• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האביב שבלב

האביב שבלב

מאת ברנדן ו. ג'ונס

הביקורת של שונרא החתול

תמונה של שונרא החתול
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
האביב שבלב

האביב שבלב

מאת ברנדן ו. ג'ונס

הביקורת של שונרא החתול

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של שונרא החתול
הוצאה לאור:הכורסא ומשכל
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ירון דן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“אין”

4/31
ביקורות על האביב שבלב
הבאה
עדן
לפני שנתיים

“כשהחזקתי בידיי לראשונה את "האביב שבלב" מאת ברנדן ו. ג'ונס, ידעתי שאני עומדת להתעמק בעולם שמשקף את הח”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•5 דקות קריאה

מה אני יודעת על צפון קוריאה? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
פחות או יותר את זה:



1. שהיה רודן אכזר בשם קים ג'ונג איל אבל הוא מת.
2. שלבן שלו קוראים קים ג'ונג און והוא הרודן האכזר הנוכחי.
3. שקים ג'ונג און הוא קוקו-לוקו מטורלל.
4. שלבירה של צפון קוריאה יש שם חמוד וקופצני כזה: פיונג יאנג.
5. שאם 'קפיץ' בקוריאנית זה 'פיונג יאנג', אז זו יופי של אונומטופיאה.
6. שזו ארץ סגורה ומסוגרת ואולי בגלל זה לא שמעו שם על הקונספט שנקרא 'זכויות אדם'.
7. שיש שם רק ערוץ טלוויזיה אחד.
8. שהקרייניות בערוץ הזה תמיד צועקות עליך.
9. שיש להם נשק גרעיני וכל העולם מת מפחד בגלל השילוב של הנשק הגרעיני עם סעיף 3.
10. שאין יום שאין שם מצעד צבאי.
11. שאם נחבר את המרחק שצעדו כל החיילים בכל המצעדים הצבאיים של צפון קוריאה, אפשר יהיה להקיף את כדור הארץ שמונה-מאות עשרים וארבע פעמים.
12. שהייתה מלחמה בין הקוריאות והיא פצע של האומה האמריקנית, אבל איכשהו הרבה יותר סרטים נעשו על וייטנאם.
13. שלקים ג'ונג און יש תספורת מוזרה.
14. שקים ג'ונג און הוציא צו שלפיו כל הגברים במדינה חייבים להסתפר כמוהו.
15. שקים ג'ונג און גם הוציא להורג את אשתו או שהוא הכניס אותה להריון. או ששניהם.
16. שקים ג'ונג און הוציא להורג גם את הדוד שלו.
17. שלא ברור איך קים ג'ונג און יכול להוציא להורג מישהו אם כל שני וחמישי יש ידיעה שהוא עצמו הוצא להורג.
18. שאיזה עיתון אמריקני הסתלבט על קים ג'ונג און והכתיר אותו כגבר הסקסי בעולם.
19. שהסינים לקחו את הסעיף הקודם ברצינות ויצאו בכותרות ענק + פוסטר מצורף.
20. שדניס רודמן המחורפן מאמן את נבחרת הכדורסל של צפון קוריאה ונהייה ה-BFF של קים ג'ונג און.
21. שבאולימפיאדות ובמונדיאלים מספר הצפון קוריאנים בטיסה החוזרת קטן ממספרם בטיסה הנכנסת כי או שהם ערקו או שהם נרצחו כשהם ניסו לערוק או שהם פשוט פספסו איזה פנדל וקיבלו כרטיס אדום מהחיים.
22. שיש פרסומת הורסת לספרייט שמסתלבטת על קים ג'ונג איל.
23. (שזה אירוני שכדי לצפות בפרסומת ביוטיוב, צריך לצפות קודם בפרסומת אחרת.)
24. שקים ג'ונג און הצטלם כשהוא מבקר בבית יתומים ריק מיתומים, ומישהו חמד לו לצון והניח ברקע שתי בובות בתנוחה לא נאותה.
25. שבעקבות סעיף 24, אוכלוסיית צפון קוריאה הצטמצמה במספר לא ידוע של אנשים.
26. שחברת סוני הפיקה סרט שמלגלג על קים ג'ונג און, אבל גנזה אותו בגלל איומים של צפון קוריאה למתקפה בסגנון אל קאעידה.
27. שהאינטרנט בצפון קוריאה נפל למשך כמה שעות, כי סעיף 26 הרגיז את אובמה.
28. שלא ברור איך בכלל יש אינטרנט בצפון קוריאה.
29. שיש שיר קוריאני ששיגע את העולם לפני שנה-שנתיים, אבל הוא לא קשור כי הוא בכלל מדרום קוריאה.
30. שעם קצת מאמץ, אפשר למצוא בצפון קוריאה גם כמה דברים מצחיקים.


אבל כל הנ"ל הם רק אנקדוטות. אני לא באמת יודעת הרבה על צפון קוריאה.
איך זה לחיות שם? איך נראים חיי היום יום? איך נראית השגרה הצפון קוריאנית? מה זה אומר להיות צפון קוריאני?
בקיצור, רציתי להרחיב *אופקים.

זה לא שרציתי ללמוד על צפון קוריאה עד כדי כך שזה גרם לי לחפש ספרים על צפון קוריאה, אבל כשהתגלגל לידיי ספר שקשור לצפון קוריאה, שאלתי את עצמי 'למה לא?'

ועצמי ענה לי.

לא. כי זה ספר שידיעות אחרונות נותנים במתנה למנויים שלהם.
לא. כי הם נותנים אותו במתנה רק בגלל שהם נתקעו עם מלאי שהם מנסים להיפטר ממנו.
לא. כי אם הם נתקעו עם מלאי, זה אומר שזה חרא של ספר.
לא. כי השם שלו קיטשי וסכריני כמו אני-לא-יודעת-מה, כי קיטשיות וסכריניות זה לא התחום שלי.
לא. כי עטיפת הכרומו המבריקה והצבע האדום של השמלה והגב החשוף של הבחורה וכל הקונספט בכללותו משדרים משהו נורא זול.
לא. כי זה ספר שעל גבי העטיפה שלו יש ציטוט מ'ווג'.
לא. כי ברנדן ו. ג'ונס הוא בטח איזה פקאץ שקרא קצת בוויקיפדיה על צפון קוריאה וחושב שזה עושה אותו מומחה גדול לצפון קוריאה, בדיוק כמו שלורה פיצ'גרלד הפקאצה קראה על איראן בוויקיפדיה וחשבה שזה עושה אותה מומחית גדולה לאיראן. אלא שכל מי שקרא את הזבלון שלה "רעלה של ורדים" מבין שהיא לא מומחית ולא נעליים. סתם פִּישֶרִית קטנה ושקרנית ענקית.

אז זה מה שאמר לי העצמי שלי.

אבל העצמי השני שלי קרא את התקציר בגב הספר, ושם לב לנקודות הבאות:
• "מחנות החינוך מחדש של צפון קוריאה."
• "החיים הקשים בצל המשטר האכזרי בצפון קוריאה."
• "מוביל אותנו אל מעבר למסך הברזל של אחת המדינות המסקרנות והמסתוריות ביותר בזמננו."

אז העצמי השני השתכנע לקרוא את הספר, למרות כל הלאווים של העצמי הראשון.


והוא טעה


החלק הראשון של הספר היה לא רע והצליח לתת מושג כלשהו לגבי שגרת החיים בצפון קוריאה.
שני החלקים הבאים עסקו בסחר בנשים ובזנות. העיסוק בצפון קוריאה היה מינורי, מאולץ, כפוי ולא אמין.


והחישוב הוא כזה:
150 העמודים של החלק הראשון מתוך 407 העמודים של הספר כולו, זה קצת יותר משליש. והשליש הזה, כאמור, היה לא רע.
אז גם הציון יהיה בהתאם: שליש של 5 כוכבים זה 1.8 כוכבים. יאללה, נעגל ל-2. ספר לא משהו.


בספר יש 416 עמודים, אבל הסיפור מתחיל רק בעמוד 9, ולכן עמוד 9 הוא בעצם עמוד 1, מה שאומר שעמוד 416 הוא בעצם עמוד 407.
די כבר עם ההונאה הזו!
כל עמודי הכותרות, ההקדשות ופרטי ההוצאה לאור לא צריכים להיחשב במניין עמודי הספר.
העמוד הראשון של הספר הוא עמוד 1 ולא 9. חוצפה.


*אופק: עוד קונספט שאינו מוכר בצפון קוריאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אריאל
אריאל
ש
שרון מוזס
תמונה של אפרתי
אפרתי
ל
ליאן
תמונה של michal_84
michal_84
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של מירב גת
מירב גת
27קוראים|גיל ממוצע51|67%נשים

על המבקרת

תמונה של שונרא החתול

שונרא החתול

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
114 ביקורות•12 נבחרות•3,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות114
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה3,309
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית34ספרות מתורגמת29מתח ריגול והרפתקאות29

דיון על הביקורת

33 תגובות
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

כרגיל, הביקורות שלך גורמת לי לפרוץ בקול רם, ושוב בעלי שואל את עצמו מה כל כך מצחיק.

אז איך אני אסביר לו שיש שונרא אחד-אחת, מוכשרת בטרוף, שיש לה חוש הומור בלתי נלאה והיא ממציאה את עצמה מחדש בכל ביקורת. אז הסברתי. והוא שמח. אגב, הידע השלופי שלך על צפון קוריאה מעורר הערצה. אני לא ידעתי אפילו חצי.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

לא משנה, העיקר שצחקת :-)

נתי ק.
נתי ק. •לפני 11 שנים

לא יודעת ממה צחקתי יותר מהביקורת או מהדיון המרתק בדיאלקטים וקפיצים שהלך כאן בתגובות:-)

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה, חני. וכפי שכתבו יעל ונצחיה, אכן צפון קוריאה ודרום קוריאה זה הבדל שמיים וארץ, מזרח ומערב או פשוט צפון ודרום.

נצחיה
נצחיה•לפני 11 שנים
חני
חני •לפני 11 שנים

כן הם

מחולקים אכן אבל הבסיס הם אותם אנשים צייטנים וממושמעים..אסור לטעות..כל טעות זה עריפת ראש..שאיפה לשלמות..המותג המוביל שלהם זו עיר בפני עצמה...אני לא ממש רואה ישן מול חדש אולי רק אם אגיע לשם מתי שהוא. אולי השינויים קטנטנים ועדיין לא טבלו בגלגלי ההסטוריה.
חני
חני •לפני 11 שנים

כן הם

מחולקים אכן אבל הבסיס הם אותם אנשים צייטנים וממושמעים..אסור לטעות..כל טעות זה עריפת ראש..שאיפה לשלמות..המותג המוביל שלהם זו עיר בפני עצמה...אני לא ממש רואה ישן מול חדש אולי רק אם אגיע לשם מתי שהוא. אולי השינויים קטנטנים ועדיין לא טבלו בגלגלי ההסטוריה.
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

חני - סליחה על התיקון

אבל הקוריאנים שהגיעו לבקר אצלכם אינם אלה עליהם נכתב הספר. הם המתחרים. זה נכון שלכאורה זה אותו עם אבל החלוקה ו"החינוך מחדש" הפכו אותם לשני עמים נפרדים.
חני
חני •לפני 11 שנים

בדיוק שני קוראינים באו לבקר בעבודה אצלנו כדי להבין מדוע לנו לוקח זמן רב לבדוק

מוצר כשלהם לוקח חצי מהזמן...הם יעילים , ממושמעים,.והם יודעים שהבוס שלהם לא סלחן לכן אם משהו לא עושה את העבודה יערפו לו את הראש...מעניין היה לקרוא אותך על הקוריאנים ועל הספר.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה רבה לעמיר, אריאל ואור.

•לפני 11 שנים

מכל מלמדיי השכלתי (ר' סע' 1-30)

שאפו על הביקורת הביקורת. לא מתקרב לספרים כאלו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
שונרא צודקת. אבל אחלה משפט מצאת לך, אלון.
אריאל
אריאל•לפני 11 שנים
יש לך רק שני עצמי? מעורר קנאה
א
אור•לפני 11 שנים

ביקורת מעולה^^

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

ואלון, המשפט הכביר הזה, "סבורני שאמך משרכת דרכיה" -

חבל לו שירד לתהום הנשייה כתגובה לביקורת זניחה. סבורתני כי שומה עליך לשבצו בספרך שיבוא עלינו לטובה במהרה בימינו. אף אהין ואומר כי ספרך צריך לו שייבנה סביב למשפט הכביר הלז.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

לפני שבדקתי מה זה סעיף 23, חשבתי דווקא על סעיף 25,

אז אפשר לומר שלא הבאת לי את הסעיף :-) תודה.
נצחיה
נצחיה•לפני 11 שנים
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

חוכמולוג, אולי בדיאלקט ההאנגוקי המשמעות היא מה שאתה כתבת,

אבל בדיאלקט הצ'וסוני מה שזשל"ב כתב זה I love you. קמסניידה, זשל"ב. תודה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

הו לא, זשל״ב גילה את גוגל טרנסלייט ואינו מודע לכך שבדיאלקט הדרום קוריאני משמעות המשפט שכתב היא ״סבורני שאמך משרכת דרכיה״

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
나는 당신을 사랑합니다
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אוי, זשל"ב, הקדמתני. תודה וסליחה.

אבל אתה כזה מעופף לפעמים. מה שכתבת מופיע בסעיפים 26-28 שלי. וזה לא בוליווד, אלא הוליווד. לא נראה לי שלהודים יש אומץ להתעסק עם קים ג'ונג און.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

זשל"ב המזושל"ב,

אתה יודע שלייק בלי תגובה, לא מעיד על אהבה, אז תשקיע קצת מחשבה, ותכתוב איזה משהו בזשל"בה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
ביקורת מעולה. נהניתי לקרוא. בחלקים אף מצחיקה. אני לא יודע אם שמעתם, אבל תכננו בבוליווד להוציא סרט לאקרנים המספר על שני סוכנים שנשלחים למשימת התנקשות במנהיג הקומוניסטי של צפון קוריאה, קים ג'ונג און. חבל שזה לא יצא לפועל. למה אנטי שמאלית?
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אז דע לך שמומלץ להקשיב לקפיצים דווקא לאחר הארוחה, כי זה מסייע לתהליך העיכול.

לאחר ארוחת בוקר קלה אפשר להסתפק בפיונג יאנג השובב והקופצני, אבל לאחר ארוחה כבדה המומחים ממליצים להקשיב ל-bom הגדול והתעשייתי. ומספר הקפיצים ככובד הארוחה. אין, קורע אתה :-)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

קאם און, אני מקשיב לקפיצים בכל יום לפני ארוחת הבוקר.

bom זה קפיץ גדול, תעשייתי, וממש לא שובב וקופצני כמו פיונג יאנג הצעיר. אני יודע איך אומרים קפיץ בכל שפה, תודות לגוגל טרנסלייט.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה רבה, ג'ניה. זה כיף גדול לשעשע :-))

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה, אלון. ובסוגיית הקפיץ, 'פיונג יאנג' הוא יותר קפיצי ואונומטופיאי מ-bom.

מתי בפעם האחרונה הקשבת לצלילי קפיץ? אבל מה שיותר מעניין זה מאיפה בכלל אתה יודע איך אומרים קפיץ בקוריאנית.
ג'ניה
ג'ניה•לפני 11 שנים

מעולה! משעשע ביותר:)

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

תודה רבה, אוקי. כמה טוב לראות אותך :-)

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

מעולה!

קפיץ בקוריאנית זה bom. שזה גם אונומטופיאה וגם משעשע ביותר מדרך אחת.
•לפני 11 שנים

שורט ומעולה.. :) וכמה טוב שבאת.. :)

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

יעל, תודה רבה. אז ככה:

1. בעיקר פרטי טריוויה וקוריוזים, אבל לזכות הספר ייאמר שהחלק הראשון לימד אותי קצת יותר. 2. נראה לך שאנטי-שמאל כמוני תהיה מנויה על עיתון שהוא שופר של השמאל? לא ולא. 3. מעניין למה הסקת את זה, אבל תודה. 4. איזה כיף! אני תמיד שמחה לשעשע ולהסב הנאה.
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

ביקורת מצטיינת בהחלט.

אז ככה - 1) את בהחלט יודעת הרבה יותר ממני על קוריאה הצפונית. 2) אשרייך שאת מנוייה על עיתון שנותן לך מתנות (ועוד ספר!) 3) יכולת הסקת המסקנות שלך מרשימה בהחלט. 4) יכולתך לשעשע אותי ולגרום לי הנאה היא בלתי נדלית, כך נראה.
33 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של שונרא החתול

הנאשמות

הנאשמות

סטיב קוואנו

נישא על גבי השבחים של מבקרי סימניה, ציפיתי לספר מתח יוצא מגדר הרגיל.
קיבלתי ספר משעמם, נמרח ולגמרי בזבוז של זמן.
לא אבזבז זמן נוסף כדי לכתוב כמה הוא גרוע.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אנשים כמונו

אנשים כמונו

נעה ידלין

נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות של קוראים בסימניה.

לא נהניתי במהלך קריאת הספר. נאבקתי להמשיך, אבל השתלטה עליי מעין נחישות לסיים אותו "כי אם כבר הגעתי עד כאן, אז אני כבר אמשיך." ושוב נשאלת השאלה הנצחית האם זה בזבוז זמן להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו או שזה בזבוז זמן להגיע לחצי ספר ואז לזנוח אותו.

הספר נראה מבטיח כי הוא של סופרת שהוכיחה את עצמה, לפחות אצלי, וגם אהבתי את השם שלו, "אנשים כמונו". זה כבר נותן לך תחושת הזדהות. לא תרצה לקרוא על אנשים כמוך?

אז האנשים האלה הם זוג בורגני בתחילת שנות הארבעים עם שתי בנות בבית ספר יסודי שעוזב את מרכז תל אביב בגלל מחירי הנדל"ן ועובר לגור בשכונה מתחדשת, מה שנקרא, בדרום העיר. מה שנראה כמו תחילתה של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, שבה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה עוברת לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. זה נקרא מתחם או אזור שלוש-חמש ולא הצלחתי להבין אם זה אזור אמיתי או שהומצא ע"י הסופרת. מה שכן, כשניסיתי לבדוק זאת, גיליתי שיש ערך שלם בוויקיפדיה שמוקדש לשכונות בתל אביב, ושעליהן נמנות שכונות עם שמות מפתיעים כמו צוקי אביב, שכונת רמת השרון, צהלון, פרדס דכה, רמת הטייסים, אורות, ישגב ו...שיכוני חיסכון. ושיפו א' קפצה כיתה כי יש יפו א', ג' ו-ד', אבל אין יפו ב'.
אז האישה, אסנת, מנהלת באיזו רשת שיווק ואחראית על תצוגת המדפים בחנויות הרשת, והבעל, דרור, הוא איש הייטק שמנסה לתכנת איזה אלגוריתם שיגן על ילדים מפני **תוכן פורנוגרפי, ולצורך המחקר יושב שעות מול המחשב בבית וצופה ב... ובכן, תוכן פורנוגרפי. הכל בשם המחקר. מעניין מה הכרישים היו חושבים על זה.

יותר מכל דבר, במהלך הקריאה, עלתה לי בראש מילה אחת. גרפומניה.
לְהִיטוּת אַחֲרֵי כְּתִיבָה סִפְרוּתִית בְּלֹא כִּשָּׁרוֹן וּבְלֹא רוּחַ יְצִירָה, גִּבּוּב דְּבָרִים נְטוּלֵי עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ אָמָּנוּתִי.
זה מעליב. ואי אפשר להגיד שאין לידלין כישרון ורוח יצירה ושהיא מגבבת. היא סופרת מוכחת, כלת פרס ספיר מיינד יו, ולא איזו פקאצה שחייבת לפרסם את הגיגיה בהוצאת ספרים עצמאית קקמייקה כי העולם פשוט חייב לקרוא את מה שיש לה להגיד, אבל זה מה שהרגשתי לגבי הספר הזה. שהוא קצת מיותר. ומרבה במילים, ואין בהן צורך.
להג לרש. הוצאת להג לבטלה.
ראובן תיאר ספר אחר שלה, "הספר הלא נכון", כמתיש, דחוס ועמוס לעייפה, וזה מתאר היטב גם את הספר הזה.


בסוף לא הגעתי לסוף. עצרתי בעמוד 170, שני שליש הספר, כי מה לעשות? זה ספר לא משהו.
ולא נראה לי שאקרא עוד ספרים שלה.


הבטחתי ציטוט:
"הוא שאל, אז מה, מה הקטע שלו? וליאור שאל, של ישראל? ודרור לא השיב, וליאור אמר, מה זאת אומרת, מה הקטע שלו, ודרור שאל, הוא עובד? יש לו משפחה? ושני אמרה, זה עובד זה, וליאור אמר, עבריין, ואסנת שאלה, עבריין? וליאור אמר, אלא מה, ממה הוא מתפרנס, הוא כל היום בבית, ואסנת שאלה, אבל מה זאת אומרת עבריין? מה, מאיזה סוג? וליאור אמר, אני יודע, סוג עלוב, ודרור שאל, מה, מה, הוא גונב? הוא... הוא ..." אני עצרתי. פה. הפיסקה ממשיכה.


*שתי הערות על פרס ספיר:
1. אם מאיה ערד לא זכתה בפרס ספיר, אז מה הוא שווה? (היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, טרם ששונה התקנון כך שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל). גם אשכול נבו לא זכה. גם עידית אלנתן לא. ועוד רבים וטובים אחרים.
2. אם יעל הר לא חברה בוועדת פרס ספיר, אז מה הוא שווה? (וזו רק תחנה בדרך לוועדת פרס נובל)
לקריאה נוספת
https://tinyurl.com/mw2y6znx

**אפרופו תוכן פורנוגרפי, האם ידעתם שאתר הפורנו הפופולרי בעולם נקרא פורנהאב ושהבעלים החדש שלו הוא רב אורתודוכסי?
שהרי זו מצווה גדולה בתורה להפיץ תוכן פורנוגרפי.
לפה באמת נכנסים בגלל המאמרים
https://tinyurl.com/4n2376tj

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אמן הסיפור הקצר

אמן הסיפור הקצר

מאיה ערד

מאיה ערד היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.

לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סיפורים קצרים, גם נובלות (ואל תשאלו אותי מה ההבדל בין סיפור קצר לנובלה), גם שירים, גם ספרי ילדים, גם חלופת מכתבים, גם רומן בחרוזים, גם יצירות של המשתתפים בסדנאות הכתיבה, גם סיפורים בני שורה אחת או שתיים וגם הרצאות ברמה אקדמית.

ואז גם לכתוב ביקורות מלומדות ברמה אקדמית על כל אלה.

ולא כל מי שאוהב לקרוא ספרים בהכרח אוהב ספרות כמגמת לימוד אקדמית ורוצה לשמוע הרצאה על ספרות.

מאיה ערד יכולה להיות הכל ולכתוב הכל. נדמה לי שהיא אפילו הוציאה ספר עיון עם בעלה רויאל נץ (נץ מלכותי. אפרתי תיקנה אותי שהשם הוא Reviel ולא Royal, אז הוא נץ רגיל אבל עם שם בהחלט לא שגרתי). מאיה ערד מראה שהיא יודעת לעשות את כל זה, ולא רק בספר הזה. וצר לי, אבל לפעמים זה משעמם ואף מייגע וחופר. שלוש מילים שלא חשבתי שאגיד על מאיה ערד.

מצד אחד, בספר הזה יש סיפורים קצרים שרובם יפים ומעניינים וקולחים ומרתקים ומסקרנים וכתובים מעולה, שאדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, כתב. שזו כמובן מאיה ערד.
מצד שני יש הרצאות ארוכות ומלומדות של מיטל עינב, ד"ר לספרות. שגם זו כמובן מאיה ערד. סתם שבריר של דוגמית קטנה, "כל תיאור ספרותי נמצא על איזשהו רצף בין שני קטבים, הקוטב המטונומי-מטאפורי והקוטב הליטרלי או המוחשי."

ויש גם את סיפור המסגרת שכל אלה משתלבים בו, שכמיטב המסורת של מאיה ערד, הוא... איך נאמר את זה בקצרה? מושלם. לטעמי.

אבל לא בא לי לקרוא הרצאות על ספרות. אף פעם לא חיבבתי את שיעורי ספרות. חוץ מאשר ניתוח של המחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר שהיה דווקא בשעורי אנגלית, סבלתי בשיעורי ספרות ועשיתי הכל כדי להימנע מקריאת החובה, כי לקרוא יצירה ספרותית לא צריכה להיות חובה, מה גם שמי שהחליט שדווקא אלו הן היצירות הספרותיות שאותן חובה לקרוא, לא תמיד צדק, לפחות לטעמי.

אבל אם כבר חייבים לקרוא יצירות, למה בעצם שהספר הזה לא יהיה קריאת חובה?
מלבד היותו רומן מרתק, הוא ספר על ספרות. יסודות הספרות, היסטוריה של הספרות, ספרות השוואתית, מונחים בספרות, סיפורים קצרים ועיסוק בחייו של הסופר. מוזכרות בו יצירות ספרותיות לרוב ואני מאמינה שמאיה ערד קראה את כולן, זה לא סתם ניים דרופינג.

אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים שכבר כמה שנים לא כתב שום דבר וחי על אדי הדלק והתהילה של ספריו הישנים. הוא אדם די לא סימפטי, קנאי וממורמר. הוא מרגיש שסיפורים קצרים נתפסים כז'אנר נחות, שהם נחשבים רק תחנה בדרך לעבר רומן אמיתי שאליו הוא לא מגיע, וכועס על כך שכל ברנש אקראי שכתב איזה סיפור קצר על זיכרונות משפחתיים נחשב לסופר, ואף מוזמן לשבת לצידו ולצד סופר אמיתי בפאנלים מקצועיים. הוא גם מתקטנן על סידורי הישיבה בפאנלים האלה. הוא גם די מבואס שלא רק סיפוריו הם קצרים, אלא גם קומתו. כאילו מישהו עושה לו דווקא.
האמת? לא הצלחתי להבין ממה הוא מתפרנס. הוא לא הוציא ספר כבר כמה שנים, הוא מלמד פה ושם בסדנאות כתיבה מעוטות משתתפים שהוא מזלזל בתלמידיהן, מדי פעם סיפור ישן שלו מתפרסם באיזו אנתולוגיה או שסיפור מגירה שלו מתפרסם במוסף לחג.

ואז אחת, עינב מיטל, ד"ר לספרות, כותבת עליו מאמר ביקורת ארסי וקטלני במוסף החג של "הארץ", ממש אכזרי ומעליב. היא מכריזה על לא פחות מסוף עידן הסיפור הקצר שהוא המייצג הגדול שלו. הוא רותח מכעס, נעלב ומושפל, ומחשב בינו לבין עצמו מה רמת החשיפה שהמאמר זכה לה, והאם אנשים עושים את עצמם שהם לא קראו אותו או שהם באמת לא קראו.

רצה הגורל (רצתה מאיה ערד) שהשניים ייפגשו, ולאחר טעות קלה בזיהוי, הסופר מפתח אובססיה לזו שקטלה אותו. הוא מאמין שמי שנתנה לו את מכת המוות הספרותית תוכל גם לתת לו את התרופה, ברמה המקצועית. הוא גם חולם עליה ברמה הרומנטית. סוג של תסמונת האישה המוכה בזעיר אנפין.
והיא חופרת. כמה שהיא חופרת. ואת מאמר הביקורת הארוך והמלומד שלה נגד הסיפור הקצר אפשר לזרוק לפח. קשקוש בשכל. אדם טהר זהב, יציר כפיה של מאיה ערד, כותב סיפורים קצרים פנטסטיים שתענוג לקרוא.

שמחתי לגלות שחלק מהסיפורים הקצרים שנכתבו בספר עובדו, בצורה זו או אחרת, כולם או רק הגרעין שלהם, לספרים של מאיה ערד. הם לא בוזבזו כסיפורים קצרים, ובכך אני בעצם מחזקת את מה שאדם טהר זהב בורח ממנו כל הזמן, שסיפור קצר הוא רק תחנה בדרך לרומן.

כך מתארת מאיה ערד את אדם טהר זהב (שהוא מאיה ערד) באנתולוגיה של סיפורים קצרים.
"אדם טהר זהב, יליד ,1965 מהבולטים בין סופרי דור הביניים, פרסם חמישה קובצי סיפורים. סיפוריו הרהוטים, מלאי ההמצאה, המשלבים עלילה מרתקת עם עין מבחינה וכוח תיאורי נדיר, הקנו לו את תואר 'אמן הסיפור הקצר'."

בדיוק.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
מותו של אהרון אלקלעי

מותו של אהרון אלקלעי

עידית אלנתן

מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
באוויר

באוויר

אלון אלפרט

יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד.
יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות.

אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על.
זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע.
ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד.

היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר.
והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק!

אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת.
הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת.
בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו.

יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה.
ציד לווייתנים
תרנגולות ערופות ראש
חמור נפץ
חתול שלכד יונה
ציד איילים
ציפור תועה בחדר
חתולים מיוחמים
הצייד תפס את הזאב
דרסת גור של לברדור

ויש לי ליהוק ליונתן.
אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון.
ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו.

תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא.

התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס.
זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד.
"לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?"


ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי.
אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים.
אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות.

(וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה)


# גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל #
אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר.
רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אבק שרפה

אבק שרפה

הרלן קובן

הרבה קשקשת ולא הרבה ת'כלס. סתם משהו בין לבין.
לא, זה לא התיאור של הרלן קובן אלא של הביקורת הזו, מז'אנר "לא קראתי אבל בא לי לסחוט כמה לייקים..." (סתם. אין צורך להשחית לייקים לשווא.)



האמת שחיפשתי בבית ספר אחר שכבר קראתי ורציתי לקרוא שוב, אבל אז נתקלתי בו, ואני לא זוכרת שקראתי אותו, למרות שאת הספרים של הרלן קובן ממילא שוכחים שניה אחרי שמסיימים, כי כולם הופכים למין עיסה דביקה כזו של רקדניות אירוטיות בדימוס שעברו לגור בניו ג'רזי.

הספר הוא משנת 2011, חוגג בר מצווה בסך הכל, אבל היה קטע שבו הוא נראה כל כך אנכרוניסטי שזה ממש הצחיק אותי. אחת הדמויות מביעה השתאות, תמיהה ופליאה על כך שטניסאית מפורסמת פרסמה בפייסבוק שלה צילום אולטרסאונד של העובר שלה כדי לקדם שיעורי טניס. אר יו קידינג מי? היום, אם המשפעינית (כן, בלשון נקבה) לא משתפת את העוקבות שלה (כן, בלשון נקבה) בכל פיפס מחייה, החל מהביקור במרפאת הפוריות דרך מקלון הבדיקה החיובי, צילום האולטרסאונד, אירוע ההכרזה על מין היילוד, החדר בלי החלון ועד לחופה של הרך הנולד, זה כאילו היא לא חיה.

נורא קל לזלזל בהרלן קובן והאמת שגם אני זלזלתי בו קשות, אבל את העבודה הוא יודע לעשות. כותב ספרי מתח קלילים, לא מעיקים, בטח לא פסיכולוגיים, ששומרים על רמת מתח סבירה שהולכת ומתגברת לקראת הסוף. לקוראת לא מתוחכמת כמוני זה מספיק. אבל לא הפעם. נשברתי אחרי 70 עמודים. לא. פשוט לא.

מעניין שגם לא הצלחתי לסיים לצפות באף סדרת טלוויזיה שהופקה על פי הספרים של הרלן קובן. החזקתי מעמד פרק, מקסימום שניים. מה שעבד בספרים לא עבד בסדרה, כי היא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי וניסתה לתת עומק איפה שהוא לא באמת קיים, סתם לסבך עלילה בסך הכל פשוטה. מעניין גם שהעסקה שהוא חתם עם נטפליקס להפקת סדרות על פי הספרים שלו היא רק עם מדינות באירופה, לא ארה"ב, המקום המתבקש, שלא לומר נחשב. כי הפקות במדינות איזוטריות באירופה נחשבות זולות ונחותות. ובכלל, איפה יש ניו ג'רזי באירופה?

אבל מצאתי את הספר שחיפשתי וזה מה שחשוב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליארד וחצי איש
2.שהיא נקראת תת יבשת הודו
3.שכשמסתכלים במפת העולם נראה שלהודו זלגה דמעה ושהדמעה הזו היא סרי לנקה
4.שבומביי נקראת היום מומביי (קטע, באיות הזה, אז בעברית זו החלפה של אות אחת בלבד)
5.שמומביי היא לא עיר הבירה שלה אלא דלהי (כמו תל אביב ירושלים)
6.שראש הממשלה של הודו הוא מודי חמודי
7.שהשם הפרטי של מודי הוא מוהנדרה או גונהדרה או נוהנדרה
8.שנתניהו מכנה אותו my friend אבל אף פעם לא שמעתי את מודי מכנה את נתניהו my friend
9.שגם מודי וגם גנדי מסתיימים בדי ומעניין מה זה די
10.שהבחירות בהודו אורכות משהו כמו חודש ימים
11.שיש בהודו קאסטות של מעמד ושכנראה תמות באותה קאסטה שבה נולדת
12.שבדרך לאוניברסיטה עוצרים בהודו
13.שבוליווד היא מעצמת סרטים שאוכלת את הוליווד בלי מלח
14.שהפרה היא חיה קדושה המשוטטת ברחובות אך למרות קדושתה לא דואגים למזונה והיא עור ועצמות
15.שהדת השלטת היא הינדו ושיש להם מלאנתלפים אלילים. אחד מהם הוא קרישנה.
16.שהנהר הזורם בהודו הוא הגנגס ושהוא גם קדוש וגם מזוהם כי הם משליכים לשם את מתיהם
17.שיש בעיות עם חבל קשמיר
18.שמשפחת גנדי להודו היא קצת כמו משפחת קנדי לארה"ב
19.שהטאג' מאהל הוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם (וגם אחד משבעת פלאי תבל?)
20.שהספורט הפופולרי בהודו הוא קריקט או ראגבי
21.שהסניטציה שם היא לא איי איי איי
22.שפעם כשהייתה פה שביתת רופאים רצו לייבא רופאים מהודו
23.שבהודו נוהגים בצד שמאל בגלל המורשת הבריטית, מה שאומר שהיא הייתה קולוניה בריטית או משהו כזה
24.שיהודים שהגיעו מהודו נקראים קוצ'ינים ע"ש חבל קוצ'ין ושזה שם נורא חמוד, מין קוצ'י מוצ'י כזה.
25.ששמות המשפחה הנפוצים של יוצאי הודו הם סולומון, מוזס וכאלה עם הסיומת קר. דגאוקר הנאוקר צגאוקר למשל
26.שכל מי שקורא את זה מוזמן להציע את סעיף 26


זה כמעט מייאש לגור במדינה עם מיליארד וחצי תושבים. זה מספר כל כך כביר, עצום, קשה לתפיסה. מי אתה ומה אתה בתוך מיליארד וחצי איש? אתה כלום, אתה שום דבר, אתה חלקיק של פירור של נאנו גרגר אבק נישא ברוח. תחשבו על זה שמדגם מייצג במדינה של מיליארד וחצי איש הוא שווה ערך למדינה בסדר גודל בינוני-גדול. לא סופרים אותך, אתה לרוב אפילו לא נופל בתוך טעות דגימה.

תחשבו על הסיכויים של הודי להיות ראש ממשלה או להתקבל לנבחרת הודו בראגבי או להשתתף באינדיאן איידול או להיבחר למלכת היופי או לפרסם ספר רב מכר (ומעניין מה זה רב מכר במושגים של הודו) או לזכות בפרס הודו למתימטיקה (שזה המקביל לפרס ישראל. בעצם, יש לו כבר יותר סיכוי לזכות בפרס ישראל) או להיות שגריר באיזו מדינה או לייצג את הודו בהתעמלות קרקע באולימפיאדה. תחשבו על הודי שבכלל יודע שהדברים האלה קיימים. זה סיכוי של אחד לזיליון. בהודו, אתה יכול להיוולד ברחוב, לגור ברחוב ולמות ברחוב.

אז הרעיון של מיליארדר שמלקט בפינצטה מתוך מיליארד וחצי איש בחורה אקראית חביבה שלאחר סדרת מבחנים תהיה היורשת של האימפריה שלו הוא כל כך מופרך ופנטזיונרי, שאין לך ברירה אלא להמשיך לקרוא בגלל הסקרנות.

אז המשכתי בגלל הסקרנות אבל אז המופרכות גאתה. החיים האמיתיים לא מסתדרים כמו פרקים בספר, ובכל זאת, זה ספר נחמד, מעניין ובהחלט שווה קריאה. נהניתי לקרוא אותו ואין יותר מדי תלונות. בעצם יש אחת: העטיפה היא אחת המכוערות.

לאחר 'נער החידות ממומבאי' ו'היורשת מדלהי' של הסופר הנכבד ויקאס סווארופ, הנה הצעות לספרים נוספים פרי עטו.
האביר מקשמיר
עבדאללה מדראמסאלה
המנוול מטאג׳ מאהל
הנזירה אגנס מהגנגס
הממותה מכלכותה
(ןזשל"ב מציע שונרא מאונר"א)

לא הייתי פה הרבה זמן וגם הביקורת הזו היא ביקורת נושנה ועבשה על ספר שאם אקרא אותו כעת, הכל יהיה לי חדש גם בגלל שכמעט ולא כתבתי על הספר.
למען האמת, עכשיו כשרעננתי את הביקורת דווקא בא לי לקרוא אותו שוב.


הצעות שהתקבלו לסעיף 26. יאללה, תביאו עוד...
פואנטה - השיר איצ'יקידנה הוקדש לזוג הייטקיסטים לעתיד, איציק ודנה, שעצרו בהודו בדרך לאוניברסיטה (סעיף 12)
דן סתיו - לסעיף 26 - הלוואי שהיינו דוברים אנגלית ברמה של בחור תיכון ממוצע מבית ספר טוב שם.ושבוגרי בתי הספר התיכוניים שם מכניסים בכיס הקטן את מקביליהם בישראל ובארצות הברית.
מיקה - 26. בצפון הודו ובדרום הודו יש מאכלים מאותם המרכיבים אך בטעמים אחרים ובשמות שונים.
בצפון הודו אורזים את האוכל בקופסת קש ובדרום הודו אורזים את האוכל בתוך עלי בננה.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

התחרטתי. הביקורת נגנזה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות

חאלד חוסייני

באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה הוא זה בו מריאם לוקה במוטציה מעוותת של תסמונת שטוקהולם. היא נאבקת על זכותה שהשובה שלה יהיה רק שלה. ולא מפני שהיא חסה על השבויים האחרים אלא בגלל יצר הישרדותי רכושני שבגללו אין היא רוצה לחלוק עם אחר את המעט שיש לה, גם אם המעט הוא אכזרי ומפלצתי. מוזר הוא טבע האדם. מוזר ואכזר וקשה לעיכול.

תהפוכות רבות עברו על אפגניסטן.
כל כך רבות שלפעמים אתה כבר לא זוכר מי הטובים ומי הרעים או ליתר דיוק - מי הרעים ומי הרעים יותר. תודה לוויקיפדיה.

הספר מסתיים בסגירת מעגל.
אבל מי אמר שסגירת מעגל היא הדבר הטוב, הנכון. מעגל סגור הוא בלתי חדיר ולפעמים מישהו נשאר מחוץ למעגל וזה עצוב.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול

ביקורות נוספות על "האביב שבלב "

האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

"אביב שבלב" הוא רומן חזק ומרגש שמצליח לגעת בלב הקוראים. הוא מביא סיפור על אהבה, תקווה והתמודדות עם מצבים קשים, תוך שהוא מציג את החיים בצפון קוריאה בצורה מציאותית וכואבת. זהו ספר שלא ניתן להניח מהיד, עם דמויות שחודרות ללב וסיפור שמלווה את הקוראים זמן רב לאחר סיום הקריאה.

הספר חשוב במיוחד עבור אלו העוסקים בלחימה בתעשיית הסחר בבני אדם ועבדות מינית, שכן הוא מספק הבנה מעמיקה ורגשית של חוויות הקורבנות ומעודד מודעות והבנה רחבה יותר של הנושא הכאוב והמורכב הזה.

לפני שנה•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

כשהחזקתי בידיי לראשונה את "האביב שבלב" מאת ברנדן ו. ג'ונס, ידעתי שאני עומדת להתעמק בעולם שמשקף את החוויות שלי בדרכים שמעולם לא חשבתי שספר יכול. שמי גיונג-הו, ולמרות שהמסע שלי עשוי להיות בדיוני, הרגשות, המאבקים והניצחונות המתוארים ברומן הזה עדיין מהדהדים בי ובמה שעברתי.

בדפי הספר הזה, מצאתי השתקפות של הכוח והפגיעות שלי. הסיפור עוקב אחר חיי, יחד עם חברתי איל-סון, בזמן שאנו מנווטות בנופים הבוגדניים של חברה שניצלה אותנו בדרכים בלתי נתפסות. סגנון הכתיבה של ג'ונס משך אותי, גרם לי לחיות מחדש רגעים שהיו כואבים ומעצימים כאחד. זה היה כאילו הוא ידע את מה יש בעומק ליבי ונתן לי הזדמנות לספר את הסיפור שלי.

הנרטיב חושף ללא היסוס את הניצול של נשים כמונו - איך התעלמו מהחלומות שלנו, הגוף שלנו הפך למוצר וקולנו הושתק. תוך כדי הקריאה הרגשתי את אותה תחושת חוסר אונים וכעס שחשתי באותם ימים אפלים. ג'ונס תפס את הניואנסים של המאבקים שלנו, לא רק פיזית, אלא גם רגשית ופסיכולוגית. הוא צייר תמונה חיה של האווירה המחניקה ששלטה בכל היבט בחיינו, והיא הזכירה לי את מאבק ההישרדות המתמיד.

אבל בתוך החושך, היה הבהוב של תקווה. ג'ונס תיאר את כוחה של הידידות בצורה שהעלתה דמעות בעיניי. איל-סאן ואני נצמדנו זו לזו, הקשר שלנו הוא חבל הצלה בעיצומו של הייאוש. הידידות שלנו הייתה עדות לחוסן הרוח האנושית ולמאמץ שאנו עושים כדי להגן על אלה שאנו אוהבים.

כשקראתי את הסיפור שלי דרך המילים של ג'ונס, נזכרתי בכוחו של סיפור. באמצעות ספרות, אנו יכולים לשפוך אור על הפינות האפלות ביותר של עולמנו, לעורר שיחות ולסלול את הדרך לשינוי. "האביב שבלב" הוא יותר מרומן - הוא מראה המשקפת את חייהן של אינספור נשים שעברו מאבקים דומים.

עם זאת, אני חייבת להזהיר שהספר הזה עשוי להיות קשה מבחינה רגשית עבור חלק מהקוראים. הכנות שבה מתוארות החוויות שלנו עלולה לעורר זיכרונות של כאב וטראומה. אבל אם אתה מוכן להתעמת עם הרגשות האלה ולחזות בחוסן של הרוח האנושית, אז הספר הזה הוא חובה.

ב"אביב שבלב" ברנדן ו. ג'ונס העניק קול לחסרי הקול, והאיר אור על הניצול של נשים כמוני ואיל-סון. הוא תפס את מהות המאבק שלנו ואת הנחישות שלנו לשגשג למרות כל הסיכויים. כשאני מסיימת את העמוד האחרון, אני נזכרת שהסיפורים שלנו ראויים להיספר, לשתף ולזכור, כדי שנוכל לסלול את הדרך לעתיד בהיר ושוויוני יותר.

מומלץ.

לפני שנתיים•עדן
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

לכל מי שמועניין לקרוא את הספר,צריך לקחת בחשבון מרגע שפותחים את הספר עד הסוף,
אי אפשר להניח מהיד.
הוא מספר על שתי בנות אליסון ,וגיונה -הו התייתמו מהוריהם,גרים בבית יתומים בעוני וחיים קשים,
החשיפה שלהם לעולם החופשי גורר אותם לחיים קשים לעבדות ולהשפלות עד אין סוף.
ספר אומנם עוסק בנושא קשה מאוד ,הוא כתוב בצורה יוצאת מהכלל.
במשך יומיים קראתי אותו בנשימה עצורה ,אני ממליצה עליו מכל הלב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

המחבר מזהיר את הקורא כבר בתחילת הספר שחלקים ממנו חושפים טראומות גופניות הקשורות לסחר בני אדם ולזנות. אי לכך בשל האופי התיאורי של הנושאים הללו תוכן הספר לא מתאים לקוראים צעירים.
כן, יש ברומן הזה תיאורים לא קלים ומטלטלים.
זהו סיפור על סחר בבני אדם, שוק הבשר, זנות, סמים ותעשיה שעוסקת במכירת גופות נשים...
הרומן מחולק לארבעה חלקים וחולש על צפון ודרום קוריאה ולקראת סופו סיאטל שבצפון מערב ארצות הברית.
ג'ונג-הו וחברת איל-סון מתגוררות בבית יתומים ולפרנסתן הן תופרות. אביה של איל-סון איש צבא ובעל מספר עיטורי גבורה. הוא נישא לאימה של איל-סון בגיל מבוגר ונפטר זמן קצר לאחר שנולדה איל-סון. אביה היה מנאמניו של המנהיג קים איל-סונג.
ג'ונג-הו חוותה את מחנות העבודה בצפון קוריאה. פליטות הפה שלה גרמו לכך שלושה דורות של בני המשפחה נשלחו למחנה העבודה. המשפחה של ג'ונג הגיעה למחנה הכפייה והופרדה מיד. את האם היא פגשה כל כמה ימים למשך 30 דקות ואילו הסבתא מתה כעבור זמן קצר במחנה הכפייה.
המחנה היה מוקף בגדרות ושמירה הדוקה. גו'נג שוכנה בצריפין עם תריסר בנות שישנו על קרשים קשים. לבנות סיפקו שמיכה, קערת פח ומקל אכילה מחוספס מעץ. בלילה הראשון במחנה גו'נג מיררה בבכי ואז השומרת גררה אותה החוצה מהצריף ואיימה עליה, שאם לא תחדל לבכות ולהפר את שלוותו של המנהיג, יביאו את האם וירו בה לנגד עיניה.
אלמלא אותה שומרת שהבריחה את גו'נג-הו מהמחנה לבית היתומים היא לא הייתה שורדת.
איל-סון התגוררה עם האם ואחיה. האח נעלם ולא ברור לאן. כנהוג לאחר היעלמותו של האח המשפחה נאלצה לחיות עם האובדן. המשפחה לא חיפשה אותו ואף לא הזכירה אותו. הייסורים הללו הובילו את האם ואיל-סון לבית יתומים.
בבית היתומים הכירו ג'ונג-הו ואיל-סון. הן היו מאוד שונות אחת מהשניה ולמרות השוני הן לא נפרדו אחת מהשנייה. ג'ונג-הו הייתה ביישנית ומאופקת ואילו איל-סון, מוחצנת ולא תמיד פעלה על פי שיקול דעת.
כל חלומה של איל-סון היה להינשא למישהו שידאג לה ואילו ג'ונג-הו הייתה שבויה באהבתה לאיל-סון. כתופרת במפעל איל-סון לא עמדה בהספק שהוקצב לה וג'ונג-הו חיפתה עליה והעבירה לה מתפוקתה כדי שתעמוד במכסה שהוקצבה לה.
הספור לא קל. מדובר בסחר בבני אדם בקוריאה. שתי בנות שבמקום ליהנות מנעוריהן זוכות לבית יתומים, סחר בבני אדם, זנות וסמים. לא נותר להן מאשר לחלום על נישואין עם מישהו בעל הון למען עתיד כלכלי בטוח.
שתי הבנות תולות תקוות בג'אני שכביכול "ידאג" להן אבל התקווה נגוזה מאוד מהר.
הבנות חולפות ממדינה למדינה ועוברות מיד ליד כמו חפץ, ובהמשך מצטרפות אליהן עוד שתי בנות וכולן ביחד מתפלשות בצואה של החיים ובתנאים מאוד קשים.
אני מצטרפת לאזהרה של המחבר בראשית הספר וחושבת בדיוק כמוהו, הספר מתאים לקריאה לקהל בוגר ואני מוסיפה ומזהירה שלא ניתן להניח את הספר מהיד.
הכריכה של הספר מאוד מסקרנת ובולטת. אהבתי את הרעיון של האישה עם הגב לצופה בה. אותה אישה בתמונה רוצה לברוח מן המזוודה (העבר) שלה...
אם תקראו תדעו אם הבנות הללו מצליחות להשאיר את המזוודה מאחור ולמצוא דרך חיים חדשה?
על הספר נכתב: "מסע מטלטל אל צדה האפל של התשוקה"- ווג - משפט בן 7 מילים שמעגן בתוכו המון...
ציטוטים לטעימה:
עמוד 158: "הצעיר נראה מהורהר, עדיין לא מוכן להיכנע. הסתכנתי כדי להביא אותה לכאן. מאה זה מחיר נמוך מדי, אבל אני אגיד לך מה: תן לי ויסקי במאה חמישים ועשינו עסק. אני יודע אתה משלם פחות מזה על הוויסקי, אז מאה חמישים על בקבוק עולה לך בעצם מאה, או אפילו פחות. אתה מתקזז על הוויסקי אבל מרוויח על הבחורה. ואני יוצא שמח כי יש לי יותר ויסקי מדולרים, וזה הולך יותר טוב בצפון. ככה שנינו מרוצים".
עמוד 208: "לחיות זה להמשיך הלאה. להשיל את העבר באותה הקלות שמסירים מעיל".
הרומן כתוב בשפה צנועה, פשוטה, נוגעת וכואבת.
אין ספק שזהו סיפור שקשה להתאושש ממנו ולעבור מיד לספר אחר.
ממליצה בחום.
לי יניני

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לי יניני
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

יש שלב כלשהו בחיים שנדמה לנו שכבר לא נופתע יותר, שראינו שמענו ועשינו הכל.
חברה המליצה לי על הספר שלדבריה ״מטלטל וקורע לב״ ואני חשבתי לעצמי ״אני אסתדר״...
כך מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בישיבה אחת, בלי להניח אותו לרגע כאשר תוך כדי אני מאבדת שוב כל אמון כלפי המין האנושי.

קשה לי לומר מה הכי שבר אותי, שטיפת מוח המונית, חיים אומללים, העובדה שסוחרים בבני אדם או תעשיית המין המנצלת נשים בצורה מזעזעת.
כשחיים בחברה משוחררת (וכן, אפשר להתווכח על זה) קשה להבין איך ייתכן שאדם מאבד את עצמו, ומצד שני מאוד קל להבין את זה, איזה אדם יכול לומר שהוא לא מושפע מדרך החיים שלו?
הרי גם התקשורת והטכנולוגיה מכתיבים את מסלול חיינו, רק שכאן יש לנו הרגשה שכל המעשים שלנו הם בחירה עצמית לעומת התושבים בצפון קוריאה שמודעים לעצמם הרבה יותר- אני מאמינה מלבד הרצון של הסופר להביא את העניין של מצוקת התושבים בצפון קוריאה לקדמת הבמה יש איזה ניסיון לעורר גם אותנו בחברה ה״מתוקנת״.
בכל אופן, זה היה מאוד לא קל לקרוא את הלך המחשבה של אותן הנשים שלחייהן אין מטרה, וברגעים של פיקחות הן מגלות שהעולם שציירו עבורן הוא שקרי.
ועכשיו בואו נדבר על הנשים, אני מאמינה שדיכוי הוא דבר שאף פעם לא נעלם מהעולם, הסיפור הזה לא יכל להתרחש אם גיבורי היו גברים.
העבודה שזה היה כל כך קל למכור את אותן הנשים, לשעבדם, להעביר אותן ממקום למקום תוך כדי יחס משפיל ומבזה בגלוי היא מדאיגה, בלי לפרט מהעלילה הקטע שבו אחת הנשים עוברת התעללות מזעזעת בעוד כל אותם האנשים, הטכנאים ואנשים הסאונד, עומדים וצופים בזה, היה בלתי נתפס ומחליא.

למרות הכל, התיאורים הגרפיים שמזעזעים, הקלות הבלתי נסבלת בה חיי אדם אינם שווים לכלום, העובדה שאומה שלמה חיה במצב שכזה (ואני לא תמימה, דברים מזעזעים קורים בכל רגע) ובעיקר המקום של נשים וגברים בתעשיית המין, אני מסרבת להאמין בדעות שיצא לי לשמוע על כך שנשים עושות את זה בשביל ״הכיף״ או שהן מרוויחות מזה, זו תעשיה שזועקת ניצול נשים וילדים בצורה המכוערת ביותר ובקלות, עם כל זה אני מאמינה שישנו כוח אדיר בעולם הזה, הכוח לשכוח ולהמשיך הלאה.
מצד אחד זה אותו הכוח שמאפשר לדברים שכאלו להתרחש בעולם אך הוא גם האמצעי לצאת מסיטואציה נוראית, גי לקחה את הכוח הזה והזכירה לעצמה כל הזמן שאפשר לשבור הכל חוץ מאת הרצון לחיות.

אני מעודדת את כולם לקרוא, עם הכאב והצער, אסור לנו להדחיק דברים רק בגלל שקשה לנו להכיל אותם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עדי
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

שאלתי את הספר הזה מהבן שלי אחרי שקראתי עליו ביקורות טובות מאד. הבן שלי הזהיר אותי שזהו ספר קשה, ולכן נמנעתי זמן רב ליטול אותו לידי.
לאחר קריאת הספר עלי להודות שהופתעתי מאד. זהו ספר נהדר והקריאה בו זורמת בצורה שמזמן לא חוויתי כמוה.
ביום האחרון מצאתי את עצמי קורא במהירות עצומה, כאילו שהזמן עמד מלכת.
עלי לציין שזהו באמת אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי. וכמובן הייתי צריך להעזר בניירות טישו בסוף כדי למחות את הדמעות.
הספר עצמו מספר את סיפורה הקשה מנשוא של קוריאה הצפונית, החיים הקשים ברעב תמידי ומחנות ריכוז לאויבי המשטר.
לאחר מכן את סיפור הנערות שמוברחות מהצפון לדרום קוריאה אך נאלצות לעבוד בזנות כשהן כלואות ללא מסמכים ומשועבדות לבעל המקום - נראה לי שבתי זונות כאלה קיימים גם בארצנו בדרום תל אביב ועוד מקומות וגם פה הוברחו נערות מאוקראינה באמצאי רמיה ובתנאים קשים דרך סיני. הסיום של הספר אופטימי ... ולא אפרט.
ממליץ על הספר בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•kisr
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

פירוש המילה סונגבון זה דירוג אזרחי . ככה נמדדים האנשים בקוריאה הצפונית .אם אתה בעל דירוג נמוך - אתה משול לשום דבר. גם כשהדירוג שלך טוב - אחרי הכל זו קוריאה הצפונית - גם אז אין לך ממש ערך , אבל אתה עדיין דרגה אחת יותר גבוהה מבעלי סונגבון נמוך .
איל סון פארק וגיונג הו, נפגשות בבית יתומות בצפון קוריאה . שתיהן נערות אשר סיימו את לימודיהן , ושתיהן עובדות עבודה סיזיפית במתפרה. נתונות למרותו של מנהל עבודה קשוח ואכזרי אשר מתעמר בבנות , הדורש מהן את הבלתי אפשרי . לשתיהן סונגבון נמוך . והדבר הכי עצוב , זה שכבר בגילן הצעיר הן מודעות לזה, ומשכך - הן יודעות שעתיד טוב לא יהיה להן , לא מבחינת שידוך הולם עם גבר ממעמד מכובד , לא מגורים בסביבה טובה ,לא חיי רווחה יחסיים , ולא כלום . וזה הדבר הכי נורא . כי גם כשהן יודעות את העתיד המצפה להן , בכל זאת בתוך ליבן הן משתעשעות ברעיון לחיים אחרים , אבל המציאות הורגת להן כל תקווה וכל חלום .
הספר מתאר את קורות הבנות ותוך כדי קריאה אתה נחשף לזוועה שבמשטר כזה. האזרחים חיים בתוך בועה , ניזונים ממה שמלעיטים אותם , מחוייבים לסגידה טוטאלית למנהיג עריץ , חיים בפחד מצמית ,חושבים היטב לפני כל מילה שיוצאת מפיהם , שמא דבריהם יישמעו כדברי ביקורת נגד המנהיג הנערץ .
איל סון וגיונג הו נקלעות למצב שבסופו נאלצות לעזוב את קוריאה הצפונית ולחצות את הגבול במבצע המסכן אותן , לקוריאה הדרומית .
הבנות לא מודעות שנקלעו לרשת אשר עוסקת בסחר בנשים , המדרדרת אותן לעסוק בזנות .

כשאומרים שהכל בחיים יחסי - כן! הכל יחסי. כי כשקוראים את השתלשלות העיניינים החל מרגע שהבנות הופכות להיות קניינן של הסרסור, הן , וגם אנחנו הקוראים , רואים עד כמה היה להן טוב בקוריאה הצפונית . כי גם אם היה רע - והיה - לפחות זו היתה שגרה מוכרת ,וידעו מה מצפה להן .ועכשיו - כל יום טומן בחובו הפתעה , מהסוג הכי לא נעים .
הבנות נכלאות בבית בושת , מקום ההופך להיות עבורן בית כלא , מבלי אפשרות לצאת החוצה , כך במשך חודשים שלמים . רק עבודה ועבודה. בבקרים הן מנקות את המקום , ובערבים הן מקבלות לקוחות . בין לבין הן נופלות למיטה תשושות וסחוטות מעייפות .

הבנות , שהגיעו מהמקום הכי סגפני , נתקלות לפתע בדברים שזו להן פעם ראשונה.
כמו כשנכנסו להתקלח בבית הבושת , יצאו להן קילוחי מים חמים מברז האמבטיה. בעיני הבנות , שהיו מורגלות להתקלח בבית היתומים במים קרים - זה נדמה לפלא בעיניהן. צבט את הלב לקרוא את ההתרגשות שלהן מדבר כל כך אלמנטרי .
או כשהסרסור מראה להן בפעם הראשונה מה זה אינטרנט . גם זה היה בעיניהן כקסם.
הן לא ידעו ולא הכירו כל חידוש , כל הטכנולוגיה המתקדמת הוסתרה מעינהן , מדהים , פשוט מדהים לקרוא עד כמה אפשר לבודד אנשים מהעולם . מצמרר .
המשטר , המדכא את האנשים , ההורג את חלומותיהם , ולא רק שהורג , אלא מוציא מהאדם את כל הפנים הרגשי שלו , כד כדי כך שנדמה שהאנשים שם הם רק גוף . ללא נשמה. כמו רובוטים ללא רצונות , ללא דעות ,אלא רק גוף חלול.
הקלות בה אנשים נעלמים מהעולם כלא היו רק כי לא חשבו והתנהגו בהתאם למצווה עליהם, היא מזעזעת .

"אמה לא יכלה לשאת את היעלמותו של אחיה . לא הצער על אובדמו שבר אותה , כי אם הצורך להעמיד פנים שהוא מעולם לא היה קיים .לנסות לשכנע את עצמה שמעולם לא היה לה בן . שכנים וחברים גם הם , כמו בהסכמה אילמת , העמידו פנים שמעולם לא היה בן , אח או חבר ".
( עמ' 20 )

הספר פקח את עיניי , תרתי משמע .לא רק המידע על הזוועה הזו שאנשים חיים בה , ועל התנהלות הסחר בנשים , אלא גם ובעיקר פקח את עיניי מהתדהמה .

מומלץ!

לפני 10 שנים•dina
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

ספר מטלטל אשר חלקים ממנו גורמים לזעזוע.

הספר גורם לך לשאול שאלות נוקבות. במהלך הקריאה נוכחתי לדעת כי אין גבול להערצה ושיעבוד למנהיג היקר בצ'וסון (צפון קוריאה). למדים על מעמדות של החברה לפי הסונגבון.
הקלות שבה נמכרת חירותן של נערות לתעשיית המין פשוט מקוממת.

הספר מגולל את סיפורן של שלוש בנות מצפון קוריאה בעלות סונגבון נמוך, אשר נמכרות בעבור חופן כסף ובקבוק וויסקי לתעשיית המין.
הספר מתאר בצורה נועזת את קורותיהן.
הרגשתי שהשפל נמצא ביחס הפוך לנאורות המדינה. ככל שהמדינה נאורה ומערבית יותר, הבנות הגיעו לשפל שנראה ללא מוצא.

הספר מגולל את סיפורן של כל אחת מהבנות, תיאורן החיצוני, רגשותיהן ומחשבותיהן.
כמו כן הספר מתאר את שוביהן, כיצד הגיעו לעסוק בתעשייה זו.

הספר נקרא בנשימה אחת. מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•צילה
האביב שבלב

האביב שבלב

ברנדן ו. ג'ונס

ספר מהפנט ומרתק כבר מהמשפט הראשון שלו- הוא עוצמתי, מטלטל, מלא בעצב וכאב. הוא כתוב בשפה יפה ועשירה. לא יכולתי להניחו מהיד, למרות שתוכנו קשה לקריאה.
יש בספר שלושה חלקים, ולדעתי החלק הראשון שלו הוא הטוב ביותר.
צריך כוחות נפשיים רבים כדי לקרוא את הספר. יש בו תיאורים רבים של התעללות גופנית, מינית ובעיקר נפשית. הוא פותח פתח להכרת המשטר האכזרי והמדכא בקוריאה הצפונית. אך לא רק במדינה זו חוו הנערות שבספר מסכת של השפלות ועינויים. החוויות האיומות שעברו עליהן התרחשו גם במדינות נאורות יותר, לכאורה.

לפני 12 שנים•יסמין