כשהמלצתי פעם לחברה על איזה ספר, שהוא "נורא ישראלי, על משפחת אחת ביישוב כמו שלנו, שמתמודדת עם אבדן, וקל להזדהות כי זה כל כך כאן ועכשיו" היא ענתה שבשביל להתמודד עם אובדן, וכאן ועכשיו יש לה את החיים, היא לא צריכה ספר בשביל זה. עם ספר היא רוצה לעוף למקומות אחרים, לחוויות שהמציאות שלה לא נוגעת בהן.
לכן, אם אתן מהאסכולה שלה אז הספר הזה לא בשבילכן.
אבל אם אתן רוצות להיפגש עם מציאות ישראלית, שיכולה להתרחש אצלכן בבניין, אצל מכרים רחוקים, או מישהו שהכרתן פעם, אתן מוזמנות לספר הבא של יעל טבת קלגסבלד בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן"
כתוב עליו מאחור שזהו ספר שאי אפשר להניחו מהיד, ובמקרה שלי זה די נכון.
מאוד הזדהיתי עם הגיבורה מיקי מילוא.
הבעל שלה היה קצין בגולני שפרש מהצבא והפך לאיש עסקים, ובשתי הקריירות נעדר מהבית המון. היא למדה להיות עצמאית ולהסתגל לחיים האלה, ואף להנות מהם תוך גדול שני בניהם, שהבכור כרגע בקורס קצינים, והשני לומד לבחינות הבגרות עם חבריו.
ועל הפרק הראשון (כך שאני לא עושה פה ספוילר) הבן שלה מתקשר שתבוא בדחיפות הביתה, כי הוא ירה למוות בחברו הטוב. עכשיו מתחילה הסחרחרת להסתובב בלי לעצור.
איך הגיע לנשק? למה ירה? מי השאיר את האקדח טעון? איך מתפתחת מערכת היחסים שלה עם בעלה? עם החברות שלה מהמושב? מה עושים עם התקשורת?
הסיפור אמין בעיני. הרגשות אותנטיים. התיאורים של טבת-קלגסבלד קולעים לתחושות שלי, למשל על הרצון להיות תמיד נחמדה, על הקנאה לנשים האלה שאומנות הפלרטוט נשפכת מהן בקלות ובחן. על התסכול מול הגברים השותקים האלה שהעבודה שלהם תמיד נורא חשובה, על הרצון לגונן על הילדים גם כשהם כבר ממש גברים צעירים. ועל עוד המון צורות של חיים במדינת ישראל הקטנה והמעורערת שלנו.
זה לא ספר גדול מהחיים. זה ספר על החיים עצמם. מאוד אנושי ונגע לליבי.
כשקראתי את שם הספר "נמר מעופף" ואת התיאורים על הבעל-אי-צבא-לשעבר, מייד חשבתי על הבדיחה ההיא שהבעל אומר שהוא בבית כמו נמר - בשקט ועל ארבע. רק בספר גיליתי שנמר זו החיה שעל הסמל של סיירת גולני. אם תרצו לדעת למה דווקא נמר, תצטרכו לקרוא את הספר. או לשאול אותי :)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
