• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של שונרא החתול

תמונה של שונרא החתול
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של שונרא החתול

תמונה של שונרא החתול
הוצאה לאור:הספריה החדשה
שנת הוצאה:2013
הקודמת
סוריקטה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“הוא נראה כמו האדם האחרון שתהיה לי איתו איזושהי מערכת יחסים. מכנסי גברדין כמו שאבא שלי היה לובש כשהיי”

7/76
ביקורות על סוס אחד נכנס לבר
הבאה
אור
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•7 דקות קריאה

אולי זה חור בהשכלה, אולי זה פרט ביוגרפי שמישהו אחר היה מצניע, אולי אני צריכה להתחבא מתחת לשולחן ולהשמיע קולות של שטיח, אולי בכלל צריך להוציא לי צו גירוש מסימניה (לא לדחוף, יש מקום לכולם), אבל אני בכל זאת אגיד את זה: קוראים לי שונרא החתול וזה הגרוסמן הראשון שקראתי אי פעם.

איכשהו יצא שדרכיהם של דויד גרוסמן ושונרא החתול לא הצטלבו עד כה. אולי זה מפני שדרכו שמאלנית ודרכי ימנית (אם כי במקרה של עמוס עוז זה לא הפריע לי עד לפני כמה שנים), אולי זה מפני שלא נמשכתי לקרוא את גרוסמן אחרי שהצצתי בסרט אחד או שניים שמבוססים על ספריו בהם היה משהו מתיש ולא ריאליסטי, אולי זה מפני שחוץ מאשר בנאומו המבריק "ובימים ההם אין מלך בישראל" במלחמת לבנון השנייה (ימי מלכותו של אהוד אולמרט העבריין המורשע) לא אהבתי לשמוע את קולו היודע-כל, רב החשיבות העצמית והפסקני, כאילו מישהו נתן לו מונופול על המוסר והצדק בעולם.
מה שבטוח זה שמכל מיני סיבות פיתחתי אנטיגרוסמניה משולבת בגרוסמנופוביה.

נכון לעכשיו, הגרוסמנופוביה התפוגגה.
השד לא כל כך נורא. ולא רק שהוא לא נורא, הוא בכלל לא שד. הוא חתיכת ממזר שיודע לכתוב. בוקר טוב, שונריהו.
האנטיגרוסמניה, לעומת זאת, התעצמה.
גם בגלל הסיפור של פרס ישראל לספרות (קוזאק נגזל שכמותו) אבל בעיקר מפני שאת *השמאלניות נוטפת השנאה שלו הוא לא הצליח להניח בצד אפילו למשך השעה וחצי של הופעת הסטדנאפ של דובלה ג'י (גרינשטיין) שמתוארת לאורך 191 עמודי הספר. 191 עמודים נטו בסך הכל, והוא לא הצליח להתאפק.

אבל נניח לפוליטיקה לעת עתה.

להקה מתוקה שרה "במורד הגרון מתחלקת מועקה". תמיד צרם לי שהמועקה שלהם 'מתחלקת' ולא 'מחליקה'. זה הזכיר לי את המורות בילדותי שנזפו בילדים שאמרו "התחלקתי על בננה" ושאלו בהתרסה "לכמה חלקים בדיוק?"
אז אצלם המועקה אולי מתחלקת לכמה חלקים במורד הגרון, אבל המועקה שהתיישבה לי בגרון כשקראתי את הספר לא התחלקה. היא גדלה והתעצמה בעודה מחליקה לה לעבר הלב ומקימה בו מאחז. חוקי ,חוקי... עם אישורים והכל.
ולמה מועקה? מן הידועות והמוסכמות הוא שילדים ובעלי חיים גונבים את ההצגה. ושילדים תמיד אומרים את האמת. שקר. מה שפחות מוסכם הוא שילדים, בחלקם, הם אחד המינים המרושעים והאכזריים עלי אדמות. ילדותו של דובלה גרינשטיין נשלטה ע"י ילדים מרושעים ואכזריים כאלה וזה היה עצוב. עצוב מאוד. הלב כאב. המועקה רבצה עליו והכאיבה לו.

בתחילת הקריאה, הבחירה של גרוסמן בסטנדאפיסט כדמות הראשית בספר נראתה לי מאולצת. הרגשתי כאילו גרוסמן לא היה סגור על מה ועל מי לכתוב, אז הוא סובב מעין גלגל מזל כזה של עיסוקים והחץ נעצר על סטנדאפיסט. כנ"ל לגבי נתניה, העיר שבה מתקיימת ההופעה של הסטנדאפיסט - גם היא נראתה לי סוג של רולטת ערים שגרוסמן סובב והכדור עצר בתחנה של נתניה. (ואם אזכור שמו של גרוסמן בנשימה אחת עם גלגל מזל ורולטה מתפרש כזלזול במקרה הטוב או קאזוס בלי במקרה הרע, זו לא כוונתי בכלל. כבודו של גרוסמן הסופר במקומו מונח.)

עם התקדמות הקריאה, הבנתי למה הוא היה צריך להיות סטנדאפיסט, אם כי הוא יכול היה להיות גם שחקן שמעלה הצגת יחיד אוטוביוגרפית בתיאטרונטו. לא השתכנעתי בנחיצות של נתניה דווקא אך למען ההגינות עלי להודות שייתכן שכל עיר אחרת הייתה מעוררת אצלי את אותה תגובה.


הפעם היחידה בה נטשתי הצגה באמצע הייתה דווקא בהצגת יחיד בפני קהל שלא מנה יותר מ-30 איש באולם תיאטרון קטן ואינטימי, שבו כל גירוד באוזן או כחכוח בגרון מושך תשומת לב, קל וחומר נטישה באמצע ההצגה.
הסיבה הייתה פרוזאית למדי: השחקן היה כרסתן. אין לי דבר וחצי דבר נגד כרסתנים, אלא שהשחקן הכרסתן לבש טי שירט שקטנה עליו בכמה מידות, וזו לא הייתה תלבושת אלא בחירה אישית שלו. הכרס שלו בצבצה החוצה ללא הפסקה, והריטואל הזה של בצבוץ הכרס והיד שמנסה למשוך את החולצה למטה חזר על עצמו בכל דקותיים בערך. זה היה מחזה לא מלבב, לא אסתטי ולא מכבד את הקהל שיושב במרחק יריקה מהבמה.
כשהרגשתי שהכרס השתלטה על ההצגה ולא אפשרה לי להתרכז בתוכנה, קמתי ויצאתי. ועם כל הרצון להצניע את היציאה כדי לחוס על כבודו של השחקן, זה היה בלתי אפשרי בנסיבות הללו. הרגשתי לא נעים, אבל הוא הביא את זה על עצמו. אני עשיתי מאמץ לבוא לראות אותו, אז שיתכבד האדון ויעשה מאמץ לא להראות לי יותר ממה שאני רוצה לראות.

גם במהלך ההופעה של דובלה ג'י, הקהל נטש. טיפין טיפין הם נטשו, והנטישה לא נעלמה מעיניו. הם באו לראות הופעת סטנדאפ ולהיקרע מצחוק אבל במקום דמעות של צחוק, הוא הביא אותם לסף דמעות של עצב, רחמים ומועקה. אני לא הייתי נוטשת במקומם, אבל אני לא יכולה לכעוס על הנוטשים. לדידי, דובלה ג'י דווקא כיבד אותם בהשתפכות אישית וכואבת, אבל כנראה לא כולם הצליחו לעמוד בשיטפון.

הספר, כמו ההופעה, אינו קל לעיכול. בין שלל בדיחות לא רעות ולא ממוחזרות של דובלה ג'י (אני לא הכרתי אף אחת) וכמה בדיחות שמאלניות גסות וסרות טעם שגרוסמן פשוט לא יכול היה לוותר עליהן (כן, גרוסמן, לא דובלה ג'י), דובלה ג'י שלנו מספר על ילדותו הקשה ותוך די כך קורס ומתפרק מול הקהל.

וכמו בסרטים שלו שלא אהבתי, גם בספר היה משהו מתיש ולא ריאליסטי, על גבול הקרקסי והגרוטסקי. קומדיה טראגית של טעויות, אפילו. דוגמאות:
# ילד מקבל בשורת איוב, אבל הבשורה מפוררת לחתיכות של פאזל ואין אף מבוגר בסביבה שמסוגל לחבר בשבילו את החתיכות ולומר לו מפורשות מה בדיוק קרה.
# ילד סובל מהצקות קשות והשפלות חברתיות ובתגובה מפתח הרגל גופני משונה ולא אמין, שלא לומר לא נורמלי.
# ילד גדל והופך למבוגר שעולה על הבמה רק כדי להיתקל בדמות שולית, נשכחת ומוזרה מעברו, דווקא באחד הערבים המשמעותיים ביותר בחייו.
לטעמי, היו יותר מדי דברים מאולצים, מהונדסים, מתוכנתים, מתובנתים. אין זרימה, אין שטף. הכל מתאמץ מדי.
זה כמו איזה שטאנץ שנוצק מראש ולתוכו נזרקו מילים ועוד מילים. ואיכשהו, הן גם יושבות בול וגם לא מתאימות בכלל.

אלון דה אלפרט ביטא היטב חלק מתחושותיי בביקורת שהוא כתב על הספר.
"תוך כדי קריאה התחוור לי שוב משהו על גרוסמן, אולי הסיבה שאני קצת סובל מהספרים שלו למרות כל היופי הזה שמבצבץ כמעט מכל משפט. [...] הכול מהודק ומתוחכם ואינטיליגנטי, אבל אתה לא יכול לשאת את זה, ואתה מתקדם, בולע את הרוק החומצי העבש שלך וממשיך לחתור, מתפעל למוות, ולא נהנה, כל כך לא נהנה."

התקציר של הספר יומרני, פומפוזי, אובר-דרמטי ומלא בחשיבות עצמית.
דוגמאות:
# "כתוב בתנופה ובגעש" – לי היא הזכירה את התנופה והגעש של מכוניות במעלה הקסטל בשנות ה-70.
# "וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה" – אולי אני לא מבינה גדולה באופנה עילית, אבל לא אמורים להיות בה חרירים.

והעטיפה של הספר. מה זה בדיוק אמור להיות?
כתוב שזה רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" פסל, ברונזה צבועה, 1996.
זה פסל? זה איור של הפסל? זו השטחה של הפסל? זו מגזרת נייר של הפסל? זו אנימציה של הפסל? זה וורהוליזציה של הפסל?
חקרתי באינטרנט ולא מצאתי. לא תשובות ולא את הפסל..

אני, בכל מקרה, לא מורידה את הכובע. לא בפני העטיפה, לא בפני הספר ולא בפני הסופר.
אז בעצם קיבלתי שלושה גרוסמנים בכובע אחד: הראשון, האחרון והיחיד.
ולסוס שנכנס לבר אני מאחלת שייצא ללא פגע ושייזהר ממתלה הכובעים המוזר של ליכטנשטיין.

**ונסיים בבדיחת-חידת היגיון: מה אמרו נושאי המגבעת לזה שנופל מחוץ לזמן?

= = = = = = = = = =

*שמאלניות
"...אהלן חברס! הוא מרעים, יופי שהגעתם, איזה ערב מטורף הולך להיות פה, מקצות הארץ באתם, אני רואה פה חברה מירושלים, מבאר שבע, מראש העין... קולות מירכתי האולם צועקים – מאפרת! מאריאל! הוא מתפלא: רגע, אז מי נשאר להרביץ לערבים? סתם, סתאאם, צוחקים איתכם, קבלו מיד פיצוי! קחו עשרים מיליון דולר לקניית פופים ומסטיק-כדורים למתנ"ס על שם הקדוש ברוך גולדשטיין, השם ינקום דמם. לא מספיק לכם? אין בעיה בכלל! קחו עוד דונם ועוד עז, קחו עדר עזים, קחו את כל ענף הדיר, קחו את המדינה קיבינימט, אה, כבר לקחתם.
[...]
-הי בעלבית, יואב נשמה, תראו איזה פרצוף קיבל, מה נבהלת, נשבע לך, לא יהיו יותר דיבורים כאלה, גמרנו, אמרתי, הבטחתי, נתתי מילה שלי, אני יודע, התפלק לי, אין, אין פוליטיקה, אין כיבוש, אין פלסטינים, אין עולם, אין מציאות, אין שני מתנחלים הולכים בקסבה של חברון, בחייאת יואב, רק אחת, אחרונה...
[...]
רגע חברה, הוא מפציר, אתם תאהבו את זה, תמותו על זה, באחריות, תקשיבו: ליד שני המתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו עֲרַבּוּש, שם גנרי.
[...]
פתאום שומעים רמקול של צה"ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבק, תשמיש-קודש, למה עשית את זה? ואז תשמיש-קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר. בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן." (עמ' 55-56)


**תשובה
צשת שאפג צפת חפח (בשפת אתב"ש)

החרם הדירוגי נמשך. אין דירוג לספר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של Command
Command
תמונה של יבגניה
יבגניה
תמונה של אספנית נוסטלגיה
אספנית נוסטלגיה
ש
שרון מוזס
תמונה של אופיר
אופיר
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
31קוראים|גיל ממוצע52|68%נשים

על המבקרת

תמונה של שונרא החתול

שונרא החתול

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
114 ביקורות•12 נבחרות•3,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות114
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה3,309
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית34ספרות מתורגמת29מתח ריגול והרפתקאות29

דיון על הביקורת

40 תגובות
אבק ספרים
אבק ספרים•לפני 8 שנים

דרך אגב, בתור תושב אריאל לשעבר (חייתי בה את מיטב שנותיי), אני מתפלץ מזעם בגלל הדעות הקדומות שעליהן חי האיש הזה.

אבק ספרים
אבק ספרים•לפני 8 שנים

ד"א, גם אצלי זה הגרוסמן הראשון. מקווה שגם האחרון. למרות שסימנתי כבר את 'ספר הדקדוק הפנימי'.

dushka
dushka•לפני 11 שנים

קשה לי עם הפוליטיקה הזאת.

אמנם קשה לי להפריד לחלוטין בין הכותב לדעותיו (וזה משום שבדרך כלל גם לכותב קשה, כי דעות הן לא משהו שצף בריק אלא תוצר של ערכים כאלה ואחרים) ועדיין - נתן זך אומר דברים גזעניים ואיומים והוא אחד המשוררים האהובים עלי. פרופסור אריה אלדד רחוק מדעותי כמרחק שונרא מגרוסמן והוא סופר מצחיק ונפלא ואני מניחה שקראתי עוד כמה סופרים ימניים ושמאלניים בלי לזקוף את זה לרעתם (או לזכותם). יש גם כמה כותבים בסימניה, you know... שאני לא ממש מסכימה אתם והם כותבים לא רע. אבל אני לא אוספת חתימות. ובאשר לגרוסמן. עיין ערך אהבה הוא ספר מופת. יש ילדים זיגזג ומישהו לרוץ אתו הם ספרי נוער כיפיים וספר הדקדוק הפנימי אכן מדכדך עד עפר.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

שונרא, זה היה מזמן, כיום הייתי נוהגת כמוך.

אני לא מחרימה, רק לא רוצה לתרום מכספי. רוב הסופרים הישראלים שאני קוראת הם שמאלנים. אצל חלקם זה מאוד מורגש בכתיבה, אצל חלקם לא. גרוסמן הוא מאלה שאצלם זה מהותי בכתיבה, ואז זהמ פריע לי. אני בכל זאת קוראת אותו כי הוא סופר מבריק לדעתי.
•לפני 11 שנים
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
אני דווקא הייתי קונה ספר שלו, ולמא משנה מה דעתו. השאלה היא המחיר... ושונרא- תתארי לך שאת היית סופרת מצליחה (אמן!), ואז היה בא אלייך אדם בשם דוד גרוסמן, שבוחר שלא לקנות את הספרים שלך או לא מסכים שתחתמי לו על ספרייך, רק בגלל הדיעות ה'ימניות' שלך. איך היית אז מרגישה?
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה, בלו בלו.

זה שלא רצית חתימה שלו, good for you. כל הכבוד. אבל זה שבכלל קנית ספר שלו? לי זה לא היה קורה. פעם כן, אבל לא היום. זה עניין עקרוני כזה: לא אתרום מכספי למי שאני כל כך מתנגדת לדעתם. אני לא מחרימה, אך אסתפק בקריאת עותק מהספריה או בהשאלה. לא אקנה. אני חשה חובה לתקן עוול קטן שאולי עשיתי לגרוסמן - השמאלניות נוכחת בספר אך אינה שולטת בו. זה עדיין הפריע לי כי זה לא היה מחויב. היושר האמנותי/ספרותי שלו לא היה נפגע אם הוא היה מוותר על בדיחה/אמירה כזו או אחרת. אני גם מודה שנורא רציתי לא לאהוב את הספר, קיוויתי לגלות שגרוסמן זה רק שם מפוצץ, שהוא "מהומה רבה על לא דבר". אבל זה לא קרה. את הכבוד הספרותי המגיע לו הוא יקבל. אני כן ממליצה לך לקרוא אותו ולא רק בגלל שאני יודעת שתנפיקי ביקורת בלו-בלואית מעולה. לתחושתי, את תתחברי אליו.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

שונרא, נהדר!!!

גם לי לקח המון זמן להתחיל לקרוא את גרוסמן, בדיוק מהסיבות שציינת. את הספר הזה לא קראתי, ואחרי הביקורות שלך של אלון ושל נתי, לא יודעת אם אקרא. יש ספרים שלו שבהם השמאלנות הרבה פחות מורגשת. פעם בשבוע הספר קניתי ספר של גרוסמן כשהוא היה בדוכן וחתם על ספרים. באופן אוטומטי הוא לקח את הספר ועמד לחתום עליו. ביקשתי שלא. הטא שאל למה. עניתי שאני אוהבת את הכתיבה שלו אבל את דעותיו ממש לא. הוא היה המום.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

יפה! הנה ההסבר:

"הבא בתור הוא סוס" הוא שיר של נושאי המגבעת. "נופל מחוץ לזמן" הוא הספר הלפני אחרון של גרוסמן. הספר שבא אחריו הוא "סוס אחד נכנס לבר" ולכן נושאי המגבעת אמרו לו שהבא בתור הוא סוס.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 11 שנים

הבא בתור הוא סוס ....

ואגב ציטוט מאחד השירים שלהם שאני מאוד אוהב: "... הגיהוקים הקטנים העירו / את ראש הממשלה בבניין החדש / דמיינו את הראש הקטן שלו / נחבט לתקרה בבהלה ..." (מתוך השיר "קול של אלוהים אחר").
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אף אחד לא פתר את החידה? היא לא כזאת קשה...

מה אמרו נושאי המגבעת לזה שנופל מחוץ לזמן? (אפילו הצפנתי את התשובה בשפת אתב"ש)
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

רץ, אבל זו בדיוק הבעיה.

אנשי הרוח מגיעים מצד מסוים מאוד של השבשבת הפוליטית ובכל זאת תופסים את עצמם כמצפן וכמצפון היחיד והאולטימטיבי של האומה. אלא שהאומה מורכבת גם מאנשים בעלי דעות שונות. יש להם מצפן ומצפון משל עצמם אבל השבשבת של אנשי הרוח משתלטת עליו. נדמה לי שקוראים לזה כפייה. ולראייה, ראית מה קרה כשנתניהו ניסה לאזן קצת את המצפן.
רץ
רץ•לפני 11 שנים

יופי של כתיבה - לגבי גורסמן לא משנה מה דעותיו הוא איש רוח - והיום קשה למצוא סופרים המזדהים כאנשי רוח - כמצפן ומצפון האומה - אולי אנחנו לא ראויים לאנשי רוח. מידי פעם במקום עבודתי אני עובר ליד תמונה (במוזיאון העיר)

בה לצידם של פועלים השובתים על עבודה עברית מפגנים סופרי הדור, ביאליק טשרנחובבסקי ואחרים ... האם יש עוד אנשים כאלה ?
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
גם אותי זה לא מעניין. לא רק בגלל שדיעותיו לא שונות בהרבה משלי, אלא בגלל שכשאני פותח ספר, הדבר שהכי חשוב לי זה שהוא יהיה מעניין. לא אכפת לי מי כתב ומה הוא חושב על הפוליטיקה. מבחינתי, החלוקה לשמאל ולימין היא אחד הגורמים העיקריים לפילוג העם. עם ישראל צריך להיות מאוחד. חוץ מקיצוניים (משני הצדדים) אין ממש הרבה הבדל בין ימין לשמאל, וכולם צריכים לחיות בשלום זה עם זה. מותר כמובן להתווכח מדי פעם, אבל שזה לא יגיע למימדים של אלימות ושל שנאה.
חני
חני •לפני 11 שנים

אלון לפחות בנוגע אלי לא אכפת לי החלוקה הפוליטית

מבחינתי היא לא רלוונטית.כשאני מגיעה לאכסניה חשובים לי פרמטרים אחרים, כשאני פותחת ספר זה באמת לא מעניין לשים תווית כזו או אחרת.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
אני בחיים לא אקרא ספר שנכתב על ידי בנימין נתניהו. ואלון, זה היה בצחוק.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

כן, לשמאלנים סותמים את הפה. או, מיי גאד.

זשל"ב, תמשיך לחקור, נראה לי שמישהו סיפר לך כמה דברים. ולגבי מי שלא מעניין אותו הסופר אלא רק הספר, תרשו לי להרים גבה. זהות הסופר הוא עניין רלוונטי לחלוטין בקריאת ספר, בדיוק כמו שכשקוראים כתבה, צריך לדעת מי העיתונאי שכתב אותה ובאיזו אכסניה. כתבה זהה תיראה שונה לחלוטין אם היא תפורסם ב"ישראל היום" או ב"הארץ", וספר שנכתב בידי דוד גרוסמן יזכה להתייחסות שונה-במקצת אם ייכתב בידי ביבי נתניהו. אי אפשר להפריד אחד מהשני. לפעמים, זה לא משנה מאוד, אבל זה תמיד, תמיד רלוונטי.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
מה זאת אומרת?
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

זשל"ב, אין לך מילה. אנחנו ברוגז, שכחת?

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

יעל, חני וזשל"ב - בעניין ספרות ופוליטיקה.

בבואי לקרוא ספר אני לא חוקרת מיהו הסופר. בסיום הקריאה, אם מצאתי עניין מיוחד בספר, ייתכן ואסתקרן ללמוד על הסופר קצת יותר. היוצאים מן הכלל הם סופרים/כותבים ישראליים מסוימים מאוד שגם אם מאוד ארצה, לא אוכל להתעלם מדעותיהם משום שהם משמיעים אותן תחת כל עץ, ערוץ ועיתון רענן. הם מזוהים עם דעותיהם ממש כמו עם אומנותם - שעליה אני לא מערערת. אותם לא בוער לי לקרוא, אני מודה. אבל אם אני כבר קוראת, אני מנסה להתנתק מהסופר כאדם פוליטי ולהתרכז בספר. מותר לי לצפות שגם הסופר ינהג כך. לדעתי, גרוסמן יכול היה להתנתק מפוליטיקה בספר הזה, אבל הוא בחר שלא. הבדיחה שהוא כתב על המתנחלים ושאותה ציטטתי היא מבחילה בעיניי. וחוץ מזה, השנים והגיל עושים את שלהם. לאחרונה התחלתי לקרוא את "המצב השלישי" של עוז, אותו קראתי ואף אהבתי לפני שנים רבות. אבל דברים שלא ראיתי אז, אני רואה היום. והם מציקים לי.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

לי יניני, אני מופתעת מאוד.

עם כמויות הספרים שאת קוראת והז'אנרים השונים שאת קוראת, לא קראת את גרוסמן? או שרק את זה לא בא לך לקרוא? לי נראה שתגמעי אותו במהירות וגם תאהבי אותו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
את יודעת למה לשמאלנים קשה לשתוק? כי סותמים להם ת'פה. *** כשראיתי את הספר הזה, הנכתב על ידי גרוסמן ה'שמאלני', ולצדו מופיע השם שלך, של שונרא ה'ימנית', חשבתי שיהיה פה הרבה בלאגנים ומרירות ושהשד עוד מעט ייצא מהבקבוק, אבל להפתעתי הרבה זה לא קרה והביקורת הייתה יחסית רכה (יחסית, כי זה היה יכול להיות יותר גרוע!) ועם זאת שונראית לתפארת, אז שאפו. נהניתי לקרוא. זה היה מה שנקרא: "ביג שואו". הספר הזה נמצא איפשהו ברשימה שלי. בקרוב אקרא גם אותו אולי. לא הוצאת לי את החשק לקרוא אותו. יעל, צודקת לגמרי. ואני אוסיף ואומר שגם צריך להתייחס אל ביקורת כביקורת, ופחות להתייחס לדיעות הפוליטיות של מי שכתב את אותה ביקורת (ויש לי הרבה אי- הסכמות עם הדיעות הפוליטיות של הכותבת, אך עם זאת היא כתבה משובח ובהחלט מגיע לביקורת הזו יחס טוב). {אגב, אשמח גם לתגובות שלך בביקורות ספרים שאני כותב, סתם שתדעי}
חני
חני •לפני 11 שנים

ביקורת שונראית למהדרין....אני קראתי רק את לרוץ אתו...

אני לא חושבת שסופר צריך להשאיר חלק מדעותיו מחוץ ליצירתיות...וכשאני מודדת סופר זה לא בגלל דעותיו הפוליטיות...ביקורת יפה
לי יניני
לי יניני•לפני 11 שנים

שונרא ביקורת מצויינית ואני אסתפק בביקורת שלך.... ממש לא בא לי לקרוא את גרוסמן

וללא כל קשר לדיעותיו...
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

זהו בדיוק, שונרא.

אני לא מתייחסת לסופר האדם, בעל דעות כאלה או אחרות, בעל התנהגות שמקובלת עלי או לא. אני מתייחסת רק ליצירה שלו. אגב סופרים אינם מקבלים אצלי יתרון כלשהו בהבעת עמדה פוליטית. היתרון היחיד המוקנה להם הוא אמנותם, דהיינו - הספר שכתבו.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אפרתי, איזה כיף לראות אותך מגיבה. ועוד באריכות!

אפילו שכתבת "סמולניות" ואני כתבתי "שמאלניות". בכל מקרה, הוא התחיל... את מאתגרת אותי עם גרוסמן. אם שמת לב לדיון הקצרצר שהתנהל פה אודותיו, אז מחשבות כתב ש"ספר הדקדוק הפנימי" מדכדכך עד עפר, אלון כתב שהוא מתבשם בעצמו ואת כתבת שהוא וירטואוזי. שלושה כותבים מוכשרים בפני עצמם שאני מעריכה את דעתם. אני מסוקרנת ומאותגרת. הפתעת אותי לגבי בחירת הפרופסורים, אבל גם לא, שהרי רבות דובר על פרופסורים לספרות בשבוע-שבועיים האחרונים.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

צילה, תודה. אהבתי את הדימוי שלך ואני מזדהה איתו.

אם בכל זאת תרצי להתגרסמן קצת, לעניות דעתי זה הספר המתאים, ולו רק מפני שהוא לא היה כבד, לא קשה ולא מסובך. מהבחינה הזו לפחות, הגרוסמנופוביה שלי לא הייתה מוצדקת.
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

שונרתי, כרגיל הביקורות שלך מבריקות ומשעשעות וחכמות עד אין קץ.

בענייני סמולניות, אני לא רוצה להכנס לוויכוח, במיוחד מפני שגרוסמן הוא פאנאט שמאלני לא פחות מפאנאט ימני, ואני לא אוהבת דעות של פאנאטים. בענייני כתיבה, גרוסמן מוכשר ברמות, אה מה? פעם פעם, כשהוא היה צעיר הוא כתב שני ספרים וירטואוזים: עין ערך אהבה וספר הדקדוק הפנימי. אחר כך היו ספרים מאוהבים בעצמם ומתפלשים בביצת הערצה עצמית. קראתי חלק גדול מספריו, לא את כולם. פעם נערך סקר בין פרופסורים ומבקרי ספרות: מהו הספר העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם. תשובתם של 80% מהמשיבים נחלקה בין עיין ערך לבין ספר הדקדוק. מבחינתי, לא מפתיע כלל וכלל.
צילה
צילה•לפני 11 שנים

אהבתי מאוד את הביקורת שלך. מעולם לא קראתי ספר של גרוסמן. כמו שני מגנטים בעלי אותו קוטב.

מורי
מורי•לפני 11 שנים

עמיר, אשה בורחת מבשורה דווקא לא טוב בכלל.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

אני מצאתי אותו מבאס, את "יש ילדים זיגזג" פתטי, את "ספר הדקדוק הפנימי" מתבשם מעצמו, ואת "מישהו לרוץ איתו" לא אמין.

•לפני 11 שנים

מחשבות - מסכים עם "מישהו לרוץ אתו" - יש בו הרבה ערך מוסף, האחרים - לא מכיר

מבין ש"אשה בורחת מבשורה" הוא טוב מאוד - לא יודע - אני נרתע
מורי
מורי•לפני 11 שנים

אני מצאתי אותו מופתי. אהבתי גם את יש ילדים זיגזג, מישהו לרוץ אתו, מומיק וכמובן

ספר הדקדוק הפנימי המדכדך עד עפר.
•לפני 11 שנים

הבנתיך.

האם תרבות ופוליטיקה צריכים להתערבב. לא יודע. כן ולא. כמו שאני תמיד שואל את עצמי - האם מחנך צריך לתת מהאני מאמין שלו ודעותיו מול אנשים צעירים בעת שהם מגבשים זהות. שאלה קשה שיש בה המון כן והמון לא
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה, יעל. גם כשלא קוראים ביוגרפיות של סופרים ישראליים, אי אפשר להימנע מלהכיר אותם ולהיחשף לעמדותיהם ודעותיהם.

בטח לא כשמי שנחשבים כבכירי הסופרים זולגים לפוליטיקה.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אלון, תודה. בדיוק התפנו לי 2 מיליון דולר ואני באמת צריכה מתלה כובעים.

(אבל עדיין לא הבנתי איך הדבר השטוח הזה הוא פסל עם נפח) אני לא מתיימרת לשפוט את גרוסמן, בטח לא אחרי ספר אחד שנראה לי קליל יחסית לאחרים שלו. איןי ספק שהוא יודע לכתוב, אבל את זה ידעתי עוד קודם כי מי שמתבטא כך בע"פ, עושה מטעמים בכתב. ובעניין הכבד, מעצבן, מפוצץ בעצמו, חכם ועילאי, קבל מילה אחת מתוך הספר: "סוקרטי". I rest my case
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

עמיר, הספר עגמומי ומעיק ודווקא לא ניסיתי להצחיק.

הציטוט בסוף (*שמאלניות) הוא כתיבה/בדיחה של גרוסמן, לא שלי. העתקתי אותה והשמטתי את קטעי הקישור כדי שיהיה קל יותר לקרוא אותה גם כשהיא מנותקת מהספר.
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

ביקורת מעניינת מאד.

אני מתעלמת תמיד מהסופר ומתרכזת רק ביצירתו. לכן גם לא אקרא ביוגרפיות בכלל ועל סופרים בפרט. וכמובן לא אשתתף בכינוסים ספרותיים. זה מועיל מאד כקוראים משהו נפלא שכתב מישהו שאנחנו עלולים לתעב.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

זה פסל. לא זול, אגב.

http://www.christies.com/lotfinder/sculptures-statues-figures/roy-lichtenstein-coup-de-chapeau-ii-5147525-details.aspx אני לא חושב שזה גרוסמן שגרתי. זה מין ספרון ביניים. יש לו אחרים, שכולם (אלה שקראתי, לפחות) כתובים באמת טוב. הוא יודע לחבר משפטים, ויודע להיכנס מתחת לעור. אבל אני לא אוהב לקרוא אותו, לא בגלל דעות פוליטיות (איכשהו, דווקא "הזמן הצהוב" הענתיקה שקראתי לפני מיליון שנה היה היחיד שהשאיר אצלי רושם חיובי) ולא (רק) בגלל רשלנות של פרטים, אלא שהוא כבד ומעצבן ומפוצץ בעצמו (כמו מאיר שלו) ונדמה שהוא שם בשביל להבריק, ולהביא אותה, ושכולם יידעו כמה הוא חכם ועילאי.
•לפני 11 שנים

שונרא, כתבת חכם כמו תמיד. אלא שהקטעים שניסית להצחיק בהם (כולל בדיחת הסוף) - השרו עליי עצבות דווקא

אני ממש לא קורא גרוסמן חוץ מ"מישהו לרוץ איתו" - שאנימבקש גם כקריאת המלצה מהתלמידים שלי. (קשה לי לשפוט אותו - הוא אב שכול וזה מצב קורע לב - וגם אם צנטרל את הדעות הפוליטיות, אבל, לא יכול עם החשיבות העצמית המפוצצת שלו).
40 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של שונרא החתול

הנאשמות

הנאשמות

סטיב קוואנו

נישא על גבי השבחים של מבקרי סימניה, ציפיתי לספר מתח יוצא מגדר הרגיל.
קיבלתי ספר משעמם, נמרח ולגמרי בזבוז של זמן.
לא אבזבז זמן נוסף כדי לכתוב כמה הוא גרוע.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אנשים כמונו

אנשים כמונו

נעה ידלין

נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות של קוראים בסימניה.

לא נהניתי במהלך קריאת הספר. נאבקתי להמשיך, אבל השתלטה עליי מעין נחישות לסיים אותו "כי אם כבר הגעתי עד כאן, אז אני כבר אמשיך." ושוב נשאלת השאלה הנצחית האם זה בזבוז זמן להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו או שזה בזבוז זמן להגיע לחצי ספר ואז לזנוח אותו.

הספר נראה מבטיח כי הוא של סופרת שהוכיחה את עצמה, לפחות אצלי, וגם אהבתי את השם שלו, "אנשים כמונו". זה כבר נותן לך תחושת הזדהות. לא תרצה לקרוא על אנשים כמוך?

אז האנשים האלה הם זוג בורגני בתחילת שנות הארבעים עם שתי בנות בבית ספר יסודי שעוזב את מרכז תל אביב בגלל מחירי הנדל"ן ועובר לגור בשכונה מתחדשת, מה שנקרא, בדרום העיר. מה שנראה כמו תחילתה של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, שבה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה עוברת לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. זה נקרא מתחם או אזור שלוש-חמש ולא הצלחתי להבין אם זה אזור אמיתי או שהומצא ע"י הסופרת. מה שכן, כשניסיתי לבדוק זאת, גיליתי שיש ערך שלם בוויקיפדיה שמוקדש לשכונות בתל אביב, ושעליהן נמנות שכונות עם שמות מפתיעים כמו צוקי אביב, שכונת רמת השרון, צהלון, פרדס דכה, רמת הטייסים, אורות, ישגב ו...שיכוני חיסכון. ושיפו א' קפצה כיתה כי יש יפו א', ג' ו-ד', אבל אין יפו ב'.
אז האישה, אסנת, מנהלת באיזו רשת שיווק ואחראית על תצוגת המדפים בחנויות הרשת, והבעל, דרור, הוא איש הייטק שמנסה לתכנת איזה אלגוריתם שיגן על ילדים מפני **תוכן פורנוגרפי, ולצורך המחקר יושב שעות מול המחשב בבית וצופה ב... ובכן, תוכן פורנוגרפי. הכל בשם המחקר. מעניין מה הכרישים היו חושבים על זה.

יותר מכל דבר, במהלך הקריאה, עלתה לי בראש מילה אחת. גרפומניה.
לְהִיטוּת אַחֲרֵי כְּתִיבָה סִפְרוּתִית בְּלֹא כִּשָּׁרוֹן וּבְלֹא רוּחַ יְצִירָה, גִּבּוּב דְּבָרִים נְטוּלֵי עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ אָמָּנוּתִי.
זה מעליב. ואי אפשר להגיד שאין לידלין כישרון ורוח יצירה ושהיא מגבבת. היא סופרת מוכחת, כלת פרס ספיר מיינד יו, ולא איזו פקאצה שחייבת לפרסם את הגיגיה בהוצאת ספרים עצמאית קקמייקה כי העולם פשוט חייב לקרוא את מה שיש לה להגיד, אבל זה מה שהרגשתי לגבי הספר הזה. שהוא קצת מיותר. ומרבה במילים, ואין בהן צורך.
להג לרש. הוצאת להג לבטלה.
ראובן תיאר ספר אחר שלה, "הספר הלא נכון", כמתיש, דחוס ועמוס לעייפה, וזה מתאר היטב גם את הספר הזה.


בסוף לא הגעתי לסוף. עצרתי בעמוד 170, שני שליש הספר, כי מה לעשות? זה ספר לא משהו.
ולא נראה לי שאקרא עוד ספרים שלה.


הבטחתי ציטוט:
"הוא שאל, אז מה, מה הקטע שלו? וליאור שאל, של ישראל? ודרור לא השיב, וליאור אמר, מה זאת אומרת, מה הקטע שלו, ודרור שאל, הוא עובד? יש לו משפחה? ושני אמרה, זה עובד זה, וליאור אמר, עבריין, ואסנת שאלה, עבריין? וליאור אמר, אלא מה, ממה הוא מתפרנס, הוא כל היום בבית, ואסנת שאלה, אבל מה זאת אומרת עבריין? מה, מאיזה סוג? וליאור אמר, אני יודע, סוג עלוב, ודרור שאל, מה, מה, הוא גונב? הוא... הוא ..." אני עצרתי. פה. הפיסקה ממשיכה.


*שתי הערות על פרס ספיר:
1. אם מאיה ערד לא זכתה בפרס ספיר, אז מה הוא שווה? (היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, טרם ששונה התקנון כך שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל). גם אשכול נבו לא זכה. גם עידית אלנתן לא. ועוד רבים וטובים אחרים.
2. אם יעל הר לא חברה בוועדת פרס ספיר, אז מה הוא שווה? (וזו רק תחנה בדרך לוועדת פרס נובל)
לקריאה נוספת
https://tinyurl.com/mw2y6znx

**אפרופו תוכן פורנוגרפי, האם ידעתם שאתר הפורנו הפופולרי בעולם נקרא פורנהאב ושהבעלים החדש שלו הוא רב אורתודוכסי?
שהרי זו מצווה גדולה בתורה להפיץ תוכן פורנוגרפי.
לפה באמת נכנסים בגלל המאמרים
https://tinyurl.com/4n2376tj

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אמן הסיפור הקצר

אמן הסיפור הקצר

מאיה ערד

מאיה ערד היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.

לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סיפורים קצרים, גם נובלות (ואל תשאלו אותי מה ההבדל בין סיפור קצר לנובלה), גם שירים, גם ספרי ילדים, גם חלופת מכתבים, גם רומן בחרוזים, גם יצירות של המשתתפים בסדנאות הכתיבה, גם סיפורים בני שורה אחת או שתיים וגם הרצאות ברמה אקדמית.

ואז גם לכתוב ביקורות מלומדות ברמה אקדמית על כל אלה.

ולא כל מי שאוהב לקרוא ספרים בהכרח אוהב ספרות כמגמת לימוד אקדמית ורוצה לשמוע הרצאה על ספרות.

מאיה ערד יכולה להיות הכל ולכתוב הכל. נדמה לי שהיא אפילו הוציאה ספר עיון עם בעלה רויאל נץ (נץ מלכותי. אפרתי תיקנה אותי שהשם הוא Reviel ולא Royal, אז הוא נץ רגיל אבל עם שם בהחלט לא שגרתי). מאיה ערד מראה שהיא יודעת לעשות את כל זה, ולא רק בספר הזה. וצר לי, אבל לפעמים זה משעמם ואף מייגע וחופר. שלוש מילים שלא חשבתי שאגיד על מאיה ערד.

מצד אחד, בספר הזה יש סיפורים קצרים שרובם יפים ומעניינים וקולחים ומרתקים ומסקרנים וכתובים מעולה, שאדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, כתב. שזו כמובן מאיה ערד.
מצד שני יש הרצאות ארוכות ומלומדות של מיטל עינב, ד"ר לספרות. שגם זו כמובן מאיה ערד. סתם שבריר של דוגמית קטנה, "כל תיאור ספרותי נמצא על איזשהו רצף בין שני קטבים, הקוטב המטונומי-מטאפורי והקוטב הליטרלי או המוחשי."

ויש גם את סיפור המסגרת שכל אלה משתלבים בו, שכמיטב המסורת של מאיה ערד, הוא... איך נאמר את זה בקצרה? מושלם. לטעמי.

אבל לא בא לי לקרוא הרצאות על ספרות. אף פעם לא חיבבתי את שיעורי ספרות. חוץ מאשר ניתוח של המחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר שהיה דווקא בשעורי אנגלית, סבלתי בשיעורי ספרות ועשיתי הכל כדי להימנע מקריאת החובה, כי לקרוא יצירה ספרותית לא צריכה להיות חובה, מה גם שמי שהחליט שדווקא אלו הן היצירות הספרותיות שאותן חובה לקרוא, לא תמיד צדק, לפחות לטעמי.

אבל אם כבר חייבים לקרוא יצירות, למה בעצם שהספר הזה לא יהיה קריאת חובה?
מלבד היותו רומן מרתק, הוא ספר על ספרות. יסודות הספרות, היסטוריה של הספרות, ספרות השוואתית, מונחים בספרות, סיפורים קצרים ועיסוק בחייו של הסופר. מוזכרות בו יצירות ספרותיות לרוב ואני מאמינה שמאיה ערד קראה את כולן, זה לא סתם ניים דרופינג.

אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים שכבר כמה שנים לא כתב שום דבר וחי על אדי הדלק והתהילה של ספריו הישנים. הוא אדם די לא סימפטי, קנאי וממורמר. הוא מרגיש שסיפורים קצרים נתפסים כז'אנר נחות, שהם נחשבים רק תחנה בדרך לעבר רומן אמיתי שאליו הוא לא מגיע, וכועס על כך שכל ברנש אקראי שכתב איזה סיפור קצר על זיכרונות משפחתיים נחשב לסופר, ואף מוזמן לשבת לצידו ולצד סופר אמיתי בפאנלים מקצועיים. הוא גם מתקטנן על סידורי הישיבה בפאנלים האלה. הוא גם די מבואס שלא רק סיפוריו הם קצרים, אלא גם קומתו. כאילו מישהו עושה לו דווקא.
האמת? לא הצלחתי להבין ממה הוא מתפרנס. הוא לא הוציא ספר כבר כמה שנים, הוא מלמד פה ושם בסדנאות כתיבה מעוטות משתתפים שהוא מזלזל בתלמידיהן, מדי פעם סיפור ישן שלו מתפרסם באיזו אנתולוגיה או שסיפור מגירה שלו מתפרסם במוסף לחג.

ואז אחת, עינב מיטל, ד"ר לספרות, כותבת עליו מאמר ביקורת ארסי וקטלני במוסף החג של "הארץ", ממש אכזרי ומעליב. היא מכריזה על לא פחות מסוף עידן הסיפור הקצר שהוא המייצג הגדול שלו. הוא רותח מכעס, נעלב ומושפל, ומחשב בינו לבין עצמו מה רמת החשיפה שהמאמר זכה לה, והאם אנשים עושים את עצמם שהם לא קראו אותו או שהם באמת לא קראו.

רצה הגורל (רצתה מאיה ערד) שהשניים ייפגשו, ולאחר טעות קלה בזיהוי, הסופר מפתח אובססיה לזו שקטלה אותו. הוא מאמין שמי שנתנה לו את מכת המוות הספרותית תוכל גם לתת לו את התרופה, ברמה המקצועית. הוא גם חולם עליה ברמה הרומנטית. סוג של תסמונת האישה המוכה בזעיר אנפין.
והיא חופרת. כמה שהיא חופרת. ואת מאמר הביקורת הארוך והמלומד שלה נגד הסיפור הקצר אפשר לזרוק לפח. קשקוש בשכל. אדם טהר זהב, יציר כפיה של מאיה ערד, כותב סיפורים קצרים פנטסטיים שתענוג לקרוא.

שמחתי לגלות שחלק מהסיפורים הקצרים שנכתבו בספר עובדו, בצורה זו או אחרת, כולם או רק הגרעין שלהם, לספרים של מאיה ערד. הם לא בוזבזו כסיפורים קצרים, ובכך אני בעצם מחזקת את מה שאדם טהר זהב בורח ממנו כל הזמן, שסיפור קצר הוא רק תחנה בדרך לרומן.

כך מתארת מאיה ערד את אדם טהר זהב (שהוא מאיה ערד) באנתולוגיה של סיפורים קצרים.
"אדם טהר זהב, יליד ,1965 מהבולטים בין סופרי דור הביניים, פרסם חמישה קובצי סיפורים. סיפוריו הרהוטים, מלאי ההמצאה, המשלבים עלילה מרתקת עם עין מבחינה וכוח תיאורי נדיר, הקנו לו את תואר 'אמן הסיפור הקצר'."

בדיוק.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
מותו של אהרון אלקלעי

מותו של אהרון אלקלעי

עידית אלנתן

מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
באוויר

באוויר

אלון אלפרט

יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד.
יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות.

אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על.
זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע.
ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד.

היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר.
והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק!

אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת.
הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת.
בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו.

יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה.
ציד לווייתנים
תרנגולות ערופות ראש
חמור נפץ
חתול שלכד יונה
ציד איילים
ציפור תועה בחדר
חתולים מיוחמים
הצייד תפס את הזאב
דרסת גור של לברדור

ויש לי ליהוק ליונתן.
אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון.
ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו.

תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא.

התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס.
זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד.
"לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?"


ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי.
אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים.
אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות.

(וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה)


# גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל #
אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר.
רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אבק שרפה

אבק שרפה

הרלן קובן

הרבה קשקשת ולא הרבה ת'כלס. סתם משהו בין לבין.
לא, זה לא התיאור של הרלן קובן אלא של הביקורת הזו, מז'אנר "לא קראתי אבל בא לי לסחוט כמה לייקים..." (סתם. אין צורך להשחית לייקים לשווא.)



האמת שחיפשתי בבית ספר אחר שכבר קראתי ורציתי לקרוא שוב, אבל אז נתקלתי בו, ואני לא זוכרת שקראתי אותו, למרות שאת הספרים של הרלן קובן ממילא שוכחים שניה אחרי שמסיימים, כי כולם הופכים למין עיסה דביקה כזו של רקדניות אירוטיות בדימוס שעברו לגור בניו ג'רזי.

הספר הוא משנת 2011, חוגג בר מצווה בסך הכל, אבל היה קטע שבו הוא נראה כל כך אנכרוניסטי שזה ממש הצחיק אותי. אחת הדמויות מביעה השתאות, תמיהה ופליאה על כך שטניסאית מפורסמת פרסמה בפייסבוק שלה צילום אולטרסאונד של העובר שלה כדי לקדם שיעורי טניס. אר יו קידינג מי? היום, אם המשפעינית (כן, בלשון נקבה) לא משתפת את העוקבות שלה (כן, בלשון נקבה) בכל פיפס מחייה, החל מהביקור במרפאת הפוריות דרך מקלון הבדיקה החיובי, צילום האולטרסאונד, אירוע ההכרזה על מין היילוד, החדר בלי החלון ועד לחופה של הרך הנולד, זה כאילו היא לא חיה.

נורא קל לזלזל בהרלן קובן והאמת שגם אני זלזלתי בו קשות, אבל את העבודה הוא יודע לעשות. כותב ספרי מתח קלילים, לא מעיקים, בטח לא פסיכולוגיים, ששומרים על רמת מתח סבירה שהולכת ומתגברת לקראת הסוף. לקוראת לא מתוחכמת כמוני זה מספיק. אבל לא הפעם. נשברתי אחרי 70 עמודים. לא. פשוט לא.

מעניין שגם לא הצלחתי לסיים לצפות באף סדרת טלוויזיה שהופקה על פי הספרים של הרלן קובן. החזקתי מעמד פרק, מקסימום שניים. מה שעבד בספרים לא עבד בסדרה, כי היא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי וניסתה לתת עומק איפה שהוא לא באמת קיים, סתם לסבך עלילה בסך הכל פשוטה. מעניין גם שהעסקה שהוא חתם עם נטפליקס להפקת סדרות על פי הספרים שלו היא רק עם מדינות באירופה, לא ארה"ב, המקום המתבקש, שלא לומר נחשב. כי הפקות במדינות איזוטריות באירופה נחשבות זולות ונחותות. ובכלל, איפה יש ניו ג'רזי באירופה?

אבל מצאתי את הספר שחיפשתי וזה מה שחשוב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליארד וחצי איש
2.שהיא נקראת תת יבשת הודו
3.שכשמסתכלים במפת העולם נראה שלהודו זלגה דמעה ושהדמעה הזו היא סרי לנקה
4.שבומביי נקראת היום מומביי (קטע, באיות הזה, אז בעברית זו החלפה של אות אחת בלבד)
5.שמומביי היא לא עיר הבירה שלה אלא דלהי (כמו תל אביב ירושלים)
6.שראש הממשלה של הודו הוא מודי חמודי
7.שהשם הפרטי של מודי הוא מוהנדרה או גונהדרה או נוהנדרה
8.שנתניהו מכנה אותו my friend אבל אף פעם לא שמעתי את מודי מכנה את נתניהו my friend
9.שגם מודי וגם גנדי מסתיימים בדי ומעניין מה זה די
10.שהבחירות בהודו אורכות משהו כמו חודש ימים
11.שיש בהודו קאסטות של מעמד ושכנראה תמות באותה קאסטה שבה נולדת
12.שבדרך לאוניברסיטה עוצרים בהודו
13.שבוליווד היא מעצמת סרטים שאוכלת את הוליווד בלי מלח
14.שהפרה היא חיה קדושה המשוטטת ברחובות אך למרות קדושתה לא דואגים למזונה והיא עור ועצמות
15.שהדת השלטת היא הינדו ושיש להם מלאנתלפים אלילים. אחד מהם הוא קרישנה.
16.שהנהר הזורם בהודו הוא הגנגס ושהוא גם קדוש וגם מזוהם כי הם משליכים לשם את מתיהם
17.שיש בעיות עם חבל קשמיר
18.שמשפחת גנדי להודו היא קצת כמו משפחת קנדי לארה"ב
19.שהטאג' מאהל הוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם (וגם אחד משבעת פלאי תבל?)
20.שהספורט הפופולרי בהודו הוא קריקט או ראגבי
21.שהסניטציה שם היא לא איי איי איי
22.שפעם כשהייתה פה שביתת רופאים רצו לייבא רופאים מהודו
23.שבהודו נוהגים בצד שמאל בגלל המורשת הבריטית, מה שאומר שהיא הייתה קולוניה בריטית או משהו כזה
24.שיהודים שהגיעו מהודו נקראים קוצ'ינים ע"ש חבל קוצ'ין ושזה שם נורא חמוד, מין קוצ'י מוצ'י כזה.
25.ששמות המשפחה הנפוצים של יוצאי הודו הם סולומון, מוזס וכאלה עם הסיומת קר. דגאוקר הנאוקר צגאוקר למשל
26.שכל מי שקורא את זה מוזמן להציע את סעיף 26


זה כמעט מייאש לגור במדינה עם מיליארד וחצי תושבים. זה מספר כל כך כביר, עצום, קשה לתפיסה. מי אתה ומה אתה בתוך מיליארד וחצי איש? אתה כלום, אתה שום דבר, אתה חלקיק של פירור של נאנו גרגר אבק נישא ברוח. תחשבו על זה שמדגם מייצג במדינה של מיליארד וחצי איש הוא שווה ערך למדינה בסדר גודל בינוני-גדול. לא סופרים אותך, אתה לרוב אפילו לא נופל בתוך טעות דגימה.

תחשבו על הסיכויים של הודי להיות ראש ממשלה או להתקבל לנבחרת הודו בראגבי או להשתתף באינדיאן איידול או להיבחר למלכת היופי או לפרסם ספר רב מכר (ומעניין מה זה רב מכר במושגים של הודו) או לזכות בפרס הודו למתימטיקה (שזה המקביל לפרס ישראל. בעצם, יש לו כבר יותר סיכוי לזכות בפרס ישראל) או להיות שגריר באיזו מדינה או לייצג את הודו בהתעמלות קרקע באולימפיאדה. תחשבו על הודי שבכלל יודע שהדברים האלה קיימים. זה סיכוי של אחד לזיליון. בהודו, אתה יכול להיוולד ברחוב, לגור ברחוב ולמות ברחוב.

אז הרעיון של מיליארדר שמלקט בפינצטה מתוך מיליארד וחצי איש בחורה אקראית חביבה שלאחר סדרת מבחנים תהיה היורשת של האימפריה שלו הוא כל כך מופרך ופנטזיונרי, שאין לך ברירה אלא להמשיך לקרוא בגלל הסקרנות.

אז המשכתי בגלל הסקרנות אבל אז המופרכות גאתה. החיים האמיתיים לא מסתדרים כמו פרקים בספר, ובכל זאת, זה ספר נחמד, מעניין ובהחלט שווה קריאה. נהניתי לקרוא אותו ואין יותר מדי תלונות. בעצם יש אחת: העטיפה היא אחת המכוערות.

לאחר 'נער החידות ממומבאי' ו'היורשת מדלהי' של הסופר הנכבד ויקאס סווארופ, הנה הצעות לספרים נוספים פרי עטו.
האביר מקשמיר
עבדאללה מדראמסאלה
המנוול מטאג׳ מאהל
הנזירה אגנס מהגנגס
הממותה מכלכותה
(ןזשל"ב מציע שונרא מאונר"א)

לא הייתי פה הרבה זמן וגם הביקורת הזו היא ביקורת נושנה ועבשה על ספר שאם אקרא אותו כעת, הכל יהיה לי חדש גם בגלל שכמעט ולא כתבתי על הספר.
למען האמת, עכשיו כשרעננתי את הביקורת דווקא בא לי לקרוא אותו שוב.


הצעות שהתקבלו לסעיף 26. יאללה, תביאו עוד...
פואנטה - השיר איצ'יקידנה הוקדש לזוג הייטקיסטים לעתיד, איציק ודנה, שעצרו בהודו בדרך לאוניברסיטה (סעיף 12)
דן סתיו - לסעיף 26 - הלוואי שהיינו דוברים אנגלית ברמה של בחור תיכון ממוצע מבית ספר טוב שם.ושבוגרי בתי הספר התיכוניים שם מכניסים בכיס הקטן את מקביליהם בישראל ובארצות הברית.
מיקה - 26. בצפון הודו ובדרום הודו יש מאכלים מאותם המרכיבים אך בטעמים אחרים ובשמות שונים.
בצפון הודו אורזים את האוכל בקופסת קש ובדרום הודו אורזים את האוכל בתוך עלי בננה.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

התחרטתי. הביקורת נגנזה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות

חאלד חוסייני

באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה הוא זה בו מריאם לוקה במוטציה מעוותת של תסמונת שטוקהולם. היא נאבקת על זכותה שהשובה שלה יהיה רק שלה. ולא מפני שהיא חסה על השבויים האחרים אלא בגלל יצר הישרדותי רכושני שבגללו אין היא רוצה לחלוק עם אחר את המעט שיש לה, גם אם המעט הוא אכזרי ומפלצתי. מוזר הוא טבע האדם. מוזר ואכזר וקשה לעיכול.

תהפוכות רבות עברו על אפגניסטן.
כל כך רבות שלפעמים אתה כבר לא זוכר מי הטובים ומי הרעים או ליתר דיוק - מי הרעים ומי הרעים יותר. תודה לוויקיפדיה.

הספר מסתיים בסגירת מעגל.
אבל מי אמר שסגירת מעגל היא הדבר הטוב, הנכון. מעגל סגור הוא בלתי חדיר ולפעמים מישהו נשאר מחוץ למעגל וזה עצוב.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול

ביקורות נוספות על "סוס אחד נכנס לבר"

סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הוא נופל, קם, בוכה, צוחק כמו מטורף, ממסמר את הקהל והם לא יכולים להתנתק ממנו גם אם רוצים כבר לעוף משם. הרי הם רק באו לצחוק קצת, להשתחרר מהמציאות הלוחצת בארץ, בילוי של ערב עם בת הזוג באולם סטנדאפ בנתניה. לא באו לשמוע על צרות ובעיות, לוויות והתעללות בילדים או התעללות חברתית ב "ילד כפות" בודד גלמוד על החיים שלו בן 46. כן הרבה הומור שחור למי שאוהב. רק מלשמוע את גלגלי המוח של דבל'ה הסטנדאפיסט זזים במהירות אור, בטירוף, בשיגעון, עוצרים וממשיכים כמו רכבת דוהרת, מביאה אצלי, לסוג של קריסה מערכתית שבו אני אומרת די, רגע, שקט, אני לא יכולה לשמוע יותר.

סטנדאפ היא הצגה של איש אחד, במיוחד אם לסטנדאפיסט יש קשב וריכוז. המוח שלו לרגע מרוח על הבמה מפוזר, מרוסק, ולרגע הוא המלך סלומון בכבודו ובעצמו. לרגע הוא מרביץ לעצמו ומקפץ כמו משוגע ולרגע הוא יושב בכורסא אדומה כמו אחד הפסיכולוגים וחושב באיטיות על המהלך הבא שלו. הוא מדבר אל הקהל ואל עצמו ואל אמו ז"ל, אל המפקד בצבא, נהג מונית, חבר, שופט או אבא. הוא בוכה ומחבק את עצמו עד שהקהל וגם אני רוצים לרוץ לחבק אותו ולאהוב אותו על מה שעבר. מרגע לרגע הסטנד אפ הופך להיות כמו וידוי מתוך קבוצת תמיכה. ואין דרך לומר זאת זה מתיש כשקולטים כמה החיים שלו זרקו אותו למצבים שלא היה לו את הכלים להתמודד אתם.הקהל השבוי לא יודע מה לעשות. אם ילך באמצע יעליב את דובל'ה על הבמה שגם ככה שבור.ולהישאר זו הקרבה. וככה הכיסאות חורקים והישבנים עליהם נחים בחוסר נוחות כי מישהו על הבמה פותח את ליבו בפניהם ואי אפשר לעזוב באמצע.

לפעמים מתרחשים מצבים חברתיים כשאדם עומד במצבים שאסור לקפוא בהם. יש לו אפשרות לצעוק ולהגן על החלש או לשתוק ולתת לחברה להתעלל, אבל אם תשתוק זה כמו שהיית אחד מהמתעללים כי נתת לזה לקרות. יש חוט דק שעובר בין הרגע שבו אתה קם ומגן על חבר שלך, או אפילו לא חבר, אלא אחד מהאוהל, לבין השתיקה הרועמת והפחד לא להיות אחד מהעדר. דובל'ה סיפר שהכניסו אותו לתוך תיק והתמסרו בו כאילו היה כדור, וגם כשהתיק נפל בחזקה אף אחד לא קם ועצר את הפארסה. איך אפשר לעמוד מנגד ולא לצעוק או לרוץ ולקרוא למישהו. אחד החברים של בתי קיבל התעללות כזו בצבא, גבר חסון אך מבפנים שבור ספון בנפשו, הוא מרוסק, המפקד אמר לו "זו מילה שלך נגד מילה שלי, למי יאמינו"?

הספר הזה כל כך גאוני שהוא מביא אותך בו זמנית למנעד רגשות בלתי מובן. לרגע אתה רוצה לזרוק את הספר על מישהו מרוב כעס, או פתאום רק רוצה לאהוב לחבק ולנשק את המשפחה לידי, אפילו דמעות ירדו כשהמילים של דובל'ה חדרו עמוק ללב ונגעו. בין לבין עצב לא מוסבר השתלט עלי והפסקתי כי כמה עצב כבר אפשר בימים אילו, ואז חזרתי, ואז שוב הפסקה לקלוט את הסיפור הגאוני שטלטל וזרק אותי לכאן ולשם. בעיקר חמלה גדולה כלפי דובל'ה והסיפור שסיפר. הוא רק רצה חיבוק מהקהל, רק רצה שיקשיבו לו. לכך הוא התחנן בפני החבר היחיד שהיה לו אי פעם, חבר שלא ראה אותו מאז האוהל בצבא. רצה שיבוא ויישב בקהל. וכך קרה...

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם.
את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה.
רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות.
(שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי).

דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו.
המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל.

את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי.
ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה.

סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני).

זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל,
גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם.

מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה.

אני מדמיין את גרוסמן בחדרו, כותב בדיחות בפנים חתומות, אולי מגניב חיוך מדי פעם.
נהנה לפרוץ גבולות, להציב בפנינו מראה.

גרוסמן בונה את המתח בתבונה, הקורא עובר רכבת הרים רגשית בעקבותיו, ומבקש סיבוב נוסף.

"תגיד לי מה אתה רואה", מבקש דוב. בקשה קטנה וסבוכה. מעטים האנשים שיכולים לצלול אל נפשו של אחר, ומעטים יותר, אלו המצליחים לצלול אל נפשם.

עשור חלף מאז מותו של סבי, ואני כבר לא חושב על המוות, אני חושב על החיים, ואיך אחיה אותם במלואם.
אני יודע מה המטרה שלי, ואני אגשים אותה, ואני לא יורד מהבמה שנייה אחת קודם.

ארבעה וחצי כוכבים,
(כנראה חמישה אחרי קריאה שנייה).

מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור שהם
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הפעם הראשונה שפגשתי ליצן היתה כשהבטתי במראה - בפורים, כשהייתי בן חמש.
התמונה היתה מטושטשת - בגלל הדמעות. ואני בכלל רציתי להיות אינדיאני...

הפעם השנייה שפגשתי ליצן היתה במחלקה האונקולגית, במהלך טיפולים שאשתי המנוחה קיבלה.
זה היה ליצן רפואי ולמרות שהוא מאוד השתדל לעשות שמח, הכל מסביב היה עצוב נורא.

הפעם השלישית שפגשתי ליצן זה היה ליצן ספרותי, וזה קרה בספר הזה.
וגם כאן, מאחורי הצחוק מסתתר המון עצב, המון תסכול והמון אכזבה.
דויד גרוסמן מצליח לתעל את הקדרות הזאת לספר מצמרר שכתוב נפלא.

אני לא רוצה אפילו לחשוב עד כמה המאורעות הפרטיים של הסופר, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, השפיעו על האווירה המרירה שבולטת בספר הזה.

כל הליצנים שפגשתי היו עצובים.
כמו החיים.
ולנו לא נשאר אלא לבכות מזה או לצחוק על זה.
הספר הזה עושה את שניהם בצורה נפלאה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כמה קצר המרחק בין שמחה לעצב, כמה קצר המרחק בין אושר ליגון, בין קומדיה לטרגדיה.

כמה קצר וצר הוא המרחק בין מי שחובט באנשים במופע סטנד אפ שהביטוי 'לא פוליטיקלי קורקט' מהוגן לעומתו לבין מי שעושים אותו ללעג ולקלס, גם (ואולי בעיקר) אם מדובר בהתאכזרויות שחווה בילדותו.

כמה קצר המרחק בין נפש מיוסרת ופצועה לנפש מרוממת ועליזה.

כמה קצר וצר המרחק בין ספר שנפתח בהערה "כל קשר מקרי בהחלט" לבין החיים האמיתיים.

כמה קצר המרחק בין מי שהגיע להיות שופט בבית המשפט לבין מי שהוא כולה סטנדאפיסט שעושה צחוק מכולם.

כמה קצר המרחק בין גילו המבוגר של דובל'ה הסטנדאפיסט (57) לבין נפש הילד שחבויה בתוכו.

כמה קצר המרחק בין תחושת סלידה ממופע סטנד אפ בוטה ופרובוקטיבי לבין תחושת עונג למשמע הדברים הבוטים.

כמה קצר המרחק בין ספר רע לספר טוב. והספר הזה מעולה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שמוליק כ.
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הנהדר הזה, כך שכנראה אין הרבה מה לחדש. אם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת: עשיר.
ספר עשיר מכל בחינה, כתיבה עשירה ומהוקצעת, סיפור עשיר, עשיר בעומק שלו ובתת הסיפורים הרבים שבו.

דובל'ה גרינשטיין הוא סטנדאפיסט קומי, הספר מתאר מופע סטנדאפ שלו, כנראה מופע לא סטנדרטי, אלא מופע חושפני שמספר את סיפור חייו ובעיקר את החלקים הקשים שבהם.
הקהל שבא לראות מופע סטנדאפ מגלה לאיטו שסיפור החיים העצוב והנוגע ללב של דובל'ה מחליף יותר ויותר את קטעי הצחוק והבדיחות שהם באו לראות. הקהל שבא לצחוק מוצא עצמו מוצף ברגשות שונים לגבי המופע, חלקו עוזב את המופע כבר באמצעו וחלקו האחר נראה מוטרד ולא מסופק, אך נשאר בכל זאת מכיוון שהסיפור מרתק אותו כמו גם אותנו הקוראים.

בין הקהל נמצאים מספר מכרים וחברים של דובל'ה אותם הזמין למופע, ותוך כדי סיפור הסטנדאפ אנו מקבלים הצצות חטופות לעברו של דובל'ה ותת סיפורים נוספים על הקשרים האישיים בינו לבין החברים שהזמין למופע.
אין ספק שזה ספר מיוחד ושווה קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•משה
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017.
הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע.
הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה.
השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב).
הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו.
טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף.
הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי.
מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי.
הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות
וכבדות.
ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן.
אהבתי מאד את הספר.

לפני 8 חודשים•סבטלנה כהן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אתמול הלכתי למופע סטנדאפ, אחרי הרבה זמן שלא הייתי באחד כזה. המופע התקיים במעמקי מרתף בנתניה, והסטנדאפיסט היה אדם שמן, ממושקף ונמוך קומה, ששמו היה דובלה ג'י. לא הכרתי אותו לפני, והציפיות שלי מהמופע היו בשמיים. אני בעצם הייתי בתוך הקהל.
אז ככה, ההתחלה הייתה בסדר. לא ממש הבנתי את הבדיחות שהדובלה הזה סיפר, אבל הנחתי שזה ככה מפני שזה היה רק מופע הפתיחה, מופע החימום, ושממש בעוד רגע, כשכל האנשים יגיעו והאולם התמלא, המופע יתחיל להיות מצחיק ומעניין. אבל כנראה שהתבדיתי. כי עברה רבע שעה, חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים, וכלום לא השתנה. האולם כבר היה מפוצץ, בהתחלה חלק עוד צחקו מהבדיחות (בחיי שלא הבנתי מה בבדיחות האלה כל כך הצחיק אותם) והיו כמה מחיאות כפיים מנומסות פה ושם - למרות שבין כל ה"בדיחות" הלא מצחיקות בעליל שסיפר הסטנדאפיסט על חשבונם של האנשים הנמצאים באולם, על העיר נתניה (כמה כבר אפשר לחפור על העיר הזאת, רבאק. תתחיל כבר במופע שהבטחת שיהיה!), ועל ערבושים מתנחלים וחיילים, שמעתי בכל זאת גם כמה קריאות בוז ראשונות שנשמעו ברקע, והיו גם כמה אנשים שאפילו יצאו מן האולם. לא נהניתי בכלל מן המופע, אבל עדיין, גם בשלב הזה, לא היה לי מספיק אומץ כמוהם כדי להזיז ת'תחת שלי ולצאת. נשארתי, דבוק בכיסא, מחכה כבר יותר משעה שלמה למופע שהבטיחו לי, נע וזע עליו בחוסר נוחות. אבל פתאום, באיזשהי נקודה, הסבלנות שלי התחילה להתפקע, ומבלי ששמתי לב, קמתי מן הכיסא שבו ישבתי, ופסעתי לכיוון דלת היציאה. לצאת מן האולם אמנם היה לי אומץ (כי פשוט לא יכולתי להשאר עוד רגע נוסף, אתם צריכים להבין את זה) אבל להסתכל אחורנית ולהביט ישירות בפניו של הסטנדאפיסט - לזה לא היה לי אומץ. ולא היה לי אומץ גם לצעוק קריאות בוז, כי בכל זאת - זה גרוסמן שהקים את המופע. דובלה הוא רק דמות במופע המחריד הזה שגרוסמן יצר. דמות ראשית אמנם אך עדיין דמות - דמות מסכנה וחסרת ישע שעושה רק את מה שגרוסמן רוצה שתעשה. לא שאני נמנה ממש עם מעריצי גרוסמן, אבל עדיין. גרוסמן הוא אדם טוב שאני מאוד מעריך אותו, והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף, וזאת למרות שאינני מתחבר לרוב עם המופעים שלו. ציפיתי למשהו. לא יודע בדיוק למה, אבל ציפיתי למשהו. אולי גרוסמן יפתיע לטובה, מי יודע. אבל לא, כמו שאמרתי זה לא קרה. לצערי. יש פוטנציאל בשפע, אבל הוא לא ממומש. וחבל. חבל מאוד. נו טוב, מזל לפחות שלא שילמתי על המופע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אור
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד מהספרים הקשים שקראתי. ספר ראשון של גרוסמן, ולא הצלחתי להתחבר. לא לדובלה, לא לאבישי וגם לא למתקשרת.

מצאתי את עצמי מכריח את עיניי להישאר דבוקות לנוכח התיאורים של דובלה על הוריו בנסיעה הקשה עם הנהג הצבאי עלום השם. הברוטליות וגסות הכתיבה הכבידו עלי, ואולי מעידות על אופיו של כוכב הספר, ואולי גם על אופיו של הקורא.

עם זאת, חייב אני לציין כי לאחר קריאת הספר צפיתי בהצגה - והיו חסרים לי החלקים המפותלים של הנסיעה. רק כשצפיתי בהצגה הבנתי למעשה את עומקו של הספר - ובמיוחד את היופי שבנסיעה הנוראית של דובלה לירושלים, הניגודיות בין הנהג לאחותו, ואת הקושי שבסיגריה הראשונה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•omer israeli
דירוג
1.0
לפני 8 שנים

“רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עו”