זה היה בסוף שבוע. כשהלב כבר טעון עד דלא ידע, עמוס וגדוש ברגשות. כשהמוח מנדנד שנגמר לו הבטרייה והוא רק זקוק לקצת טעינה. אז עליתי על קו לחוף הים, כי רק שם הלב שליו, רק שם המחשבות משחררות וכל מה שנשאר זה רעש הגלים המתנפצים, הרוח החולית ואנשי הפוצ'יוולי ברקע.
הרקיע מצידו- כמעט את הקיא יהלומים. הוא היה מלא כל כך בכוכבים עד שאפשר היה לחשוב שהם עומדים ליפול מטה. חברה שלי הצטרפה אלי בספונטניות, כבר למדתי שהחברים האמיתיים הם אלו הספונטניים ביותר. אז השלנו את הנעליים מעל רגלינו וטבלנו אותם בחול הקר. שכבנו יחד על הגב על גבה של נדנדה עגולה בעלת רשת עבה כשרק הרגליים נתונות לחסדי האוויר, תלויות כאלו בין שמים וארץ.
מעל- שמים שחורים, שזוהרים באלפי יהלומי כסף בוהקים.
שחררתי נשיפה. "איך זה כשיש אבא?" פלטתי מבלי להתכוון. כנראה כי זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בתקופה האחרונה.
אז היא לא מיהרה להשיב, הכתף שלה הייתה צמודה לשלי וכמעט הרגשתי את הצמרמורת שעברה בה. "איך מסבירים?" ענתה בתסכול. "זה כמו אמא, נראלי". התקשתה לבטא את עצמה.
עצמתי את העיניים, ולא כי הם הוצפו ברטיבות שכזאת. רק כי רציתי לדמיין אותו, לדמיין לי אבא.
היא הפעילה את השיר "ברכת כהנים" של אברומי ויינברג. ספק כדאי שלא אמשיך לשאול אותה שאלות שלא היו לה תשובות עליהן, ספק כי היא ידעה שזה הסיכוי היחידי שלי להוציא את הדמעות. היא ידעה שאני צריכה לשחרר ולא לאגור. לקבל ולא להיאבק.
אז הוצאתי אותם, אם זה מה שעשה לה טוב. אבל זה לא עשה לי טוב. לא הצלחתי לדמיין אותו, לא הצלחתי לשחרר אותו. אבל מה לעזאזל חדש?
לשירלי שמש יש אבא. והיא לא צריכה לדמיין אותו, היא חיה אותו ואיתו. הם החברים הכי טובים מאז הפעם האחרונה שהיא בדקה ויש לה הרגשה טובה שזה לא עומד להשתנות בקרוב. ואולי מצד שני, הייתי צריכה לשאול את שירלי את השאלה הזאת, כי לבטח הייתה לה תשובה מספקת במיוחד. קרוב לוודאי שהיא אפילו הייתה יכולה לכתוב ערך בויקיפדיה על זה. כי זה כל מה שיש לה, אותה ואת אבא שלה.
קראתי את הספר הזה לפני יותר מידי זמן, בערך בגיל המתאים עבורו, אולי 11. כשהבנתי דברים אבל לא עד הסוף. היום אני מבינה, אני מבינה שמה ששלי שלי ומה שלא שלי לא שלי. לשירלי אין הרבה, אבל אבא שלה ממלא כמעט את כל החורים החסרים ובאמת שהיא לא צריכה יותר מיזה.
היה לי תענוג להיזכר בה שוב, כאני הבוגרת. בדברים הלא פשוטים שהיא עברה ובקשר האדוק והיפיפה שלה עם אביה. היה לי נעים להוזיל דמעה כי התרגשתי בשבילה שיש לה אחד. ולא משנה בכלל אם בערתי מקנאה מהעמוד הראשון ועד לאחרון.
אהבה שאינה תלויה בדבר אין רק באגדות, יש גם כאן. בעולם האמיתי. ועד שאני אמצא אותה אני אזכור את שירלי ואת אבא שלה.
הוא מגיע מידי פעם, בסיוטים בלילות. רק כדאי להזכיר שהוא עודנו חי וקיים, רק כדאי שלא אשכח. גם שירלי מגיעה מידי פעם. רק כדאי להזכיר לי שלמרות זאת, יש לי המון דברים שאין לה.
הלוואי שנפסיק להסתכל מעבר לכתף, לבדוק אם הדשא של השכן ירוק יותר. כי אולי הוא באמת ירוק יותר ובריא יותר וממש מרשים ונהדר. אבל אולי גם, אחרי שהוא גוזם אותו ומפעיל את הממטרות ונכנס הביתה וסוגר אחריו את הדלת, אז הוא מגדל ילדים מוגבלים ומשלם המון חובות. אי אפשר לדעת.
אז תודה לך, שירלי שמש, הגדולה מכולם.
