על העטיפה הקדמית של הספר ישנה אמירה של הניו יורק טיימס כי "טרנטינו כותב על קולנוע כמו שהוא עושה קולנוע" אפשר לקחת את זה כמחמאה אבל לדעתי זה מה שעצוב בכל העניין הזה. נכון שאני באופן אישי לא אהבתי את כל הסרטים של טרנטינו אבל בכל זאת עצוב שכגדול במאי הוליבוד הוא הפך בסופו של דבר להיות מי שכותב על קולנוע.
מאוד אהבתי את הספר הקודם שלו, "היו זמנים בהוליבוד" שהיה לדעתי הרבה יותר קליל ובמובן מסויים חיכיתי לספר הזה, בתקווה שהוא יהיה המשך של קודמו אבל עליי לומר בכנות שמהספר הזה נהנתי הרבה פחות. אפשר לחשוב שטרנטינו מספר לנו על הסרטים שהוא אוהב ובמילים אחרות הסרטים שעשו אותו אבל הוא העלה על הכתב נקודות שמצאתי אותן עבשות ולצערי לא תמיד מעניינות, גם אם יש לחלקן טעם של רכילות (מה שמקובל לחשוב שאנשים אוהבים לקרוא אבל לא אני). כמו זה שהשחקן סטיב מקווין היה מקבל על עצמו תפקידים ולא טורח לקרוא את התסריטים, את זה אשתו היתה עושה בשבילו.
לדעתי היה מוטב שהוא היה ממשיך בעשיית סרטים אבל את זה כנראה שיהיה קשה לטרנטינו לעשות כאיש משפחה ובהתחשב במרחק מהוליבוד. מה שכן יכול היה להיות נחמד בסופו של דבר אם הוא יתוודע לקולנוע שלנו, כלומר לקולנוע הישראלי ויכתוב על סרטים שנוצרו בארץ אבל שוב פעם לא ברצינות תהומית שכזאת. במידה וקראתם את הספר, ואהבתם אני מציע לכם לקרוא גם את "הסרטים בחיי" של פרנסואה טריפו.
עכשיו (כמעט חודש אחרי שכתבתי את דבריי אלו) נודע כי טרנטינו החליט לגנוז את סרטו האחרון, "מבקר הקולנוע". מכיוון שהשם שלו רומז לשם הספר הזה ואולי כמו הספר הקודם זה רק נדמה וכל אחת מהיצירות אמורות לחיות כאילו בזכות עצמה, אני מרשה לעצמי לעלות את השאלה אם לא היה מוטב שהיה גונז גם את הספר אבל הוא כאמור כבר יצא לאור ואין להצטער על צעד שכבר נעשה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
