אבי גדל במשפחה דתית. משפחה של אנשי עמל ואמונה.
לאחר שרותו הצבאי חזר אבי בשאלה בדרך המיוחדת לו. קידוש ובית כנסת בשבתות וחגים ושמירת כשרות. ללא שמירת שבת או חינוך דתי לנו, ילדיו.
דרכו של אבא לא פגעה בקשריו עם משפחתו ולכן לנו, ילדיו, היו קשרים חמים ונפלאים עם המשפחה. סבא סבתא דודים ובני דודים.
לא היה בעינינו דבר פשוט וטבעי יותר מלהגיע לדודים לסעודת צהריים בשבת ולשחק עם בני הדודים. ואם אסור להדליק אור או לצייר או להפעיל מכונית על שלט, אז מה?
אחרי הבילויים המשותפים היו בני הדודים מלווים אותנו לאוטו, נפרדים לשלום והולכים לבני עקיבא. ואם אנחנו נוסעים בשבת, אז מה?
שנים רבות חלפו בטרם הבנתי עד כמה היו יחסי משפחתינו יוצאי דופן. נינוחים חופשיים ממתחים, זורמים על מי מנוחות...
איש באמונתו יחיה.
שנים רבות חלפו בטרם הבנתי עד כמה סובלים החוזרים בשאלה מהניתוק ממשפחתם, מחוסר תמיכה הבנה וקבלה, ולו במקצת.
לאחר הביקורות והקריאה בספרו של ישראל סגל "וכי נחש ממית?" חשתי נבוכה ומבולבלת, הספר נראה לי לא שלם, כאילו נכתב קטעים קטעים, קרעים קרעים.
וכך התגלגל ובא לידי "נעילה" (תודות לד') ספרו של חוזר בשאלה, הסובל מקרע נורא ממשפחתו.
ישראל סגל כותב סיפור שהוא ספק בדיה ספק ביוגרפיה.
למרבה פליאתי הזכירה לי כתיבתו את מאיר שליו, את "רומן רוסי" ואת "עשיו". משהו חמקמק שעליו אינני יכולה להצביע, אלא דרך הסיפור, וסגנון בהכתיבה.
ואולי רק המקומות הנופים והמראות מוכרים לי. אולי.
"נעילה גרם לי לעצב נורא שכן שני חברי הקרובים ביותר, חוו במידה רבה את כאב הניתוק והדחיה, דברים העולים בשיחות נפש באישון לילה נושאים אלי כרוח כפור מתוך הספר.
אך בניגוד חד אליהם ישראל סגל מצליח לחוש גם כעס, ואל יקל הדבר בעיניכם. רגש האשמה אותו חווים החוזרים בשאלה כבד מנשוא, ועד שימצאו את הדרך לכעוס ולו במקצת על העוול שעשו להם בני משפחתם, הם סובלים על לא עוול בכפם.
סבלתי כאבתי ואהבתי.
קראו ושפטו בעצמיכם.

















