ראשית עלי לספר את סיפור הכרותי עם סדרת ספריה של פרד וארגס
יום אחד כשהגעתי לביקור תמים בבית משפחתי המאומצת התנפלו עלי שתי עלמות נחושות בדעתן וחכמות עד מאוד, ודרשו שאקרא את ספריה של פרד וארגס, תכף ומיד!
בלי תרוצים!
ואני ילדה טובה וצייתנית שכמוני לא יכולה להתנגד לקריאה כשנמצאות מולי שתי בנות מחייכות המכירות בחולשותי ומנצלות אותן למטרתם הנלוזה, כלומר לנטוש את הערמה המונחת ליד מטתי, לנטוש את ספר הסיפריה שהבטחתי להחזיר השבוע לנטוש את כל עיסוקי ולצלול לעולמו המרחף של השוטר המוזר ביותר שהכרתי, ז'אן בטיסט אדמסברג.

וכוון שאחת משתי העלמות קנתה לעצמה את הסידרה כולה נשאתי את הספרים איתי והתחלתי לקרא. מהר מאוד נשבתי בקיסמו של אדמסברג, בדרכו האינטואיטיבית לפתרון תעלומות, ובצוות השוטרים עליהם הוא מפקד.. פחות או יותר.
כל אחד ואחת מהם מיוחד ושונה ומעניין והם מהווים יחידה מתפקדת להפתעתם של הממונים על אדמסבג.
כל אחד מהספרים מתחיל בתקרית שולית שבתחילה אף אחד לא מתיחס אליה כאל מצב המוביל לאסון. פרט לאדמסברג.
דרכו לחקור מפותלת ומובילה לעיתים למקומות בלתי צפויים ומעשיו לא ברורים עד ההסבר המתבקש בתום החקירה.
בחרתי שלא לכתוב על ספר אחד מתוכם כי קיסמם של כל החמישה מונע ממני להתמקד באחד בלבד. לא מדובר מבחינתי על מתח ופתרון תעלמות, אלא על הכתיבה.
אנשי הספר, כולם כאחד שובי לב והם מתוארים בדרך כה מוצלחת שהטובים והרעים נדמים אמיתיים. ומכולם אהבתי את אדמסברג ובנו.

הספרים, אגב, נשארו לגור בביתי. ואני קוראת מדי פעם קטעים נבחרים נהנת ומחייכת ומודה לבעלת הספרים החוקית שהסכימה להשאירם אצלי.
Хвала (חְוַלָה) - פרושה תודה בסרבית.

ש לי חברה שלמרות שחייה משופעים באתגרים ומשימות אין קץ, לקחה על עצמה את האחריות לדאוג לי ולפתור בעיות הצצות בחיי.
ןלכן כשאושפזתי לקראת ניתוח, נתשה את כל משימותיה יצאה מביתה באוטובוס הראשון כדי להיות לצידי וליוותה אותי לאורך כל היום.
לפנות ערב, לפני ששבה לביתה השאירה בידי ספר מתוק וחריף שגרם לי לוותר על שנת לילה לאחר הניתח.
כך פגשתי את מזי מוריס, בלשית פרטית נקראת לפגישה עם דודי אותו היא מכירה "מגיל אפס", משימתה היא למצוא את אישתו שנעלמה ללא עקבות.
המשימה מתבררת כסבוכה מהצפוי כי סמדר היא בת לאחת המשפחות העשירות והחזקות בארץ.
וכוון שההווה לא מספק דבר להאחז בו מזי מתחילה לחטט בעברה של סמדר ובעברם של בני משפחתה.
עד כאן הספר נשמע פשוט ובנלי לא יותר, קראנו רבים כמותו.
אבל הסיפור מסקרן מהיר ומשעשע, שזור בסיפור חייה הטראומטי של מזי, בחכמת חיים הנובעת מהאנשים איתם גדלה ומהצורך להסתדר בעצמה לאחר שנותרה בודדה במערכה.
למרות היותו ספר מתח, כלומר סוגה נחותה בעיני הקוראים המתנשאים, יש בו ערך מוסף. ובתום הקריאה נותרים במחשבה משפטים נבונים ומעוררי מחשבה מעבר לפתרון התעלומה.
ולאחר לילה ללא שינה התקשרתי לחברתי החביבה להתלונן, מתי תכתוב לנו דריה שועלי ספר נוסף?

יש לי חברה שמכירה את פצפונת ואנטון, ומוצאת רגעים שאין מתאימים מהם לצטט קטעים מתוכו.

לפני עשור ישבתי על הריצפה במרכז חנות ספרים יד שניה, מוקפת מכל עברי ספרים. על מדפים גבוהים בארונות ובערמות מגובבות על כסאות על שולחנות על הריצפה, חיפשתי ספרי מד"ב ישנים.
מה את מחפשת? שמעתי קול מעלי. את הספרים שאליהם אני מתגעגעת. השבתי, ספרים ישנים שאותם השאלתי בחוסר זהירות ולא קיבלתי חזרה.
בעיקר ספרי מד"ב.
נו.. היא אמרה, יש אוהבים נקניק, ויש אוהבים סבון ירוק.
הרמתי את ראשי מופתעת. צחקתי.
אינך אוהבת מד"ב? שאלתי. לא ענתה לי.
את חוששת פן יתקמט מוחך הקטן והחמוד? ציטטתי. והיא לא נעלבה, אלא צחקה.
אכן עלמה כלבבי.
הציטוטים נלקחו שניהם מפצפונת ואנטון, אחד מספריו החביבים של אריך קסטנר.
בהקדמה מספר קסטנר על מקור ההשראה לסיפור, ועונה על שאלת הקוראים עד כמה סיפור נאמן למקרה האמיתי עליו הוא מבוסס.
ועוד מוסיף הוא יש ילדים האוהבים להרהר בדברים מופשטים ויש ילדים המעדיפים את הסיפור עצמו.
ולכן לאחר כל פרק יש קטע הרהורים קצר באותיות זעירות.
הספר מספר על פצפונת ילדה בעלת דמיון מופלג ואופי שובב ועליז, בת למשפחה עשירה, אשר הוריה אינם פנויים לשוחח איתה ולחנך אותה.
ועל אנטון ילד עני החי עם אימו החולה.
שני הילדים נפגשו על גשר הצפצפות בחצי הלילה, שניהם פושטים יד, אם כי מסיבות שונות בתכלית, אך כשנפגשו מצאו מיד לשון משותפת.
את המשך הסיפור כדאי שתקראו בעצמכם.
הוא אופטימי, חיובי במובן האמיתי של המילה, חינוכי בלי יומרות חינוכיות, ולמרות שלא כל האנשים בו טובים וחביבים כולם כאחד אנושים ואמיתיים.
הספר עומד במבחן הזמן וכך גם החברות שהתחילה כיאה בחנות ספרים.
ועוד עלי לציין בגאווה שלאחר עשור הצלחתי לשכנע את חברתי שמד"ב ראוי אף הוא לקריאה, לא פחות מאריך קסטנר.

טיפת ספויילרים! ראו הוזהרתם

"נעלי גריינג'ר הוא עסק, דאג, עסק. רווח והפסד. השחור והאדום.
ותפקידינו , אמר בנג'מין, הוא לשמור את נעלי גריינג'ר בשחור.אוקיי? בצד הזכות ולא החובה."
זו השיחה הפותחת את הספר החטופה, אותו התחלתי לקרא ביום שישי השחור. וזהו הסברו של הביטוי האמריקאי יום שישי השחור.
יום שכולו רווח.

דאגלס קינג הוא איש עסקים קשוח שהתחיל את דרכו בתחתית הסולם. בתחילת הסיפור הוא עומד בפני עיסקה שתציב אותו בפיסגה, בעלות על המפעל בו התחיל דרכו כנער חסר כל.
בחצר האחוזה בה הוא מתגורר עם משפחתו משחקים שני ילדים, בנו של קינג, ובנו של ריינולדס, נהגו של קינג.
שני האנשים האורבים בין שיחים, מפתים ילד קטן בסוודר אדום לבוא איתם, והאם יש ילד בן שמונה שיסרב להצעה לקבל רובה חדש?
וכאן בבת אחת שתי טעויות.
האחת טעות דפוס.. לא חטופה אלא חטוף, ילד בן שמונה. והאחרת טעותם של החוטפים, לא בנו של קינג אלא בנו של ריינולדס הנהג.


סיפור החטיפה עצמו, החטיפה, החקירה, החוטפים, אנשי המשטרה, וכל שאר הדמויות הסובבות בספר מסופר באופן פשוט וישיר.
אין בו ספינים ומתח בלתי נסבל, אין בו דמויות איומות ומרושעות, כל האנשים (והנשים) המעורבים במצב הנם אנשים אותם תוכלו לפגוש בחיי הימיום. בכל מקום בו אתם נמצאים.
אך הדילמות האנושיות בו סבוכות ואינן קלות לעיכול.
חטיפתו של ג'ף ריינולדס חושפת את אופים של כל המעורבים בדבר.
ובעיקר את אופיו של קינג, ששם הספר באנגלית הוא משחק מילים על שמו. king's ransom ובעברית כופר המלך. ואכן הדילמה העיקרית היא של קינג.
האם עליו לשלם כופר עבור ילד שאינו ילדו בידיעה שהוא נותר בלי כל?
לא, אין תשובה לכך בספר.
כל אחד צריך לבדוק את עצמו לעומק, ולשאול אותה שאלה.

אני כלל לא בטוחה שנוכל לענות על השאלה בכנות, אף לעצמנו.

בשעת לילה מאוחרת ישבתי בירכתי האוטובוס בדרכי לביתי, ובידי ספר נוסף (אחד מני רבים) מאת אדגאר וואלאס.
רעמים וברקים וגשם דקיק ומטריד הם תפאורה מתאימה לקראית ספר המתרחש בחורף אנגלי קודר.
התחלתי לקרא והפעם, הפתעה!
עלמה צעירה ומהוגנת העובדת במחלקת חקירת הפשע, בסקוטלנד יארד.
אישה בלשית? ובכן לא בדיוק, כך מודה העלמה הנידונה.
"עמדתי היא מיוחדת במינה, אני עוזרתו של מפקח ראשי קולדבל. אבל סבורני שאני באמת בלשית, אני מבצעת חקירות."
והנה אני רואה אתכם נדים בראשכם לדברי, תוהים ותמהים, וכי מה מיוחד בעלמה בלשית? הן הכרנו בימינו שפע בלשיות במשטרה ומחוצה לה.
אך זאת עליכם לדעת, הבלשית עליה מספר וואלאס נוצרה לפני מאה שנה כמעט. וליתר דיוק ב1926.
וכידוע לכולנו נשים בלשיות היו נדירות בתקופה זו. היחידה הזכורה לי היא אן בדינגפלד של אגתה כריסטי, למרות שאין לכנותה בלשית במובן הצר של המילה.
האם היו בלשיות נוספות? אשמח אם תאירו את עיני בנושא..
תאורה של מיס לסלי מוהן מצא חן בעיני עד מאוד: "היא מבריקה, אין מילה אחרת שתתאים לה.. " " היא חושבת מהר ויש לה הרבה מזל"
במהלך החקירה ניכר בברור שיש למיס לוהן מזל וחשיבה מהירה, היא איננה הנערה במצוקה, העלמה השברירית, כמתואר בספרי מתח רבים.
ולמען האמת עמוד השידרה בספר זה הן נשים, לא בהכרח כולן טובות וחביבות, אך ללא ספק חזקות ויודעות את אשר לפניהן.
חוטי העלילה מתפתלים ומסתבכים, סביב אסיר משוחרר שכלל לא ברור אם בצע את הפשע עליו נענש.
את קצה החוט מצאה מיס לוהן, ובעקבות גלוייה ניתרת הפקעת הסבוכה, האשמים באים על עונשם וחפים מפשע מזוכים מאשמה,
ולסלי.. הבה נניח את הגילוי האחרון לקוראים.

אני מרשה לעצמי ציטוט אחד לסיום, והוא משפט ששיעשע אותי ביותר:
לסלי צחקה חרש.
עליך להבין, לוקרציה (אומנתה של לסלי), אמרה, שאישה אינה לבושה כיאות לערב, אלא אם כן היא מרגישה עצמה ערומה בצורה משביעת רצון.
*האם מישהו יודע מה לבשו נשים בשנות ה20 של המאה הקודמת?

מחרוזות מחרוזות של ספרים צנחו בעדינות לזרועותי המושטות.
אחת הבנות החביבות בחנות הספרים חפציבה התנדבה ברוב סבלנות למלא את חפצי ולהוריד את ספרי הכיס המרובים ממדפיהם המרוחקים מהשג ידי.
כל ערמה נסרקה בתשומת לב דקדקנית, ובכל ערמה אוצרות עתיקים ומרופטים אשר גרמו לי לחיוכי הנאה.
ובין ספרי מתח וספרי רומן רומנטי, ספרי בלשים וספרי מופת ישנים, מצאתי מציאה נדירה ורבת ערך.
המחר הנועז? הכסלי? לרגע קפאתי במקומי כהלומת רעם, היתכן? תרגום נוסף ולא מוכר של עולם חדש אמיץ? אכן.
מציאה זו גרמה לי להתלהבות סוערת. ולאחר שוך הסערה פתחתיו בזהירות והתחלתי לקרא. יופי!
וזאת עליכם לדעת בין ספרי המרובים, מצוי עותק דהוי, בלה מזוקן, התרגום הראשון של עולם חדש אמיץ.
השוואת שני תרגומים סיקרנה אותי, לכן הגיע המחר הנועז לביתי.
וכך ישבתי עם שני הספרים והתחלתי לקרא במקביל את שניהם, פרק לפרק, דף לדף.
זו היתה חוויה מרתקת, למרות רמת הריכוז הגבוהה שנדרשה במהלך הקריאה (משימה לא פשוטה ללקוית למידה).
עולם חדש אמיץ, שמו המקורי של הספר יצא לאור לראשונה, ב1932
התרגום הראשון יצא ב1948. הוא התרגום המוכר לי. בעברית ארכאית ויפה מאוד.
המחר הנועז יצא ב1962, ושפתו קצת פחות ארכאית אך עדיין ישנה ויפה לא פחות.
העולם החדש והאמיץ הוא אוטופיה, או לחילופין דיסטופיה ההופכת את הערכים עליהם גדלנו על ראשם.
אבא, אמא, משפחה, צאצאים, אהבה, הופכים למילים גסות, לקללות. ילדים נוצרים במבחנות ומוצאים מתוך רחמים מלאכותיים.
הם גדלים בבתי ילדים ועוברים שטיפת מוח אינטנסיבית למען יהיו שמחים בחלקם ומאושרים במקומם בחברה.
אושרו של הפרט מונע לא פחות על ידי סם הנקרא סומא. וכשמו כן הוא, גורם עוורון לרגשות עזים, לעומק חשיבה, לגאונות יוצרת, והס מלהזכיר אומללות.
החברה מחולקת למעמדות ברורים בהם הנמצאים בתחתית מאושרים לא פחות מבני המעמדות העליונים.
ולתוך חברה מסודרת ומאורגנת זאת מגיע ג'ון הפרא, שנולד אוי לאוזניים שכך שומעות, לבת המעמד הגבוה שנעלמה לפני עשרים שנה.
לא אמשיך בתאור קורותיהם של ג'ון וידידיו. אך אציין שבואו מערער (מעט) את שווי המשקל של החברה היציבה אליה הוא מגיע.

השוואת התרגומים אכן היתה מרתקת, מבחינת שפה ותוכן כאחד. למרות שלא קראתי את הספר באנגלית מסקנתי היא שהתרגום הישן קרוב יותר למקור.
אך בעקבות השוואה זו נוספו רבדים לסיפור עצמו.
בסופו של דבר חזר "המחר הנועז" למקומו הקודם וכל המעוניין לקוראו מוזמן בזאת לנסוע רחובות לבקר בחפציבה ולחפשו במבוך הספרים.

במדפים העליונים בחנות הספרים החביבה עלי (ולא עלי בלבד) מצאתי שורות כפולות ומשולשות של ספרי כיס ישנים ומרופטים.
ובינהם נחשף לאחר חיטוט והפיכת כל המדפים " מבצר כורתי הראשים" אחד בלבד מתוך עשרות רבות ב'סידרת האימים' הזכורה לטוב.
קניתיו ונשאתיו הביתה בחדוות ניצחון, וכשהגיעה שעת חצות, החושך העמיק ושקט מחריד השתרר סביבי, זחלתי למיטתי,
התכסתי מעל לראשי (כנגד מתקפות היתושים) הפעלתי מאורר (כנגד החום הלוהט) פתחתי בסקרנות שוקקת את הספר והתחלתי לקראו.
שנים רבות חלפו מאז קראתי ספרים מסדרת האימים, זכרתי אותם במעומעם, ולא ציפיתי לספר קריא וכתוב היטב.
לארי בראנט, סוכן קרן אקס 3 מגיע לחקור דיווחים, כך בדרך כלל מתחילה העלילה להתגלגל בספרי הסידרה, על אנשים כרותי ראש בעיירה קטנה בסקוטלנד.
לידיעת הקוראים, הסוכנות בה משרת לארי בראנט נקראת י.פ.מ. ראשי תיבות של יחידה פסיכולוגית מיוחדת, זוהי סוכנות בה פועלים אנשים מכל העולם כדי לבער את הרוע בכל אתר אליו הם מגיעים.
בתקופה בה המלחמה הקרה חילקה את העולם לבריה"מ וארה"ב, ובכל מקום דומה שצץ מרגל רוסי או אמריקאי לחילופין,
חברו הטוב ביותר של לארי בראנט האמריקאי הוא רוסי ענק בשם איבן קונצ'ראב. והסוכנות בה שרתו היתה אי של אחווה ושיתוף פעולה, בה פועלים הסוכנים למיגור תופעות על טיבעיות.
ובכן בהגיעי לשני שליש הספר עצרתי, רוטטת וקצרת נשימה, לא מחמת החרדה מזוועותיו אלא מהתקף סקרנות חמור, סקרנותי בסופו של דבר בהחלט באה על סיפוקה,
כוון שהספר אמנם מתאר את הזוועות לפרטיהם נוטפי הדם, והאימה בסיפור תואמת לשמו, אך הוא מסביר את הסיבה לזוועה הנוראית,
ההסבר לתופעה הנתונה בחקירה הפעם, אחת מרבות כדוגמתה, הוא דוקטור החוקר אגדות ומיתוסים עתיקים, ונסיונותיו לשחזר את שעלה במחקריו.
וכאן עלי לעצור את המשך התאור, גם מאימת הספויילרים העומדת כנגדי וגם מחמת האימה, בסיפור עצמו.
אוסיף דבר אחד או שניים שעלו בדעתי תוך הקריאה, האחד: צאצאיה הספרותיים הנחותים והמחרידים, (המילה מחרידים מגדירה את כתיבתם ולא את תוכנם) ספרי הסידרה צמרמורת,
היו פופולרים בקרב ילדים בתחילת גיל ההתבגרות. במשך תקופה קצרה (מאוד) קראתי כמה מהם, אך כתיבתם וסגנונם גרמו לי לברוח לקצה היקום (הספרותי).
עוד התברר לי תוך כדי קריאה, ספרי סידרת האימים הם אבותיה הקדומים של הסידרת הטלויזיה הפופולרית תיקים באפלה.

ובכן, נהנתי מלילה אחד של צמרמורת בליל קיץ. אולי זו העונה המתאימה ביותר לסיפורי אימים.

התחנה המרכזית, מאות שנים בעתיד נותרה תחנה מרכזית, אך כעת ממריאים ונוחתים בה כלי טייס אל החלל וממנו.
מפלסיה העתיקים של התחנה התפתחו והתרחבו אך הם עדיין מאוכלסים בחנויות, דוכנים ואנשים שונים משונים ומגוונים אף יותר מהיום.
ובסביבות התחנה המרכזית נותרו כשהיו השכונות המקיפות אותה,
והן זוכות לתאור מלבב ססגוני ומלא חיים, הלוקח את חיי ההווה ושותל אותם בעתיד הרחוק.

בעתיד, כיאה לכל ספר מד"ב המכבד את עצמו, לא כל הדמויות הן דווקא בני אדם, אך כולן כאחת אנושיות,חביבות ומעוררות אהדה ועיניין.
אזור התחנה המרכזית לא שינה את אופיו. האנשים החיים בקירבת התחנה האדירה הם צאצאי הפליטים והעובדים הזרים, המתגוררים כיום באזור התחנה המרכזית.
ובעתיד, בדיוק כמו בהווה שלנו, מתגוררים בו אנשים קשיי יום, אנשי השוליים.
אליהם מצטרפים רובוטניקים, שהיו לוחמים אנושיים שהפכו למכונות, ולשונם היא יידיש קרבית,
הם ננטשו כשעברו המלחמות מהעולם והם עובדים או מקבצים נדבות כדי לקנות חלקי חילוף ודלק כדי להישאר בחיים;
רובוטים העובדים אף הם בכל אשר ימצאו; ילדים המורכבים מקוד פרוץ וגנים גנובים;
ועוד כהנה וכהנה דמויות כיד הדמיון השורה על לביא תדהר, הזוכה בזאת בחיבתי הניצחית, שכן אני אוהבת אהבה עזה את המקומות אותם הוא מתאר.
ובאחד הרחובות המסתעפים מהתחנה לתוך תל אביב מצאתי למרבה הפתעתי ושימחתי את אחת מחנויות הספרים המוכרות לי בדיוק במקום בו היא נמצאת ופועלת כיום.
חנות של ספרים יד שניה, שבה "אין מחירים על הספרים, ותמיד צריך לשאול מה המחיר, שהיה תלוי בבעלים, ובמצב הרוח שלו ובמזג האויר ובמערך הכוכבים ובמידת החיבה שלו כלפי השואל"

רשת האינטרנט מככבת בספר כדמות עצמאית והיא מכונה בפשטות בשם שיחה. (כמעט) כל היצורים בעלי התבונה מחוברים לזרם המידע שאינו פוסק לעולם.
וכך הופך גם האינטרנט לדמות מרכזית בספר.

מעבר להנאתי הויזואלית יש בספר רעיונות מרנינים, מעניינים בהן אפשר לנעוץ שיניים, לבשל מהם מנה מזינה ולזלול אותם בחברה מתאימה (או לשוחח עליהם, ולפתח אותם בהנאה מרובה).
תאוריו של תדהר לביא מזכירים לי במידה רבה את עולמו של דילייני בספר בבל 17, ואין לי מחמאה גדולה מזאת.
הוא אינו מתאר תאורי יתר ובכל זאת קל לראות בדמיון את התחנה המרכזית והרחובות סביבה לכל פרטיהם.

זכיתו של הספר בפרס קמפבל מוכיחה את איכות תאוריו וכתיבתו של תדהר לביא, שכן הספר כולו מתרחש בתל אביב, במרכזה של ישראל.
ובעיני זו הוכחה חותכת לאיכותו שכן הספר הדקיק מקפל בתוכו סיפור תוסס מלא חיים ומידע, הנמסר במרומז וכאילו בדרך אגב.

לסיום וסיכום (אם יותר לי) אצטט משפט מתוך שיחה על הספר: "הספר הוא כמו שקופית עתידנית על מה שאת רואה".
אכן ואכן!

מיועד לחובבי מד"ב, ולכל חובבי הערים באשר הם.

והנה כוון שהחזרתי את הספר אשר קבלתי למקומו הנכון, חפצתי להוסיף ולקרא את אשר כותב עגנון.
וזכרתי מנעורי את סיפורו העצוב של מנשה חיים הכהן וזוגתו.
ולכן לקחתיו מהסיפריה, ואקרא בו. אכן נכונה זכרתי, כי אהבתיו בנעורי.
לא מרובה היתה ישיבתי בכיתה וחמקתי מרוב שעורי, אהבתי לספרים וספרות עמדה לי להגיע לשעורי ספרות.
אך שכוח שכחתי עד כמה קשתה עלי קריאת סיפוריו.
דומה עלי כתיבתו, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, כמו לשמוע רמזים ולנסות להבין את השלם. ידע נרחב במקורותינו חסר לי כדי להבין במלואו את עגנון.
וכאשר חזרתי וקראתי חסרה לי מורתי לספרות, והערותיה אותן זכרתי השלימו את הבנתי כאז כן עתה.

בספר זה מצאתי פרט לסיפורו העצוב של מנשה חיים סיפור אשר נגע לליבי ולנשמתי.
קראתיו פעם ופעמיים ושלוש ולא שבעתי.
וראוי הוא לציטוט וחשיבה ואהבה.
שמו של הסיפר הוא "מזל דגים" ובו הסבר עמוק מני חקר לאדם אשר אין נגיעה לו לציור ואומנות.
ובהיר הוא כמים צלולים בם משתקפת שמש ומשתברת לאלפי ניצוצות וצבעיה מאירים את נפשו של אמן, וברגעי ריכוז לא יראה ולא יחוש עוד דבר פרט לתשוקת אומנותו.
וכך זכיתי, בזכות יום כיפור ובזכות עגנון בחוויה מאירה ונפלאה.