זה היה בסוף שבוע. כשהלב כבר טעון עד דלא ידע, עמוס וגדוש ברגשות. כשהמוח מנדנד שנגמר לו הבטרייה והוא רק זקוק לקצת טעינה. אז עליתי על קו לחוף הים, כי רק שם הלב שליו, רק שם המחשבות משחררות וכל מה שנשאר זה רעש הגלים המתנפצים, הרוח החולית ואנשי הפוצ'יוולי ברקע.
הרקיע מצידו- כמעט את הקיא יהלומים. הוא היה מלא כל כך בכוכבים עד שאפשר היה לחשוב שהם עומדים ליפול מטה. חברה שלי הצטרפה אלי בספונטניות, כבר למדתי שהחברים האמיתיים הם אלו הספונטניים ביותר. אז השלנו את הנעליים מעל רגלינו וטבלנו אותם בחול הקר. שכבנו יחד על הגב על גבה של נדנדה עגולה בעלת רשת עבה כשרק הרגליים נתונות לחסדי האוויר, תלויות כאלו בין שמים וארץ.
מעל- שמים שחורים, שזוהרים באלפי יהלומי כסף בוהקים.
שחררתי נשיפה. "איך זה כשיש אבא?" פלטתי מבלי להתכוון. כנראה כי זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בתקופה האחרונה.
אז היא לא מיהרה להשיב, הכתף שלה הייתה צמודה לשלי וכמעט הרגשתי את הצמרמורת שעברה בה. "איך מסבירים?" ענתה בתסכול. "זה כמו אמא, נראלי". התקשתה לבטא את עצמה.
עצמתי את העיניים, ולא כי הם הוצפו ברטיבות שכזאת. רק כי רציתי לדמיין אותו, לדמיין לי אבא.
היא הפעילה את השיר "ברכת כהנים" של אברומי ויינברג. ספק כדאי שלא אמשיך לשאול אותה שאלות שלא היו לה תשובות עליהן, ספק כי היא ידעה שזה הסיכוי היחידי שלי להוציא את הדמעות. היא ידעה שאני צריכה לשחרר ולא לאגור. לקבל ולא להיאבק.
אז הוצאתי אותם, אם זה מה שעשה לה טוב. אבל זה לא עשה לי טוב. לא הצלחתי לדמיין אותו, לא הצלחתי לשחרר אותו. אבל מה לעזאזל חדש?

לשירלי שמש יש אבא. והיא לא צריכה לדמיין אותו, היא חיה אותו ואיתו. הם החברים הכי טובים מאז הפעם האחרונה שהיא בדקה ויש לה הרגשה טובה שזה לא עומד להשתנות בקרוב. ואולי מצד שני, הייתי צריכה לשאול את שירלי את השאלה הזאת, כי לבטח הייתה לה תשובה מספקת במיוחד. קרוב לוודאי שהיא אפילו הייתה יכולה לכתוב ערך בויקיפדיה על זה. כי זה כל מה שיש לה, אותה ואת אבא שלה.
קראתי את הספר הזה לפני יותר מידי זמן, בערך בגיל המתאים עבורו, אולי 11. כשהבנתי דברים אבל לא עד הסוף. היום אני מבינה, אני מבינה שמה ששלי שלי ומה שלא שלי לא שלי. לשירלי אין הרבה, אבל אבא שלה ממלא כמעט את כל החורים החסרים ובאמת שהיא לא צריכה יותר מיזה.
היה לי תענוג להיזכר בה שוב, כאני הבוגרת. בדברים הלא פשוטים שהיא עברה ובקשר האדוק והיפיפה שלה עם אביה. היה לי נעים להוזיל דמעה כי התרגשתי בשבילה שיש לה אחד. ולא משנה בכלל אם בערתי מקנאה מהעמוד הראשון ועד לאחרון.
אהבה שאינה תלויה בדבר אין רק באגדות, יש גם כאן. בעולם האמיתי. ועד שאני אמצא אותה אני אזכור את שירלי ואת אבא שלה.

הוא מגיע מידי פעם, בסיוטים בלילות. רק כדאי להזכיר שהוא עודנו חי וקיים, רק כדאי שלא אשכח. גם שירלי מגיעה מידי פעם. רק כדאי להזכיר לי שלמרות זאת, יש לי המון דברים שאין לה.
הלוואי שנפסיק להסתכל מעבר לכתף, לבדוק אם הדשא של השכן ירוק יותר. כי אולי הוא באמת ירוק יותר ובריא יותר וממש מרשים ונהדר. אבל אולי גם, אחרי שהוא גוזם אותו ומפעיל את הממטרות ונכנס הביתה וסוגר אחריו את הדלת, אז הוא מגדל ילדים מוגבלים ומשלם המון חובות. אי אפשר לדעת.
אז תודה לך, שירלי שמש, הגדולה מכולם.

סדרה מדהימה.עם עלילת הרפתקאות סוחפת ורגעים מציאותיים בן היתר שמוכרים היטב לכולנו,זה הספר ההרפתאות הראשון שקראתי מסופרת ישראלית.פשוט גאווה!!!

סדרה מעולה מומלצת לגיל 9+, והספר הראשון מספר על ילדה ששמה שירלי שגרה עם אביה שעובד בדוכן פלאפל ואז הדוכן ניסגר, והם מתמודדים עם מצבים לא פשוטים ועם עוני רב, עד ששירלי מגלה שהיא יכולה לעוף.
איך היא הצליחה לעשות זאת ומה קורא בסוף...
הכל תגלו בספר!
חובה לקרוא!!!
אני אהבתי אותה מאוד, והתעניינתי במיוחד למרות שחשבתי שהספר לא טוב כל כך ולא הייתי בטוחה לגבי הסופרת...
ממש התרשמתי ממנו!

את הספר הזה קיבלתי בתור תעסוקה לטיסה לארצות הברית.
אז החלטתי בטיסה לקרוא איזה פרק או שניים ואז את השאר כשנגיע.
וסיימתי את הספר לפני שעברה חצי טיסה (ממה שזכור לי)
אחרי כמה זמן קראתי אותו עם אבא שלי, והוא אמר שזה פשוט ספר הזוי. טוב, הוא צודק.
כל הרעיון הזה עם השעועית (לא מגלה מה) הוא הזוי, אבל הלוואי שגם אני הייתי יכולה לעשות את זה.
שירלי היא טיפוס די רגיל בסיפורים כאלה- גאונה שרואה את הצד הטוב של החיים ותמיד תמצא את הפיתרון שיהיה טוב לכולם, אבל ביחד עם זה היא גם יכולה להיות מאוד אמיתית. והמצב של החברים שלה- נכה בכיסא גלגלים, עולה מרוסיה- הוא גם מאוד מציאותי.
אבל הדמות של קמוצה היא נוראית. זה מקרה שלאחות הרעה קוראים קמוצה ולטובה רוחמה? שהקמצנית היא קמוצה והרחמנית רוחמה? זה לא קצת.. צפוי? מאוד?
ומה גם שבספר השני (ההזוי לא פחות) מזכירים אותה פעם אחת. אולי פעמיים.
בכל מקרה- ספר נחמד ששווה קריאה.
אם אתה ילד- כיף לקרוא אותו עם ההורים, ואם אתה הורה- כיף לקרוא עם הילדים. אבל הוא גם נחמד לקריאה לבד.

אני קראתי את הביקורת של הקוראים וכולם כתבו שהספר מדהים אבל אני והשיפוטיות הבלתי נסבלת שלי בכול זאת מוצאו בו חסרון
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שזה ספר מתוק.
הדמויות חמודות וכנות העלילה היתה זורמת ומה שאהבתי מאוד הוא שהיא הייתה מבוססת על רעיון אמיתי - מיתון. זה היה כאילו הסופרת לקחה רעיון עצוב והפכה אותו לשמח בזכות הדמויות המקסימות והכתיבה השנונה.

אני מצאתי חיסרון אחד בספר הזה. הוא לא פונה לקהל מסוים. המיתון הוא רעיון שלא מתאים לילדים אבל העלילה והדמויות כן. איך ילדים בני 8-12 אמורים לקרא על מיתון ועל אבטלה? זה בעייתי.

אבל לפי החשבון שלי מספר היתרונות עולה על החסרונות ולכן הספר מומלץ לכול הגילאים.

וואי קראתי אותו עוד עוד ועוד ועוד אולי 20 פעם בלי להגזים הוא נעים לקריאה.
אני לא אוהבת את השמות (מר קונדס=מנחה תוכנית מערכונים) (קמוצה=הרעה והקמצנית).
אבל בכללי הוא ממש נחמד כיף לקרוא אותו מצד אחד הוא מאוד מראה מן בועה כזאת של 'הכל בסוף מסתדר'
מצד שני הוא ריאליסטי (מיתון,אבטלה...) מומלץ לקרוא כשאין מה לקרוא.
ולקרוא כי תמיד נחמד לקרוא ספרים כאלה...

וואו.
מאיפה להתחיל?
שירלי, גיבורת הסיפור, ילדה אמיצה ונועזת, גרה עם אביה, מושיק בעל דוכן הפלאפל הטוב בעיר! :p
שירלי חיה בפשטות אבל יום אחד הגיע המיתון ושירלי ואביה נאלצים לעזוב את ביתם הנעים בגלל בעלת הדירה המגעילה שלהם- קמוצה פיכסלבאום.
שירלי ואביה עוברים לגור בכיכר עם עוד אנשים שאיבדו את בתיהם.
שירלי מכירה חברים חדשים, לומדת לעוף, נהנית ואפילו נכלאת על ספינה בלב הים.
את ההמשך לא אספר בשביל לא לספיילר לכם אבל אני חושבת שזה ספר מעולה בטירוף ושכולם חייבים לקרוא אותו, תינוקות, ילדים, מבגרים, נערים וקשישים, גברים ונשים, חומים ולבנים כולם בלי יוצא מן הכלל!

ספר מעניין ומותח!
ממליצה מקרב לב
אם אתם אוהבים הרפתקאות זה הספר בשבילכם!

אני מאוד אוהבת את הספר !
התחלתי לקרוא, ופשוט נשאבתי לתוך הספר ! הוא כל כך מעניין, ומותח !
ממש מומלץ לקרוא .