בצער רב שלפתי מהמדף את הכרך הכחול, בידיעה ברורה שאצטרך להיפרד מאחד משלושת הבלשים החביבים עלי ביותר. לא ציפיתי שנפרד כל כך מוקדם, אך לקראת נסיעת בכורה ללונדון, מה נותר לי לעשות? הרי אין שום ספר בעולם שיכין אותי לאווירת הכרך ככרך האחרון שנותר לי מסיפוריו של הולמס (את מה שיש בכרך ד', קראתי כבר מזמן בנפרד).
ברור לי לחלוטין, שכאשר אעבור ליד הצ'רינג קרוס, אחפש את הדואר ממנו שלח סקוט אקלס את המברק להולמס ב"הרפתקת מעון ויסטריה". אין שום ספק שלאחר הביקור בבריטיש מוזאום אחפש את ביתה של גברת וורן מ"הרפתקת החוג האדום" וכאשר אזדמן לאזור קנסינגטון, אחפש בוודאי את מסעדת גולריני בה סעדו הולמס ווטסון ב"הרפתקת תוכנית ברוס-פרטינגטון".
אני מניחה שהבהרתי את הנקודה. בעוד שרבים אחרים חושבים על לונדון בהקשר להיסטוריה עתיקת היומין, בית מלוכה, תה מנחה, גלריות ומוזיאונים וכמובן קניות, הלונדון שלי שייכת לתקופה הויקטוראינית בלבד (אם לא של שרלוק, אז של ג'רום ג'רום). בעוד שותפתי לטיול מתכננת את קניותיה במרקס אנד ספנסור, אני זוממת לבזבז את הפאונדים שלי על מזכרות מבייקר סטריט.
אז היה שלום בלש יקר, חד הבחנה ומסומם, גאון דידקטי ואוטיסט חברתי, לוחם למען הצדק, אך מתעלם מהחוק. נפגש בביקר סטריט. הבנתי שגברת הדסון מקבלת את פני הבאים למוזיאון... שמעתי, שלפעמים גם ווטסון מגיע.
לא יכולה לחכות...
טיפים מלונדונופילים יתקבלו בברכה:-)
















