מאז שהקריאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וברגע שאני מסיימת ספר אחד, אני עוברת מיד לספר הבא שממתין, לא קורה יותר מדי, לצערי, שאני מסיימת ספר ורוצה להיאחז בו עוד קצת, לחשוב עליו, להרהר בו, לקחת ממנו איזה מסר או איזו תובנה שאני רוצה שילוו אותי. אבל כשזה קורה, אין דבר נפלא וממלא מזה. אז הנה דוגמה לספר כזה שהכריח אותי לחשוב והזכיר לי, שוב, למה הקריאה היא אחת האהבות הגדולות שלי. ואין ספק שזה אחד הספרים הנפלאים שקראתי בחודשים האחרונים.

עברו כבר כמה שבועות טובים מאז שסיימתי את הספר והוא עדיין מהדהד בי, עם הסוף הבלתי נשכח והמצמרר שלו. נשאבתי אל הספר הזה מהעמוד הראשון, וברור שסיימתי אותו מהר מדי.

הסיפור מסופר מפיה של לואיזה קלארק, בחורה צעירה שמתגוררת בעיירה קטנה עם הוריה. היא חיה חיים נטולי שאיפות ולא ממש יוצאת מאזור הנוחות שלה. היא עובדת כמלצרית בבית קפה קטן עד ליום שבו הוא נסגר והיא מפוטרת. היא המפרנסת העיקרית בבית, ולכן עליה למצוא עבודה חדשה באופן מיידי. בחוסר רצון, היא מתחילה לעבוד כמטפלת של בחור צעיר ונכה, משותק בארבע גפיו כתוצאה מתאונת דרכים, ויל טריינר. ויל אינו אדם שקל להסתדר איתו. היה לו הכול בחיים והוא איבד את הרוב, הוא ממורמר וציני, שונא את העובדה שהוא צריך להיעזר באחרים כדי לבצע פעולות בסיסיות ושונא את החיים שלו באופן כללי. שונא עד כדי כך שהוא רוצה לסיים אותם, וללואיזה יש חצי שנה בלבד כדי לשנות את דעתו.

זו העלילה בקווים כלליים מאוד, ואני לא רוצה לגרוע מחוויית הקריאה ומההשפעה של הספר. אני חייבת לציין שאמנם נשאבתי אל הספר הזה כבר מהעמוד הראשון שלו, אבל בהתחלה הרושם שלי ממנו היה של ספר קליל, וככל שהספר התקדם, הוא הפך למורכב ועמוק.

שתי הדמויות העיקריות, ויל ולואיזה, הן דמויות נפלאות – שנונות, ציניות וכל אחת מהן מתמודדת עם קלף מחורבן למדי שחילק להן הגורל. המפגש הראשון ביניהם היה צולע, והקשר ביניהם ידע עליות ומורדות רבות, אבל הפך בסופו של דבר לקשר מלא ברכות, אכפתיות ויופי, וכל רגע שהם חלקו היה מיוחד בדרכו. ההשפעה של כל אחד מהם על חייו של האחר היא משנת חיים ויוצאת דופן, והמסע שהם עוברים ביחד הוא קסום, עד לסופו שובר הלב.

כתיבתה של ג'וג'ו מויס פשוט נפלאה. היא מרגשת מאוד, קלה לקריאה, יש בה הרבה הומור, אבל היא לא מוותרת גם על העומק. והסיפור עצמו מרגיש כל כך אמיתי, הדמויות נבנו בצורה כל כך אמינה – החל מהמשפחה המטורפת של לואיזה וכלה בהורים המשמימים של ויל, וכמובן גם ויל ולואיזה עצמם. הצלחתי להבין כל פעולה שלהם ולהזדהות איתה. הכיוון שאליו הלך הסיפור היה אמין מאוד וכל רגע קטן בסיפור היה פשוט מושלם. הצלחתי לדמיין כל דבר שתואר בספר, כאילו התרחש לנגד עיניי.

הסיפור היה עצוב, ועם זאת כל כך מחמם את הלב. מלא באובדן, אבל ממלא את לב הקורא לגמרי. סוף הספר משאיר את הקורא עם כאב לב גדול, אבל עם חיוך ענק. ומעל הכול – הספר הזה גורם לך לרצות לחיות, גורם לך לחשוב על האופן שבו אתה חי את חייך, על הבחירות שלך בחיים, וגורם לך לרצות לנצל את החיים עד תום.

מומלץ, כבר אמרתי?

אני לא בוכה מספרים. משירים כן. מספרים לא.
**כמעט כולם התרגשו, בכו והמליצו על ספר זה.
אז קראתי.
הספר פשוט, לא מתוחכם.

~~ יתכנו ספויילרים ~~

לואיזה, כמו הספר, חביבה, קלילה ומשעשעת לפרקים.
בת 27, חסרת הכשרה נכנסת לחייו של ויל, בן 35 המשותק בארבע גפיים, לשמור עליו, להכניס קצת צבע לחייו.
לואיזה, לוקחת על עצמה משימה להזיז (דעתו של) משותק.
ויל, גם הוא משעשע לפרקים, אדיש ללואיזה בתחילה ולאחר מכן מצליח לאתגר את לואיזה למצוא כיוון ועיניין בחיים.
הנכה, המוגבל, הצליח להזיז את לואיזה.
האם לואיזה תצליח להזיז את ויל?
האם למישהו בכלל יש זכות להזיז דעתו של אחר, צלול, ברור ומנומק?

~~ סוף ספויילרים ~~

הספר, כמו לקחו אסופה של משפטים לחיים טובים, משפטים נכונים אולי, משעשעים אולי, מרגשים אולי, ואת אותם משפטים עטפו בסיפור אהבה שכזה.
סיפור אהבה סוחפים אהובים עלי במיוחד.
היה בסדר, אבל לא בכיתי.

~~~

**(ממתינה למחשבות והערת הזיבלון. נא לא לאכזב)

כנראה שמשהו התקלקל בתעלת הדמעות שלי. בדרך כלל אני בוכה מכל ספר או סרט שיש בו אפילו שמץ של עצב. אפילו מהלהיט האחרון של דיסני "לשבור את הקרח" בכיתי. כשלקחתי את הספר הזה מהספריה הכנתי ערמה של טישואים והתכוננתי לבכי טוב כזה ומשחרר. "זה ספר שאפילו ציניקנים בוכים בו" הבטיחו הביקורות. למרבה הפלא עיני נשארו יבשות לחלוטין. איך זה קרה? פשוט מאוד. הספר היה צפוי לגמרי בעיני ולכן לא ממש מרגש.

לואיזה קלארק היא צעירה בת 26 העובדת מספר שנים בבית קפה שכונתי, ומפרנסת את משפחתה – אם שמטפלת בסב, אחות שהיא אם חד הורית צעירה, אב שמשרתו בסכנה מתמדת. כשלואיזה מפוטרת היא מוכרחה למצוא עבודה כמה שיותר מהר, ולכן מסכימה בלית ברירה לשמש מטפלת לויל, גבר עשיר שמשותק מהצוואר ומטה לאחר תאונה. המפגש בין השניים כבר נכתב המוני פעמים – האישה הפשוטה שהיא מקסימה וקלילה, הגבר שהוא קשה ומגעיל אליה, התחלה שהיא בלתי נסבלת לשני הצדדים, עד שהם נקשרים זה לזו כמתבקש. כמה לא מפתיע לגלות שמאחורי הציניקן המריר מסתתרת נפש עדינה שמצליחה לגרום ללואיזה לקחת אחריות על חייה ולממש את הפוטניציאל הרב שכמובן טמון בה. בקיצור, סטריאוטיפ על גבי סטריאוטיפ. יאמר לזכותה של מוייס שהיא שוברת בחלק השני של הספר את התבנית השחוקה עד זרה של אלייזה דוליטל. מסתבר שלמשפחתו של ויל יש סיבה להעסיק את לואיזה מעבר למה שסופר לה בתחילה. אולם למרות התפנית העלילתית יכולתי לחזות את ההמשך, מה שכנראה תרם ליבוש הדמעות שלי עוד בטרם הבשילו לצאת.

לטובת הספר ניתן לומר שהוא קריא מאוד, דמותה של לואיזה באמת מקסימה ומעוררת הזדהות, וגם הומור יש כאן לעיתים. באופן עדין יש כאן גם ביקורת על החברה – בדידותו של אדם שהיה מרכז החברה ונעזב לנפשו מרגע שהיה לנכה, ההוצאות הבלתי אפשריות שמתלוות למצב כזה, הצביעות של החברה שמחליטה שכל אדם צריך להיאחז בחייו בכוח ולא מאפשרת למי שרוצה את הבחירה לסיים אותם.

למרבה המזל זה לא ספר ישראלי, ולכן מותר לי לא להקסם ממנו. בביקורת האחרונה שלי שלא היללה הסופרת נעלבה באופן אישי וחברותיה הציפו אותי בהודעות נרגשות עד שוצפות בתוספת עלבונות ואיחלו לי שיהיה לי ילד אוטיסט. הפעם אני מניחה שמוייס, שזהו רב מכר נוסף שלה, תהיה אדישה לחלוטין לביקורת אנונימית באתר ישראלי.

איכשהו התגלגל אלי עותק של הספר שכריכתו היא לא זו המופיעה כאן, אלא כולה תצלום מוגדל של לואיזה וויל מחובקים, כלומר פוסטר פרסומת לסרט שנערך ככריכה. אני תוהה אם בגרסה הדיגיטלית יכללו גם טריילר. על הכריכה מתנוססים הכיתובים "בראש רשימות רבי-המכר בעולם!" ו"עכשיו הסרט". עם כל איזכורי הסרט והרצון לקדם את שניהם, לא יפלא שגם הקריאה בספר דומה מאוד לצפיה בסרט, כאילו כוונת המחברת ג'וג'ו מויס הייתה ליצור ספר שעיבודו לתסריט יקל על העוסקים במלאכה.
כיצד יוצרים ספר שמרגיש כמו סרט כבר בעת קריאתו?
קודם כל, הרבה המחשות ויזואליות: הטייץ המפוספס, תאור פיזי של הדמויות, תאור הגן הפורח, עיסוק בויזואליה כתוכן ממש - קעקועים, מירוץ סוסים, חתונה, ובגדים, בגדים ושוב בגדים, כשכל דמות מאופיינת על ידי לבוש שונה בהתאם לסטריאוטיפ שנבנה לה ושממנו איננה חורגת.
שנית, עיסוק בקיטש, ניו-אייג' וקואוצ'ריות במסווה. הספר כתוב בצורה אובר-רומנטית ומבצע גלוריפיקציות של דמויות מסויימות ושינמוך של דמויות אחרות מנגד. יש בספר עיסוק בשינוי שדמויות עוברות, ובאלמנטים שמחישים או מעכבים את השינוי. מתוך המכתב בסוף הספר: "אני לא אומר לקפוץ מבניינים גבוהים או לשחות עם לווייתנים או משהו... אלא לחיות באומץ. לדחוף את עצמך. לא להתפשר" (עמ' 406). ממש אלון גל.
שלישית, הדמויות בנויות בהתאם לטייפ-קאסט מסויים וכל מה שקשור בהן ובהתנהגותן מוכתב כתוצאה מאותו טייפ-קאסט. לואיזה הוא המגניבה השובבה שלא מתבגרת, אחותה היא הגאונה האחראית, אמו של ויל היא אישה ממורמרת ונוקשה, ויל הוא שחצן ציני וכו'. כל הדיאלוגים ביניהם מוכתבים על-פי קריטריונים שנקבעו מראש ולכן הם צפויים.
רביעית, העלילה לא חורגת ממה ממה שמצופה אליה, היא מכוונת מטרה כאילו כל דקת קריאה היא מאני-טיים.
ויחד עם כל עניין הקריאה הויזואלית, הקיטש, הסטריאוטיפים והכתיבה מכוונת-המטרה, אני חושבת שזה ספר לא רע. במיוחד כי נהניתי לקרוא אותו, והוא החזיק אותי במתח והצליח לרגש, גם אם באמצעים מלאכותיים. לא מדובר פה בדוסטוייבסקי, זה ספר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ונעשתה כאן עבודה קשה בכתיבת ספר שירתק את הקוראים בכל רגע ורגע.
והערה קטנה לגבי דמותו של ויל (עוד אחת מהדמויות שעוברות גלוריפיקציה בספר) - לי היה נראה שהוא לא רק יהיר ועיקש, אלא שאינו מסוגל לקבל את לואיזה כפי שהיא, מבלי לשנות אותה ולהפוך את חייה דומים לחיים שהיו יכולים להיות לו. והיא, למרות כל הרצון שלה לצאת מהקן ולהתחיל לקבל החלטות בעצמה, בסופו של דבר שוב מצייתת לו ומרצה אותו. נקודה למחשבה.

את הפרקים האחרונים בספר קראתי ביום שבת בבוקר, הבנות ישנו בפעם הראשונה אצל סבא וסבתא, ואני זכיתי לבוקר של שקט . בעלי שיחיה נכנס לסלון הלום שינה ומצא אותי ממררת בבכי . "תשחררי קצת" אמר לי , "לא יקרה כלום אם נזכה לקצת שקט מידי פעם", ומכיוון שהוא לא איש של ספר לא עלה בדעתו שמיררתי על הסיום החמוץ מתוק של הספר וממש לא על השקט הנפלא (ותסלחנה לי בנותיי האהובות...).
הספר הזה הוא פנינה אמיתית. לעיתים מינימליסטי מאוד, כמו איש שפותח באיטיות חלון לנוף עוצר נשימה. לכאורה סיפור נדוש, אבל ג'וג'ו מויס מפליאה לעשות ממנו סיפור אהבה מיוחד במינו עם עומק נפלא לכל דמות. בחלק מהפרקים היא נותנת לנו להציץ על המתרחש מנקודת מבטם של דמויות המשנה (רק חבל שלא מנקודת מבטו של ויל...) והדקויות של כל דמות ודמות פשוט הדהימה אותי.
ספר מעולה ומומלץ. לא לשכוח טישו ליד.

האם אני היחידה ששמה לב שהמסר לאורך כל הספר הזה הוא שחיים עם מוגבלות או נכות מסוימת הם חיים שלא שווה לחיות אותם? למרות שיש לך משפחה אוהבת ותומכת, אמצעים כספיים אינסופיים, טיפולים רפואיים מצוינים ושותפה לחיים נאמנה ומיוחדת, שאוהבת אותך מפני מי שאתה באמת?

שלא תטעו, אני ממש אהבתי את הספר הזה. הדמויות חזקות ובעלות עולם פנימי עשיר, העלילה מרתקת ולא משעממת לרגע, הכתיבה והתרגום טובים מאוד והסוף מפתיע. היו פעמים שנורא התרגשתי או שדילגתי בעיניים כמה שורות בכדי לראות מה יתחרש בהמשך מרוב סקרנות ואז חזרתי לאותה הנקודה. היו פעמים בהם אפילו סגרתי את הספר ופשוט חשבתי וחשבתי ולא המשכתי לקרוא עד שהצלחתי להירגע.

אבל כל כך מפריעה לי הגישה של הספר, לקראת הסוף הרגשתי ממש מצוקה עמוקה מפני ההשלכות המוסריות והאתיות על מה שעומד לקרות.

אני לא מזלזלת או רוצה לנסות להרגיש מה בן אדם שחי בכיסא גלגלים חווה, אני בטוחה שזה לגמרי לא קל ולא נעים ואני יודעת שאני לעולם לא אצליח לתפוס עד כמה זה קשה. אבל להחליט ולקבוע שחיים עם נכות הם חיים שלא שווים מספיק, זה יותר מידי בשבילי. לכל אלה מאיתנו שיש להם חבר או קרוב משפחה במצב דומה, הסיום של הספר מאוד טרגי ומטריד.

מצד אחד אני נורא רוצה לתת לספר הזה חמישה כוכבים כי זה היה ספר מעולה, מצד שני אני כל כך כועסת ועצובה שאני חושבת שאפילו כוכב אחד לא מגיע לו. אני צריכה לגבש עמדה ברורה בנוגע לספר ואז כנראה אחליט.

ג'וג'ו מויס הובאה לידיעתו של הקורא הישראלי עם הלהיט הקודם "הנערה שהשארת מאחור". בספר ההוא היה פרק התחלתי משובח וכל ההמשך מרוח, משל פזילה מהירה לתסריט בוא יבוא.
הספר לפנינו פניו כולו לסרט עתיר רווחים, עלילה בוליוודית בפזילה הוליוודית. ובמה דברים אמורים? הדברים אמורים באחר ויל טריינר, בחור בן 33 מעיירה מסויימת באנגליה, עיירה בה גדל ברווחה ולמשפחתו טירה שרווחיה מתיירות. הוא עצמו הגיע מהר מאוד ללונדון, הפך למנהל מצליח בחברה המשתלטת על חברות אחרות והתעשר עד שנפגע בתאונה והפך למשותק בארבע גפיו.
שנתיים לאחר מכן אנו פוגשים את לואיזה קלרק בת ה-26, מפוטרת טרייה מבית קפה שזה עתה נסגר ואותו אהבה. בלשכת העבודה הציעו לה עבודה עם משותק בארבע גפיו. בראיון אליו היא ניגשת המראיינת היא אמו של המשותק, קמילה טריינר, הממהרת להעסיק אותה למרות חוסר ניסיונה בתחום. הסוד מתגלה עד מהרה: ויל בוחר לסיים חייו בעוד שישה חודשים בדיגניטס השוויצרי, מקום בו אנשים בוחרים לסיים חייהם בהתאבדות. לואיזה צריכה איכשהו, מלבד סיוע בטיפול, לרומם את רוחו ולמנוע את הרצון להתאבד. ויל כמובן לא יודע שהיא יודעת ואפילו נתן, המטפל הרפואי, לא יודע שהיא יודעת.
כדי לסייע במציאת תוכנית לרומם את רוחו, לואיזה מסתייעת באחותה קטרינה, המעלה רעיונות משלה. הרעיונות הראשונים נידונו לכישלון, אך בסוף יש דווקא הצלחה קטנה.
לא אמשיך לגלות. זה באמת לא עד כדי כך חשוב.
מה שחשוב באמת זה הזן החדש של הכותבים (והכותבות, כמובן) המפנים פניהם לקוראים באשר הם ומכל שדרות העם. על פניו זה בהחלט בסדר, הכסף שופע וגם הפרסום. לי זה רע. הספר הזה תפור תפרים גסים: המעברים העלילתיים מודבקים מטלאים, הדמעות מושפרצות ע"י מאפר נמרץ מדי, העלילה המתרחשת ב-2007 לא צריכה לייחס למחשב כוחות מאגיים ולמסור מספר טלפון ביתי במקום סלולארי זה אנכרוניזם שעבר זמנו. זה עוד איכשהו נסבל.
אלא שהספר עוסק בדילמות מוסריות כבדות וכאן כוחה של מויס באמת דל. היא בחרה בדמויות בלתי אפשריות מחד גיסא (לואיזה קלרק החצי-היסטרית) ומאידך גיסא בדמות כל כך מתבקשת, שאיכשהו זה יוצא רע (קמילה, אמו של ויל, שופטת מוערכת). גם זו וגם זו אינן דמויות חזקות בהתלבטות מוסרית, הוספת האב הבוגדני מוציאה אותו מכלל המשחקים את המשחק המוסרי וכן הלאה וכן הלאה.
הסיפור יכול היה להיות חזק יותר, מצומצם יותר וכמובן כתוב בצורה ראויה יותר פרי עטם של כותבים מוכשרים יותר. ג'וג'ו מויס אינה אחת כזו.

יש מגוון ספרים: מעניינים פחות/ מעניינים יותר, קלילים/ מעמיקים, מרתקים או משמימים/ מאכזבים...
אבל אחת ל..נתקלים בספר שלוקחים אותו הלאה איתנו, ספר שתופס מקום בלב ומלווה אותנו גם אחרי שכבר סיימנו לקרוא.
על אחד כזה אני רוצה להמליץ- "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס.
בקצרה: בחורה בת 26, מפוטרת בהתראה קצרה מעבודתה וכיוון שהיא המפרנסת העיקרית בבית (מתגוררת עם סבה, הוריה ואחותה הצעירה, אם חד הורית לילד בן 5) היא נאלצת לקבל על עצמה עבודה כמטפלת בגבר צעיר בן 35 אשר נותר משותק ב4 גפיו בעקבות תאונת דרכים.
הסיטואציה הזאת יוצרת מפגש בין שני עולמות שונים- הגבר ממעמד גבוה והיא מהמעמד הנמוך, הגבר (לפני התאונה) חי חיים שוקקים, היה מנכ"ל והרוויח הון, עסק בפעולות אקסטרים ואהב אתגרים ואילו היא חיה חיי שגרה די אפרוריים, ללא שאיפות מיוחדות להתקדם בחיים וכו'.
חוץ מזה שבמהלך הסיפור הם מתפתחים ולומדים דברים אחד בזכות השניה, יש טוויסט בעלילה והיא מגלה את הסיבה האמיתית שלשמה אמו שכרה אותה כמטפלת עבורו לתקופה של חצי שנה ומפה הסיפור נוסק.
זה ספר שנותן המון- 407 עמודים מהולים בהומור, ציניות, שמחה ועצב.
מעניק דרך הסתכלות על העולם והחיים מהיבטים שונים, ספר סוחף, עוצמתי ומרגש!! (את סוף הספר קראתי עם חבילת טישו צמודה)...
תרשו לעצמכם ולאהובים שלכם את המתנה הזאת!

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?