"פאנגירל" הוא חווית קריאה שמצד אחד היא מעולם אחר לגמרי, ומצד שני - עולם גדול ומלא שאני מכירה היטב. אולי קצת יותר מידי טוב, במחשבה שנייה. כמובן שפאנגירל כמוני תהנה מספר שכזה עד בלי דיי, אבל אני בטוחה מאוד שכל כך קל להתאהב בספר הזה, שזה חבל לפספס אותו גם אם אין חלקיקי פאנגירל בך.
למרות שבכולנו יש פאנגירל או פאנבוי קטן, לא משנה על מה. כך לפחות אמרה הפאנגירל הגדולה שבשמיים.
הספר המקסים הזה מספר את סיפורה של קאט, פאנגירל נאמנה שכתיבת פאנפיקים חשובה לה קצת יותר מצרכי חיים בסיסיים, ולמרות שהיא שונאת שינויים (מאוד); מגיעה לאוניברסיטה הגדולה והמפחידה.
כשסיפרתי לחברה שלי היום על הספר, היא שאלה, "...זה הכל? איפה ה...עלילה?"
אז זהו, הקטע של הספר הזה שאין רשע ואין טוב, זה ספר נורמלי לחלוטין, על חיים (כמעט) נורמליים לחלוטין, והעובדה שהוא כל כך יום יומי ומוכר לי הפך אותו למאוד משעשע. מן הסתם יש קונפליקט, אחרת לא היה ספר, אבל יש כל כך הרבה, קטנים יותר ופחות, יומיומיים והגיוניים, מונחים במקומם.
בחיי, איזה ספר.
ובאמת, קשה לי למצוא בזמן האחרון ספר שמדליק את המתג וגורם לי להתלהב, לרצות להישאר עד שלוש לפנות בוקר, ערה, כדי לצלוח דרכו. דבר שלא הייתי עושה אם הוא היה מתורגם, כי אז הייתי יכולה לקרוא אותו בחצי מהזמן (הקריאה שלי. באנגלית. כל כך. איטית). אבל הוא מרתק לכל רבדיו האנושיים והנורמליים לחלוטין. החל מהדמויות, דרך הכתיבה, וכמובן שהעלילה. ומן הסתם, הוא ספר שהעלילה שלו מונחת במקומה, אבל אם אפשר לתאר עלילה של ספר בשתי שורות ופחות, זאת אומרת שהדמויות עומדות לעמוד באור הזרקורים, שכמובן, בתור כותבת, זה מבעית. כשהדמויות הן אלה שמנחות ולא העלילה, הכל שקוף; ממש כמו שירה באקפלה, הקול עומד חשוף ופתוח להתקפה. קל יותר לראות בעיות בכתיבה, קל יותר לראות את הפגמים בדמויות, ולא הפגמים האנושיים, אלא פגמים שסופרים לא מתכננים לתת לדמויות; כמדומני, מרי וגרי סואים, הדמויות המושלמות האלו שכולנו מתים עליהם - אגב, הזכרתי את דמדומים כבר כהשוואה? יופי, תנו לזה לחלחל קצת.
אבל למעשה, למרות שזה מפחיד - ראוול משחקת אותה. היא נכנסת לראשים של דמויות צעירות בלי בעיות ומשחקת איתן באמינות ובקלילות, וזה לא יותר מידי קל, ולא יותר מידי כבד, זה בדיוק על הנקודה. מה שגם, היא מביאה כל כך הרבה נקודות מבט שונות; לא רק על פאנפיקים, אלא על כמעט כל דבר. על כתיבה, על הדמות הראשית וההתנהגות שלה, ספרות בכללי. אני יכולה לומר שעל כל אחד מהמשתנים האלה יש לפחות שלוש חוות דעת משלוש דמויות שונות. וזה רק לפחות.
הכל בספר הזה נורא טבעי, נורא חשוף ואנושי ועדיין קליל ומקסים. הכתיבה שלה, שלא גבוהה מידי, ולא נמוכה מידי, וגם, בתוצאה הסופית היא כתיבה מעולה שהולמת כל כך את הדמות הראשית גם בקטעי הפאנפיקים שהיא מצטטת.
תנו לי לספר לכם על מה זה להיות פאנגירל, בתור אחת, כי בטוח שהרוב לא ממש יבינו מה זה;
להיות פאנגירל אומר להיצמד לסדרה, לספר, לכל דבר, אפילו לג'סטין ביבר או וואן דירקשן המקסימים, ולהתקשות מאוד להרפות. לאהוב את זה בכמעט אובססיביות. כן, פאנגירלס הן בהחלט אלה שיבכו כשהדמות הראשית או המשנית האהובה עליהן תמות, או שישברו לרסיסים כשהOTP שלהן (ראשי תיבות ל ONE TRUE PAIR) יעבור משבר או ייפרד. אלה שיצרחו, כמובן, כשדברים מרגשים קורים ושישנו מחוץ לחנויות הספרים בלילה לפני שהספר החדש בסדרה יוצא (לא באמת, אבל הן ירצו).
ואם הן מעריצות ספרים, הן ירצו לחיות בעולם הזה, הן ירצו להיות חלק ממנו, הן לא ירצו להיפרד; בגלל זה יש לנו פאנארט - אומנות מעריצים, שכוללת ציור ציורים, יצירות דיגיטליות, פיסול, ואפילו הכנת מוזיקה בעקבות היצירות, ומלאי של פאנפיקים - ספרות מעריצים - של קאנון, כלומר, ספרות מעריצים לפי הספר, שמפתחת סיפורים של הדמויות בספרים כמו שהן, למשל, אם אני אכתוב פאנפיק על הארי פוטר - אז למשל, אכתוב פאנפיק על הארי וג'יני כזוג שהם.
אבל, פאנגירלס לא תמיד יחשבו שכל ההחלטות של הסופר נכונות, ובגלל זה יש לנו פאנפיקים לא-קאנוניים. על זוגות שונים משחשב הסופר, או על דרך עלילה שונה. ופה נמנית הפאנגירל שלנו, שחושבת שלדמות מסוימת נעשה עוול קל, וכמובן, למה לא, שהדמות ההיא, שהיא במקרה בחור, מתאימה מאוד לבחור הראשי שלנו.
והיא מחליטה לכתוב פאנפיק.
ולמה לא, אומרות לה שאר הפאנגירלס.
ואוה, הדמויות. כל כך מקסימות, כל אחת בדרכה, מלאות ברבדים שונים. והפאנגירל שלנו, שכמובן אהבתי, אני חייבת להודות שכל הדמויות מעוצבות טוב טוב. למרות שאני חושבת שהיו כמה דמויות שהיו פאקים בחסרונות שלהן - כמו ליווי (שבתכל'ס קוראים לו לווי, אבל אני קוראת לו ליווי. אנשים שראו אטאק און טיטאן יבינו את זה בלי בעיות^_^).
ואני רוצה פשוט להכניס את אבא של קאט לקופסא ולקחת אותו הביתה. אבא שלה כזה מקסים! לבנות עמוד כבאים כדי להגיע לשירותים? זה פשוט גאוני. התפאנגרלתי עליו בטירוף, הוא מקסים.
אגב, לקאט, הפאנגירל, יש התנהגות כזאת... כל כך אמינה. גם בחיי היום יום שלה, הקטע הזה של "אף-אחד-לא-מבין-אותי" זה קטע שלפאנגירלס, שכותבות פאנפיקים, שאוהבות ספרים יותר מאנשים אחרים, כופרי הספרים, שאוהבות לקרוא ולומר רפראנסים (אזכורים לספרים) כל הזמן - זה דבר שכל כך מלווה פאנגירל, וזה לא משנה גם בתקופת האינטרנט. למעשה, עוד יותר קשה לומר "אני כותבת פאנפיק מצליח שמקבל מלא צפיות כל העלאה."
אנשים ישאלו אותך, "מה לעזאזל זה פאנפיק?" ויש לאנשים שלא מבינים נטייה כזאת להסתכל בעיניים עקומות על דברים שהם חושבים שמוזרים ולא הגיוניים. אז בקהילת הפאנגירלס התפתחה התדמית ש"מוזר זה מדהים!" כי לרוב הן לא מרגישות במקומן, לא כל כך, לפחות.
אנשים עוד יותר מתחרפנים כשהם מגלים על החלק ההומוסקסואלי בעניין, הו, החלק ההומוסקסואלי בלהיות פאנגירל. וואו. יש קבלה כל כך גדולה של הקהילה אצל פאנגירלס שזה לפעמים מפחיד לצאת מהארון לפניהן. פאנגירלס מבעיתות בקטעים האלה. הן מאוד מחוברות לקהילה, ולפעמים זה נראה כאילו לכל פאנגירל יש גייפרינד (הבנתם?^^). טוב, אני יודעת שלי ישD:
ומאחר שקאט, הדמות הראשית, כותבת פאנפיק על זוג הומואים (למרות שהם אמורים להיות סטרייטים), אנשים בדרך כלל מקבלים את זה בבלבול שבחורות סטרייטיות כותבות על גברים הומואים, היא מתביישת בזה, מדחיקה את זה ונמנעת מלומר את זה. ולמעשה, כשהיא סוף סוף אומרת את זה אנשים זרמו עם זה וצחקו איתה, היא הייתה קצת בשוק, זה היה מקסים.
לצורך הפאנפיק שקאט כותבת, הסופרת המציאה ספר, שמקביל מאוד לעולם של הארי פוטר עם כמה טוויסטים פה ושם (קלטתי את זה לפני שפתחתי וויקיפדיה!), והשיפ המתקבל, כלומר, הזוג המתקבל, הם בעצם הדמות הראשית, ועוד דמות שהדמות הראשית מאוד עוינת לה ורבה איתה כל הזמן.
אנשים, ניחשתם נכון - דרהארי. אנחנו מדברים על דראקו מאלפוי והארי פוטר. לא הצלחתי להפסיק לצחוק להרבה מאוד זמן. וואו, אני אישית לא חושבת שנכון להם להיות ביחד, אבל גברת סופרת, טוב ויפה לך. אהבתי את ההשתלה של העולם של הארי פוטר בתוך עולם אחר. גם כדי להתנער מזכויות יוצרים, וגם כי הייתי כועסת אם הייתי קוראת יותר מידי מהארי ודראקו.
כל כך אהבתי את ההמחשה של עולם הפאנגירל על ספרי הארי פוטר המדומים. כי הארי פוטר זה הספר שפאנגירלס הולכות על אורכו ורוחבו ומשפצרות, משנות, מדגישות. אחד העולמות הכי רוויים בספרות מעריצים שאיי פעם יצא לי לקרוא - ואפילו לכתוב, ויותר מאחד או שניים. "הארי פוטר" מלא בספרות מעריצים, ובהרבה זוגות, קאנוניים ולא קאנוניים, אהובים יותר ופחות, וכמובן, חלקם מלאים נונסנס טהור (מישהו שמע על דראפל? החליטו שדראקו צריך לצאת עם תפוח. אה, ומה לא? וולדי וקווירל, או וולדי ודמבי).
והספר הזה לקח חלק כל כך ענק בחיים של קאט לפני האוניברסיטה, אבל למעשה, הוא לקח חלק ענק בחיים שלה לא משנה לאן היא פנתה. וזה מראה שאתה לא צריך להיות ילד קטן, כדי לאהוב את הדברים האלה. התבגרות זאת פרספקטיבה בלבד, והעולם הזה הוא למבוגרים וצעירים גם יחד. אפשר גם לא להתעייף מכל עניין הפאנפיקים, הספרות, העולם הזה, שדיי פתוח לילדים ונערים יותר משהוא פתוח למבוגרים. אבל כשקאט עדיין כותבת את הפאנפיק שלה, לאורך כל הספר, הסופרת מבהירה נקודה חדה מאוד - לא אכפת לי, אני עדיין בעולם הזה, ולמעשה, לא עוזבת אותו. הזמן שלי לא הגיע, ולמעשה, אני לא חושבת שהוא יגיע. לא מתבגרת.
העולם הזה, של החנוניות, או גיקיות, או פאנגירליות, איך שלא תרצו לומר את זה, הוא חלק מעולמם של הרבה אנשים, כאלה שקוראים ספרים, או שומעים להקות וזמרים, או רואים סדרות טלוויזיה ונותנים לדברים האלו להגיע אליהם ולהשפיע עליהם באיזשהו מקום, בפנים. זה, בנטו, תרבות ותו לא. ואולי חלק תרבותיים יותר ופחות, נעימים יותר ופחות, אבל פה אנחנו נחשפים לתופעה; מה זה להעריץ דברים. ופה, היא מעריצה ספרים, היא נמצאת בפאנדום, כותבת פאנפיקים, ואני חושבת שהמבחינה הזאת, הספר נורא לא יסולא בפז, כי זה הספר הראשון שבא על קהילת הגיקים, שכוללת פאנגירלס ופאנבויז, ונותן להם במה. הספר הזה, בעצם, הוא לא בא לפאנגירלס ולפאנבויז שם בחוץ, הוא בא לאלה שדווקא לא כאלה, והוא בא להסביר את התופעה, לתת פיסת חיים. ואני חושבת, שהוא הצליח בגדול. הוא מקסים, הוא קליל וכבד במקביל, מצחיק, מקסים ומחמם לב. ולמעשה, נהניתי מכל רגע.
הבעיה היחידה שבאמת הפריעה לי עם הספר הזה, שעם כל הכבוד, הסופרת לגמרי יכלה להפוך אותו למטחנת רפראנסים. כל כך הרבה אזכורים מספרים יכלו לרוץ בספר הזה, שפשוט היה לי חבל שזה לא קרה. הפאנדום היחיד שקאט הייתה תלויה בו היה פאנדום סנואו, וזה היה בסדר. א ב ל, היא כמובן יכלה לאזכר כל כך הרבה ספרים קיימים, כי רואים שראוול יודעת מה זה להיות פאנגירל, ואחת וותיקה, ופאנגירל, בעיקר של ספרים, בדרך כלל תידלק על יותר מספר אחד, ולמרות שגם אם יש רק לאחד מהם מקום בחייה ובעולמה; היא עדיין תכניס את השאר במגירה קטנה איי שם, ותעלה אותם מעל לפני השטח.
אבל לסיכום, רק אומר - איזה ספר מקסים. ראוול באמת שיחקה אותה. ואני שמחה שקראתי אותו בשפת המקור, למרות שלתרגם אותו תהיה החלטה מאוד חכמה מצד כל הוצאה כרגע.
נ.ב-
הו, פלנופי.
