****


מי שבעד אלימות, שיקום.

מה זה, אף אחד? אף אחד לא בעד אלימות? בשום מצב? שום מצב? ואם מישהו יעשה משהו למשפחה שלך? ואם ייכנס פורץ הביתה? ואם אשתך תרביץ לשכנה כי היא שוב שפכה את הזבל על יד הדלת שלכם וקיללה את הילדים? הופה, אנשים כבר מתחילים לזוז על הכיסאות שלהם באי נוחות.

אני משתדל להיות אבא טוב. ולתת דוגמה אישית. וכשמישהו חותך אותי בכביש, לא לקלל את האימ-אימא שלו, אלא רק קצת, להתעצבן, אבל להיות בשליטה. לשבח התנהגות טובה, ולגנות אלימות. אני יודע שהם מביטים בי כרגע, בעיניהם התמימות יודעות הכול, ורואים. הם רואים אותי לא מקלל. ורואים גם את הסדקים, את אלה שתחתם מבצבץ המבוגר האלים שהוא אבא שלהם. ואני מחייך אליהם, ומשתדל לשמור על חזות שלווה. למרות האימ-אימא של החרא המנוול הזה.

כן, כל אלה דברים פשוטים. אבל מה זה השטויות האלה "משתדל"? הרי ברגע שההשתדלות הזאת תפגוש במבחן אמיתי, רוב הסיכויים שהמסכה הדקה של האיש התרבותי והלא-אלים תנשור מעל פניי ויתגלה...

כן, מה יתגלה? האמת היא שאני לא יודע. אולי לא הועמדתי במבחן אמיתי. אולי יצר האלימות הכבושה שאני חש כמו צל קפוא בתוכי כשאני נתקל ברשעות או חוסר התחשבות משמעותית, אולי הוא תמיד יישאר כלוא. אולי כי אף פעם לא יהיה מבחן "אמיתי". כי הקו האדום, כמו זה עם איראן, יזוז ויזוז ויזוז אחורה ועוד קצת ועוד, כי בסופו של דבר, אלימות מפחידה אותי, בין השאר כי ככה חונכתי וגם, אולי, כי אני פשוט פוחד להפסיד. ולחטוף מכות. כי אני צריך ללכת לעבודה, ואני לא יכול לעשות את זה עם ידיים שבורות.

אבל אם מישהו, נגיד, יכה את הילד שלי? או יאיים לפגוע בו? האם אז אוכל להתגבר על מסורת-אי-האלימות ולעשות מעשה? מהו הקו האדום האמיתי שיגרום לי לראות אדום ולעזאזל התוצאות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. אין ספק שיש קו כזה.

אבל בואו, במטותא, נעזוב אותי לרגע. כי הספר הזה מדבר, בפשטות, על משהו מעט שונה והוא, כמה רחוק אדם מוכן ללכת כדי להגן על ילדיו, גם אם עשו "משהו לא בסדר". אם הילדה שלי דרכה על מישהו בטעות, מייד אני מזדעק ואומר לה לבקש סליחה. ואם הבן שלי הכה ילד אחר בגן... תנו לי לחשוב.. אני די בטוח שאני שואל אותו מדוע. למה הוא עשה את זה. "הוא אמר לך משהו? הוא הרגיז אותך? מה? הוא הרביץ לך ורק החזרת?" ומייד זה כבר יותר טוב. יש הצדקה. ברוך השם. זאת לא אלימות סתמית. בואו לא ניסחף כאן.

ואם בעוד עשר שנים הוא יעשה משהו נורא עוד יותר? מה יגבר על מה - הצורך שלי להגן עליו בכל מחיר, וההצדקה האוטומטית שלו כי לא יכול להיות שהוא עשה את זה סתם ככה? או העובדה שאני משייך את עצמי לצד הטוב, הנכון, הלא-אלים, שומר החוק, בכל מחיר?

לא יודע.

אני משתדל לתת דוגמה אישית.


****




נ.ב. בפעם אחרת אפשר לדבר על הרמן קוך, ומה הוא עושה ועל מה הוא כותב. הוא סופר מבריק שניחן בתובנות מפחידות בעוצמתן וברזולוציה שלהן. ב"ארוחת הערב" הוא עושה את זה לא רע. ב"בית קיץ עם בריכה" זה כבר ממש טוב. הספרים האלה מעט שונים זה מזה, כאן מדובר ברופא משפחה, איש משפחה למופת, וכאן במורה מובטל.. אבל שניהם הם כמעט אותו אדם. ושניהם מגלים בצורה זו או אחרת מה מסתתר מתחת לשלווה האינרטית של חיי המשפחה המאופקים והמאושרים לכאורה באירופה העכשווית. "בית קיץ.." עושה זאת בצורה יעילה ומדוייקת יותר. אבל שניהם מפחידים, ושניהם לחלוטין שווים קריאה.

תחושת דגדוג יכולה להיות נעימה כאשר אצבע ענוגה מרפרפת על גופך, נוגעת-לא נוגעת. תחושת דגדוג יכולה גם להיות בלתי נסבלת לחלוטין כאשר הגורם המרפרף על גופך הוא, למשל, זבוב טורדני.

יותר מכל, יצירת המופת הזו מתעתעת. דמותו של פאול, כפי שהיא הצטיירה לנגד עיני בתחילה, דגדגה אותי במובן האצבע המרפרפת - אדם חכם, סרקסטי, חריף וחד הבחנה שמיטיב להסיר את המסכות מהחברה הצבועה בה הוא חי עם שלל אמירות שאינן פוליטיקלי קורקט. "יש משקפי מעצבים כאלה, משקפיים שלא מוסיפים כלום לאישיות של מי שמרכיב אותם. להפך, הם ממקדים את תשומת הלב בעצמם. אני משקפיים, הם צועקים, ושלא תעז לשכוח את זה!" וגם – "הכי גרועים הם אלה שמספרים את כל הסרט. בהתחלה אתה עוד מגלה התעניינות מזויפת מתוך נימוס, אבל עד מהרה אתה מפהק בגלוי, בוהה בתקרה ומתנועע בכיסאך. אבל זה לא עוזר. הם מכורים לעצמם ולזיבולי המוח שלהם על סרטים." אך בצורה מתוחכמת ומתעתעת הדגדוג הנעים של פאול הופך להיות צורם, מעיק, מטריד, כמו תחושת מגעם של עשרות זבובים שנחתו על כל חלקה חשופה בגופי, ודגדוגם מעביר בי תחושות של צמרמורת וחלחלה. פאול מיטיב להסיר את המסכה מעל פניה של החברה בה הוא חי, אך האם ייתכן שבאותו הזמן הוא ובני משפחתו עוטים על פניהם את המסכות המפלצתיות ביותר? "לא הייתי חייב להסתפק באגרוף אחד. יכולתי לפרק את הפרצוף הסתמי שלו לגורמים, אבל הייתי מקבל לכל היותר פרצוף סתמי אחר. יכולתי להכות אותו למוות, בידיי. זאת תהיה עבודה מלוכלכת, אבל לא מגעילה יותר מניקוי חיית בר שצדת."

הרבה מאוד משמעויות ורבדים טמונים בספר הזה. זו הבולטת ביותר לעין נוגעת לסוגיית ההורות. עד לאיזו נקודת שפל ושפלות מוסרית יכולים להגיע הורים כדי להגן על ילדיהם? שמא הילדים אינם אלא בבואה מעוותת, מוקצנת ומוחצנת של הוריהם? ומה טיבה של ההורות עצמה? איזו דוגמה בדיוק נותנים ההורים לילדיהם? מה נקלט במוחו של ילד בן שמונה שאחרי שהוא בועט בכדור לתוך שמשה של חנות אופניים, הוא חוזה באביו משתמש כלפי מוכר האופניים במילים כמו "חתיכת חרא" ו- "שמשה מזוינת" ואף עומד להכותו עם משאבת אופניים אימתנית?

עניין נוסף שבא לידי ביטוי בספר נוגע לסוגיית מחלות הנפש. פאול אובחן כסובל ממחלת נפש לאחר שנשלח לפסיכיאטר על ידי מעסיקו בעבודתו כמורה. הדיאגנוזה הרפואית די מעומעמת, אך אנו יודעים שפאול נזקק לתרופות פסיכיאטריות, שהוא לא לוקח אותן, שהמחלה עוברת בתורשה ושפאול הסתיר מהפסיכיאטר את העובדה שיש לו ילד. האם החברה מסוגלת להתמודד עם חולי נפש מסוגו של פאול - מתוחכמים, חכמים, שחזותם החיצונית אינה מעידה על הלבה של האלימות הרותחת שעתידה לפרוץ מקרבם? ההתייחסות לעניין מחלות הנפש מופיע כאן, לדעתי, גם בהיבט אחר, והוא מידת ההשפעה של התורשה לעומת הסביבה כמעצבי דמותו של הילד. בן אחיו המאומץ של פאול הוא היחיד שלא משתתף במעשה הזוועה של שני הבנים הביולוגיים, של פאול ושל אחיו. אבל גם כאן בולטת יכולת התעתוע הווירטואוזית של קוך. רגע לפני ששחררתי אנחת רווחה על מוסריותו, כביכול, של הבן, דווקא זה המאומץ, מנחית קוך בפניי סנוקרת חזקה במיוחד.

בספר נמצא התייחסות לחברה המערבית השבעה, הנהנתנית, המפונקת. זה מתחיל באופן משעשע, כמו התיאור של מסעדות הפאר המנופחות מרוב חשיבות עצמית – "הדבר העיקרי שבלט בצלחת היה השטח הריק העצום שבה. אני יודע שבמסעדות הטובות מציבים את האיכות מעל הכמות, אבל יש שטח ריק ויש שטח ריק. כאן לקחו את החלק בצלחת ששום אוכל לא היה מונח עליו, עד הקצה." אך הדבר מקבל ממד אפל כשמסתבר שמתחת לחזותה מדושנת העונג של החברה השבעה מבעבע יצר אלימות הרסני שרק ממתין להזדמנות לצאת ולפרוץ החוצה. אם פאול זכאי אולי להנחה מסוימת על פרצי האלימות בשל מחלת הנפש שמקננת בו, הרי שאשתו אינה נהנית מן הפריבילגיה הזו. קלייר שמחה שפאול הפסיק לנטול את תרופותיו, מעלימה עין מהתנהגותו ובשלב מאוחר יותר מודה בפניו שהיא מעדיפה את "הבעל הישן שלה". כמה מזוויע. זאת ועוד, ביטויי האלימות שלה עצמה מחושבים היטב והם פועל יוצא של צורת חשיבה קרה, מושכלת ומתוכננת לפרטי פרטים.

גולת הכותרת בארוחת הערב הזו היא לא המטעמים המוגשים בה, אלא דווקא הסכו"ם שבו משתמש השף קוך. המזלג ננעץ עמוק בבשרו של הקורא, והסכין חותכת בו ללא רחם. התחושה שחשתי בתחילת קריאת הספר, תחושת ערסול נעימה, התחלפה לאיטה בתחושת טלטול פיזי וטלטלה נפשית, עד שבסופו של דבר קוך הטיח אותי על הרצפה, מעורפל חושים וחסר נשימה.

מזלי שהוא לא השתמש באיזה ג'ריקן של בנזין וגפרור.

'זשל"ב, ארוחת הערב שלך מוכנה. בוא לאכול!" אמי צועקת אליי מכיוון המטבח.
"שנייה, אמא" אני עונה לה מהחדר "אני רק מסיים את הפרק ובא"

אני שרוע על מיטתי, בידיי מוחזק הספר 'ארוחת הערב' של הרמן קוך.
אני שומע מכיוון המטבח את קרקוש המחבתות, הסירים והצלחות וגם את הסכו"ם שעובר מיד ליד. אני כבר יכול להריח את התבשילים הנפלאים שאחותי מכינה לנו, את הפוקצ'ה האיטלקית והריחנית, את ריח הדג המתחמם ואת הסלט הבריא והטרי.
וכן, אני כבר יכול לדמיין גם את שתי האחיות הגדולות שלי, את סבתא וסבא שבאו אלינו לארוחת השישי ואת אבא שלי (שאמנם הוא ואמי התגרשו והוא כבר לא גר יותר אתנו, אבל גם לו מותר לבוא להתארח אצלנו מדי פעם) יושבים ביחד סביב שולחן האוכל ולוקחים מכל הבא ליד, ורק אני יושב לי בחדר, לבד לגמרי בלי אף אחד, וקורא.
אני שומע גם, בין קרקוש הסירים והמחבתות, את אחותי שואלת את אמי: "נו, למה הוא לא בא לאכול?" ואז את אמי שמשיבה לה: "הוא קורא".
אני קורא. פשוט ככה. באמת שכל כך מתחשק לי פשוט לסגור כבר את הספר הזה, לצאת מהחדר ולהצטרף אליהם לארוחה. באמת. אבל הבעיה היא שאני פשוט לא יכול. אני לא יכול להפסיק לקרוא את הספר ה... אין לי מילים איך לתאר אותו. 'סוחף'? 'ממכר'? 'מוזר'? 'מיוחד'? 'מקורי'?
אולי כולם ביחד.
אני ממשיך לקרוא. רצוי לדעת שקצב הקריאה שלי מהיר ביותר. יש כאלו שמכנים אותי אפילו 'בולע מילים'. הם צודקים.
כמות הפרקים הנכבדת שיש בספר והאורך (או ליתר דיוק, הקוצר) המוגזם שלהם, רק גרמו לי להיות לא רק אחד שבולע מילים, אלא בנוסף גם אחד שבולע פרקים. כלומר, את הפרק ההוא שאמרתי לאמי שכשאסיים אותו אז אצטרף אליהם לארוחה, כבר מזמן סיימתי ומאז קראתי כבר עוד איזה 10 פרקים נוספים. כן, הפרקים שם די קצרים.
אמי כבר מזמן הפסיקה לבוא לחדרי ולבדוק מה המצב ומתי אני מסיים את אותו הפרק כדי שוכל להצטרף אליהם, והייתי אמור בטח להיות רגוע בגלל זה אבל בחיי שלא הייתי. אפילו רציתי שאמי תתפרץ מיד ועכשיו לחדר, תיקח ממני את הספר בכוח, תעיף אותי מהחדר ישר בחבטה רמה על אחד מן הכיסאות שמסביב לשולחן האוכל ותניח לפניי צלחת גדושה בכל טוב.
אבל זה לא קרה. ובזמן שאמי בילתה לה שם, במטבח, יחד עם קרובי משפחתי- אני שקעתי בתוך חדרי, אל תוך תפריט מרתק העשוי בעיקר מ: פוליטיקאי מוכר בציבור בשם סרג' לומן, אחיו המובטל- פאול לומן, אשתו של הפוליטיקאי- בבט ואשתו של אחיו של אותו פוליטיקאי- קלייר.
ארבעתם נפגשים ערב אחד במסעדה.
אזהרת ספויילרים- אחרי שאיש עם זרת (אל תשאלו, סיפור ארוך) שמתברר שהוא מנהל המסעדה מציג בפניהם את מגוון המאכלים שהמסעדה הזו יכולה להציע להם, אחרי שאחד מן הסועדים רוצה לעשות 'סלפי' עם סרג' (נו מה לעשות, הוא פוליטיקאי מאוד מפורסם...) ואחרי שפאול מגלה שהטלפון של בנו מישל נמצא בטעות עמוק בתוך כיסו ושבנו בדרך לשם כדי לקחת אותו ממנו (ושם נחשף בפניו של פאול לומן הרמז הראשון למעשה הנורא שעשה בנו שהרביץ יחד עם ריק, בנו של סרג' אחיו, לחסרת בית מסכנה מפני שהיא חסמה להם את הדרך לכספומט) -סוף ספויילרים הגיע סוף כל סוף הזמן לדבר על הילדים ועל ההשלכות של מעשיהם על הוריהם ועתידם (ואכן יש השלכות. קשות מאוד אפילו), ותוך כדי גם פאול לומן משתף אותנו בזכרונותיו, שחלק מהם נוצרו אפילו עוד מהימים שמישל, בנו, היה רק תינוק קטן. והזיכרונות שלו, מובילים בסוף, איכשהו, לפתרון ולהחלטה הסופית שמתקבלת על ידי הנפשות הפועלות.
מה שגרם לכך שלא יכולתי להניח את הספר הזה מהיד הוא, לפי מה שנראה לי, המקוריות הלא יודעת גבולות, ההומור המוזר והאקזוטי והידע המורחב של קוך על אוכל. וכן, גם השאלות העמוקות והמטרידות שקוך שואל אותנו, הקוראים, תוך כדי העלילה, שגרמו לי לחשוב לא פעם ולא פעמיים על עצמי בעוד משהו כמו 10 שנים עם ילד ומה אני אמור לעשות אם אני יודע שהילד שלי אחראי למעשה מזעזע שכלל לא האמנתי שהוא יכול לעשות, כמו שרואים בסיפור הזה.
(או לחלופין, מה אני אמור לעשות בעוד 10 שנים עם ילד, בכדי שירגיש טוב ושיינתן לו החינוך הטוב ביותר?)
כמו כן, הסיפור כתוב בצורה כל כך... כל כך ריאליסטית. ממש הצלחתי לחוש את קולות העצב והבכי, השמחה והצחוק וגם את קולות הויכוח הסוער שעלו מדי פעם משולחן הסועדים.
בקיצור, הספר אכן עשה את שלו. קראתי אותו במשך 3 שעות רצוף, מההתחלה ועד הסוף, כמעט ללא עצירות ורק בעמוד האחרון, כשנשארו לי כמה מילים ספורות לקרוא עד לסיום הנחשק, הופיע הרגע המעצבן הזה שאותו כולם מכנים בשם 'הקש ששבר את גב הגמל': פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, שמעתי קול מוזר בוקע מגופי, מעמקי בטני.
קרקור בבטן.

"זהו אמא, סיימתי את הפרק" אני נכנס סוף כל סוף ובשעה טובה למטבח "אפשר לאכול?"
"תגיד, הסתכלת במקרה על השעון?" אמי צועקת בהיסטריה ומוסיפה: "לא, לא, לא. אני מצטערת, אבל הזמן לארוחת הערב נגמר. אבא סבא וסבתא כבר הלכו מזמן , האחיות שלך ישנות וכבר נמצאות מזמן בשנת ה- REM, ואתה מבקש ממני עוד לאכול את ארוחת הערב שלך שהיית צריך לסיים כבר לפני שעתיים או אפילו יותר? בפעם הבאה תשקול טוב טוב מה אתה מעדיף: לאכול ארוחת ערב עם אמא ואבא וסבא וסבתא והאחיות שלך שדואגים לך ועושים הכל בשביל שתהיה מאושר ושיהיה לך מה לאכול , או לאכול ארוחת ערב עם סתם איזה פוליטיקאי מוזר ואשתו ואחיו של הפוליטיקאי ואשתו של האח שלא עושים בשבילך כלום מלבד לבלבל לך את השכל ולהדביק אותך למיטה עם ספר כמו איזה מטומטם?"

הממ...

הערב הזה היה אמור להיות שגרתי ונעים למדי. שני אחים ורעיותיהם הולכים למסעדה.
אבל הוא הכי רחוק מזה.
פאול לומן (המספר), האח הצעיר שהיה מעדיף את הפאב השכונתי הזול והמוכר לו, לרעייתו קלייר ובנם מישל עם צלעות החזיר הטעימות והבירה על פני המסעדה המפונפנת, כזו שמזמינים שולחן חודשים מראש ומשאירים סכום אסטרונומי שרבים לא יכולים להרשות. קיבינימט, רק התשר יכול להיות חמישים אירו. המסעדה לא נבחרה באקראי. אחיו הבכור סרג' הינו דמות מוכרת מאד בפוליטיקה ההולנדית ומגיע עם רעייתו בָּבֵּט למה שיהפוך את הסעודה היוקרתית לאירוע שונה לגמרי.
סרג' ובבט הינם הורים לריק, ואלרי ו-בּוֹ, ילד מאומץ מאפריקה.
המכשיר הסלולרי בכיסו של פאול מצלצל, לא הצליל המוכר. קודם היה בחדרו של בנו ובהיסח הדעת הכניס את המכשיר הדומה לשלו לכיסו. מה שיגלה בטלפון כשיצא מהמסעדה להפסקה קצרה והסקרנות תגבר ישנה הכל. הוא ייחשף לאמת קשה והסתרה. עולמו יעבור טלטלה רבתי.
המחבר לוקח את הקורא למסע יוצא דופן בין הערב המסעדה לעבר. לאט נחשפים רבדים עמוקים. מצבו הרפואי והנפשי של פאול שיכול לאבד שליטה ולהתפרץ באלימות. מדוע איבד את עבודתו כמורה להיסטוריה. ומעל הכל מה עוללו הבנים מישל וריק.
ודילמה קשה ומכרסמת- כמה ירחיקו הורים לכת להגן על בניהם. מה קודם- אחריותי כהורה ומעמדי מול אהבתי לבני ורצון לגונן בכל מחיר.
ובין המנות הפלצניות שמוגשות עם הצבעה מעצבנת בזרת, שיחה נבובה על סרטו החדש של וודי אלן ויופיה של סקרלט ג'והנסון, מנהל המסעדה שטוחן את המוח על אפריטיף הבית וחסה מסולסלת עם גבינה עולות סוגיות קשות ואמיתות מטרידות בין הארבעה.
המחבר אינו חוסך את שבט לשונו מהצביעות המערבית. בין אם אלה 'שקדי טלה שהושרו בשמן מסרדיניה ורוקט' שגודלן ביחס הפוך למחיר האבסורדי (לעזאזל, רוב הצלחת ריקה)....
מנהל המסעדה: 'זיתים יווניים דפוקים מפֶּלוֹפּוֹנסוס פקה-פקה- בולו-בולו...'
'זיתים דפוקים'? אמרתי.
'כן, דפוקים, במובן של...'
'אני יודע מה זה דפוקים' אמרתי בעוקצנות.
.. הנוהג המעצבן לעכב בכוונה את המנה העיקרית כדי שהסועדים ימשיכו ללגום יין שעולה פי שבעה ממחירו בחנות.
.. מנהלו האימבציל וחסר המעוף של בית הספר בו לומד בנו בן החמש עשרה המזמין אותו לשיחה לאחר עבודה שהגיש מישל
כולל התייחסות לענישה מחמירה לפושעים מסוכנים במיוחד. המנהל מוטרד מתוכן הדברים. בצדק או שלא, זה כבר שיפוט חברתי מוסרי וחוקי.
'היה שם ריח משונה...משהו שהזכיר יותר ריח של אשפה מופרדת- החלק שמגיע לפח של הפסולת האורגנית'. הריח, יש לציין, מגיע מהמנהל ('חתיכת האפס המסריחה מקומפוסט').
.. היחס לחסרי בית. רחמים בצד דחייה.
כתוב בפרקים לפי המנות- אפריטיף, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח, דיז'סטיף (משקה אלכוהולי לסיום הארוחה) והתשר.
מתחברים לעלילה או לא, אין להכחיש את כשרונו של קוך המוביל את הקורא בכתיבה שנונה בלי שמץ תקינות פוליטית לטוויסטים והפתעות.

כשנולדה בתי הבכורה כל אחד מבני המשפחה והחברים הרגיש חובה לשייך אותה למישהו מאיתנו. "היא בול את" אמרו כמה חברות, וגם אמא שלי ואפילו חמותי. "יש לה את התווים המדוייקים שלך והחיוך של אבא שלה" אמרה אחותי. "היא כל כך דומה לבעלך" אמרה האחות בטיפת חלב. כאילו מסוכן לה לתינוקת להיות מישהי העומדת בפני עצמה. מייד כשיצאה ממני התבוננתי ביצורה הקטנטנה והמושלמת שכבר אז היה המבט שבעיניה חכם וספקני, וקיוויתי שלא ירשה ממני שום תכונה שלילית.

על פני השטח "ארוחת הערב" דן בשאלה עד כמה יהיו מוכנים ההורים להרחיק לכת כדי להגן על יוצאי חלציהם. פאול לומן, אחיו שהוא פוליטיקאי בכיר ונשותיהם, נפגשים לארוחת ערב במסעדה יוקרתית כדי לדון במעשה הנורא שעשו ילדיהם המתבגרים, ועל השלכותיו על עתיד כל אחד מבני המשפחה.
כצפוי, זהירות – ספוילר קטנטן, ההורים שבספר מוכנים ברובם לעשות ממש הכל כדי שילדיהם לא יצטרכו לשאת באחריות על מה שעשו. כשאני מנסה להעמיד את עצמי במקומן של האימהות בסיפור ברור לי שהייתי מגינה על בנותי בכל מחיר, אפילו אם זה לא היה לטובתן. למרות שהמעשה המתואר בספר מזעזע, הדילמה לא באמת נוגעת בי, גם כשאני חושבת מה הייתי עושה במצב דומה. ההתרחשות היפותטית לחלוטין עבורי – הרי אני לא מסוגלת להאמין שבנותי המתוקות והמקסימות יכולות באמת לעשות משהו נורא, מקסימום לשקר על אי הכנת שיעורים.

אבל קוך לא מוכר לנו דילמות בשקל. לדעתי העיקר בספר הוא דווקא מה שלא נאמר בו במפורש. מה שנורא באמת בעיני הוא לגלות אצל ילדך את חסרונותיך שלך, אלה שניסית להתגבר עליהם שנים ללא הצלחה יתרה, אלה שהצלחת להחביא מעצמך. כמה יכול הורה לסבול את ילדו כשהוא מהווה עדות יומיומית לאותן תכונות שהוא מנסה לא לראות אצל עצמו? זו כבר שאלה שכל הורה צריך להתמודד איתה בשלב זה או אחר של חייו. בדילמה זו קוך מרבה לעסוק ב"ארוחת הערב".

בתחילה נראה כי האכזריות במעשהו של הבן מזעזעת את האב המספר, והיא נראית תלושה ולא מובנת בהשוואה למשפחה התרבותית והמיושבת בה גדל הבן. אולם עם הקריאה מתגלים סדקים בסיפור, במספר ובמשפחה כולה, המאירים, או ליתר דיוק מחשיכים, את הסיפור מזווית אחרת לגמרי. מסתבר שגם ארוחת גורמה עלולה להיות נגועה בלא מעט חיידקים.

כמו ב"בית קיץ עם בריכה" הכתיבה של קוך סוחפת והספר בהחלט טורד מנוחה ומעורר מחשבה. בכל זאת נתתי לו רק ארבעה כוכבים. קוך מנסה לבעוט בישבנה הדשן והשבע של החברה המערבית, אבל הבעיטה שלו היא כמו השתוללות של פעוט שאמו סרבה לקנות לו צעצוע. הוא משתטח על הריצפה ובועט לכל הכיוונים ומרביץ וצורח עד שכמו כל אמא אני כבר לא לוקחת את ההשתלחות הזו ברצינות. דמותו של המספר קיצונית עד כדי פגיעה במסר שקוך מנסה להעביר. זה שיש משפחה אחת מופרעת מהיסוד לא קורע את מסיכת הצביעות מעל פניהן של משפחות "מושלמות" אחרות.

איך הייתם מגיבים אם הבן שלכם היה מבצע מעשה מחריד כמו אונס או רצח? טוענים לחפותו? מתנערים מאחריות עד כדי ניתוק קשר? מחפשים בתוככם את הסיבה למעשיו?
איזו מידה של אחריות יש לנו על מעשי צאצאנו? עד לאן אנו מוכנים להרחיק לכת כדי להגן עליהם מהחטאים שלהם עצמם?

שני זוגות נפגשים במסעדה לארוחת ערב שגרתית כביכול, שמתברר כי מטרתה לדון במעשיהם הנפשעים של ילדיהם.

העלילה נרקחת על אש קטנה. אט אט, במתח עצור, נחשף הקורא בחושיו למטעמיה, טווה חוטי השערות שמערכה אחר מערכה (או מנה אחר מנה), נפרמים.

מה נעלה יותר? החיים (הפיזיים) או המוסר (הערטילאי)? כיצד במודע או בתת מודע מעצבים אנו את תודעת ילדינו עד כדי הסתה לדבר עברה? אילו עקרונות ניתן/ראוי לרמוס בכדי להבטיח את חירותם.

קוך הפובליציסט, משתף בביקורתו גם כלפי מערכת החינוך, התרבות ההולנדית והמחשבה האנושית הקונפורמית.
בוגר הפקולטה למדעי הבריאות שבי, סקרן מהי אותה מחלה נפשית תורשתית שניתן לכאורה לאתר בבדיקות המקדימות לעובר.

אצל קוך, אפילו הדבר השגרתי בעולם, ארוחת ערב, הופך למרתק.

לאושר אין עדים, ואם יש לו עדים, כנראה שזה לא אושר.

מומלץ.

נראה שהספר הזה תוכנן בקפידה, לפרטי הפרטים. הוא ערוך היטב ומוצג יפה ואתה לא מקבל הכל בבת אחת אלא טיפין טיפין, ממש כמו ארוחת הערב במסעדת היוקרה על המנות המעוטרות והמוקפדות שלה שמהווה את הרקע לכל הסיפור. הבעיה עם המנות האלה של המסעדה היא שאין בהן הרבה אוכל. זה נראה יפה ונמשך הרבה זמן, אבל אחרי הכל כשאתה יוצא משם אתה מרגיש מין ריקנות בבטן ופתאם מבין שאתה עדיין רעב ושהיית מסתדר מצויין עם איזו לאפה שהייתה אולי הרבה פחות מעודנת אבל לבטח יותר משביעה.

מה שיש פה אלה שני זוגות שנפגשים לארוחת ערב במהלכה הם נדרשים לנושאים שקשורים בהם, במערכות היחסים ביניהם, ובילדים שלהם. נראה כי על פי התכנון המוקדם (ולכך גם מרמזת הכריכה האחורית) הכוונה היתה לעורר שאלות במה שקשור להורות, שאלות מוסריות בעיקר. זה אמור היה להתנהל באופן בו בכל פעם שנדמה שיש לנו עמדה ביחס לשאלות שעולות יתברר עוד משהו, איזשהו פלשבק יחשוף בפנינו עוד עובדה מעברן של הדמויות שתספק פרספקטיבה חדשה או תגרום לשאול מחדש את השאלות. בהתחלה דווקא נדמה שזה עובד, אבל אז זה נעשה באופן גס מידי ולא רלוונטי, לפחות לטעמי. כאילו צפיתי באדם שמתחרה בקליעה למטרה ופתאם מישהו אומר לי שהוא עיוור. ומיד אי היכולת שלו להצליח בזה היא מובנת מאליה. אין טעם לנתח את הטקטיקות או האסטרטגיות שלו ולחשוב איך יכולתי לעשות את זה אחרת לו הייתי במקומו. זה הרי כל כך לא פייר וכל כך חסר סיכוי עד שאין בזה שום טעם.

לפני די הרבה שנים, כשתפסו את הרוצח של אסף שטיירמן מכפר סבא, אני זוכרת מחשבות תיאורטיות על האופן שבו הייתי מגיבה אם הייתי במקום האמא של הרוצח. היו אז דיווחים על כך שההורים שלו התנערו ממנו ולמרות שעוד לא היו לי ילדים, או שאולי רק התחילו בדיוק, זו היתה שאלה שהעסיקה אותי. לא ההיבט המוסרי אלא ההחלטה שאתה צריך לקבל לגבי האופן שבו תתייחס מעכשיו לילד שלך. בדיוק כמו אחת השאלות שחייבים לדבר על קווין מעלה. אבל הפעם לא חשבתי על זה בזמן שקראתי את הספר. גם לא על משפחות מאושרות ולא מאושרות, נושא שגם את שילובו תכננו כאן בקפידה (באופן קצת מטרחן, יש לומר). מצאתי את עצמי בעיקר מאד מודעת לטכניקה, לתכנון, לכוונות (אלה שאני חשבתי שהיו. שום קשר מתחייב לאמת האובייקטיבית) ובעצם לא מאד נהנית. זה לא הופך אותו לספר רע. נשמר בו איזה מתח לכל אורכו, קל מאד לקרוא אותו ויש פה סיפור, רק שבסופו של דבר נדמה לי שיש כאן פספוס לא קטן. כשרוצים להתמודד עם שאלות קשות, לעשות הנחות זה להרים ידיים מראש. אבל בהחלט ייתכן שמי שפספס כאן זו אני והאופן שבו הוא רצה להתעסק בנושא הוא אחר לגמרי. אולי באמת פשוט לא הבנתי.

זה עתה סיימתי לקרוא את "ארוחת ערב" של הרמן קוך. יש כאן אינספור ביקורות על הספר, ביקורות מעולות, מנומקות היטב, מרגשות ומכסות את כל הצדדים של הדילמות הקשות שהספר מעלה.
כשאני חושבת על חווית קריאה, היא לעיתים קרובות מורכבת. לפעמים אני רוצה לבעוט את הספר לפינה הרחוקה ביותר בבית ולדרוש בחזרה את הכסף שלי ואת השעות שהשקעתי בקריאתו. לפעמים יש רצף של ספרים כאלה וזה כבר ממש מדכא. ופתאום זה קורה, כאור בקצה המנהרה, מגיח לו ספר מופלא - ספר שגורם לי לא להירדם בלילה, ספר שגורם לי לשנות את דעתי על הגיבורים פעם אחר פעם, שגורם לי לראות את הזוויות השונות בעלילה, נקודות מבט שונות ובעיקר גורם לי לחשוב כדברי המשורר חיים הכט "מה אתה היית עושה?"
כשרון כתיבה נדיר יש להרמן קוך וכשרון כתיבה נדיר ממלא אותי קנאה - הדמויות העגולות, המרחב הרב של הגוונים בין השחור ללבן ואגרוף בבטן שאתה סופג לאורך הספר פעם אחר פעם בדיוק של מתאגרף מקצועי. לא נורא, אני מתנחמת בכך שקנאה זה רגש אנושי ולגיטימי.
התקווה שלי ש"בית קיץ עם בריכה" לא יסבול מתסמונת הספר השני ולא אתאכזב. בין לבין אקרא כנראה משהו שיגרום לי לרצון לבעוט אותו לפינת החדר, רק כדי לנקות קצת את החיך.

ספרים הם כמו מזון. יש כאלו שמתעכלים בקלות ובמהירות,ויש את אלו שלוקחים את הזמן באיטיות,והעיכול שלהם איטי וממושך.
הרמן קוך כותב ספרים למיטבי לסת.

ארוחת הערב שהרמן קוך רקח הוא מסוג הספרים הקשים לעיכול.לפעמים אפילו נתקע קצת בגרון.אבל לא בגלל שהאוכל לא טעים. זה שלפעמים אתה לא ממש יודע כמה לגלגל אותו בין הלשון לחך עד שתחליט לבלוע.
אבל שלא תטעו.מדובר במזון גורמה. הפרודוקטים פשוטים.בסיסיים. צורת הבישול,או הכתיבה אם תרצו-הופכת את המנה למנת גורמה.

זה הספר השני של קוך שקראתי.הראשון היה בית קיץ עם בריכה(והרי ידוע ששחיה בבריכה מעוררת תיאבון,אז המשכתי לארוחת הערב)ולא סתם אני מציינת את זה.
בשני הספרים הדמות המרכזית הוא בעל משפחה,אב לילדים בגילאי העשרה,האבא הוא הדמות היותר דומיננטית,והוא מאוד מגונן על התא המשפחתי,עד כדי כך שאמות המוסר הולכות ומתמוססות לאיטן.
בשני הספרים האב עוסק במקצוע הבא במגע יומיומי עם אנשים.בבית קיץ רופא,ובארוחת הערב מורה.בשניהם לא הייתי רוצה להיתקל.לא ברופא משפחה כזה,ולא במורה כזה לילדיי. כי בשניהם אצורה אלימות כבושה,שהולכת ומבעבעת ורק מחכה לרגע לצאת ולפרוץ החוצה.וזו לטעמי החוליה החלשה של קוך. היתה לי כל הזמן תחושת דז'ה וו בקשר לאבא. זה הרגיש לי אותו האדם מהספר הקודם.

שני הספרים עוסקים בדילמה מוסרית.

יותר מפעם אחת עלתה בראשי השאלה במשך הקריאה,עד כמה אנחנו יכולים להיות מוסריים ובד בבד להיות הורים טוטאלים? נראה שאיכשהו זה לא יכול ללכת בצמידות.
כל הסיפור מתרחש -כלומר מסופר- בערב אחד,במהלך ארוחת ערב הנאכלת במסעדה ,והספר מחולק לחלקים כמספר המנות בארוחה.

הרמן קוך תמיד מטפל בנושא שעליו בחר לכתוב מהזוית היותר חדה.זו שדוקרת אותך. הנושאים שלו נפיצים,וקצת הרגיש לי שקוך מתעסק בדינמיט ולא במילים.

כתיבה מצוינת,לא מתחנפת,לא דביקה,לא מתנחמדת.
מסוג הספרים שנשארים. ונשארים .ונשארים. כי כשאומרים סיפור מהחיים-זה בדיוק זה. הכי מהחיים.