פאק, אני פשוט לא מבינה איך אפשר לשנוא את השלמות המהלכת הזו.
אהבתי את הספר הזה בכל כך הרבה מובנים, זה היה כמו מקום מפלט ולא עוד סתם ספר.
יודעים מה אהבתי? שסוף סוף הבנתי קצת מי זה ג'ספר, שקצת הסתתר מאחורי העמודים. או אליס. לא אהבתי את המריחות האלה בין אדוארד לבלה, פשוט תן לה את מה שהיא רוצה. (בקיצור תעשו כבר סקס ובואו נגמר עם זה!!)

קצת נשבר לי הלב בגלל ג'ייקוב, נכון הנשיקה האלימה גרמה לי לשנוא אותו אבל עם הזמן זה נגמר, כי ג'ייקוב חמוד מידי. ואני אוהבת אותו כל כך.

הספר הזה מדהים, מיוחד, בעיקר שובר את הלב.
כעסתי על אדוארד, באמת שכעסתי עליו. למרות הכל הרגשתי שהוא לא התאמץ מספיק בשביל בלה, הוא פשוט עזב אותה. אני זוכרת את אותם הרחמים שהיו לי כלפי בלה, לא יכולתי להזדהות (ברור שלא יכלת להזדהות מטומטמת שכמוך, את ילדה בת 13 מה את כבר יודעת על אהבה?) אבל כאב לי עליה. הבנתי את הכאב שלי (עוד פעם, אותו הדבר) זה פשוט היה קשה. למרות שראיתי את הסרט (ברוב טיפשותי!)

ספויילר
עדיין הייתי במתח בקטע של איטליה, כי הייתה לי הרגשה שזהו. למרות שמחכים לי עוד שני ספרים בבית מיהרתי לאבד תקווה, אדוארד אבוד. ככה זה נראה, סטפני מאייר הצליחה לעבוד גם עליי.

סוף ספויילר
אהבתי כל אחת מהדמויות, כולם נראו לי חשובים. לא הרגשתי רגע אחד שמישהו מיותר, או להפך, שמישהו חסר. זה פשוט היה ספר כ"כ טוב, שהייתי רוצה לשכוח אותו ולקרוא מההתחלה, למרות שברור לי שביום שייגמרו לי כל הספרים (נקווה שהוא רחוק, למרות שאני תמיד מחדשת את המלאי בספרייה) אני אקרא אותו. עשיתי לעצמי חשק עכשיו לקרוא אותו.

ממליצה! רוצו לסטימצקי\צומת ספרים\הספרייה העירונית ותקנו כבר!

הספר הזה מיוחד, לא אכפת לי מה יגידו כולם.
זה יותר מערימת קיטש ושטחיות גם אם זה נראה ככה. אני התחברתי לספר הזה, הוא היה מיוחד, הוא שינה בי משהו. היה בו משהו שונה, חיבבתי את בלה, חיבבתי את כולם. נכון, שנאתי משהו שהיה טמון באדוארד ובג'ייקוב אבל עדיין התגברתי על זה. הסדרה הזו פשוט מושלמת בכל כך הרבה מובנים, אני שמחה שקניתי אותם ולא שאלתי מספרייה, כי אני הולכת לקרוא אותם בעוד הרבה פעמים.

אבל דבר אחד כן הפריע לי, למה לא הזכירו יותר את משפחת קאלן? החברים של בלה? הן לא היו דמויות שטחיות, וידעתי קצת על כל אחת, אבל היה אפשר קצת יותר לשתף אותן (:

הספר הזה הוא פשוט.. גאונות. לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל הספר הזה הוא 534 (אם אני לא טועה..) עמודים של גאונות.

קודם כל נתחיל מזה שיש רעיון, כי למרות שפעם הערצתי ספרים מהסגנון כבר נמאס, נמאס, נמאס מספרי תיכון.
סופר מצליח לרקום רעיון, להציג אותו בדרך המושלמת ועל הדרך להשתמש בשפה גבוהה (שאפילו בתרגומים רואים שהוא נבנה כמו שצריך).
אני לא אשקר (כי אני לא אוהבת לשקר) היו פעמים שלא רציתי לקרוא את הספר. בכל זאת, הוא ספר עם תחת די גדול בדיוק כמו הטיטאניק (מי שראה כבר יבין), וספר יכול להיות כמו הרפתקה ארוכה ^תרתי משמע^, לפעמים אני רוצה הרפתקה קצרה ונחמדה. אבל היו פעמים שרציתי פשוט לגור את דלת איטום הגזים שלי (ככה זה כשאת גרה בממ"ד) ולא לתת לאף אחד להפריע לי בזמן שאני קוראת את שלמות האראגון הזו. אני קצת עצובה ש..ספויילר, ספויילר ספויילר אזעקת ספויילר!!! כריסטופר הרג לי את גארו, ממש חיבבתי אותו, אבל התבגרתי על זה די מהר. היה לי גם די מוזר שסאפירה הייתה בת, הייתי בטוחה שזה בן ישר כשראיתי את הכריכה, גם הייתי בטוחה שאראגון זה השם של הדרקון, הספר הזה יודע להפתיע. סוף אזעקה, הכל בטוח ואפשר לצאת מן הממ"דים..

אני יודעת שיום אחד אני אקרא את הספר השני, פשוט לא בוער לי כרגע. אבל זה ספר טוב, אני ממליצה. במיוחד אם זו תקופת חורף ויש לכם כו קפה\תה\שוקו לצידכם. אני ברוב טיפשותי קראתי את זה בקיץ, מבינים? יש ספרים של קיץ (כמו קיץ אחד ביחד, או אשמת הכוכבים, או זאבים) ויש ספרים של חורף, כמו אראגון.

הפעם זה עבד קצת אחרת אצלי.

באמת הצלחתי לחשוב שאני בין היחידים (עם הטעם שכנראה די גרוע) שבאמת מצליחים להתאהב בספר הזה למרות כל המגרעות שלו. ככה זה היה עד הספר הרביעי, שאיפה שהוא בעמוד 30 כבר הבנתי שאני לא בקטע. אני שונאת, שונאת לא לסיים ספרים אבל עוד יותר שונאת להכריח את עצמי לקרוא ספרים. בני האלמוות פשוט איבדו את הקסם שלהם. אני כבר לא רוצה לשמוע פיפס קטן על אוור ודיימן ובטח שלא על היוון, שאותה לא סבלתי מהספר הראשון. הפעם זה יותר מידי קיטש, אפילו בשבילי, ואני מאוהבת בקיטש.

זה היה פשוט מדהים.
בחיים שלי לא נהניתי ככה מהומור שחור, ואיך שהסופר נכנס לנקודת מבט של בחורה, מי אמר שגברים לא מבינים אותנו?
ספויילר
אבל למה, למה הוא היה חייב להרוג את אוגאסטוס ווטרס? למה ג'ון גרין, למה?

אוקיי, אני אבהיר משהו קטנטן. אני חושבת שהספר הראשון והשני מעולים (כן כן, למרות שיש להם רשימות של אנשים שמתעבים אותם (: )

אני לא אשקר, זה די מורט עצבים שאוור ודיימן כבר לא יכולים לגעת אחד בשנייה ללא מסך אנרגיה, כי זה מה שמשך אותי בספר הזה! אין מה לעשות רומנטיקה הופכת את הספר לטוב פי אלף, אבל, נתפשר. הספר עצמו היה טוב, הבעיה הייתה התקציר, קודם כל לא היה שום סיפור אהבה בין אוור לג'וד, הוא סך הכל תפס אותה כשהיא נפלה. דבר שני, "כל מגע בין אוור לדיימן מסוכן מאוד ובלה בלה בלה" נו באמת, זה לא נכון! -יש מסך אנרגיה- מי המטומטם שרשם את התקציר? אה ועוד בעיה- היוון. שנאתי אותה מהרגע הראשון, ואני ממשיכה לשנוא, איך אוור סובלת אותה? אולי זה נשמע מרושע אבל אני לא הייתי הופכת אותה לבת אלמוות (לא חברותית במיוחד אה?)

אבל אחרי הכל אהבתי את הספר, במיוחד כי ציפיתי בכליון עיניים לרגע שאוור תקבל את השיקוי המזדרגג הזה ו.. לא קיבלה. לספר יש עלילה, אז למי אכפת? יש עליות, ויש מורדות, אבל אליסון נואל לא מושכת ומורחת בשיא השאנטיות את העלילה כמו כמה סופרות אחרות שאני מכירה (האמ האמ..) זה ספר טוב, במיוחד כזה שכדאי להעביר בנסיעות ברכבת!

אוקיי, אז פעם נוספת אני מהמיעוט- כשכולם מעריצים ספר אחד אני לא מתה עליו, וכשהרוב שונא ספר אחד אני אוהבת אותו.

את הספר הזה דווקא ציפיתי לשנוא מרוב כל תגובות השנאה שיש פה, אך הופתעתי לגלות שזה ממש לא ככה. קודם כל, שום דבר פה לא מזכיר את דמדומים חוץ מדרינה- ואני אומרת את זה בתור אחת שקראה את דמדומים באדיקות והערצה. אני דווקא חושבת בניגוד לרוב שהספר הזה די מקורי, אני עוד לא נתקלתי בכזה דבר וכל האלמוות הזה באמת נגע לסופרת. אליסון נואל התמודדה עם 3 אבדות באותו הזמן, מה שבטח גרם לה לרקום משחקים ורעיונות מהדבר הזה. פה זה יותר ריאליסטי, אליסון נתנה לי הרגשה כאילו כל עניין האלמוות הזה באמת אמיתי! אין פה יותר מידי קיטש וגם אין פה צורך בקיטש, הכתיבה? זו לא הכתיבה הכי גבוהה בעולם אבל ככה אני לא בוחרת ספר טוב, הסופרת השתמשה בסלנג? לא. השפה מרעננת וקולחת ולפעמים היא מוצאת לנכון לצרף שפה מאוד יפה ומרשימה.

הדמויות:

אוור- גיבורת הסיפור היא חזקה. לא משנה מה יגידו לי, היא חזקה. היא עברה דברים בחיים אבל היא עדיין ממשיכה. נכון, היא הגיע למצב של שכרות לא פעם אבל שימו לב, זה לא היה בגלל המשפחה שלה, זה היה בגלל היכולות שלה, משהו שאף אחד מאיתנו לא יוכל לשפוט משום שלא חווה זאת (אלא אם כן..) אין לי משהו רע להגיד עליה, היא פעלה נכון. ברגע שהחיים נתנו לה יותר מידי מידע היא נהגה להסתתר ממנו כצורך אישי.

היוון- "החברה הכי טובה" מה אני אגיד לכם, חברה כזו לא הייתי רוצה. האמת היא שבהתחלה ממש כעסתי עליה וזעמתי עליה, היא נשמעה לי כמו חולת צומי. הליקוקים שלה אחרי דרינה והדרך שבה היא הפגינה אותם ממש עיצבנו אותי. בדרך עקיפה אפשר להבין שהיא חברה רעה בגלל שאוור תמיד הייתה לבד בסיפור הזה, עם דיימן לא היה במשבצת אז היא הייתה עם מיילס או עם דרינה.

מיילס- החבר הכי טוב. לא יודעת מה איתכם אני אהבתי אותו! נכון, הוא לא לוקח חלק חשוב בסיפור, אם הסופרת הייתה שומטת אותו לא היינו מרגישים שמישהו חסר, אבל הוא תוספת מרעננת. כמו היוון גם הוא קצת בצד, הוא לא תמיד שם לצידה, הם לא חיים את אותם החיים, הם מבלים יחד אך הם מאוד מרוחקים.

דיימן- הנער המסתורי והחדש. אוקיי, הנה מגיע הדבר היחיד שלא אהבתי בסיפור, זה שהוא מושלם. נו באמת! למה כולם חייבים להיות מושלמים, למה הוא לא יכול להיות יפה וזהו? לא הוא חייב להיות רק "טוב" בציור? למה להפוך אותו למושלם? אבל חוץ מזה אהבתי אותו, ספויילר הוא כביכול לא מודע לאוור אפילו שהוא קורא מחשבות, הוא מגונן עליה אבל לא יותר מידי, אבל אי אפשר לא לאהוב אותו. למרות שהוא מבלבל, כל כך מבלבל.

ריילי- מתוקה אמיתית, אי אפשר שלא לאהוב אותה, אבל בת 12- היא לא. היא תמיד הייתה בת 10 בראש שלי, 11 לכל היותר, 12 זה כבר גיל ההתבגרות וריילי לא בוגרת.

כל השאר, סטאשיה, סאבין, דרינה, אוונג'לין, ו.. שחכתי מישהו? אני לא רואה טעויות גדולות מידי. סך הכל בחירה טובה של דמויות.
ספוילר הערה קטנה- הקטע הזה של השכרות עם סטשיה? סתם מיותר. הן הרי שונאות אחת את השנייה, אז מאיפה זה הגיע?

לאחר עבר מלא בקניית ספרים, בפעם הראשונה בחיי נכנסתי לספרייה העירונית שלי. הייתי בספרייה אחת בעבר, אבל למרות שהיא הייתה מפוארת ויפה לא היה לי יותר עניין בה אחרי שסיימתי את ספרי ג'ינג'י וכוח המוח (גיל 6-8), וגם ככה לא יכולתי לחזור אליה. המראה שלה לא היה מזמין במיוחד אבל זה היה בסדר, משום שלא המראה קובע. גם המדפים בלבלו אותי כי בלבלו שם את כל הספרים שאפשר לבלבל, מבוגרים ונוער. כשראיתי את 'גוף מארח' היד שלי ישר חטפה את הספר כי כשאת מוקפת בספרים זרים ואת רואה ספר של הסופרת האהובה עלייך, זה כמו חלום שמתגשם.

טוב, אז קצת קשה לי להרוס את כל השבחים והדירוג המעולה, אבל אני אישית לא הערצתי את הספר.
אז כנראה שאני באמת לא מבינה אותו, כי כל זמן שקראתי אותו חשתי בבלבול, משהו התרחש לי מתחת לאף. הרגשתי כאילו שמאייר דחסה לי יותר מידי פרטי ולא הספקתי לבלוע הכל. כל הקטע הזה של האטימות ההיא, איך אפשר לחשוב שלגנוב למישהו את החיים זה מוסרי? איך שהוא הרגשתי שמלאני יותר דומיננטית ומעניינת מנוודת, וההכנסה של ג'יימי לסיפור קצת מיותרת. אם הייתה לי היכולת לשנות את הספר הייתי הופכת את כל העניין הזה של גוף פונדקאי לפחות "מאורגן" ותומך, כאילו לתת לנפש להרגיש טיפה יותר רחוקה ומבולבלת (טוב, זה לא הכי נחמד שיש..)

אבל יש גם צדדים טובים בספר, אין מה לעשות סטפני מאייר יודעת איך לכתוב, יש לה את הכישורים. הכתיבה מרתקת ויפה ואפשר להבין את זה כבר מהעמוד הראשון. העלילה לא מועתקת, וזה לא עוד סיפור על טיפשעשרה, רואים שסטפני מאייר רקמה פה משהו יפיפה, אני פשוט כנראה עוד לא מוכנה לקרוא את זה, הספר יחכה לי בספרייה.