ניצה ירום טוענת שילדים מטבעם רוצים ללמוד חוקים שנוגעים להתנהלות ואין שום צורך לכפות אותם עליהם. הכוח הוא שפה הורית התנהגותית שגויה שעבר זמנה. לדעתה המשפחה היא ארגון היררכי שבו קיים דור ההורים ודור הילדים, אלא שבמשפחה העכשווית התקשורת היא דו-סטרית והאווירה היא של שיתוף. למשפחה מהסוג הזה היא קוראת משפחה דמוקרטית. כמו בעבר ההורה צריך לדאוג להגנה, לביטחון ולבריאות של ילדיו, אבל בנוסף מצופה ממנו להתנהל כאדם המשתתף ביחסי הדדיות ודיאלוג, שלא רווחו במשפחות של פעם.

הספר פונה להורים ולגורמי טיפול כגון פסיכולוגים, יועצים ומדריכי הורים ומזהיר אותם מפני מתן עצות אנכרוניסטיות. אי אפשר לשחזר כיום עונשים שפעלו פעם ולדבר על "שיקום הסמכות ההורית" דרך נקיטת עמדת כוח מדומה. למשל, עונש של מניעת שעות טלוויזיה או מחשב הוא מגוחך כשלכל ילד יש אינטרנט בטלפון הנייד שלו.

אחד הטיעונים המעניינים בספר קשור למרד הנעורים. ירום טוענת שהמושג הזה התאים למשפחה ההיררכית של פעם, כשהאב היה סמכות דומיננטית ואל הילד דיברו כאל מי שצריך בעיקר לציית למבוגרים. כיום החברה והמשפחה פחות היררכית ויותר דמוקרטית, בעיקר בגלל הנגישות הטכנולוגית והשינויים התרבותיים, ולכן מרד הנעורים אינו דרוש עוד. יותר מזה - היא טוענת שלמעשה המרד התהפך! בימינו ההורה הוא זה שמנסה למרוד בחובות הורותו ורוצה להשתחרר מכבליה כדי לממש את עצמו. ירום מציינת שבמדינות אחרות בעולם יש ירידה בילודה בגלל שהמבוגרים רוצים להשקיע בעצמם וחוששים מהאחריות הנדרשת בטיפול בילדים. בישראל עדיין רוצים ללדת, אבל עולה דרישה לקבל את עזרת המדינה בגידולם יותר מבעבר.

יש עוד הרבה נושאים שעולים בספר: זוגיות והורות, מיניות, התמודדות עם אלימות ילדים ועוד. באופן כללי ספר ששם את האצבע על נקודה חשובה: יחסי הכוחות במשפחה ובחברה השתנו לכיוון פתוח יותר, ועל הכלים הטיפוליים שניתנים להורים להתאים את עצמם למציאות המשתנה הזו.

הספר מבוסס על חליפת מכתבים בין רחל המשוררת לבין מיכאל, בחור מלנכולי שהכירה בתקופת לימודיה בטולוז שבצרפת. כפי הנראה היה ביניהם סיפור אהבה קצר, שבסופו רחל חזרה לארץ-ישראל ואילו מיכאל חזר לבית הוריו ברוסיה. גרץ אמנם ערכה תחקיר היסטורי מקיף על שתי הדמויות, וקטעים מתוך מכתביו של מיכאל ובתים מתוך שיריה של רחל משולבים בטקסט, אך בסופו של דבר היא מגישה לקורא יצירה ספרותית עצמאית, שרבים מהפרטים בה בדויים, ועונים על הקריטריון הכללי של “יכולים היו להתרחש במציאות, גם אם אין לנו מושג אם אכן התרחשו”.

ההתחלה של הספר קצת קשה. גרץ מאמצת את הסגנון האיטי של המכתבים של מיכאל, ולכן לוקח זמן להיכנס להלך הרוח המתאים לקריאת ספר שכזה. אבל הסבלנות משתלמת. הבחירה שלה לאמץ דווקא את נקודת המבט של מיכאל, למרות שברור שרוב קוראי הספר מתעניינים בראש ובראשונה בדמותה של רחל, היא בחירה אמיצה ומאפשרת התבוננות מקורית, שלא נתקלתי בה במקורות אחרים שעסקו בדמותה של המשוררת המיתולוגית הזו, שהפכה לסמל של תקופה שלמה.

ההסתכלות על הפרויקט החלוצי ועל התנועה הציונית דרך עיניו הסקפטיות של מיכאל, מהנדס חשמל בהכשרתו ומורה במקצועו, שההיכרות שלו עם מה שקורה בפלשתינה היא רק דרך המכתבים והסיפורים של רחל, מאפשרת מבט ביקורתי על האידיאולוגיות הגדולות של התקופה – הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוץ, הציונות – ומאירה אותן באור חדש. בפועל, מה שמניע את האנשים הקטנים שנרמסים תחת האידיאולוגיות הללו הוא רוב הזמן הדאגות הקטנות של אוכל, בריאות ופרנסה.

אחת הפנינים בספר היא דמותו של אביו של מיכאל, בוריס, שהיה רופא מוערך בבית חולים ציבורי, אך עם פרוץ המהפכה הבולשביקית איבד את מקום עבודתו ושקע בהדרגה למצב של דמנציה. כמו בספר הקודם שלה, על דעת עצמו, שבו תיארה מקרוב את ההתדרדרות של עמוס קינן עקב מחלת האלצהיימר, גם כאן מתואר התהליך באופן אותנטי ומכמיר לב. בכלל, הספר הזה הוא לא כל כך על מעשים, אלא יותר על יחסים, על מחשבות, על חלומות בהקיץ, על השאלה התמידית מה-היה-קורה-אילו, ואולי יותר מכול על געגועים.

ג’יימס בוון היה צעיר אבוד למדי, שנסיבות חייו הובילו אותו למקומות לא טובים. כשנכנס לתכנית השיקום לצעירים בסיכון וקיבל דירה קטנה משלו בצפון לונדון, כל מה שעניין אותו היה להצליח להיגמל מהסמים ולפרנס את עצמו כנגן רחוב בקובנט גרדן.

אבל אז חתול רחוב אחד ג’ינג’י התנחל בחדר המדרגות שלו. החתול נראה חולה ופצוע וג’יימס טיפל בו והתכוון לשחרר אותו בחזרה לרחוב כשהבריא. אבל לחתול, שבינתיים קיבל את השם בוב, היו תכניות אחרות. יום אחד הוא פשוט עקב אחרי ג’יימס לקובנט גרדן והתיישב בנרתיק הגיטרה שלו, ומאז הם ביחד.

זה מסוג הספרים שבעצם נשמעים כמו שיחה עם מי שכתב אותם. לא מדובר בספרות גבוהה או משהו, אבל הסיפור של ג’יימס ושל בוב פשוט שובה את הלב. הדבר המפתיע ביותר במה שקרה לג’יימס, הוא שבזכות החתול אנשים התחילו פתאום לראות אותו באור אחר. בתור נרקומן ונגן רחוב הוא היה רגיל להסתובב ברחובות לונדון כאדם שקוף, מישהו שרוב האנשים שחולפים מולו כלל לא מבחינים בקיומו במקרה הטוב או מפחדים ונרתעים ממנו במקרה הרע. מרגע שהחתול הצטרף למסע, הכול השתנה:

“המראה שלי עם החתול ריכך אותי בעיניהם. הקנה לי נופך אנושי. במיוחד אחרי שהאנושיות ניטלה ממני. במובנים מסוימים זה החזיר לי את תחושת הזהות. הייתי לא-אדם; עכשיו חזרתי והפכתי לאדם” (עמ’98)

תחשבו על זה רגע. בזכות העובדה שיושב לו חתול ג’ינג’י על הכתף – אנשים שוב מבחינים באנושיות שלו… אני לא יודעת אם זה יותר מרגש או יותר מביך, אבל הוא מתאר איך ברגע שבוב התחיל להתלוות אליו, ההכנסות שלו מהנגינה הוכפלו, אנשים התחילו לעצור לידו ולשוחח איתו הרבה יותר ובלבביות גדולה, והיו כאלה שאפילו התחילו לבקר בקביעות ולהביא לחתול מתנות קטנות.

בשלב מסוים ג’יימס גילה שכמה סרטוני יוטיוב שלו ושל בוב, שצולמו על ידי תיירים, הפכו אותם לכוכבי רשת. משם התגלגלו השניים למחוזות חדשים ומפתיעים. הדברים מתוארים כמובן בספר, וחלק מזה אפשר לראות גם בערוץ היוטיוב שלהם.

נתקלתי בספר לגמרי במקרה . הוא משך את תשומת לבי בגלל העטיפה היפה (עיצוב: אורית איזנברג), ובגלל כותרת המשנה שלו. פורנייה הוא סופר ובמאי צרפתי ידוע, ויש לו שני ילדים מוגבלים מאוד מאוד גופנית ושכלית. הספר כתוב בפרקים קצרצרים. לעתים פסקאות בודדות. איך חיים עם ילד מוגבל? ועוד עם שניים? זה ספר מרגש, מטלטל, מצחיק ועצוב במידה בלתי נתפסת. לא לבעלי לב חלש, ורק לאנשים שמעריכים הומור שחור בכמויות. ספר שגורם לך להסתכל על החיים מחדש, ולהעריך את הדברים הקטנים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם.

כשהספר יצא לאור בארה”ב הוא עורר סערה גדולה. צ’ואה טוענת בו שמודל ההורות הסיני הקשוח והקפדני עדיף על המודל האמריקאי המתירני והמפנק, שמותיר את ההורים חסרי אונים מול ילדיהם. הכתיבה שלה מרתקת. יש כאן תיעוד של האופן שבו היא מגדלת את שתי בנותיה, תחת איסורים חמורים ומשטר אימתני ממש. בקטעים מסוימים חשבתי לעצמי – איפה אגף הרווחה כשצריך אותו? היחסים שלה עם בנותיה גובלים לעתים בהתעללות ובהתעמרות, ויש לי הרגשה שאם לא היה מדובר בפרופסורית למשפטים מאוניברסיטת ייל, אלא בקופאית מוולמארט – מישהו כבר היה מזמין משטרה… אבל בכל זאת אני שמחה שקראתי את הספר. גם כי הוא כתוב טוב, וגם כי לפעמים צריך לראות מקרוב שיטות חינוך שמנוגדות לחלוטין לאלו שלך.

למרות השם, זה לא מדריך להורים. הספר כתוב בסגנון תיעודי, ומספר על חייו של מחזאי שמתגורר בישוב אקולוגי בגליל ומגדל שם את בנו בן ה-6, אֶמיל. האם עובדת באשקלון, ולכן לא נמצאת רוב השבוע. החיים בקרבה גדולה לאדמה, לטבע ולנוף מנחים את אורח החיים של אנשי הישוב. מקום מרכזי תופסת ההתלבטות לגבי החינוך – האם לשלוח את הילד לביה”ס המקומי (בי”ס דיאלוגי), לביה”ס האזורי הממלכתי, או בכלל להשאירו בחינוך ביתי. הייצוג של האופציות השונות על ידי משפחות שבוחרות בכל אחת מהן קצת סטריאוטיפי לטעמי, אבל אני מניחה שזה נעשה למען הבהירות הספרותית.

בהתחלה הספר קצת הרגיז אותי, כי נדמה שהמספר מביע התנשאות כלפי כמעט כל הדמויות האחרות של הורים בסביבתו. דרך העיניים שלו, כולם נראים קצת מגוחכים ואבודים. אולי היתה פה כוונה להציג באופן אירוני את ההורים שכל כך מובלים על ידי אידיאולוגיה (תהיה אשר תהיה), עד שהם שוכחים שיש גם ילד אמיתי לטפל בו בסופו של יום. אבל התוצאה היא תחושה של ריחוק ודחייה מכל אלו שחושבים קצת אחרת על המושג החמקמק טובת הילד. בסופו של דבר, זה ספר מעניין, שמציג נקודת מבט לא שגרתית על חינוך, על הורות ואפילו על זוגיות מודרנית.

אורן הוא פסיכולוג קליני, מומחה ומטפל בפסיכותרפיה, שפיתח מודל מקורי בשם ‘טיפול פסיכודינמי בהורות’. החלק הראשון של הספר הוא הטוב ביותר לדעתי. הוא עושה סדר בשאלה מהי הורות בעידן הפוסט-מודרני, מה המחיר שאנחנו משלמים על ההורות המודעת שלנו, מהם השלבים ההתפתחותיים בהורות, ובעיקר – הוא מגדיר סגנונות שונים של הורות. אהבתי את העובדה שהוא לא מתעלם מכך שגם הוא בעצמו אב לילדים, ומודה שתקופות פחות מוצלחות בהתמודדות ההורית הפרטית שלו משפיעות על היכולת שלו לכתוב ולייעץ להורים אחרים מה לעשות.

לאורך הספר משולבות מעין ‘עצירות’ קטנות להתבוננות אישית, והקורא מוזמן לשאול את עצמו שאלות לגבי ההתמודדות ההורית שלו, בהקשר למה שנכתב בטקסט. בחלק השני יש דוגמאות לסיפורי טיפול של משפחות שהגיעו לייעוץ (כולל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, דילמות של משפחות חד-הוריות ושל הורים גרושים), ולמידה מתוכן. לאורך הספר כולו יש התייחסות מרובה גם להורות לילדים בוגרים, בחירה מוצלחת מאוד, שכן ספרי הורות בדרך כלל נוטים להתמקד בגילים הצעירים. החלק השלישי פונה יותר למטפלים ולאנשי מקצוע שעובדים עם הורים וילדים, ומציג דילמות שונות בנוגע לבחירת הטיפול המתאים וקביעת הקו הטיפולי הנכון לכל משפחה.

סיפורה של טל, נערה בת 13, שברגע של חוסר שיקול דעת מצלמת את עצמה בסלפי חושפני, ושולחת אותו בווטסאפ לילד אחד. מכאן מתחיל להתגלגל כדור שלג, שאין לה שום שליטה עליו. הספר כתוב מפיה של טל עצמה, בחירה נכונה לדעתי, שכן זה מאפשר לה לספר את הדברים בשפה קולחת ופשוטה, שמדברת אל הקוראים הצעירים בשפה שלהם.

גם ספריה הקודמים של אבירם (טורף ברשת, פייסבוקס, כוכב ברשת) עסקו בנושא הכאוב של הסכנות האורבות לילדים ולבני נוער במרחב האינטרנטי בכלל וברשתות החברתיות בפרט. בשנים האחרונות היא מקיימת הרצאות בבתי ספר ברחבי הארץ, משוחחת עם ילדים על הנושא ושומעת מהם סיפורים אישיים מחיי היום-יום שלהם.

הספר אמנם ארוך, כביכול (276 עמ'), אבל הכתב גדול ומרווח, מה שהופך את הספר לידידותי במיוחד, גם עבור ילדים שאינם תולעי ספרים. הפרקים קצרים, והמתח נבנה ישר מההתחלה, כשאנחנו סקרנים לגלות מה בדיוק עשתה טל, איך קרה שהיא נקלעה למצב המביך שבו היא נמצאת כרגע, והאם היא תצליח להתגבר ולצאת מחוזקת, או שהכול אבוד, כמו שילדים רבים מרגישים לפעמים במצב דומה.
בין לבין יש גם תיאור אותנטי מאוד של יחסי הורים-מתבגרים, הצצה לחיים של משפחות אנשי הקבע, עיסוק בקשיים של מעבר דירה והשתלבות בחברה חדשה, ושיקוף של מקומה העצום של החברות בגיל ההתבגרות.
הורים רבים מרגישים שאין להם אפשרות לדבר עם ילדיהם על הנושא של הטרדות ברשת, בריונות בקבוצות ווטסאפ, מיניות, התאהבות, שמירה על פרטיות וכדומה. הספר הזה יכול להיות נקודת פתיחה נייטראלית, שדרכה אפשר להתחיל דיאלוג בנושא, מבלי לתת לילדים הרגשה שחוקרים אותם או שנדחפים להם.
מתאים בערך מכיתה ה-ו עד כיתה י, וכמובן למבוגרים שרוצים לראות את הדברים פעם אחת מנקודת מבטם של הילדים עצמם, ולדעת מה אפשר לעשות במקרה שהילד/ה שלכם נקלע/ה לאירוע דומה.

אמה הילי עושה לאלצהיימר את מה שפרויקט רוזי עשה לאספרגר, ואת מה ששתי שניות עשה ל-OCD. היא מצליחה להיכנס לתוך מוחה של מוד, קשישה בת 82, ולשקף את העולם דרך תודעתה, באופן שהופך את המחלה שממנה היא סובלת למשהו מכמיר לב, אולי אפילו חמוד(!), שאנחנו ממש חייבים לגלות אמפטיה כלפיו.
ספק אם בחיי היום-יום כולנו מגלים כל כך הרבה אמפטיה כלפי אנשים עם תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית-כפייתית או אלצהיימר. אבל ספרים כאלה הופכים את זה לאפשרי.
מה שמדהים כל כך בהישג של אמה הילי, הוא שהיא מצליחה לייצג במילים תודעה של שיכחה. איך אפשר לתאר במילים את אובדן המילים? הזיכרון והשיכחה של מוד מתערבבים זה בזה, כאשר היא עוברת אינטואיטיבית בין דאגה לחברתה הטובה אליזבת שנעלמה לה בהווה, לבין היזכרות בסיפור העלמותה של אחותה הגדולה סוקי לפני כשבעים שנה. ההווה והעבר מתערבבים זה בזה, והקורא נאלץ לקושש פרטי מידע מפה ומשם כדי לנסות ולפתור את שתי התעלומות גם יחד.
התהליך כל כך מוכר למי שחווה את המחלה הזו מקרוב – בהתחלה נאבדים רק פרטים קטנים פה ושם. מילים הולכות לאיבוד באמצע המשפט. פתאום את יוצאת מהבית ושוכחת בשביל מה. פתקים בכיסים. מספר הטלפון והכתובת במקום בולט בתיק היד, כדי שמי שימצא אותה יוכל לעזור ולהחזיר אותה הביתה. התסכול. הכעס על אובדן היכולת לתקשר. השאלות החוזרות ונשנות. היאוש.
החמלה שמגלות הלן וקייטי, בתה ונכדתה של מוד, בטיפול בה היא מרשימה. אולי היא לא מייצגת את המציאות בצורה אמינה, אבל אני מעדיפה את הספרים שלי ככה: טובים יותר מהחיים עצמם.