לי היא הזכירה את התנופה והגעש של מכוניות במעלה הקסטל בשנות ה-70.
# "וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה" – אולי אני לא מבינה גדולה באופנה עילית, אבל לא אמורים להיות בה חרירים.
והעטיפה של הספר. מה זה בדיוק אמור להיות?
כתוב שזה רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" פסל, ברונזה צבועה, 1996.
זה פסל? זה איור של הפסל? זו השטחה של הפסל? זו מגזרת נייר של הפסל? זו אנימציה של הפסל? זה וורהוליזציה של הפסל?
חקרתי באינטרנט ולא מצאתי. לא תשובות ולא את הפסל..
אני, בכל מקרה, לא מורידה את הכובע. לא בפני העטיפה, לא בפני הספר ולא בפני הסופר.
אז בעצם קיבלתי שלושה גרוסמנים בכובע אחד: הראשון, האחרון והיחיד.
ולסוס שנכנס לבר אני מאחלת שייצא ללא פגע ושייזהר ממתלה הכובעים המוזר של ליכטנשטיין.
**ונסיים בבדיחת-חידת היגיון: מה אמרו נושאי המגבעת לזה שנופל מחוץ לזמן?
= = = = = = = = = =
*שמאלניות
"...אהלן חברס! הוא מרעים, יופי שהגעתם, איזה ערב מטורף הולך להיות פה, מקצות הארץ באתם, אני רואה פה חברה מירושלים, מבאר שבע, מראש העין... קולות מירכתי האולם צועקים – מאפרת! מאריאל! הוא מתפלא: רגע, אז מי נשאר להרביץ לערבים? סתם, סתאאם, צוחקים איתכם, קבלו מיד פיצוי! קחו עשרים מיליון דולר לקניית פופים ומסטיק-כדורים למתנ"ס על שם הקדוש ברוך גולדשטיין, השם ינקום דמם. לא מספיק לכם? אין בעיה בכלל! קחו עוד דונם ועוד עז, קחו עדר עזים, קחו את כל ענף הדיר, קחו את המדינה קיבינימט, אה, כבר לקחתם.
[...]
-הי בעלבית, יואב נשמה, תראו איזה פרצוף קיבל, מה נבהלת, נשבע לך, לא יהיו יותר דיבורים כאלה, גמרנו, אמרתי, הבטחתי, נתתי מילה שלי, אני יודע, התפלק לי, אין, אין פוליטיקה, אין כיבוש, אין פלסטינים, אין עולם, אין מציאות, אין שני מתנחלים הולכים בקסבה של חברון, בחייאת יואב, רק אחת, אחרונה...
[...]
רגע חברה, הוא מפציר, אתם תאהבו את זה, תמותו על זה, באחריות, תקשיבו: ליד שני המתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו עֲרַבּוּש, שם גנרי.
[...]
פתאום שומעים רמקול של צה"ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבק, תשמיש-קודש, למה עשית את זה? ואז תשמיש-קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר. בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן." (עמ' 55-56)
**תשובה
צשת שאפג צפת חפח (בשפת אתב"ש)
החרם הדירוגי נמשך. אין דירוג לספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
