האם אני היחידה ששמה לב שהמסר לאורך כל הספר הזה הוא שחיים עם מוגבלות או נכות מסוימת הם חיים שלא שווה לחיות אותם? למרות שיש לך משפחה אוהבת ותומכת, אמצעים כספיים אינסופיים, טיפולים רפואיים מצוינים ושותפה לחיים נאמנה ומיוחדת, שאוהבת אותך מפני מי שאתה באמת?
שלא תטעו, אני ממש אהבתי את הספר הזה. הדמויות חזקות ובעלות עולם פנימי עשיר, העלילה מרתקת ולא משעממת לרגע, הכתיבה והתרגום טובים מאוד והסוף מפתיע. היו פעמים שנורא התרגשתי או שדילגתי בעיניים כמה שורות בכדי לראות מה יתחרש בהמשך מרוב סקרנות ואז חזרתי לאותה הנקודה. היו פעמים בהם אפילו סגרתי את הספר ופשוט חשבתי וחשבתי ולא המשכתי לקרוא עד שהצלחתי להירגע.
אבל כל כך מפריעה לי הגישה של הספר, לקראת הסוף הרגשתי ממש מצוקה עמוקה מפני ההשלכות המוסריות והאתיות על מה שעומד לקרות.
אני לא מזלזלת או רוצה לנסות להרגיש מה בן אדם שחי בכיסא גלגלים חווה, אני בטוחה שזה לגמרי לא קל ולא נעים ואני יודעת שאני לעולם לא אצליח לתפוס עד כמה זה קשה. אבל להחליט ולקבוע שחיים עם נכות הם חיים שלא שווים מספיק, זה יותר מידי בשבילי. לכל אלה מאיתנו שיש להם חבר או קרוב משפחה במצב דומה, הסיום של הספר מאוד טרגי ומטריד.
מצד אחד אני נורא רוצה לתת לספר הזה חמישה כוכבים כי זה היה ספר מעולה, מצד שני אני כל כך כועסת ועצובה שאני חושבת שאפילו כוכב אחד לא מגיע לו. אני צריכה לגבש עמדה ברורה בנוגע לספר ואז כנראה אחליט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
