קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.
אשרי שהבחירה בידי.
מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפה, לדייק אותם, להחזיק את הכאב בכפפות של אמצעי אמנותי. קשה לי להזדהות עם הפרסום - כל כך כן וחשוף, כל כך אמיץ, כל כך פוגע וכל כך לא פרגמטי.
אז מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את סיפורו האישי? אני לא יודעת, אני רק מרגישה ואני מקווה שהפוסט מורטם הזה הוא עבירה נסלחת.
ישראל סגל לא יכול היה להתייחס לכפירה שלו בציניות. הוא לא ידע לחפף ולדפדף. הוא לא יכול היה לדעת, אף אחד לא לימד אותו. הדרך היחידה שנותרה לו להגן על עצמו היא להתנתק. הדרך היחידה להתחבר חזרה הייתה הכתיבה, היציאה לאור, הכיבוס הפומבי.
הוא היה חייב להתערטל ולערטל. כי, כמו אחיו במידה מסוימת, כמו תשליל של אחיו, הוא חי את האידאל, צרף את נפשו ביסודיות,
לכן, כמו בטרגדיה עתיקה, הוא הלך בעיניים פקוחות לעבר האובדן, ללא בחירה.
כנערה אני זוכרת שהיה לי קשה לקרוא טרגדיה עתיקה כמו אנטיגונה. לא הבנתי את הסכימה הקבועה שעומדת בבסיס הטרגדיות, לא את תפקיד המקהלה ולא את הקתרזיס. לא הבנתי מדוע זה נמצא בחומר הלימודים. זה היה נראה לי מוגזם ומזויף.
גם עכשיו אני חושבת שצריך להיות מורה גאון כדי להנגיש טרגדיה יוונית אבל אני יודעת שחלק גדול מהטרגדיות הוא כזה – סכמה ידועה מראש, מקהלה מהדהדת, סימטריה זדונית. האמנות באמת משקפת מציאות, כולל הקתרזיס.
הספר "וכי נחש ממית" הוא טרגדיה, אפילו לא מודרנית, ואמתית, אמתית מדי.
להגיד על הספר הזה שהוא יפה זה כמו להתבונן בפצע פתוח ולהתפעל מהצורה המעניינת שלו ומהצבע האדום העמוק של הדם. אני, כשאני רואה פצע פתוח, לבי נמס, ברכי פקות ומותני מתחלחלות. לספר הזה יש שדה סמנטי של פצע פתוח שותת דם.
להתעלם מהיופי שלו זה בעצם להתעלם מהמהות של אמנות הסיפור, במקרים מסוימים.
היכולת של השפה הכתובה לזקק כאב ליופי היא סוג של תיקון.
לעיתים, היא התיקון היחיד האפשרי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
