"אקשן!" צועק אחי ומתחיל לצלם.
אני ובן דוד שלי יושבים על המיטה בחדר שלו, בסצנת הפתיחה של סרט שהכנו ביחד (אנחנו מצלמים סרטים כבר בערך 3-4 שנים).
"טוב, בואי נלך לעשות משהו, אני מת משיעמום" אומר בן דודי את השורה שלו וקם מן המיטה.
אני אמורה לקום אחריו, ולהצטרף אליו בהליכה אל מחוץ לחדר. אבל אני עדיין על המיטה, למרות שהוא כבר קרוב לדלת.
ובידיים שלי- הספר הזה.
במשך כמה טייקים פשוט לא קמתי בזמן הנכון, והיינו צריכים לצלם את הכל מחדש. בסופו של דבר הבנתי שעם הספר הזה אני לא אקום בזמן אף פעם, והחלפתי ל'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה', שאותו כבר קראתי (לא שזה מנע ממני לשקוע גם בו.)
על הספר שמעתי הרבה לפני זה, בעיקר (רק) דברים טובים. וכשבפתיחת הסרט הייתי צריכה לשבת על המיטה ולקרוא, בחרתי אותו מהמדף של בן דודי.
היום לפני ערב סוכות. בני הדודים ואחי נמצאים בחדר השני, כותבים את התסריט לסרט הבא. ואני באותו החדר, הפעם על הכיסא המסתובב ליד שולחן הכתיבה, עם אותו הספר ביד.
ובערב סוכות עצמו, לאחר שנגמרה הארוחה, בזמן שאחותי עסקה בלהתעלל בבן דוד שלי, ואחי דיבר עם בן דוד אחר על מצלמות וידאו, אני שוב ישבתי בחדר הסמוך, וסיימתי את הספר.
ואני הבנתי למה אין לספר הזה אפילו דירוג בודד של כוכב אחד (ורק אחד של שני כוכבים)
לי, בניגוד לחלק מכם, אין מערכת יחסים, חברות, או אפילו סתם מכירה, מישהו בעל עיוות בגוף או בפנים, וסביר להניח שארתע ממישהו עם פנים כמו של אוגוסט. אני אהיה אחד מהאנשים שאוגי מתאר שנרתעים, ומסובבים את המבט בפנים אשמות.
אף פעם לא חשבתי איך זה להיות מהצד השני של העיניים האלה, שהפרצוף שסביבן הופך את המבט שלהם למוזר, למפחיד.
והספר הזה בא להסביר בדיוק מה זה להיות מהצד השני של העיניים האלה, ומה זה להיות האנשים שחיים בתור אלו שקרובים לאנשים כאלו.
והוא עושה את זה בצורה כל כך יפה, אמינה, וכנה.
בתקציר של הספר מתחת לחלון כתיבת הביקורת כתוב שהספר 'מגיע בדיוק בזמן לקוראים הצעירים (8-12)'. אבל למרות שהספר מיועד לילדים בגיל של אחי הצעיר, כמעט של אחותי, כל אחד, בכל גיל, יכול, וצריך לקרוא אותו. כל אחד יוכל ללמוד ממנו משהו.
ועם כבר מדברים על מה שכתוב שם למטה, כתוב על שנת הלימודים תשע"ד, שנפתחה בסימן 'האחר הוא אני'. תמיד חשבתי שכל ההרצאות האלה של משרד החינוך ושל המורים (הדבר הכי חשוב בעולם הוא האנשים) הן די בולשיט, אני מתכוונת, כן, אני יודעת שאנחנו צריכים לקבל את השונה, לקבל את האחר, כי הם בעצם אותו הדבר. אבל הצורות שבהם מסבירים את כל זה, וכמה שחוזרים על הדברים האלה, זה מוציא את כל החשיבה מהעניין, מוציא את כל הטעם.
והספר הזה, לוקח את אותו הדבר שמורים מנסים להכניס לנו, ומספר את זה בצורה הכי לא-בולשיטית שיש.
~זמן לדבר על הדמויות~
ויה: כמה קשה זה להיות אחות גדולה, אני אומרת בתור אחות גדולה לאח ושתי אחיות, לא הטיפוסים הכי עקביים, או הכי מסודרים או שקטים בעולם. וכמה קשה זה להיות אחות גדולה, לילד שכשהוא הולך ברחוב אנשים צורחים ומפנים מבט. כמה קשה להיות האחות הגדולה שתמיד תיזכר בתור האחות של הילד המעוות.
ויה עוברת את כל זה, והיא עוברת את זה במשך 11 שנה.
בהתחלה לא הכי אהבתי את ויה, היא שניה האחות הגדולה והתומכת, שניה מתעצבנת על אוגוסט (עכשיו שכחתי על מה בכלל). ואז חשבתי, WHO THE HELL AM I KIDDING, גם אני כזאת.
לכל אורך הספר לא זכרתי בת כמה ויה, אם היא בגיל שלי-13- או אולי יותר גדולה, בת 14-15, אולי אפילו בת שש עשרה כבר. אבל זה לא משנה, כי גם אם היא גדולה ממני בשלוש, ארבע שנים, הצלחתי להבין אותה בצורה יפה מאוד.
ג'ק: מה ילד, נגיד אחי הקטן, בן 11, יעשה אם יגידו לו להתחבר עם ילד אחר, שיהיה בן כיתתו, בעל עיוות בפנים? הילד כבר ראה את הילד ה'מעוות' ברחוב, הוא בעצמו נבהל כשראה אותו לראשונה. סביר להניח שהוא יתחמק, יגיד לא, ימציא איזה תירוץ. וזה גם מה שג'ק רוצה לעשות. אבל אז הוא מבין את האמת על לחיות עם פנים כמו של אוגוסט, שגם ילד בכיתה ב', ילד ממש לא מרושע, יביע כאלה דברים כשמדברים על הילד ההוא, איך ילדים בכיתה ה', בגיל שבו מתחילים הרבה דברים להשתנות-חבורות, ומקובלות, ולעג- יתיחסו אליו? ונכון שבהתחלה ג'ק עשה הכל מתוך רחמים, אבל אז קליפת הילד-מעוות-ומפחיד של אוגוסט נשברה-רק מול ג'ק, והוא ראה ילד בגילו, מתעניין במלחמת הכוכבים ומשחקי וידאו, חבר נאמן ומצחיק-ממש הבן אדם האידאלי להיות איתו, אבל רק מבפנים. ולג'ק לקח קצת זמן להגיע לבפנים הזה, ובהתחלה הוא כעס על ההחלטה ההיא, לצוות אותו לאוגוסט, ובגלל זה הוא אמר את מה שאמר בהלואין, ואף אחד לא ציפה ממנו לדברים אחרים. כי זה מה שכל אחד מאיתנו היה עושה, אולי הוא עשה אפילו יותר ממה שאנחנו היינו עושים.
סאמר: אז הבנו איך זה להיות האחות, ואיך זה להיות מי שמתחבר בעל כורחו, אבל אז מגלה חבר אמיתי, אבל איך זה להיות מי שמרצונו החופשי לגמרי בוחר להתקרב למי שנחשב המעוות, המנודה למרות שזה רק יומו הראשון בבית ספר?
סאמר היא באמת קדושה, היא עשתה משהו שבאמת לא הרבה היו עושים.
אני לא יודעת ממש מה להגיד עליה. היא דמות שעשו טיפה מושלמת מדי, חברותית, נחמדה, ומתעלמת ראשונה מהחיצונית של אוגוסט. אבל היא תמיד איתו שם, ולדעתי, היא הדמות שאוגוסט היה הכי צריך שם, חוץ מג'ק.
ג'סטין: כשויה-זאת אומרת, אוליביה-רוצה להתחיל התחלה חדשה, היא קודם כל לא מספרת על אחיה. רק אם מישהו באמת יתקרב אליה, הוא ידע עליו, וג'סטין יודע. והוא מקבל את זה בשלווה מוחלטת, אמנם ברתיעה קלה, אבל הוא נשאר קר רוח. בכללי, ג'סטין ממש חמוד, אני חייבת להודות שגם אני כנראה הייתי מחבבת אותו אם הייתי פוגשת אותו. וכשהוא עזר לג'ק עם ג'וליאן, מיילס, והנרי (ככה קראו להם) זה בעצם הראה, שגם אם הוא רק בא למשפחת פולמן במחוץ, הוא גם מגן עליהם החוצה. הוא עוזר להם ומגן על אוגוסט, ועל ג'ק שתומך בו. (רק משהו שלא אהבתי, שבפרקים שלו לא היו מרכאות כשאנשים דיברו. זה היה ממש מבלבל)
מירנדה: מאז כיתה ג' יש לי חברה טובה, אפילו שתיים. במשך ארבע שנים היינו שלישיה-בלתי-נפרדת, ואז, חטיבה. אני עוברת לשנה בבלגיה, חברה אחת לגור כמה שנים בשוויץ, והשנייה נשארה בארץ.
והחברה שעברה לגור בשוויץ-למרות שנפגשנו כמה פעמים בשנה הזאת, ואנחנו מתכתבות הרבה בווטסאפ, זה לא אותו הדבר בינינו. היא לגמרי ולחלוטין מצאה לעצמה חיים חדשים שם, ולפעמים זה מרגיש כאילו היא שכחה אותי.
וזה מה שקרה גם לויה. היא הגיעה לתיכון אחרי שלא פגשה את חברתה כל הקיץ, וגילתה בן אדם אחר לגמרי בפניה של מי שהייתה אמורה להיות אחד האנשים הקרובים אליה.
אז כמו שאני במצב של ויה, אני הייתי משערת שהחברה שלי, במצב דומה לשל מירנדה.
ברוב הספרים, תמיד זוכים לראות צד אחד של המצב-וגם בחיים האמיתיים- ואז זה בעצם מאוד מוטה. פה יצא לנו להכיר גם את מירנדה- ולראות שהיא כן מתגעגעת לויה, ושזה פשוט יצא שהם התרחקו. וזה מה שאני מקווה שגם חברה שלי חושבת.
האמת שמירנדה היא דמות ילדת-תיכון די רגילה, אבל הסיפור שלה, בתוך הספר הזה, הוא משהו שהצלחתי להתחבר אליו, ולכן כתבתי כל כך הרבה, למרות שלדמות שלה לא הכי התחברתי, אולי כי בעצם, אני הצד האחר של המצב.
ואחרון חביב (כי אני מדברת רק על הדמויות שהיו להם נקודות מבט): אוגוסט.
האמת, שכשדיברתי על הדמויות האחרות, התחלתי לא פעם לדבר גם על אוגוסט שלנו. כי כמו שויה אומרת- אוגוסט הוא השמש. הוא מאיר על הכל, הוא חלק מהכל-ובלעדיו הסיפור הזה לא היה קיים- וגם ממנו, כמו מהשמש, קשה להתעלם.
בספר הזה, יש כמה אוגוסטים.
יש את אוגוסט, שלמד בבית ויצא ממנו רק עם קסדת אסטרונאוט
יש את אוגוסט, שמתחיל ללמוד בן ילדים שנרתעים ממנו כשהוא הולך
יש את אוגוסט, הבודד בעל שני חברים
יש את אוגוסט, המקובל והפופולרי (בסוף הסיפור)
ויש את אוגוסט, הילד בן 11 שאוהב משחקי וידאו, כלבים, מלחמת הכוכבים, וכל מה שילדים אחרים בגילו אוהבים.
כשקוראים את הפרקים של אוגוסט, לפעמים קצת קשה לזכור איך הוא נראה מבחוץ-מה גם שהוא בעצמו לא מתאר איך הוא נראה באופן ישיר- כי יש את העובדה הפשוטה הזאת, שזה לא באמת משנה.
גם אם הוא הילד עם הלסת המחוררת, או עם האוזניים המכווצות, או עם העיניים הנמוכות מדי,
או שהוא הילד על הכריכה, עם אוזניים לא שוות ועין אחת בפנים ריקים
או שהוא סתם ילד רגיל.
הוא אוגוסט, אוגי, פלא.
נ.ב. יש משהו שקצת בלבל אותי- איך אוגוסט כבר בחטיבה? הוא לא בכיתה ה? איך זה הולך באמריקה?
