#
רוב הנזקים והשריטות של האנשים הבוגרים מקורם במשפחתם. אני מודעת לאוקסימורוניות של מה שכתבתי, לאור האמונה הרווחת שהמשפחה היא המקום הטוב ביותר של הפרט (הא!). חשוב לומר שלא כל הפגיעות מקורן בזדון. למעשה, לדעתי, רוב הפגיעות אינן מכוונות להזיק, ומקורן לרוב בתפיסה שמה שטוב לי בוודאי טוב לאחרים. על אחת כמה וכמה לצאצאי שהם ההמשך של עצמי. מצופה שהשקפות העולם הפוליטיות, דתיות, גסטרונומיות ואפילו רפואיות של המשפחה יאומצו באופן מוחלט על ידי חבריה.
הספר הזה מדגים את הקונפליקט היסודי של משפחה. חבריה אינם מקבלים תמיד את צרכיהם, ואינם נותנים תמיד כפי יכולתם (סלחו לי על הפאראפרזה הגסה). רוב האנשים ישלימו עם המחסור וימשיכו לחיות עם הערכים אליהם חונכו. מיעוט מסויים אינו יכול לסבול את המחסור, עורק ממשפחתו ומשלם מחיר גבוה. הוא הופך מהגר תמידי בחייו. לא חש שלמות בשום מקום – גם לא במשפחה החדשה שהוא מקים.

ילד נולד כבן שני למשפחה דתית וענייה מאד, בירושלים שלפני קום המדינה. המיתוס המשפחתי גורס שהוא נולד לשמש קמע ולהבריא את אחיו הבכור החולני, בעצת מקובל גדול בתורה. אני נוטה להטיל ספק ביכולת לתכנון המשפחה שהיתה באותו מקום באותו זמן אצל אנשים עניים ודתיים. מכל מקום, הילד הקטן מאמין לסיפור ועם העובדה שהוא אוהב ומעריץ את אחיו הגדול ממנו בכ-6 שנים, הוא גם משווע לאהבת אמו, הנתונה לאחיו. הוא גם מתחרה באחיו על הכבוד והגאווה שהוא מסב להוריו. הוא גם שונא את אחיו על הצלחותיו, כמו שהוא אוהב אותו על עצם היותו.
ההורים - הפכים שאינם יכולים להיפגש בשום אמצע. זו גנדרנית, חובבת ניקיון ואסתטיקה, זה גס-רוח, קמצן שאוהב את דינריו. מצד שני הקמצן אוהב את (רוב) ילדיו, הגנדרנית מעדיפה אחד. החיים במשפחה הם תמיד פשרה, מו"מ, צורך ותלות. יש ברי מזל שמצליחים בזה יותר מאחרים. הסיפור עוסק באחד שלא מצליח ליישב את הסתירות, שמנסה לקבל תשובות חד משמעיות למה שאין לו תשובה. גם אלוהים מתערב בקשיים המשפחתיים. הבן הבכור, האהוב, הבטוח במעמדו "מתחזק" בדתו, כמו שאומרים. הוא נותן בלהט (גיל ההתבגרות, ההורמונים שאין להם מוצא אחר, הפלפולים המתחכמים שלמד בישיבה) תשובות חותכות וחד משמעיות וכל משפחתו נגררת אין אונים למקום אליו הוא גורר אותם.

אי אפשר שלא להבחין בייסוריו האמיתיים של סגל. הוא כתב את הספר הזה כנראה בסביבת שנות השישים שלו (הוא נפטר בגיל 63) והספר כולו הוא זעקת כאב. סגל בחר להתמודד עם כאבו על ידי מנייה אחת לאחת של העוולות שעשו לו, לדעתו. כמו אותו הורה המכה את בנו ואומר לו "לי זה כואב יותר. איך גרמת לי להכות אותך?" כך סגל. הוא מאשים את בני משפחתו שזנח בבחירותיו, בחיפוש מזור בדרכים הגורמות לו בושה. "איך הבאתם אותי להשתכר, לנאוף, לחיות את הרגע" הוא מטיח בהם. וברגע מסויים אומר אחיו (אין שום שמות בספר הזה) מה אתה רוצה מאיתנו? מישהו מפריע לך לחיות את החיים "החופשיים" בהם בחרת? לך לדרכך ותן לנו להמשיך בדרכינו. ואני מצאתי המון אמת במה שהוא אמר (וגם המון מלים מיותרות, והמון הצדקות שאינן קשורות לעניין, כמובן)

נראה לי שאי אפשר לשפוט את הספר הזה בכלים ספרותיים. זו זעקה מדממת, קריאה לעזרה שאי אפשר לתת ודי קשה לקרוא. קצת התקשיתי עם השפה בתחילת הספר – הוא כתוב עברית משובצת אידיש (מתורגם בגוף הטקסט) אך המקצב, שאינו דומה לעברית הרגילה, וצורת הסיפור מזכירה, כנראה במכוון, את דרך הדיבור המעגלית הנהוגה אצל החרדים – בעיקר כדי לא לומר במפורש מה שאסור.
הספר מעניין. הסיפור הרכילותי עטוף במעטפת עבה של מנהגים וכללים שאינם מוכרים לי. הסיפור של קין והבל מוגש פה בעטיפה חדשה. במקרה הזה, במשפחה הזו, הֶבל אינו חף מפשע וקָין אינו בדיוק רוצח ולא ברור קול דמו של איזה אח צועקים פה מהאדמה.

****


כשהייתי בן שבע עשרה בערך, הורדתי את הכיפה.
למדתי אז בישיבה תיכונית בירושלים, הייתי אמור להתפלל שלוש פעמים ביום, להניח תפילין, להאמין באלוהים, לעשות מצוות, לשמור שבת. כל ה"ערכה". אבל אצלי, כמו אצל אנשים רבים אחרים, חלה התפוררות הדרגתית במימדים הערכיים והדתיים, עד שמצאתי את עצמי לבסוף שומע ווקמן בהיחבא בשבת מתחת לשמיכה, מכרסם "מק דייויד" עם גבינה בנסיעות לאילת, ומכניס את הכיפה לכיס בכל הזדמנות שהיתה לי, עד שהיא קיבלה את הקפל הקבוע המוכר עד מאוד לכל יוצא בשאלה.
עם זאת, החיים שלי היו נוחים מאוד, ולא זכיתי להתנגדות יוצאת דופן מההורים שלי ומהמשפחה. אבא שלי עוד נלחם שנה שנתיים כדי שאחבוש כיפה בכניסה לשכונה, עד שהוא קלט בעצמו שזה קרב אבוד. כולם קיבלו אותי כמו שאני, והסתפקו בזה שאני "בן אדם". גם היום, יוצא שאני מגיע בשבת אל ההורים שלי בירושלים, והם אפילו מלווים אותי לאוטו אח"כ, למרות שהם לא ממש נשארים שם עד שאני עולה אליו ונוסע.

אצל ישראל סגל, המצב היה שונה. בהיותו בן למשפחה מתחרדת (ומשוסעת ודפוקה גם בלי קשר), מהרגע שהוציא את הספר הראשון בו ניסה כנראה להילחם עם מקצת השדים שלו, זכה שתיקרע עליו קריעה ושיתנכרו ויתכחשו לו במשפחתו רק משום שבחר להיות, אפעס, חילוני - או במילים שלהם, משומד, כופר בעיקר, רשע מרושע, ועוד מחמאות. ניכר מהספר (שהוא אוטוביוגרפי לחלוטין, ולא ברור לי מדוע בחר סגל להתייחס אליו כאל ספר בדיוני בחלקו, להתייחס אל עצמו בגוף שלישי ולא לקרוא בשמות לאף אחת מהדמויות הספציפיות ממילא) שחייו של ישראל סגל משופעים היו בלבטים, מלחמות פנימיות וחוסר אמיתי בתחושת משפחה, וכי הקריעה מהעולם החרדי היקר לו כל כך קרעה גם פיסה מנפשו שלא התאחתה אף פעם.

הספר בעיניי חזק מאוד, מעניין, מרגש וכתוב לעילא בעברית נהדרת ומדוייקת מתובלת ביידישקייט ובהומור מושחז וקר. קראתי לא מזמן את ספרו של חנוך דאום "אלוהים לא מרשה" וההבדלים בסגנון ובעוצמה הם אסטרונומיים. צינה אחזה אותי כשקראתי על החיים בישיבה בבני ברק. לדעתי, גם מי שהעולם הדתי והחרדי זר לו לחלוטין יבין את הסיטואציות הבלתי אפשריות שגיבור הספר עומד בהן. סגל מצליח, כמספר סיפורים מיומן, להעביר הן תחושות רגש חמקמקות והן מעשיות שקרו (או שלא) בדיוק ובחדות כמי שכותב שירה, ללא מילה מיותרת. הדרך שבה הוא מתאר את קמצנותו של אביו וגנדרנותה של אמו ובמקביל את שעותיהם הקשות, הזכירה לי רבות גם את "סיפור על אהבה וחושך" המופלא של עמוס עוז.
למרות זאת, סגל הולך סחור סחור סביב אירוע מכונן שטיבו לא ברור עד לסוף הספר, וזה קצת פגם לי בחיבור לעלילה. הסתקרנתי נורא לדעת מה עשה לסגל האח הגדול לו הוא קורא "הצדיק", וכשהגעתי לשם, המשכתי לעלעל קדימה, מתקשה להבין שעל כך כל המהומה.


סגל נפטר לפני כמה שנים. משפחתו החרימה את הלווייה. אני מקווה שבסופו של דבר, הוא מצא מנוחה.


****

קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.

אשרי שהבחירה בידי.

מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפה, לדייק אותם, להחזיק את הכאב בכפפות של אמצעי אמנותי. קשה לי להזדהות עם הפרסום - כל כך כן וחשוף, כל כך אמיץ, כל כך פוגע וכל כך לא פרגמטי.

אז מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את סיפורו האישי? אני לא יודעת, אני רק מרגישה ואני מקווה שהפוסט מורטם הזה הוא עבירה נסלחת.

ישראל סגל לא יכול היה להתייחס לכפירה שלו בציניות. הוא לא ידע לחפף ולדפדף. הוא לא יכול היה לדעת, אף אחד לא לימד אותו. הדרך היחידה שנותרה לו להגן על עצמו היא להתנתק. הדרך היחידה להתחבר חזרה הייתה הכתיבה, היציאה לאור, הכיבוס הפומבי.
הוא היה חייב להתערטל ולערטל. כי, כמו אחיו במידה מסוימת, כמו תשליל של אחיו, הוא חי את האידאל, צרף את נפשו ביסודיות,
לכן, כמו בטרגדיה עתיקה, הוא הלך בעיניים פקוחות לעבר האובדן, ללא בחירה.

כנערה אני זוכרת שהיה לי קשה לקרוא טרגדיה עתיקה כמו אנטיגונה. לא הבנתי את הסכימה הקבועה שעומדת בבסיס הטרגדיות, לא את תפקיד המקהלה ולא את הקתרזיס. לא הבנתי מדוע זה נמצא בחומר הלימודים. זה היה נראה לי מוגזם ומזויף.
גם עכשיו אני חושבת שצריך להיות מורה גאון כדי להנגיש טרגדיה יוונית אבל אני יודעת שחלק גדול מהטרגדיות הוא כזה – סכמה ידועה מראש, מקהלה מהדהדת, סימטריה זדונית. האמנות באמת משקפת מציאות, כולל הקתרזיס.
הספר "וכי נחש ממית" הוא טרגדיה, אפילו לא מודרנית, ואמתית, אמתית מדי.

להגיד על הספר הזה שהוא יפה זה כמו להתבונן בפצע פתוח ולהתפעל מהצורה המעניינת שלו ומהצבע האדום העמוק של הדם. אני, כשאני רואה פצע פתוח, לבי נמס, ברכי פקות ומותני מתחלחלות. לספר הזה יש שדה סמנטי של פצע פתוח שותת דם.

להתעלם מהיופי שלו זה בעצם להתעלם מהמהות של אמנות הסיפור, במקרים מסוימים.
היכולת של השפה הכתובה לזקק כאב ליופי היא סוג של תיקון.
לעיתים, היא התיקון היחיד האפשרי.

"אבא", שאלה הבת הקטנה, "למה אתה בוכה?". רק אז הוא שם לב, שמשהו קורה לו בין העיניים. "לא", הוא מיהר להתנצל ולהכמין את הספר והכריכה הפרובוקטיבית "זה לא דמעות. נכנס לי משהו לעין". אם השתכנעה או לא, היא המשיכה במשחק. שוב הספר נפתח, הדמעות הפעם היו מודעות ומוצפנות. אוי זה כאב. עד דכדוכה של נפש.

זה קרה לי השבוע. על הסופר שמעתי רבות. בעיקר על ייחוסו ועל יחסו של אחיו אליו. ישראל סגל הוא התגלמות של טרגדיה עוכרת שלווה. ילד כישרוני, שנולד במקום ובזמן הלא נכונים. לפניו נולד האח, "הצדיק". אישיות מרתקת שגם אותה יצא לי להכיר די מקרוב. שריד חי ל'תנועת המוסר' מרוסיה של המאה ה-18, שכל שיחו שיגו והווייתו מצויים במרתף של פרושים בעיירת נובהרדוק. למי שלא בקי בארכיטיפ מומלץ התרגיל הבא: קחו קצין פרוסי דתי, הכפילו בארכיבישוף וקבלו את האח הצדיק של ישראל, שמדקדק עם עצמו ועם סביבתו עד קצה הגבול וגם אחריו. שלא סובל נפילה קטנה. שלא מבין בדיחה, ושלא שמע על דרך אחרת. אם איש כזה הוא אח שלך הבכור, ואם הוא הופך גם לדמות אב-אם-מורה, אתה בהחלט בצרות. והאמת, שגם הוא.

הוא עדיין תחת ההשפעה המכשפת של הספר, והוא מנסה לעבור מגוף שני של מספר לגוף ראשון של חווה. אבל מה שתמיד העסיק אותו בספרות ובכלל בחיים, זה הקישור בין מקרים מצורפים. בין המציאות האובייקטיבית לבין הפרשנות. האם יתכן שמקרה שתופס אותנו במצב נפשי מסוים יהפוך קשה יותר ויקבל הסברים שונים? טוב, אז ברור שכן.

מה שהוא עשה, הוא מיהר ל'סימניה'. הקיש את שם הספר והחל לשתות ביקורות וסקירות. כמו תמיד יש מתפעלים ויש מגדפים. כמעט אפשר לדעת את השתייכותו של כל ניק. יש את מי שרואה בסגל ניצול שואה, לא פחות, ויש את מי שרואה בו מתריס כלפי מעלה. ויש את מי שמנסה ללמוד דרכו את המציאות החרדית ואת עולם הישיבות שלה. כמי שרק עכשיו גמע את הספר, הוא חש צורך לומר: כולכם צודקים. ישראל היה גם מוכשר, גם אומלל, גם פליט וגם מייצג. אבל יש עוד זווית אחת, שרק סגל היה מספיק ישר כדי לומר אותה: הוא גם היה מאמלל. עניין של נקודת מבט.

החלוקה מאוד ברורה, יש רשע ויש צדיק. ואין שום הפתעות, כרוניקה של אומללות ידועה מראש. הצדיק כמעט נולד כזה. והרשע לא מצליח להימלט מזה, גם לא בעזרת ראשו הטוב, או בזכות נסיונותיו להינקם באמו.

שני סגנונות מעורבים בספר בסירוגין. כמה קטעים של סיפור אובייקטיבי מנקודת מבטו של סופר, ומיד לאחר מכן דיבור בגוף ראשון שמתבונן ומפרשן. החלוקה הזו שבתה את לבי. סגל, עם כל המון הכאב והצער, לא מערב פרשנות עם עובדות. הוא מתעקש לא לעשות את זה, למרות שזה קל וממש מתבקש. (עובדה, שרוב הקוראים עשו את זה). באופן לא מפתיע, דווקא הסיפור היבש קרע את נשמתי. הסיפור שכל מכריו וגם אחיו "הצדיק" יכולים לאשר בו כל אות. ולומר: ראו, הוא בעצמו אומר את הכל ומה לו לבוא בטענות.

אני מכיר את אחיו, הצדיק. (כדאי לכם לעשות 'גוגל' ולראות עד כמה הדמיון ביניהם לא מותיר ספק). היו רגעים של ספרות מזוקקת שבהם ראיתי את הצדיק. הוא מתאר אותו מ-ד-ו-י-ק. כך גם הפרק שבו הוא מספר על 'יעקב' המקובל התימהוני. ככל שהדבר נשמע הזוי, יעקב הוא שמו האמתי. גם הוא מוכר וגם אותו סגל מוציא בהוגנות בלתי אפשרית למי שמתעב כל כך. סגל, מסתבר מכל דף בספר, היה ישר והגון.

מרוב מחשבות, הוא עשוי לפספס את הנקודה העיקרית. את הכאב. הנידוי, חוסר ההכלה. הצורך לרצות ולא להצליח. האומללות, היאוש. שוברים את הלב. יותר ויותר מתמלא הקורא בתחושה, שאם ייצא לו להיתקל בצדיק פנים אל פנים, הוא ינקום את דם אחיו השפוך. אפילו הוא ממכריו של הצדיק נמלא בתחושה הזאת. אלא שבמקרה של סגל, המציאות הרבה יותר מורכבת. לצדיק יש גרסה הפוכה לגמרי. מי שידברר אותה בגאונות, יהיה "הרשע". בחלום הלילה הוא יחלום את הרגע שבו הוא עומד בדין-תורה מולו, ואז קם הצדיק ופורס את משנתו, בציניות, בחדות מאוד משכנעת. ולמרבה הפלא, הוא לא יכול לענות לו, כי נבהל מפניו.

ממש התפעלתי. בעובדות אין ויכוח בין האחים. כל אחד גם יודע מה ישיב רעהו. יש רק תפיסות עולם שונות. שתי נקודות מבט שעושות את כל התמונה. שוב חזרתי לשאלת הרוע בעולם. ושוב הרגשתי. אין רוע, יש בורות. יש טוטליות ואמונה שכל צדקת הדרך נמצאת רק בצד שלי ובזווית שבה אני ניצב.

בכיתי. בכיתי על הילד הצעיר, שבעל כורחו נולד, בעל כורחו עשה מסלול בלתי אפשרי, ובעל כורחו נאלץ להידחות ולגלות. בכיתי על כך שגם אחרי 40 שנות עיתונאות וקריירה הוא לא הצליח להיגאל מהגלות שאליה הוכנס בעל כורחו. בכיתי גם על האח הגדול שנאלץ - מנקודת השקפתו - לסבול 'הכפשות' וחירוף שמו. ובעיקר בכיתי על הניצחון. על סוף הסיפור שאירע שנים ספורות לאחר שהושלמה כתיבת הספר. היקום לא הפסיק להתאכזר עליו. הנחש המית אותו, בעוד אחיו עולה ופורח, שמו גדל והולך. האפי-אנד במקרה הזה, שייך לצד האחר. "כשאח נגד אח", אמר המשורר, "המנצח תמיד מפסיד".

יש ספרים שלא חייבים לקרוא. זה דווקא ספר שכן חייבים לקרוא. ישראל סגל בסגנונו המבריק מגולל את סיפור משפחתו החרדית, כשצילו של אחיו הצדיק מעיב עליו, עד לנקודת הפיצול. הצדיק הפך לגדול בתורה, אח שלו, הסופר, נטש לחלוטין כל קשר עם העבר שלו, והדרמה רק הולכת ומסלימה. מומלץ ממש

אם הייתי יכולה הייתי רוצה להיפגש אתך
לספר לך שאתה אדם של -שואה אחת
ועד כמה אני יודעת מה זה להיות אדם של ,שואה אחת
ללכת ברחוב ללא הכרה והבנה מי ומה עברת ובכלל את האמת
הוצאת אותה -את האמת כולה ,האם שלווה ידעת ,האם נקם הרגשת באמת -או רק תחושה ששום דבר לא ישוב -
אם הייתי יכולה הייתי מספרת לך
שלא עזבת את האלוהים ,כי משפחתך היא זאת שבגדה בך
אם הייתי יכולה הייתי באה לנחם אותך שבטח אביך ידע מדוע אינך נפרד ממנו -בטח ידע שאינך יודע דבר
אם הייתי יכולה ...בכיתי אתך ,שמחתי אתך לא עצרתי את הקריאה עד אור הבוקר -
עברת לתקשורת למען יראו שאתה קיים -שיראו אותך
אני ראיתי -
מקווה שאתה עכשיו נח ושלו עכשיו,
ואת מה שלא ידעת בחייך תדע במותך -

אתמול לקחתי את בני למספרת גברים לא רחוק מביתנו.
חלל מרווח עם מסכי טלוויזיה ענקיים וחנות לממכר מוצרי קוסמטיקה ממותגים, הכל לבני המין החזק. המקום נראה כמו בר ספורטיבי ממוצע, אטרקטיבי הנותן שרות לבנים מכל הגילאים ומשדר תכניות ספורט להנאתם של הממתינים בתור.
ישבנו הבן ואני בכיסאות נוחים למדי אל מול מסך ענקי וצפינו בערוץ ה UFC המעביר תחרויות אגרוף.
הבטתי על המסך ודוק שעמום החל לעלות בעיני: רוסיה נגד שבדיה, שני בלונדיים שריריים מנסים להכניע זה את זה, ביג דיל.
הסוללה בנייד שלי הייתה על אחוז אחד. אם אפעיל כעת את אפליקציית הקריאה, ישבוק חיים תוך זמן קצר ואין מצב שאני מגיעה הביתה ללא וייז (7 שנים באוסטין ואפילו לסופר אני טורחת להפעילו).

חיכיתי בחוסר חשק לקרב הבא:
מתמודד אמריקאי בשם דן הנדרסון מול לוחם ברזילאי: מאוריציו שואו-גאן. סקרתי את המתמודדים והתחיל להיות לי מעניין.
הברזילאי רגליו חזקות, בטנו רופסת קמעה ומבטו מהורהר ולא ממוקד. האמריקאי, שרירי, מפותח, מפוקס ובקיצור: סוג של "מאדר-פא*&"
התיישרתי על כסאי, קשרתי את התלתלים הסוררים וחיכיתי לסימן מהשופט. הארה"בי תקף ראשון, השוויץ בשריריו ותנועותיו ונהם לעבר המתמודד שממולו. הוא כיוון לבטן ולכתפיים וחבט בו בחדווה כמעט. הברזילאי, זהיר משהו, חיכה להזדמנות נאותה ולא הצליח לפרוץ. במחצית הסיבוב הראשון הצליח השחצן לפרוץ את הגנת יריבו, כוון אגרוף לעינו השמאלית של "שואו-גאן" ועד מהרה פרץ קילוח דם מגבתו.
הוא נסוג לאחור, קצת המום, נוזל החיים גולש על חזהו במהירות ונספג בתחתוניו הלבנים. איבד מעט מביטחונו העצמי ובכך נתן היתר למתחרה לתקוף ביתר שאת.
עיוורונו הזמני נטרל אותו, מכה חדה נוספת בגבו והנה נפל על הארץ, מגונן על פניו וסופג חבטות חדות ובעיטות מדויקות לצלעות. הכניעה כבר הייתה שם, מרחפת על פני השטח המצומצם שבין שני הגברים אך לפתע, כשאותו איש עצום ניסה לרמוס את מה שנותר מכבודו העצמי של המהורהר ולשנייה לא השגיח, לפת הברזילאי את גופו באמצעות רגליו כנחש והידק את אחיזתו.
המצב השתנה בפחות מדקה, האמריקאי האדים, התנשף וניסה להשתחרר מלפיתת האנקונדה הנוראית. נתגלה בפנינו כוחו של הברזילאי כשמשון בין פלישתים; אונו הרב בירכיו ואין בכוונתו לשחרר.
הקרב לא פסק בסצנה זו, הוא הסתיים בחוסר ניצחון ולאחר הפוגה קצרה המשיכו לסיבוב שני, שלישי, רביעי וחמישי. עקשנות ונחישות מצד דרום אמריקה מלווה בבעיטות טאיקוונדו מדויקות לעומת מכות סנוקרת אלימות מצדו של הנדרסון שגרמו לחתכים ודימומים בפנים ובאזור הצוואר.
זירת הקרב הייתה מוכתמת והקהל היה בעננים.
לאחר החלטת שופטים אנונימית שהתמשכה כעשר דקות, הוכרז האמריקאי כמנצח.
הייתי מאוכזבת משום שאני, בהיותי וותרנית פעמים רבות, מעריכה את העקשנים שהולכים עד הסוף ואת התמדתו של "שואו-גאן" קשה היה לפספס.
לרגעים, באותם קרבות, לפתו זה את זה כאוהבים. מעין חיבוק דוב שנועד לאגור כוח או להתגונן ולשנייה נראה היה כי יוכלו להיות חברים או אפילו אחים.
הצפייה בקרב גרמה לי להרהר בספרו של סגל "וכי נחש ממית" אותו סיימתי, יום לפני.

שני אחים כשני מתחרים בזירה של החיים.
"הצדיק", הבכור שנולד חולני וחלוש חביבה של האם. ואחיו הצעיר שהוריו יצרוהו רק על מנת שישמש קמע לאחיו, שיחזקו.
הדובר הוא האח הצעיר המכנה את עצמו "הרשע" מספר את סיפורם האכזרי והנוגע ללב.
יצירה כל כך משמעותית כבר מזמן לא קראתי; כל מילה במקומה והארס מפעפע מהכתוב. הרגשתי כמו בקן של נחשים ולא יכולתי להפסיק את הקריאה שכן נסחפתי לעולמם המתעתע, הדתי והחילוני.
לא יכולתי לשנוא והתקשיתי לאהוב, שהיתי במעין פורגטוריום של נשמות תועות ותוהות.
חשתי כשחקנית בקומדיה האלוהית והרהרתי בשאלה מהו טוב ומהו רע ומי קובע את הכללים.
דם לא נשפך אך נוצרו דימומים פנימיים, שריטות לא נעשו אלא תעלות ובהן מי שופכין.
הסופר משתף אותנו במסכת ייסוריו מימי ילדותו ועד לחייו הבוגרים.
הוא נולד למשפחה חרדית וכשחקן חיזוק לאחיו החולני, תמיד היה בשוליים וחש כי אכזב את משפחתו. לאורך כל העלילה אנו למדים על לבטיו ובעיקר על כל מה שהותיר מאחור כסחף. בהחלטתו לחזור בשאלה הותיר אחריו שובל של צער וכאב.
בטוח היה כי החילוניות תציל אותו מכל השדים שבו ונכח לדעת כי טעה.
ספר שחשוב לקרוא ולהבין; מהו כוחה של המשפחה והיכן מסתיימת האהבה ומתחילה השנאה. עוצמתי ויפהפה!

מה שחשבתי כשסגרתי את הספר זה, שאנחנו רואים אנשים נניח מפורסמים ואף פעם לא יודעים מה מסתתר מאחורי הפנים הזחוחות שעל המרקע.
ועוד דבר שעלה על דעתי ששומעים פה ושם על מישהו שחזר בשאלה ולא מעלים על דעתנו את מסכת היסורים שהללו עוברים, בעיקר אם עזבו את העולם החרדי. כל זה מופיע בספר וכן פה ושם מילים באידיש שכבר שכחנו - כמו "מיונטעק" למשל.

ישראל סגל נפטר כבר ונראה לי מתוך כאב לב שלא נגמר.

כנראה סיפור חייו של ישראל סגל.
שני אחים, הבכור מאמין חרדי שהופך גדול בתורה, ואילו הצעיר שהחל כ"עילוי" מתפקר והופך דמות ציבורית בעולם החילוני, ידועה וגדולה בתחומה.
בין האחים נוצרת יריבות רוויה ברגשי אהבה, שליטה, ניכור ושנאה עזה. זהו סיפור על שני עולמות שכנראה לא יכולים להפגש. בעיני זהו בעיקר סיפור עצוב.
מרגע שהאח הצעיר חדל להאמין משפחתו מקיאה אותו ללא רחם והוא נשאב אל העולם החילוני שבתחילה כל כך זר לו אך הופך לביתו ומשפחתו החדשה.
סגל קרוע בין שני העולמות הללו. ספרו כתוב בשתי שפות. שפת היידיש של העולם החרדי והשפה העברית החילונית.
אני אהבתי את הספר מאוד וגמעתי אותו במהירות ובשקיקה. הוא כתוב עם כל כך הרבה רגש, כאב וגעגוע ויחד עם זאת עם רגשות זעם ורצון לנקמה.
הספר גרם לי לשוב ולשנן לעצמי כי לא משנה מה קורה, המשפחה היא מעל הכל!