מעניין ועצוב. הקשר בין כדורגל לפוליטיקה ובחינת ההיסטוריה בראי הכדורגל הם דברים מעניינים שסיימון קופר יודע לעשות. מרתק לגלות פיסות מידע באמצעות הראיונות שערך והמסמכים שמצא ולהבין מה עומד מאחורי החזות ה"היהודית" של קבוצת הכדורגל אייאקס. אבל זה היה גם עצוב, כי דרך המחקר שקופר ערך והתפרש על פני שנים נחשפה תמונה מלאה יותר ומאוד לא נעימה, בלשון המעטה, בדבר העם ההולנדי וההתנהגות ההולנדית בזמן מלחמת העולם השנייה. נדמה שלקופר קשה להניח את העט ותחושת הדחיפות להעביר מסר הסותר את ה"דעה הרווחת" בעולם לגבי התפקיד ההולנדי המוכר של המצילים/מחביאים/מתנגדים לגרמנים, נובע בין השאר מכך שגדל בהולנד והתחנך על מסר זה.
הספר שינה בקרבי את התודעה שלי ותפיסותיי לגבי מורכבותו של העם ההולנדי, אם כי מעולם גם ככה לא היה לי בוער או דחוף במיוחד לגבש דעה כלשהיא בכלל (מעולם לא באמת אהדתי את נבחרת האורנג', כמו רבים שאני מכירה בישראל, מעולם לא חשבתי שכה נהדר ומושלם להיות הולנדי, אם כי אני מאוד מחבבת שכונות מסויימות באמסטרדם ואת האווירה בה).
בפרק על רוטרדם לקראת סוף הספר מתגלה תמונה לפיה עברה היהודי של העיר ובכלל, ההיסטוריה של יהודי רוטרדם והולנד כולה, הוסתרה בעדינות מאחורי קירות נטושים בעיר. אינני מעריצה גדולה של אנדרטאות או שטיפת מוח של זיכרון, אבל אני כן חושבת שחשוב מאוד לשמר (או במקרה של רוטרדם וערים נוספות בהולנד ובאירופה כולה - לייצר) שיח על הכתם השחור של אירופה במאה שעברה ולא למען הלקאה עצמית על העבר, אלא בפשטות - למען שיח והסקת מסקנות לעתיד.
וזה הכי עצוב ומה שהותיר אותי עם התחושה העצובה בסוף - לראות כמה בקלות ההיסטוריה נזנחת , רק בשביל שתוכל לחזור על עצמה שוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
