כמו תמיד, נאלצתי לחכות שנה שלמה כדי לקרוא את הספר השלישי בסדרת "גיבורי האולימפוס", סדרת המשך לסדרת ספרי "פרסי ג'קסון."

אתחיל דווקא בנקודה שבה פגשתי את פרסי ג'קסון לראשונה. בעיקרון, לא ממש רציתי לקרוא את הספר בתחילה. בדרך כלל אני פחות מעדיפה לקרוא ספרים ש"כולם" קוראים כרגע.
זה היה שבוע הספר, והחלטתי בכל זאת לתת לספר הזה צ'אנס. קניתי את כל חמשת הספרים. ננסה.

נשאבתי לספרים, ולסדרה בכלל, כבר מהעמוד הראשון. העלילה סוחפת, האירועים מתרחשים במהירות בזה אחר זה. לפי דעתי זהו אחד מאותם הספרים שאי אפשר להניח אותם מהיד, ואפילו כשעוזבים אותם לרגע, לא מפסיקים לחשוב על הספר.

אני כבר יודעת שכתבו שלל ביקורות על ספרי "פרסי ג'קסון." היו גם השוואות מסויימות של הסדרה לסדרת "הארי פוטר" מאת ג'יי.קיי.רולינג. אני מודה, לא קראתי את ספרי "הארי פוטר" וגם את הסרטים לא ראיתי. אני מקווה להאמין שלא התחשה העתקה מסדרת ספרים זו אצל "פרסי ג'קסון".

אז כן, הספר השלישי בהחלט לא מאכזב. אולם הספר השני בסדרה, "בן נפטון" השאיר בי צפייה עצומה להמשך, אך "אות אתנה" בהחלט לא מאכזב עד עכשיו. כעת אני בערך באמצע הספר. הייתי מסיימת אותו מהר יותר, אך בגלל העומס הרב לוקח לי יותר זמן.

ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עליי, זאת בעיקר בגלל הכתיבה שלו. העלילה סוחפת, הקריאה זורמת. כל פרק משאיר בי טעם של עוד. השפה בה הוא כותב מוצאת חן בעיניי. אני לא חושבת שהסופרים צריכים "להתחכם" יותר מדיי בעת כתיבת הספר. קהל היעד העיקרי של ריירדן הוא בני נוער, והוא מצליח להתאים את הספר אליהם. אני חושבת שהוא לאו דווקא מזלזל ברמה שלנו. הוא פשוט גורם לנו להתחבר יותר אל העלילה.

עכשיו (כן, יש לי הרבה דברים להגיד על הסדרה הזו), לא יכולתי שלא לציין את העובדה שבסדרת הספרים הנוכחית, העלילה מסופרת כל כמה פרקים מנקודת מבטה של דמות אחרת. ריירדן בונה את העלילה בצורה מצויינת, ולא מאולצת מדיי כדי שתתאים עכשיו לדמות המספרת. זה מה שהרגשתי בעת הקריאה. לכל סופר יש את "החתימה" שלו, סגנון הכתיבה שלו, וריירדן מצליח, לדעתי, להתעלות ולייחס לכל אחד משבעת הגיבורים הראשיים, מספר מכובד, קול ייחודי משלו.

הייתי רוצה, ברשותכם, להתייחס בביקורת גם אל אחד הספרים הקודמים שהזדמנו לידיי, לפני שהתחלתי בקריאת "אות אתנה". לפני הספר הזה, קראתי בין היתר את ארבעת ספרי סדרת "דמדומים" מאת סטפני מאייר ברצף. בהתחלה, לאחר ביקור ממושך כל כך אצל הערפדים "המושלמים" בני האלמוות וחסרי הדאגות, התרסקתי לתוך עולם בני התמותה. נכון, ישנם גם אלים בספרי "גיבורי האולימפוס", אבל ריק ריירדן הופך גם אותם ל"אנושיים": גם להם יש דאגות, גם ביניהם מתחוללות מריבות. ממש כמונו. לכן אני מצליחה להתחבר אל הסדרה. גם "החצויים", שהם חצי אלים בעצם, מתנהלים כמו ילדים אנושיים רגילים. הם מדברים אליי. אני מבינה אותם.

לסיום, סדרת מומלצת ביותר. הנאה צרופה.

* ספויילר*


התחלתי לקרוא את הספרים עוד לפני שהפכו פופולריים כל כך. הספר הראשון היה פשוט מעולה: העלילה זרמה ולא הצלחתי להניח אותו מידי. הספר השני היה קצת פחות סוחף וטוב מהראשון. כבר שמענו על המשחקים.
כמובן שחיכיתי בקוצר רוח עד שיצא הספר השלישי-עורבני חקיין. כן, גם כאן בקושי הצלחתי לעזוב את הספר, אך כל מה שאני זוכרת ממנו-הייתה מלחמה. כל הספר כמעט, אחרי הפתיחה הרגועה יחסית במחוז 13, עוסק במסע של קטניס וחבורת האנשים ברחבי הקפיטול.
כמו שכבר אמרו בביקורות קודמות, הספר היה מעולה עד לקראת הסוף.

לפי דעתי להרוג המון דמויות חשובות זו לא דרך לסיים סיפור, ובמיוחד לא סדרה של ספרים. אנשים נהרגים על ימין ועל שמאל. כן, זה קרה גם בספרים הקודמים, אך בספר הזה אפילו עוד יותר.

אני לא יודעת אם זה קרה רק לי, אבל אני חושבת שקטניס חוותה מצב נפשי לא קל, וזה גרם לי לא להבין לגמרי את ההתפתחות של העלילה. וגם כאן, כמו בספר אחר שעליו כתבתי (כשפים-מאת אפרילין פייק), אני עוד לא הצלחתי להבין את מי קטניס רוצה. רציתי לחות לקבל את הכיוון הכללי, לאיפה היא רוצה ללכת.

ואז הגיע המוות של פרים. אני חושבת שהייתי בין הקוראים הראשונים של הספר השלישי, כי אני לא שמעתי לפני שקראתי על המוות שלה. לא הצלחתי להבין איך הכל קרה מהר כל כך. למה שלחו לשם את פרים? כאילו הסופרת איבדה את הכיוון של העלילה, כמו שכתבו גם בביקורות קודמות. פרים הייתה בעצם הסיבה שכל המרד התחיל- היא זו שנבחרה בהתחלה להשתתף במשחקים. קטניס התנדבה אליהם רק כדי להגן על אחותה, להציל אותה. פרים הייתה בין נקודות האור הכי חשובות בחייה של קטניס.

אז למה עכשיו הסופרת בחרה להרוג אותה? למה היא רצתה לסבך את המצב המסובך מלכתחילה? אולי זו רק אני, אבל מישהו הצליח להבין למה נשיאת מחוז 13 (שכחתי את השם והתפקיד המדוייק) שלחה את פרים מלכתחילה לעזור לילדים האלה? אין להם מספיק רופאים וחאיות, שהם היו צריכים לשלוח לשם ילדה כזו קטנה? אמא של פרים לא יכלה להישלח לשם במקומה?
מהנקודה הזו של הספר, בערך, כל הסיפרו החל להיות עוד יותר מבולבל מבחינתי.

בסך הכל זהו סיפור טוב, אבל אני חושבת שהוא לא מספיק כדי לסיים סדרה כזו.

אני כותבת עכשיו ביקורת על ספר שלא קראתי אפילו עמוד אחד ממנו. פשוט אין לי כוח לקרוא את הספר.

שלא תבינו לא נכון, באמת אין לי בעייה כשלהי עם ספרים ארוכים, אבל כנראה הייתה לי בעיה עם הסדרה הזו עוד מהספר הראשון.

הספר הראשון היה דווקא די טוב, מעניין. אך באיזשהו שלב בסיפור הרגשתי שאני צריכה לעשות הפסקה. קניתי את שלושת הספרים הראשונים יחד, ואת שלושתם קראתי כשבאמצע הספר החלטתי "לעשות הפסקה מהספר", לקרוא ספר אחר או שניים כאלו ואז להמשיך לקרוא את "אראגון." מבחינתי זה היה דומה יותר לפרוייקט, לא לספר.

ייעמד לזכותו של כריסטופר פאוליני שהוא הצליח ליצור עולם משל עצמו, בעל שפות ותרבויות עשירות. החיסרון היה שהיו כל כך הרבה דמויות, וכל כך הרבה קצוות פתוחים, וכל כך הרבה מילים בשפות החדשות, שבקושי הצלחתי לעקוב.

הספר השלישי היה הכי גרוע, לטעמי. כמו שכבר אמרו חקל לפניי, היו המון עמודים מיותרים. ולכן אני לא מתכוונת לקרוא את הספר הרביעי. אול לקרוא את התקציר.

קראתי את הספר הראשון, ודי אהבתי אותו. פיתחתי ציפיות למתח והתקדמות בעלילה בהמשך הסדרה. קראתי את הספר השני, והתאכזבתי.

קודם כל, הכריכה. לא ידעתי שיצא בכלל ספר שני, עד יום אחד שהגעתי לחנות ספרים ועיינתי במדפי הספרים שלא היו חלק מאיזה מבצע זה או אחר. השם עניין אותי, אז לקחתי את הספר ו"גיליתי" שהוא בעצם ספר ההמשך ל"כנפיים."

הספר גרם לי לתחושת החמצה, אולי הסופרת הייתה יכולה "לשחק" בצורה אחרת עם העלילה. לדעתי, העלילה בספר הזה די שטחית, עד הסוף, בערך.
לפי דעתי הספר מתמקד יותר מדיי ב"משולש האהבה" בין דיוויד, לורל וטמאני. אני חושבת שהבעייה הייתה שפשוט לא הבנתי את הדמות של לורל. מה היא רוצה? כמו שכבר אמרו בביקורות קודמות (ובצדק) לורל פשוט לא מחליטה. במהלך כל הספר היא "מתנדנדת": רגע אחד היא מחליטה לבחור בו, ואז יומיים אחר כך היא כבר הולכת לאחר.

אני חושבת שהיה הרבה יותר טוב אם הסופרת הייתה מתמקדת יותר בחייה של לורל כפייה, מאשר בטמאני ודיוויד כל הזמן.

לסיום, ספר טוב, ולא ממש צפויי. העלילה די בסדר, בסך הכל.

*ספויילר*

התחלתי לקרוא את סדרת דמדומים בחודש מאי האחרון. מייד נשאבתי לתוך הספר. הסופרת כישרונית בצורה מדהימה. היא מתארת את הרגשות של הדמויות בצורה כל כך מדוייקת ואמיתית, שלפעמים אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם איתן.

התאכזבתי קשות כשראיתי אחר כך כמה מהסרטים. השחקנים לא מעבירים לדעתי את עומק הרגשות של הדמויות שבספר. הם לא מראים את האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד.

את הסדרה סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות. הספר האהוב עליי ביותר היה הראשון, בגלל הפשטות שבו: הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, שניהם ביחד. בלי יותר מדיי סיבוכים לגבי הוולטורי או ג'ייקוב.

את הספר הרביעי, קראתי כמובן בנשימה עצורה כמעט כל הזמן, אך כשסיימתי אותו, וחשבתי על הספר, הרגשתי מעין פספוס...
החלק בו משפחת קאלן אוספים את כל הערפדים, ובכלל החלק השלישי בספר, שמסופר מנקודת מבטה של בלה, היה בעצם פחות מותח ומעניין לדעתי משאר הספר. הסוף היה צפויי מדי.

בהתחלה כשראיתי שהחלק השני של הספר מסופר מנקודת המבט של ג'ייקוב, גם אני חשבתי שיהיה משעמם, אבל טעיתי. הכתיבה הייתה לדעתי יותר קלילה ומשוחררת. ובכלל, זה לא פשוט להעניק קול שונה לדמויות שמנקודת מבטן הסיפור מסופרף ועל כך כל הכבוד לסטפני מאייר.

בחלק השלישי, הסיפור החל להיראות בעיניי "מושלם מדיי." בלה פתאום נהפכת ליפהפיה, היא השיגה את הבחור הכי חתיך ומושלם שיש, אף אחד לא יכול לעמוד בפני הילדה הקטנה והמתוקה שלה. גם לה, לילדה ולבעלה יש כוחות מיוחדים. בכלל, כמעט כל העלילה של החלק השלישי של הספר מתקיימת סביב "אי הבנה" אחת גדולה, שיודעים שהיא "אי הבנה" כבר מתחילת החלק הזה. זה נראה כאילו הדמויות עושות יותר מדיי עניין מסתם שטות.

בסך הכל, התחברתי מאוד לבלה. הכתיבה מצד אחד לא הייתה במילים יותר מדי "מסובכות" ומצד שני השפה לא הייתה יותר מדיי עממית. אמנם לפי דעתי שוב השתמשו בסדרה בכלל בדמות ראשית "חלשה" אבל כולם מגנים עליה- רעיון קצת יותר מדיי נדוש לטעמי.

סדרה מומלצת מאוד! אחד הספרים שקשה לשכוח.