קטונתי מלבקר את יהודה עמיחי. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק. אנסה לשתף אתכם במה שעלה בי. המחשבות על שירה, אדמה וזקנה, על מקום. מחשבות על בני אדם, מחשבות על מחשבות, מילים וסדר. מחשבות על מציאות. המציאות היא הכל ולא כלום. היא נתפשת בצורות שונות. היא אמורה להיות ישירה ופשוטה, אך בסופו של דבר, חמקמקה ושקרנית היא נותרת חשופה עד להבהיל, נוזלת בחלקלקות מבין האצבעות הכמהות שלנו, מותירה אותנו עם המילים, היכולות ברגע לברוא אינסוף מציאויות חדשות.
זיכרון ושכחה. האנשים האלו שחולפים כאן ואינם, הפתקים בכותל, מכווצים באפלולית, דחוסים, על יד האבנים. האבנים הן מודדות הגיל והשכחה, בנויות קרות זו על זו. ומהו זיכרון אם לא שכחה, ומהי שכחה אם לא תפילה שעוד לא נענתה.
עתיד.
"...הילד הקטן במיטתו חולם
שיהיה איש מצולה או איש רקיע
...ההצגה הגדולה שנקראת עתיד
מתחילה."
העתיד הוא רצף של ניגודים. העתיד הוא זיכרונות, ערבוביה של כאב והתפעמות.
העתיד הוא התחלה, שילוב של לכלוך ומחסור ודברי מאכל מזינים. אור ושקרים.
טיולים. אני רוצה לצאת לטייל בעולם, לראות דברים ולכתוב סיפורים ושירים. אני רוצה טיול גדול ואמיתי, טיול ועוד טיול ועוד טיול. ולא
"...הטיול הגדול האמיתי הראשון", אלא אי סדר, רק הבנות קטנות ותבוניות על העולם.
המרחק. לפעמים הזמן עוצר. זה קרה לי כשהייתי קטנה, ניסיתי לספור עד מיליון והתעייפתי. זה קורה לנו בשבריריות, כשאנחנו ערים פתאום לחוסר העקביות של העולם.
קילופים, קילופים, קילופים. אני רוצה שמישהו יבקר אותי, בתוך התפוח. שיבקע את הקליפה. עם סכין, בעדינות. וללא חתכים.
מדי פעם מופיעות בספר המילים "זיכרון אהבה", ואני ממשיכה לקרוא, מהורהרת.
כיעור. איך אפשר לכתוב בצורה מפליאה כל כך על הכיעור. על חוסר פיריון של רעיונות ומעשים, על אינטימיות שבגדה בך. אולי גם כאן יש ספייס, גם כשזה נדמה שלא, אולי פשוט לא שמתי לב. כך או כך זה מרגש, מלא בהסדרים מוזרים.
..."וסירוב העינב למות מר". התקווה שלנו, מצומקת לפירות קטנים ומתוקים.
לשפוט. כשאני קוראת ורואה את המילים - עדים ועדויות, ואת האדם שופט בכס זה נותן תחושה של הדר והוד, בתוך פשטות אותנטית של מקום.
כשקראתי שהכדור קופץ למציאות אחרת רציתי גם. הבנתי שכל שנייה עוברת, הדברים משתנים, הם זזים. השמירה על המקום שלנו בעולם היא באחריותנו הבלעדית. אפשר לנוע.
"...אני בנם של מקרה ושל גורל,
עכשיו יתום משניהם".
זהו האדם. מבולבל, פגיע, עצמאי ורגיש עד אין קץ.
שמש שוקעת. זה האתמול המכריז על המחר, או להיפך.
כשהזמן מאבד כמה דקות לזכותך אל תביט בשעון. זה הזמן להתנתק.
נסיעות ברכבת. למקומות שונים, ולפעמים גם לאותו מקום. ללא טביעת אצבע של אנוכיות וגאווה. רק קילופים ישנים, נטולי שריטות.
שני צדדים - פתוח וסגור. בכל מקום זה כך?
זיכרון ושכחה הם כמשהו חולף. על העטיפה מופיעות פנים. הקמטים שעל פניו, ללא ניתוחים או מתיחת העור, הם כאן תמיד. וכשימות האדם - הוא יחזור לצלמו.
***
זאת לא ביקורת. אלו המחשבות שלי. צירופי מילים רבים כאן הם מהספר, ורוב המילים עליהן כתבתי מופיעות בספר או שעלו אצלי במהלך הקריאה. זה נכתב לא מסודר במשך די הרבה זמן, לפני כמה חודשים כשהייתי מאושפזת בבית חולים וזה היה הספר היחיד שהיה אצלי. אין לי עליו הקדשה, אבל אני מנסה לדמיין מי היה מקדיש לי את הספר הזה, ומה הוא היה כותב. מילים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
