משוגע הוא הרומן האחרון של ב''ז (לפחות לפי מה שכתוב באחורי הספר), והוא נפלא, כמובן.

למרבה הפלא, הספר מסמל כמין המשך (שלפני הקריאה לא מצאתי שמדברים על זה) של הגיבור מהספר '''שושה'' שלו, גם מבחינת השם ''אהרן גריידינגר'' וגם אזכור מפורש של אהרלה, שהייתה לו חברה צעירה בשם שושה.

אהרןן גריידינגר חי לו בניו יורק חיים של סופר ואיש מחשבה, עד שנכנס לחייו מקס, אדם שחשבו למת במחנות של היטלר. משם הקורא נחשף למערבולת מוזרה של אנשים מוזרים, ולתהפוכות ''משוגעות'' בחייהם של אותה הקליקה, וכמובן של אהרלה.

נהנתי מאוד, גם מכיוון שמצאתי קשר מאוד ברור בין הגיבור, לבין ב''ז עצמו. מחייו המוקדמים בפולין, עד לעצם היותו צמחוני וגם, הציור הברור של הסופר היידישאי שחי בניו יורק. גם קצת ניכרת החצי כמיהה שלו לא''י ובכלל על אלוהים וכד'.
(לא מזמן ראיתי התחלה של סרטון שעוסק במין סיקור על החיים שלו, והוזכר שם גם היחס של ב''ז עם נשים, וגם פה, זה ממש זועק מאהרלה גריידינגר)

ככה או ככה, יהיה מעניין לקרוא את הספר הזה שוב, אחרי שאצלול יותר לביגרפיה שלו.
(והלוואי ויכלתי לבדוק יותר את השורשים שלי, כי ייתכן וסיכוי ממש קטן שישנו קשר מסוים)

בסופו של דבר שום דבר לא יפתיע אף אחד אם אגיד שזה ספר מצוין, ואפילו מומלץ.

אחרון ספריו של יצחק בשביס זינגר הוא ספר משוגע, תרתי משמע. ספר ממיטב המסורת הסוערת של זינגר. עונג גדול ועולם שהיה וכמעט איננו עוד.
הספר מכיל קטעי חיים מהביוגרפיה האישית של זינגר, בכך אין ספק. ובמה דברים אמורים?
מקס אברדם נכנס לחייו של גיבורנו, אהרון גריידינגר, יום אחד בחודש מאי 1952. רק 7 שנים עברו מהתופת הנאצית. מיהם שני אלה? מקס הוא ידידו מפולין של אהרון גריידינגר, אך מבוגר ממנו בכעשרים שנה. יש המכנים את מקס שרלטן, מאהב, איש כריזמטי, נטול חוקים, אך כזה העושה ככל יכולתו להשקיע ולהגדיל את כספי הפיצויים של הניצולים בניו יורק. אהרון, לעומתו, הוא סופר יידי בן 47, נחבא אל הכלים, כותב טור שבועי בעיתון, סיפור בהמשכים והופעה ברדיו כיועץ לחיי משפחה. ברור שאת העצות הטובות והחכמות שהוא נותן אין הוא מסוגל ליישם על עצמו וחייו הם הצלחה קטנה. אלא שמתברר שרבים נוהים אחר סיפוריו הכתובים ביידיש הנכחדת, זוכרים כל פרט ועוקבים בדריכות אחר כל פרק חדש המופיע בעיתון.
כניסתו המחודשת של מקס המוחצן לחייו מוציאה את גריידנגר ממשרדו, מביאה אותו להכיר את המאהבת הצעירה בת ה-27, מרים, של מקס. זו כותבת עבודה לאוניברסיטה על כתביו ופועלו של גריינגר ושמחה להכירו אישית ואף ל"הסתבך" אתו רומנטית. סוד אפל מעברה יתגלה, אבל כנראה שמי שעבר את התופת הנאצית ראה ושמע הכל, בעיקר את קולו ומראהו של המוות ושל השפל האנושי.
הדמויות המאכלסות את הספר לא ממש "נורמליות", אך התאווה שלהן לחיים גדולה. רק שבע שנים עברו והרי זה כאילו קרה אתמול. ולא סתם תאווה כי אם תאווה לאוכל, תאוות בשרים בלתי נדלית וסלחנית מהבחינה המוסרית, תאווה להתעשר ותאווה אינסופית לשמור על הניחוח התרבותי של השטעטל הפולני הקטן בכרך הניו יורקי הגדול.
התרגום הלא פחות ממדהים של מאירה לבנת ראוי לציון לשבח. הספר אמנם תורגם מאנגלית, אבל ניתן לשמוע מכל מילה ומשפט את הנגינה היידישאית, וכמי שגדל על שפה זו העונג עצום.
הספר לא גדול ממאתיים עמודים, מביא שנה מחייו של סופר המתעקש על עולם הולך ונעלם. אז הנה קראתי ולא נעלם דבר. זה בעברית, זה תורגם מאנגלית, אבל המוזיקה מספרת הכל.

"משוגע" הוא הרומן המלא האחרון שכתב יצחק בשביס זינגר, רומן שיצא לאור לאחר מותו. העלילה עוסקת בסופר בן דמותו של בשביס זינגר, וכמו כל יצירותיו היא עוסקת במתח שבין עיקר לטפל, טוב לרע, אהבה לשנאה וקודש לחול. הסיפור קולח והשפה שנונה ועסיסית, מה שמביא לכך שאפשר לקרוא את הספר בנשימה אחת כמעט.

מאז שקראתי את "העבד" בתקופת התיכון אני מרותק לספריו של בשביס זינגר. בשנים האחרונות הגבלתי את עצמי לקרוא רק ספר אחד שלו כל שנה, כדי שאוכל להמשיך להתענג מהחוויה של קריאת ספר חדש פרי עטו לאורך זמן, במקום לזלול את כולם במהירות משל הייתי ילד בחנות ממתקים. למרות שהספר הזה אינו מהיצירות המבריקות שלו מבחינת היקף ותוכן, ולמרות שהוא אינו שונה מספרים וסיפורים רבים אחרים שכתב, משהו בספר הזה נגע בי בצורה יוצאת דופן. אני חושב שאת הסיבה לכך אפשר לסכם בציטוט הבא של הגיבור שנמצא בעמודיו האחרונים של הספר:

"הוא הציע לפרסם את עבודתי ביידיש, אך לא קיבלתי את ההצעה. היידיש הגיע למצב שבו לא ניתן להוציא לאור ספר בלי סבסוד וכל העניין נראה לי חסר טעם... בעוד שנתיים אהיה בן חמישים, וכבר הרגשתי כמו זקן. עברתי בחיי שתי מלחמות עולם, כל משפחתי הושמדה, נשים שהייתי קרוב אליהן הפכו לערימות אפר. האנשים שכתבתי עליהם כבר מתו כולם. נעשיתי מאובן מתקופה שנכחדה מזמן"

בשביס זינגר ברומן האחרון שלו מקונן על עולמו - עולם שהיה ולא עוד. ספריו עד היום נותרו מאובן של אבותינו הקדמונים, שהתהלכו בעולם שהתקיים עד לא מזמן. ואני כמו מבקר במוזיאון, מביט במאובן הזה. מרותק, נדהם, נרגש.

לא מהמפורסמים בספריו של בשביס ודיי בצדק. העלילה דומה, דומה מאוד ל"שונאים" ול"חלאה". תמיד הגיבור מוצא עצמו במשולש בלתי הגיוני בעליל. תמיד הוא מוקף נשים לא פשוטות השולטות בו כמו בובה על חוט.

החידוש כאן הוא שבשביס יוצא לקדמת הבמה , והוא בכבודו ועצמו (בשם בדוי) מנסה לנהל את חייו בטירוף של ניצולי השואה בניו - יורק.הוא מתמודד ( אין לי מילה טובה יותר, פשוט אין) מול עלמה צעירה שהספיקה להיות זונה, שקרנית, מסייעת לנאצים ומאהבת של כמה גברים במקביל .זוהי בחירת ליבו ברומן זה כשמדיי פעם הוא נח בזרועות של אשה מטורפת
באותה מידה ,כנראה וואריציה של אותה מרים בתרחישים שונים.
העלילה הזכירה לי את הטורנדו שהכה בניויורק ששואב ומסחרר את הגיבורים במערבולת לכיוון ייאוש מוחלט, הטורנדו של בשביס לא הגיע מהים הוא הגיע מגרמניה - מהמלחמה.
יאמר לזכותו שזה לא ספר דכאוני מתבכיין חלילה ,וגדולתו היא באווירה האפלה , הייצרית והמפתה שבשביס מטיב כלכך ליצור.

ספר נחמד העוסק בעיקר ביהודים פולנים שהיגרו לאמריקה בתום מלה"ע השנייה,
הם ממשיכים לחיות את זיכרונותיהם, את מאכליהם ואת חיי הקהילה היהודית.
הגיבור הראשי, אהרון גריידינגר הינו סופר ועיתונאי מוכר וידוע באמריקה,
כשלפתע צץ במשרדו מקס שהכירו עוד מורשא,
דרכו הוא חוזר להיפגש עם חברים ומכרים נוספים ששרדו את השואה ונסעו לאמריקה.
בספר יש הרבה התאהבויות מוזרות, בגידות, הסתבכויות והתחשבנויות עם העבר...
נחמד.

"משוגע" - מיהו המשוגע? מיהו האדם שסביבו הספר נסוב?

לפני שאענה על השאלה, אקדים במעשיה ירושלמית:
הרבי מללוב יצא יחד עם יהודי נוסף לנסות ולדבר על לבם של פליטי מלחמת-העולם-השניה בתל-אביב של ימי תחילת שנות המדינה.
באחד מפיתולי כתותי רגליהם הם נקשו על דלת של "מומר להכעיס" וזה, בשומעו את מטרת בואם, החל מגדפם נפש: מיהו אלוהיכם? הכרנו אותו בשואה! וכהנה. המלווה ניסה להישמט מהמפגש המביך, הוא ביקש להסיר אוזנו משמוע את התועבה הזו. אך הרבי מללוב נענה אליו ואמר: מכאן אתה מבקש להימלט?? סוף-סוף אנו מוצאים בן אבוד!? כזה שיודע את ריבונו! כזה שמאמין בו! כזה שיודע כי הכל ממנו! מכאן אתה רוצה להימלט?!?

עם כל הכאב האישי שלי, להגיע למסקנה המזעזעת (בהיותי אדם דתי ומאמין), אין לי אלא להסיק כי ה"משוגע" של בשביס-זינגר הוא לא אחר מבורא-העולם.

בשביס-זינגר רוקם כמה דמויות, כביכול שונות, אך כולם מתלבטים באותה התלבטות: "אלוהים של אחרי המלחמה - מיהו?" לרגע ארל'ה גריידינגר (בבואה של בשביס-זינגר עצמו) חושב שאלוהים הוא סופר, והעולם? "העולם הוא הרומן שלו" (עמ' 77) או "על העולם כולו לקרוא אותו, לנסות להבין את כוונתו" (עמ' 127). אך ברגע אחר הוא שחקן: "אלוהים בעצמו - אם הוא קיים - עשוי להיות שחקן... נזכרתי במזמור תהילים "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" וחשבתי, אלוהים יושב בשמים וצוחק מהקומדיה שלו" (עמ' 125)

בעוד בשביס-זינגר מתחבט במיהו אלוהים, הוא משתגע ממעשיו: "מה רוצה אלוהים? חייב להיות משהו שהוא רוצה" (עמ' 109) הוא קובע. לא אחת הוא נאנח: "אלוהים ורחמים הם לא בדיוק מילים נרדפות" (עמ' 36) במקרה אחר הוא מתבונן-שואל: "עד מתי, אלוהים, תביט בתופת הזה שלך ותשמור על שתיקתך?... האם טריליונים וקווריליונים של יצורים עוברים גם הם עינויים על כוכבים אחרים? האם בראת את בית-המטבחיים הזה שאין לו גבולות רק כדי להפגין בפנינו את עוצמתך ואת חוכמתך? האם על כך מצווים אנו לאהוב אותך בכלל לבבנו, בכל נפשנו? (עמ' 44), ולרגע הוא שואל ללא פילטר: "אלוהים מרושע?" (עמ' 69). והוא תוהה: "מה זה עניינו של אלוהים מה עושים אנשים קטנים בעולם הזה? יש לו רבבות רבות של עולמות ביקום ויצורים אחרים, נשמות אחרות בכל מקום" (עמ' 141)

בשביס-זינגר מסתכל על העולם ומהרהר: "העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו" (עמ' 158) ובליל ראש השנה, כמה דרמטי, יושב לו ארל'ה גריידינגר וחושב: "היכן הם המתים? מה עלה בגורלם של אותם מאות ואלפי דורות שחיו פעם על האדמה הזאת? היכן אהבותיהם, כאביהם, תקוותיהם? אשליותיהם? האם נעלמו לנצח? או שמא ישנו במקום כלשהו ביקום ארכיון שבו הכל מתועד ונזכר?" (עמ' 148)

ואז הוא מבין שהוא אבוד! הוא מוכרח להאמין בו, באלוהים, אך הדבר משגע אותו: "לא ניתן להתעלם מאלוהים, כפי שלא ניתן להתעלם מזמן או מחלל או מסיבה ומסובב" (עמ' 36) והוא מחדד את עצמו: "לא התכחשנו לאלוהים וגם לא יכולנו לעבוד אותו. לעבוד את מי או את מה - הטכנאי של כוח-הכבידה, של התפוצצות עולמית וקרינה קוסמית, שלא קיבל את תפילתנו וגם לא דחה אותם?" (עמ' 136) ובעצם הוא מסכם כך את אמונתו "אפשר להאמין בחכמת אלוהים ובכל זאת להתכחש לכך שהוא המקור רק לטוב שבעולם" (עמ' 36).

ובתוך פיה של מרים מטמין בשביס-זינגר את האמת של ניצולי השואה האומללים כלפי האלוהים: "אם השמים היו נפערים לרווחה ברגע זה ממש ואלוהים היה נכנס למזנון כשהוא מוקף בקהל מלאכים או שדים, לא הייתי ממצמצת אפילו" (עמ' 84)

בשביס-זינגר מסתיר את הדיון במונותאיזים, באמצעות דיון על המונוגמיה. הוא אינו מניח שום מסקנה ברורה לאורך הרומן, גיבורי הרומן מנהלים מערכת פוליאמוריות רבות-הסתעפויות. הוא לועג למונוגמים ואומר כי הם צבועים. וכי אין אדם המסוגל לאהוב רק אהבה אחת, ואין אדם שמסוגל לאהוב לאורך כל חיו. עד שהוא מכריז כי: "לעיתים קרובות חשבתי כי תמצית הבגידה אינה נעוצה בעובדה ששני גברים חולקים אישה אחת, או ששתי נשים חולקות גבר, אלא בשקרים ששני הצדדים נאלצים לספר" (עמ' 62). אך בו בזמן הוא מסביר כי אם העולם לא ינוהל על ידי תאים ברורים של הורים וילדים, יקומו דורות בלתי מחונכים, גזלנים, נואפים ומערערים את יציבות העולם. הרומן הוא על מונוגמיה אך הוא מכוון היטב על מונותאיזם, על ריבונו של עולם.

לדעתי, זה המשוגע של בשביס-זינגר!


כמעט ששכחנו, אז איך הספר?
מצחיק, סוחף ומרגש, מרגש מאוד. הוא כתוב היטב ועשוי היטב. הרומן כולו רקום עם כמה דמויות בודדות, הוא מתרחש בפועל בניו-יורק אך הוא נטוע עמוק בוורשא. לא פעם דמוית בספר עושות אנלוגיה, לעתים משעשעת, בין וורשא לניו-יורק. להלן כמה דוגמאות:
1) אדק, בנה הטיפש של אירקה שמלקס מספר על אמו: "היא עומדת בחלון ומביטה החוצה, כפי שנהגו לעשות בפולין, בשטעטלים הקטנים... ביבלונה, אם עמדת בחלון במשך חצי שעה, כל השטעטל היה חולף על פניך. אבל כאן בניו-יורק... הסיכוי שיעבור מישהו שאתה מכיר, או אפילו שגר בסביבה, הוא אחד למיליון, אולי אפילו אחד למיליאדר" (עמ' 26)
2) ארלה, הסופר המהולל, מספר "יצאנו מן המעלית... ושם נגלה לעיני דבר שלדידי היה תופעה חדשה. במסדרון הארוך, בין הדלתות שהוליכו לדירות היו כורסאות; על הקיר היתה מראה, ותמונות מסגרת מצופות זהב, וגם שולחן היה שם ועליו כד. מקס אמר, "אמריקה, הא? בוורשא כל זה היה נגנב כבר ביום הראשון. גנבים אמריקאים לא קופצים על זבל כזה; מה שהם רוצים זה מזומנים. תבוא ברכה על קולומבוס.""(עמ' 29)
3) ומקס הסוחר הערמומי: ""מה מצחיק כאן?" שאג מקס. "כשאדם מסיים לקרוא, הוא זורק את העיתון. ניו-יורק זה לא בלנדיו או אז'יסקי, שם אנשים שמרו את העיתונים שלהם לנצח!"" (עמ' 31)


ומילה על המתרגמת מאירה לבנת:
המתרגמת עשתה ממש מעשה אומנות קולינרי בספר, היא ידעה כל כך טוב כיצד לתרגם. הוא הותירה אי-אלו מילים מהאידיש ושילבה אותם בתרגום העברי, מתוך הבנה כי כשהמילים הללו, בשפתם המקורית, יהיו זרועים בעלילה, הוא תוכל להעביר היטב את רוחו המקורי של הכותב. והגאונות היא, לדעתי, הבחירה בפינצטה את המילים הנכונות, בכמות הנכונה` מעשה אומנות של טיבול. ["לופטמנשט" (עמ' 19) "יענטע" (עמ' 49) "שמעגעגע" (עמ' 59) "אויצרל" (עמ' 60) "טאטעלע" (עמ' 62) "רבצין" (עמ' 86) "האלטע" (עמ' 132) "שייטל" (עמ' 161) ואף שמות אוכל פולניים, היא הותרה בשפה המקורית: "קאשע" ו"ווערנישקעס" (עמ' 144) ו"פלעצלים" (עמ' 145)] שאפו לה על זה.

ולסיום, מבחר ציטוטים שאהבתי:
1) "בתוך כל יהודי שוכן דיבוק של המשיח" (עמ' 22)
2) "מה שטוב לאווז טוב לאווזה" (עמ' 61)
3) "אתם זוג מתאים, בלי אמת ובלי מזל" (עמ' 125)
4) "כשאדם אימפוטנט, הוא נגרר אל הרב ונאלץ לתת לאשתו גט. אך כשאשה פריג'ידית, קרה כקרח, מהללים אותה על היותה צנועה" (עמ' 134)
5) "שלוב בפולנית זה נישואים, ושלוב זאת גם שבועה" (עמ' 141)
6) "האמת היא שיהודים אדוקים ורבנים לא מאמינים בחיים שלאחר המוות. כשאחד מהם חולה, הוא רץ לרופא... אם הצדיקים יושבים בגן עדן על כסאות מוזהבים ואוכלים לוויתן, למה לרעוד כל כך מפני המוות?" (עמ' 188)

ספר מעולה. פשוט יצירת מופת של אחד מגאוני הדור היהודיים, ובכלל. הנאה צרופה. קראתי את כל הספר ביומיים. סוחף, מלהיב, טרגי-קומי. בשביס זינגר הותיר אחריו מורשת פשוט מופלאה. בנוסף, אני רוצה לשבח את התירגום הפשוט מעולה, ללא רבב, מדוייק עד הפרטים הכי קטנים, של המתרגמת של הספר, מאירה לבנת, שפשוט עשתה עבודה מעולה בתירגום הספר הזה, ומי כמוני יודעת עד כמה שתירגום טוב חשוב - בעיקר ליצירת מופת שכזאת.

זהו סיפורו של אהרון גריידינגר סופר ועיתונאי ניצול מחנות הריכוז בפולין מזכיר קצת את חייו של בשביס אני לא יודעת אם הוא התכוון לעצמו כי עדיין לא קראתי את הביוגרפיה על חייו יש פה משולש רומנטי של מרים הדמות הנשית המרכזית בסיפור שמסתירה סודות אפלים מעברה וחולקת את אהבתה ל2 גברים מבוגרים ממנה בהרבה.
רוב הספר מתרחש בשנות החמישים ברחובות ניו יורק ויש תיאור של ביקור קצר בישראל שמתמקד בעיקר בתל אביב.
כמו בכל ספריו של בשביס יש שלל דמויות ססגוניות שרובן עברו את זוועות השואה בפולין ומתמודדים עם המציאות שאחרי ומנסים להשתקם וכמו בכל ספריו מתעוררות תהיות וספקות לגבי קיום בורא לעולם אחרי ניסיון כזה קשה כמו השואה ואובדן משפחות שחוו גיבורי הספר וכמעט כל גיבורי ספר זה נטשו לגמרי את הדת וקיום המצוות למרות העבר הדתי שלהם וכרגיל הוא מזכיר כמו בכל ספריו את החגים והמסורת היהודית ולמרות שכבר קראתי ספרים יותר טובים של בשביס גם הספר הזה מיוחד מזכיר קצת את שונאים סיפור אהבה והסוף לפחות אופטימי.