1.
לפעמים, בלי להתכוון, הספרות מתנגשת בחיים שלך. אתה לא מוכן לזה וכשזה קורה אתה לרגע אובד עצות וברגע הבא אבוד לגמרי. משפט יוצא מתוך משפט, התמונה משתנה, רעיון אחד נושק לרעיון אחר, ובתוך הראש מישהו מסובב קליידוסקופ. למשל:
"איך זה בעצם החלה האיבה הזאת, ומה הטעם במלחמה הזאת. באמת הם חוששים מאתנו, מיעוט מבוטל שכמונו בתוכם? במה אנחנו שונים מהם? אנחנו נראים כמוהם, נימולים כמוהם, מדברים ערבים כמוהם, שרים את שיריהם, רוקדים את ריקודיהם – למה זה עדיין לא קיבלו אותנו, למה זה הם נועצים בנו עיניים מאיימות, הולכים אחרינו כצל בכל מקום, למה זה יש להם צורך לראות בנו זרים, שונים, בני חסות, ולראות בעצם אדונים, מלכי הארץ".
אז אתה עוצר את הקריאה ונותן למילים לשקוע. מעכל את האירוע. יעברו עוד כמה דקות שתבין אותו לגמרי, שתבין את הסיטואציה, שהמטאמורפוזה תושלם במלואה וכבר לא תהיה פלוני אלמוני על מיטה האוחז בספר אלא כאבי עימארי, נער יהודי בן שש-עשרה בבגדאד של סוף שנות הארבעים. מעולם לא היית בישראל אבל כל חייך חלמת עליה. יש לי זכרונות מחיים הרמוניים עם המוסלמים אבל אתה גם זוכר את הפרהוד ואת הפרעות ואת הטבח ושמעת בשמועות שכאלה על השואה שעשו ביהודים כמוך (כמוך?) באירופה. ואבא שלך פעיל ציוני מחתרתי, ואת דוד שלך לקחו השלטונות ואלוהים יודע איפה הוא. ואתה גם מתאהב בכל אשה ונערה ברחוב ואתה גם מתחיל להבין מה זה להיות גבר.
2.
כמובן, רק סופר מוכשר באמת, מחונן באמת, יכול להגיע להישג מרשים שכזה. אל ההזדהות המוחלטת.
3.
כי איך אנחנו, היושבים באין מחריד, יכולים להבין מה זה לעלות ארצה, לעזוב את מולדתך ומולדת אבותיך? לא, צריך באמת סופר שלא מהעולם הזה כדי שנצליח באמת להבין.
"נהרה הייתה שרויה על כל הפנים, והמתיחות כאילו נפרקה במילות התפילה. כאילו כל זמן שעומדים בתפילה עדיין עומדים על קרקע מוכרת. ואכן כשירד החזן מן התיבה חזר אל האוויר החשש מן הלא נודע. שאלות והיסוסים היו תלויים בלי מענה והכרעה לפני הצעד שאין לשוב ממנו. הלוא ההרשמה כרוכה גם בוויתור על האזרחות, במסירת תעודת הזהות, שלא על מנת לקבלה עוד. מסרת את תעודתך וחדלת להיות עיראקי. ככה. בן רגע. אחרי שבעים דורות".
4.
ואז אתה פותח חדשות וחטפו לך, שישים שנה אחרי כל הסיפורים האלה, שלושה נערים. העם שטוף שנאה ודורש נקמה. מה כבר ספרות יכולה להועיל? זה זמן לשיטוט חסר מנוח בפייסבוק, הלוא כן?
"אני עצמי שנאתי את שידורי השטנה האלה, פחדתי מהם – כל כך מלהיבים היו, עד שנדמה היה לי שאילו הייתי מוסלמי הייתי יוצא מיד לשסף גרונות של יהודים. עד מהרה היתה ההרגשה הזאת מתחלפת בפרץ של שנאה ובתשוקה עזה לצאת ולעשות נקמות בגויים הארורים האלה. מיד זכרתי את דבריה של מיס סילביה, בדבר הצורך לשמור עצמאות רוחנית גם בתוך ההמון ההיסטרי המוסת, והתביישתי בעצמי שאני לא מושל ברוחי, ונשמתי עמוק ונרגעתי. עד הפעם הבאה".
5.
אבל 'מפריח היונים', כאמור, הוא לא רק זה. הוא גם סיפור התבגרות וסיפור של גיבוש זהות ואישיות. חניכה, כמו שאומרים. אלה דברים שאתה כבר יכול להבין, בסרט הזה כבר היית. אבל רגע, גדלת בכלל בחברה מערבית, מפותחת, עם גופיות ומכנסיים קצרים. אף פעם לא חשבת איך עולם לא מפותח מגבש את שמרנותו, אף פעם לא שאלת את עצמך אם הבחורים המבולבלים עוצרים ושואלים את עצמם את השאלות שצריך. וחוץ מזה, מתי בפעם האחרונה מישהו ניסח בכזאת רהיטות ודייקנות וכנות את תהפוכות הזהות?
"כי החברה הזאת, המטפחת את הגבר בכל אנוכיותו העיוורת, נוטעת בו את האמונה שאין לו דבר שמסכן את גברותו יותר מאשה שמתנהגת שלא כצפוי ממנה. ואני, אפילו בשש-עשרה שנותי, בחינוכי הכללי ובהשכלתי, בהשפעת הספרים שקראתי וסרטים שראיתי, בהשפעת מחנכים כמו מיס סילביה וסתאד נאוי וסלים אפנדי, אני כבר יודע שכל זה מוטעה ומעוקם ומפורך מעיקרו, שטובה לי בחורה כמו אמירה, כמות שהיא, יותר מכל הנערות הכנועות המבוהלות הללו העתידות להיות שפחות נרצעות. ואף על פי כן עדיין חזק ממני הדבר, ומוסר הקהילה נטוע בנפשי וזורע בי פחדים וספקות ואשמה".
6.
ובסוף הספר משפחת עימארי עולים ארצה. לא ספוילר, הסוף היה ידוע מראש. כשתעלה יחד איתם ארץ חמדות אבות לא תהיה מקום מוכר. אתה תמצא את עצמך אבוד, קרוע, מתגעגע לעיראק. אובד אל תוך טרגדיה, אל תוך שגעון. וגם אם בעמוד האחרון יש חיוך קטן, איזו תקווה בת שנות אלפיים שבכל זאת מבצבצת, אתה יודע יותר טוב מכל העימארים האלה מה קורה במולדת החדשה שישים שנה אחר כך. אתה לא ממהר אל הספר הבא.
מומלץ.
ורציתי להוסיף פה בלמטה שיש רגעים חאלד-חוסיינים אבל הם נובעים בעיקר מהאקזוטיקה הערבית ועמיר לעומתו לרגע לא נסחף אל רצפי האירועים והנוסטלגיה והמלודרמות וסחיטת הדמעות. המבט נורא חי, נורא ריאליסטי, נורא מפוכח.
וגם - העטיפה נאה אבל לא נכונה. רק בשביל הפרוטוקל.
















