יש לי חברה מאוד טובה, מגיל 15 אנחנו יחד, כמו אחות נוספת.
עברנו כל כך הרבה ביחד כל אחת בחייה וגם בקשר שלנו: עליות-ירידות, כאבים-שמחות, כעס-השלמה.
באיזשהו שלב קיבלנו החלטה משותפת שבגיל 40 נטוס לפריז נעלה למגדל אייפל ונקפוץ. שיקפצו לנו כולם אנחנו משאירות הכל מאחור.
מי בכלל רוצה להתמודד עם בעיות של גדולים? עם זיקנה, עם אכזבה, עם לבבות שבורים וארנקים ריקים?
מאז אותה החלטה החיים התגלגלו להם, התהפכו איזה פעם או פעמיים, עלינו-לידינו-מאחורינו, איפ איזו התשה.
האם באמת נעשה את זה? יש עוד זמן...
בינתיים זה הפך לבדיחה/הלצה שכזו ומדי פעם נזכרות בחצי חיוך מריר ברעיון שפעם נראה כל כך הגיוני והאנוכיות שבו הייתה מתוקה להפליא.
צירוף המילים 'לפני שאמות' בדרך כלל מתאר איזו התייחסות לתקופת זמן שיש בה בעצם... זמן...
לפני שאמות אני חייבת לבקר בארץ הזו/ חייבת לאכול את זה/ רוצה להיות מסוגלת לומר כל מה שעולה על דעתי.
ולפעמים צירוף המילים הזה מתאר את חוסר הזמן וחייבים להספיק כל-כך הרבה דברים בפרק זמן כל-כך קצר.
'לפני שאמות' נח אצלי על המדף כבר כמה שנים וכל פעם שניגשתי לספרייה לבחור ספר שאקרא עכשיו,
תמיד פסחתי עליו ובלב הבטחתי לו שאחזור אליו כשיהיה לי זמן/ כוח/ או פשוט יכולת הכלה.
כשסוף סוף התחלתי לקרוא הבנתי שאני יוצאת למסע ואני צריכה המון יכולת הכלה, וואו כמה היה קשה, הרגשתי שהמילים עוטפות את לבי ומוחצות אותו.
המסע היה עצוב ומרגש ופתאום מצחיק ויותר מהכל הוא היה אמיתי והעביר תחושה של כנות טהורה, כמה כאב! חדר את כל העצמות שלי ופגע ישר בנשמתי (שעוד לא התאוששה מ"הדרך/ קורמאק מקארת'י").
ג'ני דאונהם לא ייפתה את התמונה, גסיסה היא עסק מכוער, כל-כך הרבה כעס והתחשבנות וזה מסריח וקשה, יש הרבה עצבים והתפרצויות ולא תמיד מתחשבים לפעמים גם על הגוסס כועסים ולעיתים אין את המסוגלות להכיל אותו ולהבין אותו, אלה החיים.
כשאנחנו קוראים ספר לפעמים אנחנו רוצים לראות תמונה אמתית, זה הצורך המציצני שלנו שטבוע בכל אחד מאתנו וזה בסדר, באמת אין טעם להתכחש לזה- זה טבעי.

ספר למי שיש לו כח לבכות ולצחוק ולאהוב את החיים האלה, כי למה לא, ואם יש לו אותם, אז בואו נחייה אותם במלוא הכנות והעוצמה. ונקרא ספרים יפים, ונדמע גם לפעמים, ונשתמש בכל הפונקציות שהגוף מאפשר לנו, כולל דמעות מתגלגלות על הלחי מקטעים כנים כאלה, כתובים בספר, על ילדה עם עור מקומט וכחולים בכל מיני מקומות מכל מיני טיפולים, ורצונות פשוטים ורצונות גדולים וחלומות, ורשימה שהיא רוצה וחייבת להגשים ולעשות, וחלק היא תספיק וחלק פחות. אבל החיים האלה, כל זמן שיש אותם, בואו ננשום אותם. ונכאב גם כשכואב, ונאסוף מילים. והסוף, אוי הסוף, חווית בפרידה בסוף הספר מטלטלת וכואבת, מודעת ולא מודעת, ומעצימה את הספר כולו. לחיות, ויותר וכאן, ועכשיו. ולהודות לאלוהים על הטוב שזה ועל הבריאות הזו והכח ומשפחה והסביבה ולרצות להספיק עוד. ולעשות. ולהיות.

וואו, ספר על נערה חולת סרטן שלא מדברת כמו פילוסוף בן חמישים, זה שינוי מרענן!

זה מסוג הספרים שלא הייתי מצפה לקבל ליום ההולדת, ובכל זאת, כמה ימים לאחר שחגגתי 13, הספר הזה הגיע בדואר.
וניסיתי לקרוא אותו, באמת שכן. אבל זה היה כבר בחופשת הקיץ והייתי טרודה בדברים אחרים מכדי להקדיש לספר מחשבה. מאז כבר הספיקה להתחיל שנת לימודים נוספת, ואני הספקתי לקרוא שלושה ספרים נוספים עד שפניתי שוב לספר הזה.

טסה, נערה סופנית שבניגוד להייזל גרייס, לא עומדת להתאהב בנער יפה תואר בעל רגל אחת שידקלם בשבילה את נאומי האהבה הנצחית שלו. למען האמת, היא בעיקר עומדת למות.
אבל לפני זה?
סקס. עוד הערב.

אז היא והחברה הכי טובה שלה, זואי, יוצאות למועדון ומתחילות בציד הגברים. וכן, טסה עושה סקס, עוד באותו הערב. ובסך הכל זה די מאכזב וגורם לכל ההייפ שיש סביב יחסי מין להיות לא מוצדק.

אבל זה לא נגמר כאן. היא מתחילה לעשות רשימה, רשימה של כל הדברים שהיא רוצה - לא, צריכה - לעשות לפני המוות.
לנסות סמים (ולא מהסוג של משככי הכאבים שמעמיסים עליה בכל מקרה), להגיד "כן" לכל דבר למשך יום אחד, לעבור על החוק, לטייל בחו"ל, וזה ממשיך.
טסה מרשה לעצמה להתהלך בעולם הזה כאדם שכבר מת, ורק נמצא שם כדי להעיף מבט שני. היא מטושטשת וגסת רוח ודי מדכאת, רוב הזמן.
אבל היא נאחזת בזואי, ובשכן שלה - אדם, ובאחיה הקטן קאל, ובאביה שתמיד היה שם ואפילו באימה, שעזבה אותה לפני שנים אבל חזרה.

זואי, דרך אגב, היא סטונדטית בקולג' וכנראה הבחורה היחידה שעוד מוכנה לבלות עם טסה, בהתחשב בעובדה שהיא גוססת. למען האמת, היא נוטה להתנהג כמו כלבה רוב הזמן. אבל היא חברה טובה.

ואדם, שאני אוהבת כל כך, שאוהב את טסה כל כך, ודואג לה ולאמא שלו יותר משהוא דואג לעצמו, ויודע להצביע על השמיים ולמנות בשם כל הכוכבים שהוא רואה. אדם, הנער מהבית הסמוך, עם האופנוע ופטריות ההזיה והאכפתיות שלו.

קאל הוא ממזר קטן וחייכני, עם זיקה ורצון להיות קוסם. והוא תמיד מצליח להיות איש שיחה ראוי בשביל טסה.

זה ספר מדכא וסופני, ואני מניחה שבסופו של דבר טוב שלא קראתי אותו ביום ההולדת שלי. אבל זה ספר טוב, בסך הכל.
ונכון שאין כאן בני נוער מאוהבים מכאן ועד סוף העולם, שמדברים על אינסופים שגדולים אחד מן השני ושנכתבו בעיקר כדי שיצטטו אותם בני נוער אחרים, אבל בכל זאת מצאתי כמה קטעים שראויים לציון.

"לפעמים אנשים חושבים שאם אתה חולה אתה נעשה אמיץ ונועז, אבל זה לא נכון בכלל. רוב הזמן אני מרגישה כאילו איזה פסיכופת עוקב אחרי ועומד לירות בי כל רגע."
----
"מה את רוצה, טסה?"
"לעבור על החוק."
"מה?"
"זה הדבר הרביעי ברשימה שלי."
"ואיך את מתכוונת לעשות את זה?"
"חשבתי לרצוח את ראש הממשלה. די מתחשק לי להתחיל מהפכה."
---
"היי, תשמעו," אני אומרת, "למרות שזה ממש מרתק, אנחנו צריכות ללכת עכשיו. אני צריכה לקחת את ההזמנות להלוויה שלי."
זה סותם להן את הפה. פיונה נראית המומה. "באמת?"
"כן." אני אוחזת בזרועה של זואי. "חבל שלא אוכל להיות שם בעצמי - אני אוהבת מסיבות. תסמסו לי אם יש לכן רעיון לאיזה שיר הספד מוצלח!"
---
"מאיפה אתה יודע את כל זה?"
הוא מושך בכתפיו. "מהאינטרנט."
---
הים גורם לי סחרחורת - כנראה שזה קשור לתנועה הבלתי פוסקת שלו ולעובדה שאף אחד לא יוכל לעצור אותו אפילו אם נורא ישתדל.
---
"אולי התופעה הזו מתרחשת רק בסתיו," אומרת זואי. "ואולי זה בגלל הזיהום בים. כל העולם המטורף שלנו גווע. את צריכה להרגיש בת-מזל שאת מסתלקת מכאן."
---
אני קולטת שהחיים עשויים מסדרה של רגעים שכל אחד מהם הוא מסע אל הקץ.
---
"את יודעת כמה זה נורא שאת נעלמת ולא אומרת לאף אחד איפה את?" אומרת אמא.
אני צוחקת, בגלל שהיא בעצמה מומחית ההיעלמויות הגדולה ביותר בכל הזמנים.
---
לפני שישה לילות אמא שלו עמדה על מדרגות הכניסה ובכתה. היא אמרה שהזיקוקים מפחידים אותה. היא שאלה למה הוא משאיר אותה לבד בזמן שהעולם בחוץ נחרב.
---
"אני רוצה שתפסיק, אבא."
"שאפסיק מה?"
"שתפסיק להעמיד פנים שאני אבריא."
---
זה בסדר, טסה, את יכולה ללכת. אנחנו אוהבים אותך. את יכולה ללכת עכשיו."
"למה אתה אומר את זה?"
"אולי היא זקוקה לאישור שלנו שהיא יכולה למות, קאל."
"אני לא רוצה שהיא תמות. אני לא מאשר לה."

מזמן לא קראתי ספר נהדר שכזה!קראתי את הספר ביומיים ובאמת ממש נהנתי ממנו!ספר סוחף ורגיש!מדובר על בחורה בשם טסה בת 16 היא חולה בסרטן ויודעת שנשארו לה חודשים ספורים לחיות,היא עורכת רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק לעשות לפני מותה!ספר מדהים ממליצה מאוד לקרוא!!!

ואו, איזה ספר מהמם! אני עדין בשוק ממנו. נראה לי שבחיים לא קראתי ספר כל כך עצוב, שגרם לי גם לבכות בסופו של דבר. טסה היא בחורה מדהימה לדעתי, למרות שהיא חולה בסרטן והסרטן משמיד והורס את גופה מבפנים, היא בכל זאת מנסה לא לאבד תקווה ולהנות מאותם הימים הספורים שנשאר לה לחיות בעולם הזה. אהבתי את הרשימה של טסה, אבל לא את כל המשימות כמובן. אהבתי את זה שטסה רצתה שהוריה ישלימו, ורשמה זאת במשימה 7 במקום הטיול בעולם. אבל הכי אהבתי את משימה 8, שהיתה אהבה. טסה רצתה בסך הכל להרגיש אהובה, חשובה ויקרה למישהו, כמו כל נערה או אישה אחרת בעולם. כל כך שמחתי בשביל טסה כאשר היא פגשה את אדם והם התאהבו, והייתי מאושרת שאדם המשיך לאהוב אותה עד השניה האחרונה של חייה ותמך בה בהכל. בנוסף הזדהתי מאוד עם מחשבותיה של טסה, על כך שהיא תתגעגע לשלג, לעלים, לים ולכל הדברים הקטנים בעולם, שנראים לנו שוליים מפני שאנחנו יכולים לחיות ולראות את כל זה בכל יום ויום שעובר, ולכן אנו לא מעניקים להם חשיבות רבה, כמו טסה.
הספר הזה שינה את נקודת המבט שלי על העולם, ונכנס לי עמוק לתוך הלב.
אני מאוד ממליצה על הספר הזה לכל מי שלא קרא אותו.

יו איזה ספר עצוב , שובר את הלב.
תנסו לדמיין חלילה שאתים חולים במחלה סופנית,ונשאר לכם
כמה חודשים לחיות מה הייתם עושים בתקופה הזואת.
טסה ילדה בת 16 לא נישאר לה זמן רב לחיות.
טסה מכינה לעצמה רשימה מה היא רוצה לעשות לפני מותה,וכמעט מצליחה לעשות הכל ולהתנסות בסמים,להשתולל ברכב של אביה וכל מה
שנערות אחרות מתנסות בנערותם,אבל לה יש זמן מוגבל.
הסוף היה כל כך קשה,קראתי והיה לי דמעות בעיניים.
קיבלתי את הספר במתנה מנדיה חברתי מהסמניה,לכן אני מנצלת את ההזדמנות להגיד לך תודה נדיה על המתנה.

מטרות של סופר כשהוא בא לכתוב ספר על נער/ נערה חולה סרטן:
1) לעורר מודעות
2) מקרה זה או אחר שאירע לו או לקרוב אליו, לעורר הזדהות
3) לרגש
4) יותר קל (בדרך כלל) לכתוב ספר על מישהו במצב של חולה אנוש מאשר ספר עלילתי. סך הכל צריך לכתוב שם כמה שהוא יתגעגע להורים שלו וכמה עצב המוות שלו גורר וכולנו נתחיל לבכות (אני לא באה בקטע של זלזול, מבחינה רגשית זה יותר קשה)
ובגדול, בכלל אין לי בעיה עם זה. ובעיקר בעקבות אירוע משמעותי שקרה לי לפני כמה חודשים וגם באופן כללי, אני בעד לעורר יותר מודעות, לרגש ולעורר הזדהות. ולכן אין לי שום בעיה שסופרים כותבים על חולי סרטן כל עוד הם לא נגררים לקיטש מוחלט.

ג'ני דאונהם מספרת לנו מגוף ראשון על נערה בגיל ההתבגרות, בת 16, בשם טסה, חולת סרטן במצב סופני. היא עומדת לפני החודשים האחרונים בחייה ומודעת לזה. היא מכינה רשימה שמתחילה מעשרה דברים שהיא רוצה לעשות לפני שהיא תמות והולכת ומתארכת במהלך הספר, והראשון בניהם, הוא לא למות בתולה. אנחנו מלווים את טסה בכל רגע מהחודשים האחרונים בחייה בהם היא מנסה להגשים את הרשימה לקראת הסוף הידוע מראש.

הרעיון כשלעצמו הוא טוב. הוא מעניין, חזק ועוצמתי. אבל דאונהם פורשת את הסיפור דרך כתיבה כל כך שטחית, סיפור שמלא ביותר מידי קיטש (גם לנוכח הנסיבות) ומעט בלתי אמין שאפשר להרגיש בזיוף לאורך כל אורכו. התחושה שעוברת היא מאולצת, שהסופרת התחילה וכל כך מיהרה לגמור את הסיפור שהיא פשוט רצה, העלילה שטחית וחסרת הבעה מלבד הקלישאות הרגילות. היא לא באמת נכנסת אליך, היא לא עמוקה, היא לא חודרת מספיק, בנאלית וחוזרת על עצמה.

ולמה בכל זאת אפשר?
הספר, למרות הכל, קריא. השפה קלילה ועוברת. העלילה לא מסובכת מידי וקל לעקוב אחריה. יהיה קל להרבה אנשים להתחבר, כי זה בכל זאת זה ספר על חולה סרטן צעירה שקל להתרגש ממנו. כי בכל זאת מדובר בגיבורה צעירה שעומדת למות בגיל כל כך מוקדם וזה לא צודק.
וגם: הספר עורר בי שאלה. למה עכשיו ולא קודם?
כל הדברים שטסה כתבה ברשימה שלה הם בגדר האפשרי. אז למה היא לא ניסתה להשיג אותם יותר מוקדם, עוד כשלא חלתה או לפחות שהמחלה שלה לא עמדה על מצב סופני כל כך? למה רק ברגעים האחרונים?
והחלטתי שזה המסר שאני לוקחת מהספר: לא לחכות לרגע האחרון. להגשים את החלומות שלי עכשיו, או לפחות לנסות (גם אם זאת קלישאה) ולא לחכות שיהיה מאוחר מידי.

*

בסך הכל, לא חובה. ממש לא. פגשתי בספרים טובים יותר וטובים פחות. אם אתם רוצים ספר על סרטן, תקחו ספר אחר. מבחינתי לפחות, יכלו לכתוב את הסיפור הזה טוב הרבה יותר.

אני לא מאלו שלא מסיימים ספרים, אבל אני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לרצות. אבל סיימתי בכל זאת, אז מגיע לי על זה צל"ש או משהו בסגנון.

אני לא הולכת להסביר מה קרה בספר, אני אקצר את זה ככה - התקציר הוא כזה שגורם לך לרצות לקרוא את הספר והספר גורם לך להתחרט על כל רגע.

אוקיי, בוא נדבר על מה היה טוב בספר. הוא היה קליל. למה זה לא טוב? כי הספר הזה היה על סרטן. והוא היה קישטי ומאולץ. זה כאילו, אני כל כך מאלו שמתרגשים מסוג הספרים האלו, אבל הספר הזה היה פשוט... פתטי.

אני לא יכולה להצביע על משפט שגרם לי לחשוב פעם נוספת על הקריאה של הספר, אבל מתישהו הגעתי למצב שפשוט... רציתי לגמור עם זה.

זה הרגיש לי כאילו אני היחידה שחושבת שהספר הזה בזבז לי את הזמן, זה הרגיש לי כמו חיקוי עלוב לאשמת הכוכבים. אהבתי את זה שהיא לא הייתה פילוסופית במשך כל הספר, היא הייתה מציאותית בכל הקטע של, "יש לי סרטן, אני הולכת למות, פאק אוף." זה היה גם מובן, והקטע של הרשימה היה די מגניב, הוא הזכיר לי ספר חמוד שקראתי פעם. אבל כשקראתי את הספר לא הרגשתי כאילו אני מרחמת עליה, הרגשתי כאילו אני נמצאת במין תצפית מעליה ומנסה להבין מתי היא תתבגר.

הקטע הוא שהיא לא, זה דפוק להיות חולה בסרטן; אבל הקטע הוא שהיא פשוט גרמה לזה להרגיש כאילו זה מין שפעת או הצטננות, משהו קטן כזה שיעבור. היא מושפעת מזואי, היא כאילו יודעת מה היא רוצה אבל משנה את דעתה כל רגע. היא כועסת על זואי, היא אוהבת אותה. אדם פגע בה, אבל היא ממש מחבבת אותו. כאילו, יש דברים מובנים שכן נראו לי הגיוניים, אבל רוב הספר היה נראה לי כאילו הסופרת לקחה את הדמות והייתה כזה, "מממ... אין לי מושג מה אני רוצה שהיא תעשה אז אני פשוט אזרום עם זה."

והיו פרטים שלמים שלא הבנתי שרק אחרי מלא זמן הבנתי אותם, כמו הגיל של קאל או המראה החיצוני שלה, שלגביו אני עדיין לא בטוחה. זה היה מין ספר כזה עם מלא רמזים מוסתרים שהייתי אמורה לחבר בשביל לקבל את המסקנה הסופית.

אין לי מושג אפילו איך לסכם ספר כזה חוץ מהתסכול שהרגשתי לאורך הזמן שקראתי אותו. אני פשוט אמליץ לכם להימנע ממנו.

הספר הזה הוא אמיתי מאוד, עם סיפור שקשה להאמין שיכול לקרות. הוא מספר על נערה שלא חולמת ללמוד בקולג' או להתחתן או ללדת ילדים- אלא להיות בחיים עד יום הולדתה. נערה שמבינה שהדבר היחיד שנותר לה לעשות- עכשיו כששלחו אותה הביתה למות- הוא לחיות.

עכשיו- מהאנשים שקוראים את הביקורת הזאת, כמה מכם עושים באמת את מה שהם רוצים? אולי יש לאחת מכם חלום ללמוד ציור. או למישהו אחר מכם לקפוץ בנג'י. אבל הרוב לא יעשו את זה. למה? כי זה ילדותי. כי זה יקר. כי מה אחרים יחשבו על זה. כי אין זמן לזה. תירוצים, תירוצים, תירוצים.

לטסה סקוט אין תירוצים. כמו שהיא יודעת, אי אפשר להעניש מישהי גוססת. ואין לה זמן לחשוב מה אחרים חושבים עליה או איך זה ישפיע על העתיד- כי העתיד כבר ידוע לה. ולכן היא מכינה רשימה- כותבת אותה על הקירות, מספרת עליה לחברתה ולהוריה וברדיו ולכל מי רק מוכן לשמוע- רשימה שבה עשרת הדברים שהיא חייבת- אבל חייבת! לעשות לפני שהיא מתה. סקס. סמים. לעבור על החוק. להגיד "כן" לכל דבר למשך יום אחד.

אבל ככל שהיא מספיקה לעשות יותר ויותר דברים, כך מתחוור לה כמה עוד דברים יש לעשות, אפילו הפשוטים ביותר. לשתות תה. להביט בציפורים. לשמוע מוזיקה.

טסה סקוט vs הזמן.

הספר הזה גורם לי לרצות לחיות. להביט בשמיים ולחייך וליהנות מהדברים הכי פשוטים בחיים. הוא גרם לי לשים לב לכל היופי שיש בעולם הזה, ולרצות עוד ועוד ממנו.

אממה. הספר הזה לא מושלם. קודם כל, הוא כתוב בשפה נמוכה ובפונט של ספרי ילדים, לא נוער.
דבר שני, הספר הזה גס מדי לטעמי בשביל ספר נוער. למרות שיודעים למה נכנסים (בכל זאת כתוב שהיא תעשה סקס על הכריכה האחורית), הייתי מאושרת יותר אם הסופרת הייתה חוסכת מאיתנו כמה קטעים.

מלבד זאת, זהו ספר טוב. לא ספר מופת, אך בהחלט מעורר מחשבה עם עלילה טובה וכתיבה זורמת.

אז מה לקחתי מהספר הזה?
לחיות, בלי קשר למתי אמות.
להתפעל מהחיים ומהדברים הקטנים.
לאהוב בלי גבול.
ולא לדפוק חשבון לאף אחד.