~אזהרת ספויילרים!~
אוקיי.
אז אני קראתי את הספר הראשון בסדרה, התאהבתי בו, וכבר אחרי יום-יומיים אחרי שסיימתי את הספר הראשון נסעתי לקניון, ואז אחרי 20-30 דקות מצאתי את עצמי באוטובוס עם שקית של סטימצקי ביד, יושבת מול זקנה זועפת שהזכירה לי במובנים רבים את פרופסור אמברידג' מ'הארי פוטר ומסדר עוף החול', ומי שקרא את הספר יכול לנחש איזה סיוט זה.

אתם יכולים בוודאי לנחש איזה ספר רכשתי.

אז הסיפור-אהבה-הסופר-מתוק-ודביקי-אבל עדין-שווה-קריאה בין דיימן ואוור נמשך, והכל נראה טוב, עד שפתאום דיימן מאבד את הראש ומחליט לעזוב את אוור (לא בדרך הכי נעימה בעולם) לטובת סטשיה, ולהתנהג כמו סקרוט-פוץ תחת( אני קוראת יותר מדי הארי פוטר).

לדיימן היה מזל שהוא פרי דמיונה של אליסון נואל, ושאני לא ילדה אלימה במיוחד, כי רציתי לקחת את דיימן ולחנוק אותו, ובו בזמן לנחם את אוור הפגועה ושבורת הלב ולהגיד לה שהוא לא שווה את הזמן שלה.

זה, כמובן, לפני שהבנתי שדיימן הייה נתון להשפעתו של רומן, הבלונדיני הנוכל.

הספר הזה שיחק לי ברגשות. מלשנוא את דיימן, לרחם עליו. מלהעריץ את רומן, לתעב אותו. יש לספר קצב קבוע ששומר על מתח תמידי. חשתי בספר הזה רגשות שכמעט אף פעם לא הרגשתי בספרים אחרים, כמו ייאוש ואובדן, מה שהוסיף לחווית הקריאה פן ייחודי.

הדמויות כתובות היטב, הכתיבה מותחת, זורמת ומעניינת, ונשאבתי אל עולם מופלא, ואני מקווה שכשאתם תקראו אותו, תחוו את סערת הרגשות שאני חוויתי. ממליצה בחום.

אמממ, הספר הזה בהחלט הייה שווה ישיבה קצרה יחסית אך מייגעת של 15 דקות באוטובוס מול זקנה שדומה במידה מחרידה לפרופסור אמברידג'.

טוב, כשהייתי באמצע הספר חשבתי שלדיימן יש מזל משתי בחינות-
1. שהוא לא אמיתי.
2. שאין לי משהו חד ביד.
הוא גילם את הרוע הטהור מבחינתי בספר, רציתי לחנוק אותו מצד אחד, ומצד שני רציתי לחבק אותו ולגרום לו להיזכר, מצד אחד רציתי לדפוק לו נבוט בראש ואז למחוק אותו מרוב אהבה, אחרי זה רציתי לזרוק אותו מהחלון, ואז שוב התמלאתי חמלה כלפיו, אליסון נואל גרמה לי לבילבול כל כך גדול בספר...
דיימן פגע באוור כל כך הרבה באותו הספר, נטש אותה ברגע שהיו אמורים להיהפך לאחד, להגשים את אהבתם הניצחית סוף כל סוף, אולי דבר רע לא קרה לאוור, אבל הפעם דיימון נפגע, והוא דרך על אוור בדרך.
כל פעם שאוור נפגעה, אני הרגשתי כאילו עולמי מתמוטט, כן, הספר היה עד כדי כך טוב, המילים היו עד כדי כך שואבות, והסופרת, עד כדי כך טובה.
הספר מומלץ מאוד, אבל רק לאלה שהצליחו לסבול את הספר מורט העצבים הראשון, ומסוגלים להתמודד נפשית עם ספר מורט עצבים שני.

ובכן, כבר לא מעט זמן תכננתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, היה לי אפילו "נאום" מוכן. עכשיו... בלאק אאוט.

* ייתכן ובאיזשהו שלב בביקורת יופיעו ספויילרים, גם על הספר השלישי בסדרה*

את שני הספרים קראתי לפני חצי שנה בערך, אך את קווי העלילה אני עדיין זוכרת. גם את הספר הזה, כמו רבים אחרים שקראתי, מצאתי בשיטוטיי בחנויות הספרים בקניון, שהתמעטו השנה בגלל העומס מבית הספר.

עוד לפני שאתחיל לדבר על הסיפור, הכריכה, בשלושת הספרים, משכה את העין. אהבתי מאוד את ההדגשה של הצבעוני האדום בכריכה של הספר הראשון, שרואים רק את קווי המתאר של הנערה- אוור.גם התליון של השרשרת בספר השלישי הרשים אותי מאוד. הכריכה השנייה הייתה יפה גם, אך פחות מהשתיים האחרות, כמו הסיפור עצמו, בינתיים.

את הספר השלישי התחלתי בערך באוקטובר האחרון, או אולי בנובמבר. כפי שאולי ציינתי בתגובות על ביקורות באתר, זנחתי אותו לטובת "אות אתנה" של ריק ריירדן, שהוא ללא ספק בין שלושת הסופרים האהובים עליי ביותר.

בביקורות קודמות הוזכרה ההשוואה לסדרת ספרי "דמדומים" מאת סטפאני מאייר. אני, אישית, קראתי קודם את "לנצח" ואת "ירח כחול" ורק אז התחלתי לקרוא את ארבעת ספרי "דמדומים." למען האמת, כשקראתי את שני הספרים עליהם מדובר בביקורת, אף אחד מהם לא הזכיר לי בצורה חדה ספר אחר שקראתי. רק כשעברתי בין ביקורות הקוראים באתר ההשוואה נראתה פתאום ברורה כל כך. אחד הדברים שאני הכי אוהבת ב-"סימניה"- גורמים לך להסתכל על הספר מזוויות שונות.

"לנצח" התחיל בצורה נדושה למדיי לטעמי: נער-חתיך-עשיר-ומסתורי-מצטרף-לכיתה-של-הגיבורה-מתעלם-ממנה-לזמן-מסוים-ואז-מחליט-שהיא-אהבת-חייו.
לפי דעתי, צריך למצוא מקומות אחרים בהם שני הנאהבים צריכים להיפגש. כמה סיפורי אהבה יכולים להתחיל כבר בתיכון? למה הם לא יכולים להיפגש באיזה פאב, או סתם בדרך הביתה מאיזה מקום?

הכתיבה של הסופרת הייתה קלילה יחסית, והעלילה זרמה. מה שכן הפריע לי קצת, הוא שהסופרת השתמשה לעיתים במילים גבוהות בשיחות בין הדמויות, למשל (ותקנו אותי אם אני טועה) שהן מתחילות שאלה במילה "האם...". לא שמילים בשפה גבוהה מפריעות לי, להיפך. פשוט הן לא משתלבות בשפה של הסיפור, שלא כתוב בשפה גבוהה למדיי.

עכשיו, העלילה. אוי, העלילה. לפי טעמי האישי, הספר הראשון היה קולח ומרתק. לא הנחתי אותו מהיד עד שלא סיימתי לקרוא. אהבתי מאוד את כל הקטע של המאגיה והכוחות של בני האלמוות. אהבתי גם שאוור היא כבר בת אלמוות, כך שהיא פחות תואמת לדמות הגיבורה-החלשה-שכולם-צריכים-להגן-עליה. וכן, בלה היקרה מ-"דמדומים", ואלנה מ-"יומני הערפד", לצערי אתן מזכירות לי מאוד דמות כזו. (את "יומני הערפד" עוד לא קראתי. ראיתי את הסדרה.)

הספר השני התחיל בצורה מעניינת, אך הוא התחיל להסתבך יותר מדיי, כאילו הסופרת "איבדה" את הסיפור באמצע. לא הבנתי מה אוור מתכננת לעשות לעזאזל, איך בדיוק היא רצתה לרפא את דיימן (שיקוי? אשמח להסבר). העברתי עמודים על גבי עמודים תוך כדי שאני מרימה גבה ומנסה להבין מה הולך כאן. אכזבה. הספר הראשון השאיר לי ציפיות להרבה הרבה יותר.

*הערה קטנה לגבי הספר השלישי*

אני מקווה, מקווה, מקווה שהסופרת לא החליטה להשתמש בכלי הידוע, הנקרא גם "משולשי-אהבה". אם זה נחשב נדוש שבספרים רבים הגיבורים מתאהבים בבית ספר,זה עוד כלום לעומת כל משולשי האהבה הרבים (זו דעתי בלבד, כמובן. וגם את המסקנה הזו הביקורות האחרות עזרו לי להסיק). אני יודעת שאין לי הרבה "ניסיון חיים" בגילי, אבל לא נשארו עוד בעולם גם "הוא אוהב אותה, והיא אוהבת אותו, וזהו"? אז נקווה שהסופרת לא תתמקד בדברים כאלה בספר השלישי, (למרות שעכשיו נזכרתי שגם רומן וגם דיימן מאוהבים באוור...)

אשמח לשמוע את דעתכם על הסדרה. מקווה שהביקורת לא יצאה ארוכה מדיי :)

ספר מדהים ששומר על רצף הגיוני לאחר הספר הקודם שהיה מוצלח במיוחד.
כמובן שסדרת הספרים אהובה על בני גילאים מסוימים אך אני בטוחה שגם "זקנים" בגיל שלי יכולים לאהוב את הספרים הללו. אני אהבתי.
אני מחפשת אחר הספר השלישי.
כנראה שבסוף אתייאש ואקרא אותו באנגלית.
מומלץ בחום לכל חובבי הפנטזיה והעולם המופלא של יצורי העל.

אכזבה.
נתתי לו צ'אנס והתאכזבתי. הדמות של אוור הייתה לגמרי מחרפנת לאורך כל הספרים, וגם בספר הזה נשארה דמות קיטשית חסרת אופי. (למה יש לי הרגשה שהמעריצים של הספר יכו אותי יום אחד בסמטה חשוכה?)
הקטע שבו דיימון עזב אותה? האמת, היה די צפוי שזה לא הוא, ושזו בטח השפעה של איזה כישוף. הרי דיימון חיפש אותה במשך מאות, וכשמצא אותה הם היו זוג מושלם (ודביק וקטשי ברמות מחליאות) ובמיוחד אחרי שהוא עזב אותה, הוא התחיל להתנהג שונה, הוא לא היה דומה לעצמו, הוא אפילו לא היה דומה לבן אלמוות. הוא התנהג כמו בן אדם! בקיצור, הקטע הזה היה צפוי.
אבל לזכותו של הספר ייאמר:
ממש אהבתי את הדמויות של התאומות, רומי וריין. הן הפייבוריטיות שלי בספר הזה.
הרעיון של בני האלמוות הזה כל האלכימיה וסאמרלנד והכל? אני עדיין חושבת שהרעיון עצמו אדיר.
הסוף מפתיע. כמובן שבהתחלה התעצבנתי על אוור כי היא לא עשתה את מה שרומי(או שזו הייתה ריין?) אמרה לה ופעלה על דעת עצמה וסיבכה הכל, אבל הסוף מפתיע ומותח, לקראת הסוף זה נהיה ממש מעניין.
ורק בגלל הדברים האלה לדעתי מגיע לספר 3 כוכבים ולא 1.
לדעתי ארץ הצללים היה ממש אכזבה, גם אותו הספקתי לקרוא כבר.. אבל עוד מעט יוצא הספר הרביעי, ולמרות שאוור בלתי נסבלת כרגע עדיין יש לי תקווה שהיא תשתנה, וחוץ מזה אני מתה לדעת מה יהיה הפיתרון של התסבוכת הזאת.
אני לא ממליצה על הסדרה, אבל אולי אולי יהיה שינוי בהמשך שיגרום לי לאהוב אותה ולהמליץ עליה?
אבל אולי דעתכם על הספר תהיה שונה משלי.. אז לא הייתי אומרת לכם לא לקרוא אותו. למרות שבכנות, יש ספרים הרבה יותר טובים!

ספר יפה, מאוד יפה. הוא סחף אותי לכל אורכו. אבל(כן, ה"אבל" מגיע מאוד מהר) היו הרבה קטעים שלא היו מובנים לי: איפה אוור? איך היא הגיעה לשם? והיו גם הרבה קטעים שהסופרת לא הסבירה טוב כל כך.
הרבה פעמים הרגשתי כאילו הסופרת מנסה לחקות את דמדומים-לא כל כך הלך לה...
אבל סך-הכל הספר אחלה...
ממליצה D:

קניתי אותו באותה קניה עם לנצח אז התחלתי אותו ישר
הספר החזיק אותי ערה עד חמש בבוקר ואפילו לא שמתי לב
אהבתי את הטוויסט שהיה בסוף לדיימון כי לדעתי מגיע לו
הוא קצת מעצבן בספר הזה
מחכה כבר להחזיק את הספר הבא :)

לאומת האחרים, את הספר הזה ממש לא אהבתי.
בהתחלה הוא מעניין, אבל במשך היא כל כך בודדה, עד שזה לא אמין. וזה מזור שיש שם כישופים וכאלה, והסוף פשוט מאכזב, השלישי מפצה על כך.

-מכיל מעט ספויילרים-

אוקיי, אני יודעת שיש הרבה אנשים ששונאים את הספר הזה שנאה טהורה ממספר סיבות אבל.. אני לא אחת מהאנשים האלה D:
לדעתי הספר הזה גדול בדיוק כמו הראשון, הוא מותח מרתק וכיפי. ספויילר ממש כאב לי על אוור ברגע שדיימן התנהג אליה כשהוא היה בשליטתו של רומן, זה שבר לי את הלב סוף ספוילר

יש רק דבר אחד שאני לא אוהבת בספר הזה-
השימוש במילה מטורללת, זה כבר מעצבן!

חוץ מזה אני מפרגנת לאוור על זה שהיא לא וויתרה XD אני במצב כזה הייתי פשוט נסחפת עם הכאב אבל היא עשתה הכל כדי להשיב אליה את דיימן, אבל הקטע שהיא הקשיבה לרומן? נו באמת אחותי! רומי וריין עזרו לך לאורך כל הדרך ורומן הוא האיש הרע בסיפור, אבל, כשאין זמן.. תסביך טוב דווקא..

בקיצור אני עצובה שאני מחזירה את הספר לספרייה :(