הספרייה בבית ספר שלי לא גדולה. חדר מאורך. בצד ימין ספרי עיון, בצד שמאל סיפורת נוער ומבוגרים. דוכן ההשאלה נמצא מול הכניסה, ושמונה שולחנות, מוקפים ארבעה כיסאות כל אחד, עומדים במרכז החדר. בקצה של הספרייה, רחוק מהדלת, יש שני חדרים בעלי קירות זכוכית. גם בתוכם יש שולחנות. בצד השני של הספריה יש אנציקלופדיות ומחשבים.
זאת ספריית בית ספר רגילה לחלוטין. ילדים באים אליה בהפסקות ובשעות החופשיות, להכין שיעורים, ללמוד למבחנים, או פשוט לקרוא. אני מחבבת מאוד את הספריה הזאת, למרות שלא יוצא לי להיכנס אליה הרבה. אבל פעם בשבוע אני מגיעה. כל יום שלישי בשעה השישית.
השנה התחיל משהו חדש בבית ספר- שעה אחת בשבוע, לכיתות ח-ט, בה יש שיעורים מהם אתה יכול לבחור מה לעשות. אלה לא שיעורים כמו אנגלית מתמטיקה ולשון, אלא דברים כמו סריגה, יוגה, שעת מוזיקה קלאסית, ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. והאחרון- ספרנים צעירים.
אז אתם יכולים לנחש במה בחרתי.

מאז תחילת השנה, כל יום שלישי בשעה השישית, לאחר שיעור ערבית, אני עולה אל הספרייה, נכנסת אל החדר הארוך, וממנו אל אחד החדרים הקטנים עם קירות הזכוכית. חוץ ממני יש שם עוד שלוש בנות ובן. אחת מהן מהשכבה שלי והשאר ב-ט. כמה דקות אחרי זה נכנסת אחת מהספרניות, קוראים לה ליאת. היא מחייכת הרבה.
כל שיעור היא פותחת עם קטע מספר כלשהו. כמעט תמיד הקטע קשור לספריה, ספרנים, או סופרים. לפעמים לאחר כמה פרקים היא מפסיקה ואנחנו מתחילים לדבר על דברים אמיתיים של ספרנים, ולפעמים היא ממשיכה לקרוא במשך כל השיעור, כשחמישתנו מקשיבים בריכוז.

שבוע שעבר היא הביאה את 'הספרייה המוזרה'
התקציר היה מוזר ומבלבל. על הסופר שמעתי כמה פעמים לפני זה (למרות שמעולם לא ידעתי איך הוגים אותו). והאיור על הכריכה היה מאלה שגורמים לי לקנא באנשים יותר מוכשרים ממני. המף.
היא יודעת להקריא, ליאת. יש לה קול כזה שמקריא. לפעמים היא מוסיפה דברים משל עצמה, שאני בטוחה שלא היו כתובים בסיפור, אבל ההרגשה שלמה, כאילו זה חלק.

זה ספר נחמד. הוא טוב, הוא מותח, הוא מבלבל ומסקרן.
אולי בגלל שלא קראתי אותו בעצמי, לא הצלחתי לחוות את כל הקריאה. אני חושבת שיש עוד הרבה עוצמה בלדפדף לבד בין העמודים, להביט בציורים המרהיבים בגוונים פשוטים.

הסוף, בלי ספוילרים של ממש, היה מבלבל. אני לא הבנתי מה קרה שם, אני לא הייתי אמורה להבין מה קרה שם. ככה זה היה אמור להיגמר. עם הזרזיר הנערה איש הכבשה והאימא, הנער שנותר לבדו. אבל הייתי רוצה לדעת מה קרה שם. לאן ברח איש הכבשה, מה קרה לנערה ולזרזיר, ולאימו של הנער.
היה משהו אחד בעלילה-חור ענקי- שהפריע לי לאורך כל הקריאה, הרי הנער הולך לספרייה באופן די קבוע. הוא הלך לשם כמה פעמים לפני כן-הרי היו לו ספרים להחזיר- אבל בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נשלח אל המבוך התת קרקעי מתחת לרצפת הספריה. זה הפריע לי לאורך כל הקריאה. איך הוא אף פעם לא הגיע לחדר ההוא? איך הוא אף פעם לא פגש את הזקן, שהוביל אותו אל מרתף הכלא?

על זה ירד הכוכב האחד, ואולי גם על חווית הקריאה שלא באמת הייתה, למרות שהקול של ליאת היה דרך מצוינת לחוות את המסדרונות האפלים ואת הספרים העבים, הכבדים, ואת האיום של הזקן.

אז, זהו זה.
רציתי לכתוב על הספר הזה ביקורת, אבל יצא לי ה...דבר הזה.
סו יה.
אני אלך לי.
להת

טוב, אז עכשיו 12:12 בלילה, ולי יש דחף לא מוסבר לכתוב ביקורת. אז הסתכלתי על מדף הספרים שמעל שולחן הכתיבה וחיפשתי איזה ספר יעלה בחכתי.
טוב, אז פאנגירל עלה בגורל, והנה אני כותבת עליו ביקורת.
רציתי לכתוב עליו ביקורת עוד קודם, פשוט לא ידעתי איך להתחיל. גם עכשיו אני לא יודעת איך להתחיל.
אולי אני פשוט אדמיין את עצמי בתור קת' שכותבת לה פאנפיק על סיימון ובאז באמצע הלילה.
את החלק של להזדהות עם קת' כבר עשיתי. אני ממש מתחברת אליה, כי היא כל כך דומה לי בכל כך הרבה דברים; היא (די) ביישנית, מפחדת משינויים גדולים, אנטי-סושיאל (ANTI-SOCIAL לקשי ההבנה.), קשורה לאבא שלה, וזה אפילו בלי להתחיל עם כל עניין הפאנגירל.
בקשר לגיי פאנפיקס... לזה עוד לא הגעתי. אז כן, אני כותבת פאנפיקים מדי פעם (לא כולם טובים במיוחד או בעלי עלילה מסובכת או מתוכננת מראש), וכן יש לי כמה OTP's הומוסקסואלים (לא, לא סולאנג'לו. אל תדברו איתי על סולאנג'לו), מתישהו אני בטח אכתוב איזה פאנפיק ניוטמאס, או אולי אינויאשהXמירוקו אם אני אהיה ממשששששששש משועממת (אני לא משפפת אותם! אינויאשה עם קאגומה ומירוקו עם סאנגו!)
בכל מקרה, תקציר הספר לא יהיה ממש מעניין- קת' מגיעה לאוניברסיטה, יחד עם אחותה התאומה, וורן (או שאולי זה רן פשוט? WREN), אבל רן (ככה אני אקרא לה פה) מחליטה שלא בא לא יותר להיות הגיקית שמתחברת אוטומטית בראש עם אחותה התאומה, אלא להיות הנערה האמריקאית הטיפוסים, שיוצאת למסיבות כל שבוע ומשתכרת. אם ככה, קת' נאלצת להתמודד לבד עם ההסתגלות, כשיש לה את רייגן, השותפה ה... טוב, מעט בוטה, שלה לחדר ואת החבר-הנאה וחביב מאוד, יש לציין- שלה, ששוהה שם רוב שעות היממה. חוץ מזה, היא צריכה להסתגל ללימודים, וגם להמשיך את הפאנפיק שלה, שמקבל אלפי צפיות על כל פרק.
אז כמו שאנג'ל אמרה בביקורת שלה-רוב דעתי על הספר הזה מסתכמת בביקורת של אנג'ל. היא כתבה ביקורת מדוייקת מאוד- כשאין הרבה עלילה, מתמקדים בדמויות. וכל דמות שם מיוחדת ובעל אישיות יפה ורואים שראוול (לקרוא למישהו ריינבואו נשמע ממש מוזר. כמו לקרוא למישהו יוניקורן) עבדה פה על כל דמות ממש בפינצטה, עיצבה אותן בצורה יפהפיה.

וזה השלב בו אני נזכרת שרוב פשוטי העם פה שלא מכירים את מונחי הפאנדום יהיו קצת מבולבלים (יש סימנייתיים מחוץ לפאנדום? לא נראה לי)
אז כאן יש הסבר קצר על פאנפיקים וקצת על פאנדומים, תהנו: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=45156

אממ.... אין לי כרגע עוד מה לכתוב. השעה 12:39 ואני עייפה.
אתם בטח יכולים לראות את זה.
זה אולי יומשך מתישהו. כנראה שלא

אז בינתיים... ביני אאוט.

טוב, אז השעה 9:24. ואני ערה בגלל ש(כמו כל יום שישי)האחיות שלי מתעוררות מוקדם. ועושות המון רעש.
אז החלטתי להמשיך עם הביקורת

טוב, העלילה באמת מאוד יפה והכל, וגם מרגישה אמיתית. קת' מתקשה לעמוד בלחץ של הלימודים וגם להמשיך את 'קארי און', היא מרגישה בודדה, אחותה נהיית מרוחקת, ומשתכרת לעיתים קרובות, היא מתאהבת במישהו שהיא בטוחה שהוא החבר של שכנתה לחדר, השותף שלה לכתיבה לוקח את הסיפור שכתבו ביחד לעצמו, המורה שלה לכתיבת ספרים מגנה בכל דרך את הפאנפיקים שלה, אמא שלה, שנטשה אותה 10 שנים לפני כן רוצה שוב להיפגש איתה.

אבל בתוך כל אלה, קת' עדיין אופטימית. היא מתחברת עם רייגן, מצליחה להמשיך את הפאנפיק ואת הלימודים, לוי-שמסתבר שהוא כבר לא החבר של רייגן- מחזיר לה אהבה.

כן, אז בקשר להתאהבות הזאת, הספר היה מאוד נחמד עד שהחלק שבו הם נהיו זוג רשמי. אז הספר נהיה פשוט משעמם, לדעתי. אז נכון, זה ברור לכולנו שהם יהיו ביחד מהשניה שהיא מגיעה לראשונה לחדר שלה והוא יושב שם, מחייך. הוא האדם הראשון שמזכירים בספר הזה, מן הסתם שזה ייקרה. אבל החלק הזה היה כל כך משעמם ומייגע שכבר רציתי שהספר יסתיים.
אז אם כל כך לא אהבתי את סוף הספר, למה נתתי לו 5 כוכבים?
כי הספר הזה מתאר יפה מאוד, א) איך זה להיות פאנגירל, מה זה בכלל פאנגירל, כי אני לא אוכל לתאר את זה אף פעם. ב) את החיים של נערה, שמגיעה לעולם זר של האוניברסיטה, והיא צריכה להסתגל ולהתמודד. ג) הדמויות שם טובות אחת אחת, הקשרים ביניהם (חוץ מהקשר של לוי וקת'. בלע. דביקי) יפים מאוד ואנושיים.

עכשיו 10:45. כי באמצע הביקורת הייתי צריכה ללכת לאכול.
ועכשיו נראה לי סיימתי לגמרי את הביקורת.

לסיכום: אם יש בכם אפילו שמץ של פאנגירל קטנה שעומדת לך על הכתף ולוחשת לכם דברים באוזן, ושבזכותה (או בגללה, תלוי איך מסתכלים על זה) אתם נחשבים למעט מוזרים, משוגעים קצת אולי, תקראו את הספר הזה.
כדאי לקרוא אותו באנגלית, אבל כמו שאנג'ל אמרה (אמרתי כבר. הביקורת שלה כיסתה את הכל), יהיה מאוד נחמד אם ייתרגמו אותו, ואני מוסיפה שכן, למרות שהספר יאבד קצת מהקסם שלו במונחים בעברית (למרות שאשמח להבין מה זה גראביולי)

10:48
ביני אאוט, סופית.

"אקשן!" צועק אחי ומתחיל לצלם.
אני ובן דוד שלי יושבים על המיטה בחדר שלו, בסצנת הפתיחה של סרט שהכנו ביחד (אנחנו מצלמים סרטים כבר בערך 3-4 שנים).
"טוב, בואי נלך לעשות משהו, אני מת משיעמום" אומר בן דודי את השורה שלו וקם מן המיטה.
אני אמורה לקום אחריו, ולהצטרף אליו בהליכה אל מחוץ לחדר. אבל אני עדיין על המיטה, למרות שהוא כבר קרוב לדלת.
ובידיים שלי- הספר הזה.
במשך כמה טייקים פשוט לא קמתי בזמן הנכון, והיינו צריכים לצלם את הכל מחדש. בסופו של דבר הבנתי שעם הספר הזה אני לא אקום בזמן אף פעם, והחלפתי ל'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה', שאותו כבר קראתי (לא שזה מנע ממני לשקוע גם בו.)

על הספר שמעתי הרבה לפני זה, בעיקר (רק) דברים טובים. וכשבפתיחת הסרט הייתי צריכה לשבת על המיטה ולקרוא, בחרתי אותו מהמדף של בן דודי.

היום לפני ערב סוכות. בני הדודים ואחי נמצאים בחדר השני, כותבים את התסריט לסרט הבא. ואני באותו החדר, הפעם על הכיסא המסתובב ליד שולחן הכתיבה, עם אותו הספר ביד.
ובערב סוכות עצמו, לאחר שנגמרה הארוחה, בזמן שאחותי עסקה בלהתעלל בבן דוד שלי, ואחי דיבר עם בן דוד אחר על מצלמות וידאו, אני שוב ישבתי בחדר הסמוך, וסיימתי את הספר.

ואני הבנתי למה אין לספר הזה אפילו דירוג בודד של כוכב אחד (ורק אחד של שני כוכבים)

לי, בניגוד לחלק מכם, אין מערכת יחסים, חברות, או אפילו סתם מכירה, מישהו בעל עיוות בגוף או בפנים, וסביר להניח שארתע ממישהו עם פנים כמו של אוגוסט. אני אהיה אחד מהאנשים שאוגי מתאר שנרתעים, ומסובבים את המבט בפנים אשמות.
אף פעם לא חשבתי איך זה להיות מהצד השני של העיניים האלה, שהפרצוף שסביבן הופך את המבט שלהם למוזר, למפחיד.
והספר הזה בא להסביר בדיוק מה זה להיות מהצד השני של העיניים האלה, ומה זה להיות האנשים שחיים בתור אלו שקרובים לאנשים כאלו.
והוא עושה את זה בצורה כל כך יפה, אמינה, וכנה.

בתקציר של הספר מתחת לחלון כתיבת הביקורת כתוב שהספר 'מגיע בדיוק בזמן לקוראים הצעירים (8-12)'. אבל למרות שהספר מיועד לילדים בגיל של אחי הצעיר, כמעט של אחותי, כל אחד, בכל גיל, יכול, וצריך לקרוא אותו. כל אחד יוכל ללמוד ממנו משהו.
ועם כבר מדברים על מה שכתוב שם למטה, כתוב על שנת הלימודים תשע"ד, שנפתחה בסימן 'האחר הוא אני'. תמיד חשבתי שכל ההרצאות האלה של משרד החינוך ושל המורים (הדבר הכי חשוב בעולם הוא האנשים) הן די בולשיט, אני מתכוונת, כן, אני יודעת שאנחנו צריכים לקבל את השונה, לקבל את האחר, כי הם בעצם אותו הדבר. אבל הצורות שבהם מסבירים את כל זה, וכמה שחוזרים על הדברים האלה, זה מוציא את כל החשיבה מהעניין, מוציא את כל הטעם.
והספר הזה, לוקח את אותו הדבר שמורים מנסים להכניס לנו, ומספר את זה בצורה הכי לא-בולשיטית שיש.


~זמן לדבר על הדמויות~

ויה: כמה קשה זה להיות אחות גדולה, אני אומרת בתור אחות גדולה לאח ושתי אחיות, לא הטיפוסים הכי עקביים, או הכי מסודרים או שקטים בעולם. וכמה קשה זה להיות אחות גדולה, לילד שכשהוא הולך ברחוב אנשים צורחים ומפנים מבט. כמה קשה להיות האחות הגדולה שתמיד תיזכר בתור האחות של הילד המעוות.
ויה עוברת את כל זה, והיא עוברת את זה במשך 11 שנה.
בהתחלה לא הכי אהבתי את ויה, היא שניה האחות הגדולה והתומכת, שניה מתעצבנת על אוגוסט (עכשיו שכחתי על מה בכלל). ואז חשבתי, WHO THE HELL AM I KIDDING, גם אני כזאת.
לכל אורך הספר לא זכרתי בת כמה ויה, אם היא בגיל שלי-13- או אולי יותר גדולה, בת 14-15, אולי אפילו בת שש עשרה כבר. אבל זה לא משנה, כי גם אם היא גדולה ממני בשלוש, ארבע שנים, הצלחתי להבין אותה בצורה יפה מאוד.

ג'ק: מה ילד, נגיד אחי הקטן, בן 11, יעשה אם יגידו לו להתחבר עם ילד אחר, שיהיה בן כיתתו, בעל עיוות בפנים? הילד כבר ראה את הילד ה'מעוות' ברחוב, הוא בעצמו נבהל כשראה אותו לראשונה. סביר להניח שהוא יתחמק, יגיד לא, ימציא איזה תירוץ. וזה גם מה שג'ק רוצה לעשות. אבל אז הוא מבין את האמת על לחיות עם פנים כמו של אוגוסט, שגם ילד בכיתה ב', ילד ממש לא מרושע, יביע כאלה דברים כשמדברים על הילד ההוא, איך ילדים בכיתה ה', בגיל שבו מתחילים הרבה דברים להשתנות-חבורות, ומקובלות, ולעג- יתיחסו אליו? ונכון שבהתחלה ג'ק עשה הכל מתוך רחמים, אבל אז קליפת הילד-מעוות-ומפחיד של אוגוסט נשברה-רק מול ג'ק, והוא ראה ילד בגילו, מתעניין במלחמת הכוכבים ומשחקי וידאו, חבר נאמן ומצחיק-ממש הבן אדם האידאלי להיות איתו, אבל רק מבפנים. ולג'ק לקח קצת זמן להגיע לבפנים הזה, ובהתחלה הוא כעס על ההחלטה ההיא, לצוות אותו לאוגוסט, ובגלל זה הוא אמר את מה שאמר בהלואין, ואף אחד לא ציפה ממנו לדברים אחרים. כי זה מה שכל אחד מאיתנו היה עושה, אולי הוא עשה אפילו יותר ממה שאנחנו היינו עושים.

סאמר: אז הבנו איך זה להיות האחות, ואיך זה להיות מי שמתחבר בעל כורחו, אבל אז מגלה חבר אמיתי, אבל איך זה להיות מי שמרצונו החופשי לגמרי בוחר להתקרב למי שנחשב המעוות, המנודה למרות שזה רק יומו הראשון בבית ספר?
סאמר היא באמת קדושה, היא עשתה משהו שבאמת לא הרבה היו עושים.
אני לא יודעת ממש מה להגיד עליה. היא דמות שעשו טיפה מושלמת מדי, חברותית, נחמדה, ומתעלמת ראשונה מהחיצונית של אוגוסט. אבל היא תמיד איתו שם, ולדעתי, היא הדמות שאוגוסט היה הכי צריך שם, חוץ מג'ק.

ג'סטין: כשויה-זאת אומרת, אוליביה-רוצה להתחיל התחלה חדשה, היא קודם כל לא מספרת על אחיה. רק אם מישהו באמת יתקרב אליה, הוא ידע עליו, וג'סטין יודע. והוא מקבל את זה בשלווה מוחלטת, אמנם ברתיעה קלה, אבל הוא נשאר קר רוח. בכללי, ג'סטין ממש חמוד, אני חייבת להודות שגם אני כנראה הייתי מחבבת אותו אם הייתי פוגשת אותו. וכשהוא עזר לג'ק עם ג'וליאן, מיילס, והנרי (ככה קראו להם) זה בעצם הראה, שגם אם הוא רק בא למשפחת פולמן במחוץ, הוא גם מגן עליהם החוצה. הוא עוזר להם ומגן על אוגוסט, ועל ג'ק שתומך בו. (רק משהו שלא אהבתי, שבפרקים שלו לא היו מרכאות כשאנשים דיברו. זה היה ממש מבלבל)

מירנדה: מאז כיתה ג' יש לי חברה טובה, אפילו שתיים. במשך ארבע שנים היינו שלישיה-בלתי-נפרדת, ואז, חטיבה. אני עוברת לשנה בבלגיה, חברה אחת לגור כמה שנים בשוויץ, והשנייה נשארה בארץ.
והחברה שעברה לגור בשוויץ-למרות שנפגשנו כמה פעמים בשנה הזאת, ואנחנו מתכתבות הרבה בווטסאפ, זה לא אותו הדבר בינינו. היא לגמרי ולחלוטין מצאה לעצמה חיים חדשים שם, ולפעמים זה מרגיש כאילו היא שכחה אותי.
וזה מה שקרה גם לויה. היא הגיעה לתיכון אחרי שלא פגשה את חברתה כל הקיץ, וגילתה בן אדם אחר לגמרי בפניה של מי שהייתה אמורה להיות אחד האנשים הקרובים אליה.
אז כמו שאני במצב של ויה, אני הייתי משערת שהחברה שלי, במצב דומה לשל מירנדה.
ברוב הספרים, תמיד זוכים לראות צד אחד של המצב-וגם בחיים האמיתיים- ואז זה בעצם מאוד מוטה. פה יצא לנו להכיר גם את מירנדה- ולראות שהיא כן מתגעגעת לויה, ושזה פשוט יצא שהם התרחקו. וזה מה שאני מקווה שגם חברה שלי חושבת.
האמת שמירנדה היא דמות ילדת-תיכון די רגילה, אבל הסיפור שלה, בתוך הספר הזה, הוא משהו שהצלחתי להתחבר אליו, ולכן כתבתי כל כך הרבה, למרות שלדמות שלה לא הכי התחברתי, אולי כי בעצם, אני הצד האחר של המצב.

ואחרון חביב (כי אני מדברת רק על הדמויות שהיו להם נקודות מבט): אוגוסט.
האמת, שכשדיברתי על הדמויות האחרות, התחלתי לא פעם לדבר גם על אוגוסט שלנו. כי כמו שויה אומרת- אוגוסט הוא השמש. הוא מאיר על הכל, הוא חלק מהכל-ובלעדיו הסיפור הזה לא היה קיים- וגם ממנו, כמו מהשמש, קשה להתעלם.
בספר הזה, יש כמה אוגוסטים.
יש את אוגוסט, שלמד בבית ויצא ממנו רק עם קסדת אסטרונאוט
יש את אוגוסט, שמתחיל ללמוד בן ילדים שנרתעים ממנו כשהוא הולך
יש את אוגוסט, הבודד בעל שני חברים
יש את אוגוסט, המקובל והפופולרי (בסוף הסיפור)
ויש את אוגוסט, הילד בן 11 שאוהב משחקי וידאו, כלבים, מלחמת הכוכבים, וכל מה שילדים אחרים בגילו אוהבים.
כשקוראים את הפרקים של אוגוסט, לפעמים קצת קשה לזכור איך הוא נראה מבחוץ-מה גם שהוא בעצמו לא מתאר איך הוא נראה באופן ישיר- כי יש את העובדה הפשוטה הזאת, שזה לא באמת משנה.
גם אם הוא הילד עם הלסת המחוררת, או עם האוזניים המכווצות, או עם העיניים הנמוכות מדי,
או שהוא הילד על הכריכה, עם אוזניים לא שוות ועין אחת בפנים ריקים
או שהוא סתם ילד רגיל.
הוא אוגוסט, אוגי, פלא.

נ.ב. יש משהו שקצת בלבל אותי- איך אוגוסט כבר בחטיבה? הוא לא בכיתה ה? איך זה הולך באמריקה?

הביקורת הזו הייתה אמורה להיכתב לפני שלושה חודשים, בתור חגיגת שנתיים לזה שקראתי את הספר הזה. אבל משום מה בלפטופ שלי התעדכן העדכון לטלפון, ולא יכולתי לכתוב משם ביקורות. ועכשיו סוף סוף התיישבתי לי ליד המחשב הנייח שלנו בבית בישראל לכתוב את הביקורת הזו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
באפריל 2013, לאח שלי היה יום הולדת (היה לו יומולדת בכל אפריל, אבל אני מדברת על השנה הספציפית הזו.). הוא קיבל כל מיני מתנות. ואח שלי, בגלל שהוא טיפוס כזה, פתח כל יום מתנה אחת. ככה שלמרות שהוא נולד בתחילת החודש, עד שהגיע התור לחבילה המרובעת העטופה בעטיפה של צומת ספרים (או סטימצקי. אנשים, זה היה לפני שנתיים [ושלושה חודשים] מאיפה אני אמורה לזכור) שהכילה בטוחה ספר כחול עם ציור של דרקון בשם 'הגיבור האבוד'.
צריך לציין שלא קראתי שום ספר של ריק ריירדן לפני זה. שמעתי את השם של הסדרה, וידעתי שהוא חיבר גם את הסדרה ההיא על הפרסים של ג'קסון (כן, גם אני חשבתי ככה). אבל ספר זה ספר, וביום העצמאות 2013, כשהאפשרות השנייה הייתה לראות את כל הטקסים בטלוויזיה, התיישבתי לי על הפוף בסלון ופתחתי את הספר של אחי הצעיר והדי רכושני שמפחד פחד מוות מספוילרים. הוא עצמו (ואבא שלי ואחותי) לא היו בבית. כבר לא זוכרת בדיוק למה.
אני רק זוכרת כשחזרנו, אח שלי התעצבן על כך שקראתי את הספר, אבל זה היה התקף זעם ממש פצפון, עד ששאלתי אותו -ידעתי שהוא התחיל לקרוא את הספר- אם הוא הגיע לקטע שהם עולים על פסטוס. איך שהוא התעצבן אז. מסתבר שהוא היה רק בעמוד 16 (אני בשעתים בערך הגעתי לשבעים ומשהו). מאז ועד שקראנו דם האולימפוס (ששם הוא עשה לי ספוילר) הוא לא סמך עליי לקרוא שום ספר לפניו (אוי, המריבה שהייתה לנו כשבית האדס יצא... עשינו סדר שלם, שלכל אחד יש פרקים שבהם לו יש עדיפות קריאה, אולי אפרט אם אכתוב ביקורת על בית האדס). בכל מקרה, בסוף קראתי את זה.

אני יכולה להגיד שהסדרה הזאת, למרות שהוא קיבל את הספר, הייתה הרבה יותר שלי מאשר של אחי (נכון, אז גם הוא חיכה איתי לבית האדס ודם האולימפוס, נכון גם הוא אהב את הסדרה(, . הסדרה הזאת, הייתה מה שהפך אותי לפאנגירל אמיתית.
אמנם זה לא הספר הכי מרגש, או הכי בוגר, או הכי מעניין, או הכי מותח שקראתי. זה היה ספר, שהכניס אותי אל העולם שלו, שאמנם לא היה זר לי לחלוטין (אני התמצאתי במיתולוגיה גם לפני כן) אבל היה חדש לי לגמרי מבחינת הדמויות, הסביבה, הנושאים שכולם היו אמורים לדעת מהסדרה הקודמת.
אבל אני חייבת לציין שלמרות שאת סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים לא קראתי לפני כן, לא הרגשתי יותר מדי זרה, לא הרגשתי כאילו התחלתי לקרוא מהאמצע. זו הייתה התחלה חדשה, לסיפור חדש. לא פרסי ג'קסון. אלא גיבורי האולימפוס. השבעה.

סיקור קצר על הדמויות (עלול להכיל ספויילרים. ולא רק לגיבורי האולימפוס/פרסי ג'קסון)
ג'ייסון: אני יודעת שנוצרת כדי להיות הגיבור הראשי של הסדרה, ובדרך כלל אני מחבבת גיבורים ראשיים, אבל אותך שנאתי. בן יופיטר, הפראיטור המוערץ, שאמור לנסות לשבור את המסורת ולהיות גם רומאי וגם יווני וכל החארטה הזה, אבל, אמור זה שם של דג. אתה לא כזה. שכחתי לציין את הרומן שלך עם הלבנים (כן פייפר, כן) ואת העובדה שאתה שברירי בערך כמו תומס במבחני הכוויה (אחרי שיורים בו הוא מתעלף לסירוגין במשך שני פרקים שלמים. תומס, לא ג'ייסון).
פייפר: בניגוד לג'ייסון, לדעתי, הדמות שלך כן הצליחה להתעלות על מי שהייתה אמורה להיות. הבחורה עם האבא המפורסם, בת אפרודיטה, שאמורה להיות חסרת יכולות מיוחדת. את דווקא הצלחת להיות חזקה ולהצליח לעשות דברים שחצויה שמתאמנת בקושי חצי שנה לא אמורה להיות יכולה לעשות. בהתחלה לא אהבתי אותך, אבל אז התחלתי לחבב אותך יותר ויותר.
ליאו: ואלדז, אמרתי לך אי פעם שאתה חתיך? מה עם חמוד? או אולי מצחיק? מגניב? אני כל כך אוהבת אותך!!! אתה מצחיק ומגניב, אבל זה מסתיר את הכאב שלך. אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילים כדי לתאר אותך, למרות שבספר האחרון תחלת לעצבן אותי בדביקות לקליפסו. שתמות.
הייזל: למרות שאת (ופרנק) הייתם חלק מהשבעה, והייתם דמויות חדשות, לא הייתם מיועדים להיות דמויות ראשיות, ובכל זאת אהבתי אתכם יותר משאר הדמויות החדשות (חוץ מליאו) הייזל, יש לך אישיות יפהפיה ועדינה, ואת אוהבת לצייר (יאי), ולמרות הטראומה (אפשר לקרוא לזה ככה) מהעבר שלך, והעובדה שקפצת משנות הארבעים לשנות האלפיים, ובכל זאת התחלת להתרגל, והקללה שלך שהתפוגגה, והיכולות החדשות שלך מהקטה. זה ממש חבל שרק בשני ספרים קיבלת נקודת מבט. היית צריכה להיות דמות ראשית.
פרנק: היית בחור שמן ומגודל חסר כל יכולת, שרק רצה שאפולו יכיר בו וחי בפחד תמידי מהעובדה שמקל שולט בחיו. ועכשיו התקדמת כזאת דרך מדהימה. הבסת מאות מפלצות כדי להציל את הייזל ואת ניקו, ולאחר מכן פיקדת על צבא שלדים וקודמת לדרגת פראיטור. והמצאת מחסום פה מדהים לאלות בעלות פיצול אישיות. אתה פשוט חמוד! וכמו שאמרתי להייזל, מגיע לך להיות דמות ראשית.
פרסי: מוח אצה, הדרך שאתה עשית מתחילת הסדרה הראשונה, כשהרגת את המינוטאור בעזרת הקרן שלו עצמו, עד לחיים עם אנבת' ברומא החדשה. אבל אני פשוט מרגישה שבסדרה הזו לא ניצלת את כל הפוטנציאל שהיה לך. בסוף הסדרה בכלל היית חסר כל ערך. אני פשוט חושבת שהייתה טעות להכניס אותו כחלק מהשבעה, והעובדה ששאתה ואנבת' הייתם אלו הנחוצים לקורבן של גאיה היה רק מין... תירוץ כדי שתהיו יותר מעניינים.
אנבת': תמיד היית אהובה עליי, חכמולוגית, ולמרות שבסדרה הראשונה היית רק החברה של פרסי, פה היית יותר חשובה ממנו, ככה אני מרגישה. המסע שלך מתחת לרומא היה מרתק, ולמרות שלא באמת התפחת בסדרה הזאת, עדיין נשארת חשובה.

לסיכום- הסדרה הזו תישאר איתי לנצח, אני תמיד אשמח לקרוא שוב את אחד הספרים ולהיזכר בדמויות האהובות עליי.

הייתי רוצה להבטיח ביקורת נטולת ספויילרים. הייתי רוצה.
אבל אם אני רוצה להביע את דעתי על הספר אני לא אוכל להימנע מהם.

לא סיימתי את הספר.
אף אחד מהקוראים לא סיים את הספר- כי הספר הזה לא הסתיים. הכל עוד פתוח, ואסור לסיים ספר במילים 'הלא-נודע'.

אני אוהבת את הספר הזה, אני חיכיתי לו שנה שלמה, הספקתי לצרוח על אח שלי כמה פעמים, לגלות לו- ושהוא יגלה לי, לצחוק, לבכות, להתפאנגרל, לבהות ולהגיד WTF, ואפילו לעשות הפסקות כדי לעכל.
אבל לסיים אותו- לזה לא הגעתי. לסוף המיוחל- ה'כעבור 19 שנה' של ריק, שמצפים לו מאז גנב הברק- לא הגעתי, כי לא היה כזה.

אז נכון- אתנה פרתנוס הגיע בשלום. ונכון- השבעה הביסו את הענקים ואת גאיה.
אז טכנית, מבחינת היגיון, הסדרה גמורה, הרשע הובס, המחנות השלימו, אפילו סודרה על הדרך התאבדות של אוקביאנוס.
אבל אין הפילי אבר אפטר.
וזה רק בגלל ליאו, האמת, בגלל שהוא היה נחוש לחזור אל קליפסו (לא!!! למה? אתה שלי!), והוא פגש אותה מלכתחילה בגלל קיאונה, שעבדה אצל גאיה, שליאו השמיד.
כל הרעיון של הספינה שהפכה לפסטוס היה מגניב לגמרי, ואיך שליאו הציל ככה את המצב היה גדול. אבל למה הוא היה חייב למות, ועוד ככה??? כאילו, היה ברור איזה כמה פרקים שזאת התוכנית שלו, אבל לא דמיינתי שזה יהיה ככה.
ידעתי שהוא יחזור אל קליפסו- אבל 50 עמודים לפני הסוף, לא שניים! חשבתי שהוא יחזור איתה למחנה, ושוב- ההפילי אבר אפטר שלא הגיע בסוף.
בעצ, הוא כן הגיע, אבל חלקית- יש שלום, לפרסבת' יש תוכניות לעתיד, ניקו נשאר במחנה, פראיטור ז'אנג וקנטוריון לבסק מאושרים ביחד, ג'ייסון ופייפר סוף סוף אומרים שהם מאוהבים- ומתנשקים באמת בפעם הראשונה, גאיה הושמדה (כמובן), אבל ליאו מפליג לעבר המילים שבהן אסור לסיים סדרה-
הלא נודע.

כל הספר הזה היה לא-נודע אחד גדול. הקפיצות בין נקודות המבט והקטיעות המעצבנות כל פעם שנקודת המבט התחלפה יצרו מתח כמעט בלתתי נסבל. אהבתי כל מילה ומילה שנכתבה, אבל הסיפור הכולל שלהן היה כזה שגורם לך לצרוח בעצבים.

מרפא הרופאים היה לא כל כך ברור בהתחלה, כאילו, הם שמעו משהו שניקה פלטה, ועקבו אחריו, זה לא מוזר?

אהבתי את הפרקים של לאיו- את ההרהורים שלו והתשוקות שלו שהניעו אותו, את ההחלטות שלו והכאב שלו ואותו בכללי.
וגם את אלו של ריינה- נקודת המבט הכי מקורית (אולי חוץ מהדג' אם היה) שגרמה לי ממש לאהוב אותה, העבר שלה, איך שהיא השתנתה במסע, הפגישה עם אחותה והציידות, האייגיס שקיבלה.
ובמפתיע- ג את של פייפר- הנחישות שלה, הכוח שלא אמור להיות לה- אבל יש לה ובענק.
אבל הפרקים של ניקו איכזבו אותי קצת. אני מתה עליו, הוא אדיר. אבל ציפיתי להתחבר אליו יותר. כאילו, זה ניקו, הוא צריך להיות יותר... עמוק. מאוד עמוק, לדעתי.

בכללי- הספר הזה הוא יצירת מופת- שגורם לך לעושת הכל.
(כמו למשל להגיד לאבא שלי לאני נופלת לתוך הר געש באיטליה, ושלא יפריע לי)
אבל לא לסיים אותו.

כל כך הרבה דברים קטנים שאהבתי.
ובראשם, המשפט הזה של ליאו:
"תקשיבי, גברת, אנחנו לא הולכים לשחזר פה את 'משחקי הרעב', זה לא הולך לקרות"
אני היחידה שהייתי צריכה לעשות הפסקת עיכול אחרי זה???

הביקורת יצאה לי מוזרה ומלאה חוסר הקשרים ודאבל אנטר.

אני לא יכולה לעזוב את הספר הזה, והוא לא יוכל לעזוב אותי.
אז עכשיו ביי, אני הולכת לקרוא אותו שוב.

אני זוכרת מתי קיבלתי את הספר.
כשבוע-שבועיים לפני יום ההולדת ה-10 שלי נסענו לשבועיים וחצי לארצות הברית, לבקר את המשפחה שלי שגרה שם ולטייל.
ארבעה ימים לפני יום ההולדת שלי,חיפשתי במזוודה את בגד הים שלי, והגעתי לתא נסתר, שבו היה מונח הספר הזה.
לא הכרתי אותו, ולא ראיתי אותו לפני כן. פתיחה בעמוד הראשון הראתה שזאת מתנת יום הולדת מאמי (שלא באה איתנו לארה"ב). החזרתי את הספר למזוודה עד ליום הולדתי, כאילו מעולם לא ראיתי אותו. לאחר יום ההולדת שלי התחלתי לקרוא אותו.
אני לא זוכרת בדיוק מה חשבתי עליו בהתחלה, חשבתי שהוא נחמד כזה. לא הספר הכי טוב בעולם.
הדמות של שרה פשוט מושלמת מדי לדעתי, היא מנומסת, נחמדה לכולם, בעלת דמיון, מתמודדת עם כל מצב בצורה יפה ואלגנטית.
לשאר הדמויות, לכל אחת מהן היה חיסרון, שנתנן לדמות אנושיות.
בקי-היא חסרת ביטחון והשכלה
ארמנגרד- היא קשת קליטה ולא כל כך יוצלחית
לוטי- בוכה בקלות ומפונקת
לוויניה (ככה קוראים לה, נכון?)- מרשעת ויהירה
מיס מינצ'ין- קשוחה וחסרת רגשות
מיס אמליה- חסרת אופי וניתנת לשליטה בקלות
הג'נטלמן ההודי (שכחתי איך קוראים לו)- נוטה להאשים את עצמו
וככה זה ממשיך. לכל דמות יש את הפגם שלה, חוץ מלשרה. כל דבר היא מתמודדת איתו בשלווה וברוגע, אכן כמו נסיכה. אולי אפילו כמו אלה.
עוד משהו קטנטן שלא אהבתי- איך שהזמן הולך שם.
כאילו, היא הגיעה בת שבע ו-הופ!- קופצים שנתיים והיא פוגשת את לוטי. אחרי כמה חודשים- היא רואה את בקי, ושוב- הופ!- היא בת 11 ואבא שלה מת. ואז היא משרתת והשנים עוברים גם ממש מהר.
אבל רק שרה מתבגרת. לדוגמה, כשהיא בת 11, למרות שעברו 4 שנים מאז שהגיע לפנימייה, לוויניה למשל, נשארה בת 13 (אולי לא, פשוט מתעלמים מזה) ולוטי נראית כאילו יהא עדיין בת 4.
עוד משהו- עניין המעמדות בספר הזה הוא מאוד בולט. יש את המעמד הגבוה- כל תלמידות הפנימיה, המשפחה הגדולה- ואת המעמד הנמוך, ששוה לכלום- בקי, אן (הקבצנית ששרה נתנה לה לחמניות) וגם שרה בחלק מהספר. אני יודעת שהעלילה מתרחשת לפני 100 שנה בערך, ושאז זה היה יותר בולט, זה פשוט מרגיש תמיד מוזר.
לסיכום- זה ספר נחמד, כיף לקרוא אותו ולהיזכר. אומנם חלק מהדמויות קצת מאולצות, אבל בצורה שמתאימה לסיפור.
הסוף היה די צפוי, מרגע שהגיע הג'נטלמן ההודי, היה ברור שהוא ייקח אליו את שרה בשלב זה או אחר.

נתעלם מהעובדה שאני פשוט לא יודעת איך להתחיל ביקורות בצורה טובה, ואני אגש ישר לעיקר.

הביקורת הזאת תהיה מלאת ספויילרים.

אין לי מושג למה, בל רציתי לעשות על הספר ביקורת שאני כותבת בה את הדברים הקטנים שעצבנו אותי. ובגלל שאני אדםשם לב לפרטים, היו די הרבה.

אז 1: השינויים בתרגום של הספר השני והשלישי. עוד מישהו חוץ ממני שם לב לזה שכל פעם שטריס חושבת יש את הכתב הנטוי המעצבן הזה שהוא הכאילו כתב יד? זה חירפן אותי. כאילו, זה מבלבל את העיניים וקופץ לך גם אם אתה רק בתיחלת העמוד ולא קלטת מה קרה.
ויש גם את השינויים של איך שכתבו את השמות, למשל: שאונה-> שונה, זקה->זיק וגם דברים כמו מרלין->מארלין שזה פחות משנה אבל מעצבן. זה אותו דבר שאנגלית בטח, אבל בתרגום זה שונה, וזאת אותה מתרגמת. אז אותי זה מעצבן.
יש גם את העניין שאת המילה נסיוב, הפכו לסרום, והדמיה, הפכו לסימוצליה. כאילו, הם הביאו פתאום את המילים באנגלית, ולי זה קצת מעצבן, כי זה (שוב) נשמע לא קשור.
עוד משהו שהיה, אבל הוא היה מההתחלה, שמדגישים את שמות הפלגים. מה הטעם בזה? זה מיותר, בטח מעייף להקליד את זה ככה, ובכללי, היה עדיף בלי זה.

2: ההתנהגות של טוביאס. האמת, שאני לא כל כך אוהבת את טוביאס. ולדעתי, בוויכוח שלהם על סה שטריס לא מספר לא כלום, הוא מתנהג ממש חרא. כאילו, היא צודקת. היא צריכה לספר לו הכל מיד וברקע המתאים, אבל הוא לא?? זה אידיוטי! חוץ מזה שהוא כזה: לא גילית לי הפרת את אמוני אני סמכתי עלייך ועכשיו אני אחכה יומיים ונחזור להתמזמז. סיריוסלי? ולמה הוא בא למפקדה של אוריינות? אם היו הורגים שם את טריס, אז בטח היו גוררים אותך לראות, וזה מה שאתה הכי מפחד ממנו, לא? בקיצור, טוביאס מתנהג בספר הזה ממש הפכפך ולא נחמד ואני לא מבינה למה טריס נשארת איתו.

3:הפיצול. בהתחלה פיצול זה התאמה ליותר מפלג אחד, אחרי זה זה מוח גמיש יותר, אחר כך זה אנשים אם אונה קדמית גדולה, ובסוף זה אנשים שהגנים שלהם נרפאו. מישהו יכול להסביר לי אז מה זה באמת?
לפני כמה זמן אמרתי לאבא שלי משהו על מפוצלים (הוא לא קרא) והוא אמר, "מה זה מפוצלים? הם אנשים רגילים, לא?" בעצם הוא צודק. המפוצלים הם אנשים כמונו היום. לפני ש(לפי הספר) שינו אותנו גנטית. לא שזה קשור. אבל בכל זאת. וזה שואריה מפוצל היה די מיותר.

עכשיו-האחרון- והמעצבן ביותר.
4: מוות של דמויות. ורוניקה, עד כמה שאת כותבת יפה, פשוט הגזמת. דמויות מתות כאן על ימין ועל שמאל, ולחלק כמעט ולא מתייחסים. מה שהכי עצבן אותי היה המוות של לין. כאילו, טריס, היא הייתה כמעט חברה שלך, ואת בקושי הזכרת משפט וחצי עליה אחרי שהיא מתה. שלא לדבר על מה שהיא אמרה לפני זה. גם המוות של מרלן הרגיז אותי. אני ממש אהבתי אותה, והקטור מוזכר בעמוד וחצי מינוס, כי אחד מהם הוא העמוד שהוא עומד על הגג. בקיצור. היה צריך להציל את מרלין.נקודה.
ויש דמויות שמתות לפני שבקושי מכירים אותם. לדוגמה פרננדו, שגם הוא היה מגניב כזה שלא אמור למות. פשוט לא. למה מרכוס, למשל, לא היה יכול למות? הא? למה???
(ועכשיו יגיע הספויילר הענקי)

והנה המוות שהכי הרגיז אותי מכולם.
טריס, למה???????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
יש ראיון עם ורוניקה רות, שהולך ככה:
מראיינת:פור מת בסוף הספר השלישי?
ורוניקה: השתגעת? נראה לך שאני רוצה להירצח על ידי אלפי ילדות?

יופי אז את פור שלנו לא הרגת, אבל את הדמות הראשית כן! חוכמה גדולה!
זה פשוט... לא! להרוג את הדמות הראשית זה הדבר הכי... לא ספרותי שראיתי בספר מקצועי. אני שונאת שדמויות מתות. במיוחד דמויות חשובות.
אבל כשדמות הראשית מתה, זה ממש לא בסדר.
ולמה היא הקריבה את עצמה? בשביל כיילב? כיילב? הוא בוגד מלוכלך ואגואיסט שלא אכפת לו ממך, במקרה שלא שמת לב טריס! הוא עזר לג'נין להוציא אותך להורג!!!! סליחה, אבל אני לא רואה סיבה לסלוח לו! לפחות לא בדבר כזה.
למה דיויד לא מת? למה ניטה לא יכלה פשוט לירות בו? למה הגנת עליו טריס? הוא הרג אותך, ה-ר-ג- א-ו-ת-ך!!!!!
זה הספר הראשון (כאילו, לא מורדים, נאמנים) שגרם לי פשוט לרצות לבכות ולבכות, ולא רק להזיל כמה דמעות.

אני שמעתי על הסוף לפני שקראתי (תודה באמת נועה) האמת לפני שקראתי בכלל את הסדרה. ולא הבנתי, אם הספר מגוף ראשון, איך היא תוכל למות? ואז ראיתי שהשלישי הוא משתי נקודות מבט, כמובן כדי שוורוניקה תוכל להרוג את טריס ויישאר מספר חיי.
למה? לעזאזל, למה?????????????????????????


אז עכשיו סיימתי להוציא עצבים, ואני בכלל זאת אדרג 5 כובכים, כי זה פשוט סדרה טובה.

לא קראתי את שאר הספרים בסדרה.
טוב, את הראשון קראתי, ואי אפשר להאשים אותי, כי הוא פשוט היה מונח שם, בין כל הספרים המטומטמים בספרייה של הכיתה. והוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי לקרוא. ועכשיו, מאיפה-שהוא-אני-לא-זוכרת נתלקתי בספר הזה.
-תיקון מאחור: מאיפה הספר היה אצלי?-
אז ככה, זה היה כשהיינו בבלגיה, לאחר בערך חודשיים-שלושה דודה שלי הגיעה אלינו לביקור, והביאה לי 4 ספרים חדשים. מורדים, נאמנים, הרץ במבוך, ואת ארטמיס פאול- הספר הזה. כמובן שמיד קראתי את מורדים ונאמנים, ואז קראתי אותם שוב, ועד שסיימתי כבר שכחתי משניים האחרים וקראתי (בפעם המי יודע כמה) את הארי פוטר השישי. ואני מתביישת לומר, שהספר הזה שכב אצלי בארון בערך חודשיים בלי שאני אגע בו.
אבל בסוף קראתי אותו (היותר מפעם אחת) והכל בסדר

אמנם היו כמה דברים שלי לא היה מושג עליהם, בל תוך כדי קריאה למדתי בערך מה קרה (וזה ספויילרים למי שמשום מה לא קרא אותם וסתם מסתכל בביקורת הזאת)
שהייתה מישהי בשם אופאל והיא רצתה להשתלט על העולם והרגה את ג'וליוס רוט (נראה לי) שארטמיס והולי היו כלואים שלוש שנים במקום שנקרא לימבו וארטמיס קיבל קצת קסם והחליף עין עם הולי. בערך. זה מה שנראה לי שקרה.

בכל מקרה. הספר התחיל נחמד ומשעשע. האחים של ארטמיס חמודים, אבל קצת בוגרים מדי לגילם (מה זה בכלל אינפן-טיל???) והפרק הראשון דוקא די קליל. ברור שזה לא נמשך.

משום מה הרגשתי שארטמיס יצליח לרפא את אמא שלו עם הקסם. אני לא יודעת למה, אבל בהתחלה חשבתי שהכל ילך חלק. ואז כשהם חזרו בזמן ציפיתי גם שילך חלק. באמת שאין לי שמץ למה, כי זה ברור שכל מה שישתבש ישתבש. אז לא כל כך הופתעתי, אבל קצת.
ג'ייג'יי הוא חמוד. היה לי צורך לציין את זה.
ארטמיס הצעיר הוא חרא. גם את זה היה לי צורך לציין.
מה זה בכלל השם הזה ועוד לבן? ארטמיס זאת אלת הצייד המושלמת, לא פושע צעיר וגאון.

אבל ארטמיס הוא בכנות גאון. אני הבנתי את התוכניות שלו, אבל אף פעם לא הייתי חושבת עליהן בעצמי. הוא פשוט חושב על הכל, גם לפעמים חלק קצת באיחור מדי. יכול להיות שהוא קצת מושלם מדי אבל מסתדרים, כי זה מתאים לעלילה ופשוט.. העלילה לא הייתה יכולה להיות טובה יותר עם הוא לא היה כזה.
ארטולי לנצח! הם פשוט כאלה מתאימים אחד לשני! למה אתם לא קולטים את זה! הנשיקה שלהם הייתה פשוט כזאת... כזאת במקום!

הסיפור הזה מלא אנשים חראים ומלא גאונים, ומלא טיפוסים שאתה פשוט סוגד להם.
חראים- המכחידנים, ארטמיס צעיר, אופאל, וכו'
גאונים- ארטמיס הצעיר, ארטמיס המבוגר, פולי, אופאל (לצערי)
טיפוסים נסגדים- ג'ייג'יי, הולי, בקט ומיילס, מאלץ' (הוא פשוט כזה)
ועד שני פרקים מהסוף לא הבנתי איך לא להולי ולא לארטמיס (המבוגר) לא נפל האסימון, שאם ארטמיס הצעיר יודע על הולי כבר עכשיו, הוא לא ייזהה אותה כשיחטוף אותה שנתיים אחר כך? זה טיפטיפה מוזר, לא? אחרי זה נראה לי שהבנתי איך הם עשו את זה, כי הם מחקו לא את הזיכרון וכו', אבל בכל זאת

אז בכללי, הספר מגניב, וכשהייתי שני פרקים מהסוף לא הייתי יכולה לנחש מה יקרה. אני לא אגלה מה כדי לא להרוס, אבל הספר הזה פשוט ריתק אותי והיה בלתי ניתן להפסקה. כל הזמן קרו דברים, אבל זה ספר שאמורים לקרות דברים כל הזמן.

סיכום: ספר טוב, סוחף, מותח. ממולץ רק אם קראתם לפחות ספר אחד בסדרה קודם. רצוי את כולם. אם אתם מתקשים להבין מדע/היגיון מרושע/חזרה בזמן, עדיף שגם לא תקראו. כי זה יכול להסבך לכם (מאוד) את החיים ואת המחשבה.

התקציר נשמע דבילי, והשם, כמו של סרט אימה גרוע. לדעתי.
אבל זה ספר משעשע, מגניב ונחמד שאיכשהו לקח לי 3 ימים לקרוא (פשע נגד האנושות)
הדמויות נחמדות, והעובדה שהספר בגוף שלישי, עוזרת להתחבר לדמויות, בין אם הם תינוקות בנות שנה וחודשיים, או אומנות קוסמות, או אפילו גריפונים ועכבישים. נקודת המבט של פישי (מה לעזאזל שם הזה? כאילו, כמו פיש? כאילו, דג?) הייתה מאוד מבדרת, ובכללי הספר יכול להעלות כמה וכמה חיוכים מטופשים על הפנים.
אבל העלילה קצת מעצבנת, ויש כמה דמויות (למשל הטבחית) שלא באמת היו צריכות להיות שם.
בכללי, תקרוא, זה ספר נחמד מאוד