• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הנער האבוד

הנער האבוד

מאת תומאס (תומס) וולף

הביקורת של עמית לנדאו

תמונה של עמית לנדאו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הנער האבוד

הנער האבוד

מאת תומאס (תומס) וולף

הביקורת של עמית לנדאו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עמית לנדאו
הוצאה לאור:זיקית
שנת הוצאה:2013
סדרה:זיקית #2
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
סקאוט
לפני 10 שנים

“”

14/21
ביקורות על הנער האבוד
הבאה
מארק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“הפרק על חנות הממתקים הוא לא פחות מגאוני. זה כל מה שיש לי לומר. ותומס וולף יודע לחבר מילה ועוד מילה,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

אני לא חושב שאי פעם קראתי משהו שמתאר כל-כך יפה את הגעגועים לזמן האבוד של הילדות המוקדמת. את הניסיון לתפוס את שברי התמונות, הצלילים, הזכרונות והריחות, שכמעט וחוזרים אבל שוב ושוב נשמטים מבין הידיים. השפה לירית ונקייה, והתרגום יפהפה. פנינה אמיתית בפרוזה, שאני מאמין שקוראי שירה יאהבו מאד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של cujo
cujo
תמונה של שירה
שירה
תמונה של גלית
גלית
8קוראים|גיל ממוצע58|63%נשים

על המבקר

תמונה של עמית לנדאו

עמית לנדאו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
106 ביקורות•1 נבחרות•1,299 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של עמית לנדאו
עמית לנדאו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,299
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת58ספרות מקורית20ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

1 תגובה
יעל
יעל•לפני 12 שנים

שבועות לא יכולתי לקרא ספר אחר

זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי הלא קצרים. במילים קצרות, במשפטים קטועים, בגעגועים אין קץ ובאהבה עצומה מתאר הסופר על משפחתו, ביתו,
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עמית לנדאו

האופסימיסט [מהדורת 2025]

האופסימיסט [מהדורת 2025]

אמיל חביבי

הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וילדים, וגם סיפור אהבה.

חביבי, שהיה במשך שנים ח"כ מטעם המפלגה הקומוניסטית ופעיל במאבקים לשוויון של הציבור הערבי בישראל, מבקש כאן מתוך אמפתיה לחדור לנפשו של גיבור שבחר בדרך שונה לגמרי - גיבור שהתפקיד הראשי שהוטל עליו מטעם השלטון הוא להיאבק בהשפעה של אותם פעילים קומוניסטים. הוא מתאר מערכת יחסים מורכבת בין המשת"פ למפעילו היהודי המזרחי, הכוללת גם חמלה למפעיל, מתוך הבנת מצבו בשרשרת המזון של ישראל של אז.

כיום כמעט בלתי נתפס שרק לפני כשני עשורים זכה סופר כאמיל חביבי בפרס ישראל לספרות (בפרוזה; באותה שנה זכה אבות ישורון בפרס לשירה). אחת מחברות הוועדה שבחרה להעניק לו את הפרס סיפרה שנים אחרי כן, שראש הממשלה שמיר (שלחץ את ידו של חביבי) ושר החינוך המר מהציונות הדתית לא התערבו בהחלטת הוועדה המקצועית. כשקומץ קיצונים מקרב הכהניסטים ומפלגת התחיה השמיעו קריאות גנאי בטקס, הם זכו לבוז מהקהל (שכלל חובשי כיפות רבים) שדחק אותם החוצה מהאולם. היו ימים..
יש פה גם הישג אדיר של המתרגם אנטון שמאס, שהצליח להעביר את הספר לעברית חיה, יפהפיה ומעוטרת, שאינה שפת אמו. ספר חובה.

לפני שבועיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
סטלה מאריס

סטלה מאריס

אליאס ח'ורי

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזוגיות של שנים עם יהודיה-ישראלית, ופותח עם שותף ישראלי מסעדה ערבית בניו יורק. כל זה לכאורה מעניין, אבל המספר מתיש את קוראיו בחזרות אין סופיות על אותם מוטיבים ותאורי רגש. בסופו של דבר נדמה שבשל המבנה האידאולוגי המורכב של גטאות, ציונות, יהודים ופלסטינים, ח'ורי הזניח את הסיפור עצמו. הרומאן שלו ספוג בקיטש של תאורי האהבה בהשראת המשוררים הערבים הקדומים, ואת רוב הדמויות הישראליות מצאתי שטוחות ובלתי אמינות.
הבחירה של המתרגם להביא את שמותיהם של ישובים כמו חיפה, לוד, ושכם בגרסתם הערבית בעייתית, ולפעמים הוא מועד בכפילויות (יפו או יאפא?). בעיקר לא הבנתי את התעקשותו שלא לתרגם ביטויים כמו "יא זלמה" (בן-אדם) או להביא ביטויים מסוימים בתוך השיחה הערבית במקור הערבי באותיות עבריות ואז מיד את הגרסה העברית. איזה מין תרגום זה לכתוב "בערפש. לא יודעת."? האם מישהו היה מפרסם בעברית משפט כמו " איי דונט נואו. לא יודעת."?

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ילדי הגטו

ילדי הגטו

אליאס ח'ורי

כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? אליאס ח'ורי, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל את קרבנות האינתיפאדה השנייה, חיילים עם פוסט טראומה, ואף את יהודי אשכנז בשואה. הסופר ר'סאן כנפאני, שהיה כנראה הפלשתיני הראשון שכתב על יהודים ניצולי שואה מוזכר פה, וגם גיבורו של ח'ורי מדמיין לעצמו אב יהודי ניצול גטו ורשה. הוא נוסע עם תלמידים יהודים במסע לפולין, צופה ב'שואה' של קלוד לנצמן, נגעל ממכחישי שואה, ושונא להשוותה לנכבה.

ובכל זאת, זהו ספר על הנכבה. ספציפית, על השבועות הראשונים שלאחר הטבח בתושבי לוד. ח'ורי מרקד סביב הנושא, במידה מסויימת בהשראת סיפורי שהרזאדה, שוב ושוב נוגע ומתרחק, רק כדי לחזור אליו בסוף הרומאן. הוא מזכיר לרגע (בטעות) את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, בהקשר של סיפור שבעצם עוסק בטראומה השתוקה של התאבדות האם, כשהוא מתכוון כמובן ל'סיפור על אהבה וחושך'. ובאמת גם 'ילדי הגטו' כתוב במבנה הספירלי של 'סיפור על אהבה וחושך', כאשר נוגעים בטראומה ומתרחקים, ושוב נוגעים בתנועות ספירליות מצטמצמות והולכות, עד שמצליחים להישיר מבט אל האימה בסוף הרומאן: סיפורם של ניצולי טבח שנאלצו לחיות מאחורי גדרות תיל תחת שלטון צבאי של אלה שטבחו בהם ובזזו את בתיהם, רהיטיהם ומטעיהם. ניצולים שנאלצו לאסוף מהבתים ומהרחובות את הגופות המרקיבות, הנפוחות, המתפוררות, ולקבור אותן בקברי אחים, או לשרפן בפקודת החיילים, בעודם שומעים את צליל העצמות המתפצפצות. שנאלצו לבקש רשות מהקצין לקטוף תפוז מהפרדס שלהם שהוחרם והפך ל"רכוש המדינה".

למרות כובד העניין, הספר אינו נטול הומור: תושבי הגטו תוהים בינם לבין עצמם מה פירוש המילה הזו, ששמעו לראשונה מהחיילים היהודים. הם חושבים בתחילה שמדובר באיזו מילה עברית שמשמעה שכונה של ערבים, עד שאחד מהם, בוגר תיכון ביפו, מסביר להם על הגטאות ההיסטוריים באירופה. אמו של הגיבור מזדעקת- "כלומר, שהפכנו ליהודים? חס ושלום, אנחנו מוסלמים!". "ונוצרים" מוסיף אחד משכניה. הצעיר המלומד בוגר התיכון מסכם: "השוטים הללו לא יודעים שאין בארצנו גטאות... כך מתנהלים העניינים כאן".

ספר כואב, לא קל לקריאה, לעיתים מתיש, לעיתים מתפייט באופן סנטימטלי מדי, אבל מתאר פרק קשה וחשוב בהיסטוריה של הארץ הזו, פרק שמעולם לא נגמר, פרק שגם הוא הולך וחוזר בחיי כולנו בספירלה מתגברת של אימה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
שמעון צהמארא

שמעון צהמארא

מידד שיף

"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד."
----
לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים.

שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים".

הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”...
“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..".

באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד."

ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות".

כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון.

לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".

לפני שנה•
★★★★★
•עמית לנדאו
בלדות השום

בלדות השום

מו יאן

ננטש במחציתו (מטעמי אכזריות יתרה), אז נא לקחת את הסקירה בערבון מוגבל:
התלהבתי מאוד משני ספרים אחרים של מו יאן שקראתי בעבר, והגעתי ל'בלדות השום' עם ציפיות גבוהות. הסימן הרע הראשון (ממנו התעלמתי) היה האפיגרף בראשית הרומאן- של לא פחות מאשר סטלין.. משם מתחילה מסכת מזעזעת של חיי איכרים מגדלי-שום במחוז נידח בסין בשנות ה-80. מי שלא מאמללים את בני משפחתם בגלל שמרניות פאודלית קיצונית, מתעללים אלה באלה על רקע פנאטיות מאואיסטית, והכול בתיבול אכזריות אלימה וסרקזם יבש, כמעט ללא רחמים. מפתיע שהצנזורה הסינית אישרה הוצאה של כתב אישום חריף כזה על הדרגים הנמוכים של המשטר וכוחות הבטחון שלו. ישנם רגעי פיוט קסומים ספורים, בעיקר של ליל-אהבה של זוג נמלט בשדה יוטה, ואולי גם הדיאלוג הפנטסטי קורע הלב, תרתי משמע, בין אשה לעובר שבבטנה, אבל הם טובעים בכמויות כל-כך גבוהות של השפלה, אלימות וכאב, שפשוט לא יכלתי לעמוד בזה עוד. בהחלט יתכן שבימים שפויים יותר הייתי ממשיך, אבל בתקופה הזו, כשהמוות וההרס מקיפים מכל הכיוונים, זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
מומלץ בכל זאת למי שאינם סובלים מקיבה רגישה.

לפני שנה•עמית לנדאו
ג'ים הילד

ג'ים הילד

טוני ארלי

בעולם הבודהיסטי ישנו תרגול פחות מוכר, הנקרא מטה. בבסיסו הוא למעשה עבודה עם דמיון מודרך, במטרה לפתח בהדרגה חמלה ואהבה, כלפי עצמך וכלפי הזולת. באחת ההנחיות, שעל פי המשוער מגיעה מהבודהה עצמו, מתבקש המתרגל להביט על עצמו כמו הורים הצופים בתינוק הישן בעריסה.

נזכרתי בדימוי הזה בזמן הקריאה בג'ים הילד, ספר שכולו ספוג באהבה וחמלה, ומתאר שנה בחייו של ילד באזור כפרי בצפון קרוליינה בשנות ה-30 של המאה שעברה. ג'ים, שחי עם אמו ושלושת אחיה, לא זכה להכיר את האב, שמת זמן קצר לפני לידתו. הרומן נפתח בבשורת מותו של אביו, ומסתיים באופן מרטיט בהשלמתו של הילד עם היעלמו, בחיבורו לחלק הזה, האפל, של משפחתו, וגם בהשלמתו המחודשת עם המשפחה האלטרנטיבית, שמגדלת אותו באהבה עצומה.

הכתיבה של ארלי, שזהו ספרו הראשון, היא מופתית. הכול מהודק תמטית ובנוי ללא רבב, הספר קריא מאוד ותיאוריו את הנפש הילדית, על התנודות הקיצוניות שלה בין רגשי התעלות וגאווה לתחושות קטנות וחוסר ערך, מדוייקים להפליא. היו מבקרים שהרומן הזה הזכיר להם את המינגווי. שנים שלא קראתי אותו, אז קשה לי לחוות דעה. אם כבר הדרום האמריקאי, אז הוא דומה יותר ל'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי, אבל פחות דידקטי. מה שכן זיהיתי פה הוא אולי דווקא את רוחה של טובה ינסון, מחברת סדרת המומינים: אפשר למצוא אצל ארלי את הנוכחות החזקה והחובקת של המשפחה ושל הטבע, ואת אותה התמודדות צנועה ואנושית, מלווה בהומור עדין, כמעט בלתי מורגש, עם הנושאים הגדולים של חיי אדם. ועם זאת, זה איננו ספר ילדים אגדתי, וארלי בסופו של דבר חם ומכמיר לב יותר.
ספר נפלא, שפשוט אי אפשר להמליץ עליו מספיק.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ארצות התן - הוצאת עם עובד

ארצות התן - הוצאת עם עובד

עמוס עוז

גמרתי את ספרו המוקדם של עמוס עוז כמה ימים לפני שהחלה תופת שמחת תורה. אף שהוא לא מתאר קטסטרופה, ואף שהוא מתרחש עמוק בתוך ימי מפא"י, המיקום בו מתרחשות רוב העלילות- קיבוצים באיזור השפלה בואכה המדבר- והאווירה האופפת אותו מתאימים איכשהו לימים האלה, שבהם הכול מרגיש כסוגר עליך. סיפוריו של עוז מציירים דיוקן של ספרטה החונקת את חבריה בפנאטיות הפוליטית היובשנית שלה. האיד של החברה הקיבוצית ההיא מתגלם בתושבי המדבר הבדווים, אליהם עורגות כמה מגיבורות הסיפורים, מעין סקיצות לחנה גונן המשתוקקת לתאומים ח'ליל ועזיז. מן הצד השני הבדווים מנסים-לא מנסים להתקרב לאדמות הקיבוץ, ספק כדי להכיר את בנותיו, ספק כדי לסחוב ציוד מכני. בדרגה אחת עמוקה יותר עומדים התנים, גיבורי השוליים של הספר, שמופיעים כמעט בכל סיפור וסיפור. הם מקיפים את גדרות הקיבוץ במין שמחה סתומה לאיד, כשמדי פעם אחד מהם, בהתקף טירוף, מנסה לחדור לקיבוץ ונהרג. סיפור אחד מתרחש בבסיס צבאי שחייליו עומדים לצאת למה שכינו פעם פעולת תגמול- פיצוץ בתי כפר מעבר לגבול, ממנו הגיעו לפי הסברה פידאיון. בעצם, גם ההווייה הקיבוצית עצמה לא מאוד רחוקה מכך: בני הקיבוץ מנהלים אסיפת חברים שמטרתה להחליט האם לשלוח כמה מצעירי הקיבוץ הבריונים הששים-אלי-קרב לפעולת נקם מול הכפר הבדווי הסמוך שבניו נחשדו בגניבה, בדומה ל"נערי הגבעות" של היום. למעשה, עומד לפנינו דיוקן של "הווילה בג'ונגל" לפני היותה וילה, כשהיתה עוד מעין פילבוקס מיליטריסטי מבוצר במדבר, או בלשונו של עוז "אי מואר" מוקף בגדרות, "מצודת השונא".

בדמותו של אחד הגיבורים במיוחד (שמשון שיינבאום) מצטייר דיוקן מרהיב באכזריותו של הארכיטיפ של גבר אשכנזי מבוגר, קיבוצניק עמלני והוגה דעות של תנועת העבודה, על הבעלבתיות, החשיבות העצמית והיוהרה, על האגואיזם העמוק, השוביניזם הגברי והיחס האינסטרומנטליסטי לאחר, על חוסר היכולת לתקשר עם דור הילדים, ועד והשבירה הטראגית והבלתי נמנעת של האישיות הזו. שתי דמויות בוחרות, במודע או שלא במודע, לברוח מן המציאות הזו רחוק ככל האפשר אל מחוזות רומנטיים. האחד מוצא את מותו בין חברי הבריגדות הבין-לאומיות של הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, והשני מנסה לבנות חיים חדשים בירושלים. אלא שהוא מגלה שגם היא מוקפת משלושת עבריה בצריחי מואזין ופעמוני כנסיות של הערבים. במצוקתו הוא נותן דרור לדמיונו באופן מופלא כפי שאף דמות בספר לא מעזה לעשות. הוא חולם על "הרים מעפילים, רכבות מהירות בתבל, שדרות בנות אלף מזרקות מים טובלות במטחי אור... מפרצי ים שסועים כחולים על סף הדומיה". כמה יופי, וכמה רחוק ובלתי מושג היופי הזה.

'על האדמה הרעה הזאת', הסיפור האחרון המופיע בספר, הוא לטעמי הטוב מכולם. הוא היחיד שאינו מתרחש בישראל של אותן שנים אלא מדלג אחורה אל תקופת השופטים בתנ"ך. ואף שיש דמיון תמטי מסויים בינו לבין הסיפורים האחרים, הוא גם שונה מהם מאוד. ריאליסטי פחות מהם, הוא עצמו מתאר את המציאות התנ"כית באופן אוריינטליסטי קסום ואפל, שקשה לעמוד בפניו. בהערת אגב לסיום, אי אפשר שלא לחוש בנימה כלשהי של מיזוגיניות בספר. איכשהו רוב דמויות הנשים המופיעות בסיפורים הן פתייניות, לא רציונליות, או לובשות את דמותה של איזו אלמנה סיציליאנית מרושעת שמכה את ילדיה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
חיים

חיים

גַּיִל הַרְאֶבֶן

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?"
כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג.
"נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים.
אז מה כן?
ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו".
ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינו, כאשר ילדיהם שלהם כבר בוגרים צעירים. אבל באמת הוא עוסק בחיים במובן העמוק של המילה, שאפשר להתקרב להבנתו אם רק מציבים אותם אל מול המוות: צבעוניות היש מול אפלת האי-קיום; התיאוריה של החיים כמין משחק גדול שאנו בני מזל מעצם זה שנזרקנו מהריק השחור להשתתף בו, כמו קובייה במשחק שש-בש שעולצת בכל פעם שמשליכים אותה על הלוח. יתכן שרק מי שגוסס מבין את זה באמת.

"מה אתה מחייך, אמרתי משהו מצחיק?
לא, אני סתם חשבתי לי- אתה זוכר שפעם לא היתה דריה?
לפני שהיא נכנסה לנו לחיים, אתה מתכוון?
אני מתכוון שפעם היא לא הייתה בכלל. שפעם דריה לא הייתה, ואז היא פתאום נולדה והופיעה".
כאשר מאמצים את נקודת המבט החומלת, שאפשר לכנות אותה נקודת המבט של אלוהים שמביט על העולם מלמעלה, כשרואים בבירור את נס הקיום, לפעמים מתמלאים כלפי הקיים באהבה, שדומה אולי לאהבה של אם לתינוק שזה עתה נולד. ואז גם דריה המעצבנת נראית פתאום כמו פלא. אלא שאנחנו לא אלוהים, ולא תמיד יש לנו כלים להתמודד עם נקודת המבט הזו, שמטילה משקל עצום על יחסינו עם בני האדם. וזה כנראה שורש המשבר הקיומי שעוטף את יואש, אחת הדמויות המעניינות שנתקלתי בהן בספרות העברית בשנים האחרונות. לכאורה בחור הכי רגיל שיש, כזה שלא הצטיין בכלום בבית הספר, גם לא היה חלש במיוחד בשום דבר, אחד שמשחק כל יום שישי בצוהריים כדורסל עם חברים. אבל עמוק בפנים הוא קצת "הנסיך הקטן" של ירושלים, אחד שקרוע מהחיים כי הם בני חלוף, וכי לאף אחד אין בעצם תחליף. ובאמת, לקראת סוף הספר ההשוואה הזו עולה בבירור, כשאמה של אותה דריה (שמעורבת באקטיביזם צמחוני לא-חוקי) אומרת שהיתה מקבלת את הצמחונות של בתה אילו רק דריה הייתה אוהבת "כבשה אחת שאין לה תחליף".

הנסיך הקטן מכוכבית ב-612, שלא יכל להשלים עם הפרידה מהאהובים עליו, בחר ללכת בעקבותיהם. הנסיך הקטן מירושלים מחלים למזלו מהרומנטיקה המורבידית הזו. ונדמה לי שהריפוי שלו מתחיל כשאחת מחברותיו אומרת לו בפשטות שיפסיק לשחק את המבט של אלוהים עם החמלה שלו "כי זה מתנשא". אז כמו שאפשר להבין, זה ספר שמתתפוצץ מרוב אהבת אדם. הוא לא מושלם- אפשר היה אולי לטפל בממד הכרונולוגי בצורה טיפה יותר מאוזנת, אבל הוא מרגש באמת, והדמויות של הראבן עמוקות וניכר שלא יצאו מתוך שטאנץ. קראתי אותו כשהייתי בחו"ל, ובאחת הטיסות, כשישבתי ליד החלון וצפיתי בעולם מלמעלה וראיתי את האדמה הגדולה שאנחנו סימנו עליה בשרירותיות גבולות להפריד בינינו, אז גם אצלי הכול התחבר: הסצנה על גג האמפייר סטייט בילדינג, והטייס של סנט-אקזיפרי מהנסיך הקטן, ורס"ן שירה אטינג, שטסה גבוה מעל עזה ובוודאי גם היא כמו יואש רואה את המוני האנשים שם באים ונעלמים כחלק ממעגל החיים, אבל בסופו של יום עושה עם חבריה לטייסת את מה שהיא עושה, "בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים".

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
מבעד לקרקעית השקופה

מבעד לקרקעית השקופה

יובל שמעוני

יהודי פליט, אוד מוצל מאש, יוצא למסע דרך הים ליבשת חדשה. הוא יבנה בה את חייו תחת חסותה של מעצמת על מערבית, כשהוא משתתף בבניין המושבות החדשות עד שיראה את המקום "בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן". אם זה נשמע לנו כישראלים מוכר מאוד, נהיה מופתעים כשנגלה לאיזה מקום רחוק ובלתי צפוי לוקח יובל שמעוני בספרו את הנושא. האם התכוון ליצור אלגוריה ביקורתית על התנועה הציונית? הפליט היהודי שלו מגיע לארץ נידחה, ופוגש בילידים שאינו יודע את שפתם. הוא לא באמת טורח ללמוד אותה ("שילמדו הם, היו אומרים תמיד"). תחת לחץ חברתי הוא נוטל חלק באונס של אישה מבנות הילידים כדי להוכיח את גבריותו בעיני מלחי הספינה. יתכן שזה גלגול מוקדם של החלום הציוני לברוא יהודי חדש, גברי במובהק, שישיל מעליו את ה"נשיות" של היהודי הגלותי. בכל מקרה, הקשר למה שנעשה פה בארץ ע"י היהודים החדשים לילידים לא נאמר במפורש, והאחריות להסקת המסקנות היא על הקורא/ת בלבד. אבל מי שירצה, יוכל לראות בגירסה האינדיאנית הראשונית לעפיפוני התבערה (ששולחו לפני כמה שנים מעזה אל מעבר לגדר) רמז נוסף בכיוון זה.

לרומן של שמעוני שני חלקים: הראשון חושף באמצעות פלאשבקים את סיפורו של נער ממשפחה יהודית בספרד הימי-ביניימית, העומדת בפני הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הוא עצמו בוחר לצאת לגלות כפולה, גם ממולדתו וגם ממה שנותר ממשפחתו, ובעיקר מאביו, בו הוא תולה את האחריות לאירוע שהותיר עליו חותם טראומתי למשך כל חייו. לאחר הסתננותו לספינה בנמל, הוא מוצא לו דמות אב חלופית באדמירל מגלומן. בן דמותו של קולומבוס, משמש האדמירל כדובר בחלקו השני של הרומן, הכתוב במתכונת של מכתבים. גם בו (וזה מחזק את ההשערה על הממד האלגורי-הפוליטי בספר) מפעם החלום "לגאול" את ארץ הקודש מידי המוסלמים. למעשה, הסטייה המשמעותית ביותר של שמעוני מהסיפור הציוני הקלאסי מתבטאת בהחלטה המאוחרת שעושה הגיבור לבחור בצד של הקורבנות, כדי לכפר על חטאו הראשוני שמייסר אותו.

שמעוני דבק בסגנון כתיבה אכזרי, גם בתיאוריו וגם בהערות הסרקסטיות או הבדיחות השחורות שדמויות הרקע בספר מרבות לספר. כך היה בעצם גם בספרו הקודם והנפלא 'קו המלח'. באופן אישי, אני לא מת על זה. תהיתי אם על עצמו הוא מדבר, כשהוא שם בפי הגיבור את המילים "רשעות הייתה בדבריו, ובכל זאת אמר אותם. כבר למד דבר או שניים על רוע ויודע לזהות אותו גם בקרבו".. יש בו מין מרירות "פולנית", כמעט חנוך לוינית, וכמוהו הוא נמשך גם אל הפואטי והנשגב. אכזרי, אבל לצד זה הוא מסוגל לחדור בצורה נוגעת ללב לנפשו של אדם מצעירותו ועד זקנתו. אדם שאמנם מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר אפוף תחושה עמוקה של בדידות. ספר מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו

ביקורות נוספות על "הנער האבוד"

הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

אני מרגיש שעוד לא חוויתי מוות של קרוב בתחושה החזקה שלו. כלומר כן חוויתי מוות אחד של סבא שגם השפיע עליי קצת, אבל מלא פניות בחיים שלי הצליחו להסיח את דעתי ככה שהשכול לא פגע בי עמוקות (מה גם הוא גסס תקופה, ולפחות הספקתי לתת לו חיבוק לפני), ואם אני חושב על זה אחרי החברים והמכרים הרבים שאיבדתי ב7 לאוקטובר, גם אז לא הצלחתי להרגיש שכול אמיתי של התבוססות בכאב ואובדן, חוץ מפיקים קטנים של פעם ב- אבל גם אז התחושה הכללית של האדישות הצליחה לסלק ממני את החיבור ומה שאני מנסה להגיד זה שהרגש הבשרני של אובדן ועיכול בריא, עוד לא הופיע אצלי.
בד"כ אני ציני כלפי רגשות כאלה, או לפחות איך שמשווקים אותם כי זה תמיד מרגיש לי מלאכותי ומאוד חברתי עם מטען כבד מאוד של מי יותר מסכן ומי צריך לקבל יותר תשומת לב כזאת או אחרת, אבל הספר הזה כן איכשהו היה בסדר, והדיבור שלו על אובדן לא הרגיש קיטשי או לא מובן.
הספר מורכב מארבעה חלקים שכל אחד מתאר צד אחר של תפיסת המנוח שאבד, אחיו אחותו הוא עצמו ואמא שלו. אין משהו בכתיבה שם שעוצר נשימה, אבל התיאור הפשטני של החוסר היומיומי בעוד אח אהוב, דווקא הרגיש לי אותנטי, והספר מהיר ולא מתיימר להיות איזו פנינה ככה, מתחיל ונגמר והמועקה שהוא משאיר לא מאוד עמוקה וכואבת, אלא יותר אמיתית.
לא יודע אם הייתי ממליץ, אבל אני שמח עליו.

לפני שנה•
★★★★★
•oziko
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

כל כך נהניתי לקרוא את הנובלה המקסימה הזו.
פעם ראשונה שאני קורא תומס וולף, אולי בכלל פעם ראשונה שאני קורא סופר אמריקאי קלאסי אחרי מארק טווין שקראתי בילדותי.

כתבו בעמוד הספר ביקורות נפלאות ואין לי הרבה מה להוסיף עליהן, מדובר בנובלה בנויה יפה, כתובה יפה, מרגשת וקולעת בעיני לכל אדם שהגיע לגיל מסוים בו הנוסטלגיה לעיתים לובשת צורות של ימים טובים ורחוקים שלא יחזרו לעולם. כל אחד והגיל שבו זה קורה לו אני מניח.
וולף מדבר על הנקודה בה הנוסטלגיה הופכת לכאן ועכשיו, השחזור של רגעים שבזכרונותינו היה גדולים ומועצמים, הופכים במפגש עם המציאות לאחר שנים למעין צל מאכזב של הזכרון שכן יש בנו את הנטייה להעצים בילדות הכל. המציאות, הכאן ועכשיו לעולם מאכזבים כשהם הופכים לרגע נוסטלגי כאשר הזכרון פוגש מה שנותר ממנו בעולם הממשי.

״ואז הכל ילך ממני, יימוג כמו צללי ענן על גבעה, ילך ממני כמו פנים אבודים בחלום, יבוא כמו שמועות כבירות מנמנמות על אודות יריד רחוק ופלאי - בא, הולך, בא, נמצא ואובד, ואתה אחוז ומוחזק אך לעולם בלתי לכיד, כמו קולות בהרים אבודים, מזמן - כמו העיניים הכהות והפנים השקטים של הנער הכהה, הנער הכהה האבוד, אחי, שכמו צללים או כמו היעדר בתוך הבית, הוא עצמו היה בא, ואז הולך, ואז בא שוב.״

הציון שלי: 8/10
מומלץ.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•פאוסט
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב.
הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב.
ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב.
ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה.

בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים.
אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה.
הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה.
אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה.
מומלץ מאוד לקריאה.

לפני שנה•
★★★★★
•אוהבת תכלת
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וספוג שמש, אגודליו תחובים מתחת לרצועות הילקוט על גבו, יושב בחולצה לבנה אחידה וקצרת שרוולים ומחכה לסבא שלו שיחזור מהביקור הקבוע בחנות לחומרי בנייה ואחזקה שעמדה בצד הדרך, החנות בה ביקר בכל פעם שאסף אותו מבית הספר – שיחזור ויחזיק בשקית לבנה בידו האחת, ובשנייה ייתן לו ארטיק – ההסכם הקבוע ביניהם, שנחתם ללא מילים: הוא מחכה יפה ובתמורה מקבל משהו טעים. בכל פעם ארטיק בטעם שונה. דובדבן. קולה. מנגו. לימון. תמיד היה מנסה לפצות על העיכוב, לגוון ולהפתיע בטעם חדש, והילד אף פעם לא העדיף לבוא איתו לחנות או לחכות לו בבית. תמיד נהנה מעצם ההמתנה, מתחושת אי הידיעה שזמזמה בעורקיו ומקרני השמש המרוחות על המדרכה.


ומיד נזכר הילד בסבתא שלו, לבושה בשמלה ורדרדה, שערה משתפל לאורך עורפה, בהיר ומחייך בעודה יושבת למרגלות השולחן במטבח המרובע הקטן, מגוללת בקול עלילות ומחוזות על כלב אמיץ שיוצא להרפתקאות שונות, בכל יום הרפתקה אחרת, מלווה את מילותיה בתנועות ידיים וצחקוקים, והילד בן השש יושב בכיסא לידה ובולע בשקיקה כל מילה, בעיניים גדולות ורעבות, וזאת לאחר שכבר סיים את הקערה המלאה בבורשט רותח שנחה מתחת לאפו. הילד ההוא אף פעם לא גילה לה שחיכה בכל יום לסיפור חדש, שהעלילות השטותיות שהעלתה על לשונה הן שפתחו בפניו עולם שלם של ספרים ושל קריאה, של ריח דפים צהוב וישן, שהן הן העתידות להוליד בבטנו את הרצון העיקש הבלתי מוסבר לקחת עט ולהתחיל לכתוב על כל דף שימצא בקרבת מקום, מרופט ומקומט ככל שיהיה. הוא לא ידע שצריך לומר לה דברים כאלה, שאור בא ואור הולך - וגם לא ששלוש עשרה שנים לאחר מכן יכתוב על כך באתר סימניה, בביקורת לספר קצרצר שהמילים בו הזכירו לו את אותם רגעים.


הילד ההוא היה בן שבע כשסבא שלו חלה בסרטן. במשך שנים ארוכות לא ישכח את הלילה ההוא שסבתא התקשרה לאימא בתשע בערב, לומר לה שסבא קודח מחום. בטלוויזיה היה קליפ בצבע שחור-לבן לשיר של אביב גפן. פניו היו קרובים למצלמה ומאופרים, והתמונה הזו נתקעה בראש של הילד כל הלילה. הנסיעה בכבישים הייתה קצרה. אף אחד לא דיבר, והוא לא שאל אותם שאלות. כשנכנסו לדירה סבא שכב במיטה בחדר השינה שלו, ליד תיבת התמרוקים שהילד נהג להסניף את ריחה ולהפליג בדמיונותיו לחנויות ספרים מסתוריות באיטליה ובספרד, וקרץ לעברו כשראה אותו. הוא נראה עייף. אימא פרעה את שערו והבטיחה שהכל יהיה בסדר, והוא האמין לה. בהמשך השנה למד את משמעות המילה 'סרטן', ארבע אותיות שהתוודע אליהן עד גיל שבע רק בתור בעל החיים, Crustacea, הזה עם זוג הצבתות. הוא לא ישכח את מסדרונות בתי החולים הארוכים והלבנים, חסרי הדופי, את ריח התרופות שעמד בקביעות באוויר, את שקיות הצלפון שעטפו את הכריכים חסרי הטעם מהמכונות, את ההמתנות האינסופיות על הכיסאות השחורים מתחת למסכי הטלוויזיה שעמדו ממעל, את תמונת הנוף הירוקה של הכרמל לעת שקיעה בערב, כשעמד מול קיר הזכוכית הענק ההוא, לבד, לבד לגמרי, וכתב מילים במחברת השחורה שלו.


הנסיעה בקו 18 מזכירה לי קרעים כאלה, חטופים ומהירים, נגיסות מהעבר – ורגע לפני שאני מספיק להעמיק, לגלוש קצת לנבכי הדברים, לתהות ולהרהר - האוטובוס דוהר קדימה, והופ, אני בן תשע עשרה, חייל במדי חיל האוויר שחוזר הביתה, חולף על פני שכונת סירקין אפופת התמונות וממשיך בדרכי בכביש העקלקל לחלק נוסף של העיר, לרחובות אחרים, פחות משמעותיים עבורי, אולי, עם הרבה פחות קרעים חטופים; מותיר מאחור את הילד בן השש ואת סבא וסבתא כשעוד גרו בדירה אחת ואת הארטיק בטעמים ואת ריח השמן שנדף מהמדרכות ואת האיש המשופם עם כובע הקש שתמיד עישן ושאל לשלומו. מניח לכל אלה לשקוע לאט. "הנער האבוד" מאת תומס וולף העניק לי הצצה קצרה נוספת לימים ההם, לזיכרונות הישנים ולמגוון הריחות, לשעות המלאות בתמימות ובסיפורים, באהבה ובחמלה, לקסם ההוא שעמד באוויר שלוש עשרה שנים לפני, ונהיה כעת לכתם אחד, עגול ומחייך, הולך וקטן, הולך ונמוג, אבל לא נעלם לחלוטין – ואולי, מי יודע, מסתתר לו אי שם, ייתכן ואפילו בחדר השינה שלהם, במקום שנחה בו פעם תיבת התמרוקים של סבתא. תמיד אני מנסה להציץ ותמיד התריסים מוגפים.


***

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Daniel Jeremić
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

הביקורת הזו לא מיועדת לכולם. הביקורת הזו מיועדת רק לאוהבי ספר. הכוונה באוהבי ספר היא לא רק כאלה שאוהבים סיפורים, הכוונה היא לא רק לאוהבי המילה הכתובה, למצב התודעה החמקמק שמשיתה עלינו הקריאה בספר. מעל הכול הביקורת הזו מיועדת למי שאוהב את הספר עצמו, כן הכוונה לדפים, עליהם מודפס הסיפור, ספונים בין שתי הכריכות. הנער האבוד, סיפורו של תומס וולף, יצא לאור בעיברית בהוצאת "זיקית". מסתבר שמדובר בהוצאה עצמאית (מהספר הזה הודפסו במהדורה הראשונה 1000 עותקים). עוד מסתבר שבהוצאת זיקית אוהבים את מה שהם עושים ועושים זאת באהבה. הספר קטן, מעוצב בקפידה הפונט נעים, הדפים בצבע קרם צהבהב, כה רכים עד שמתחשק להצמיד את הספר לאף ולנשום עמוק את ניחוחו, ואתם יודעים מה, יש לו גם ריח נעים. לא, אין לי קשר להוצאת זיקית, ואני לא מנסה לקדם את מכירותהם, סתם רציתי לגמול להם באהבתי על האהבה שהשקיעו בעובודתם.
ועכשיו לספר, אח איזה יופי, כמה רגש, כמה יפה יודע תומס וולף לכתוב, הנער האבוד כתוב לכאורה מפיהם של 4 דוברים, הנער, אימו, אחותו הגדולה, ואחיו הצעיר (הוא תומס וולף). העלילה מתרחשת בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, וכדי לדיק בדרום של ארצות הברית. אבל העיללה היא לא מה שחשוב (יש עלילה אל דאגה) האופן שבו כותב תומס וולף הוא לא פחות מעוצר נשימה (לפחות נשימתי נעצרה לפרקים). האותנטיות של החוויות המועקה בגרון כשעולבים בנער האבוד שלנו, מיד גורמת לקורא להבין שבידנו מונח "הדבר האמיתי".
הספר, בין היתר, עוסק בזיכרון. הוא עוסק בזמן, חזרה אחורה בזיכרונות, אל זמן אבוד, וגם שיבה פיסית למקום בו גרנו לפני שנים. מצאתי שהספר מטיח אותי שוב ושוב אל זכורנות ילדותי בעיירת הפיתוח צרובת השמש, וכאילו נכתב באופן שנועד לעשות זאת. המנגנון ניסתר, אבל התוצאה עוצמתית. לפני מספר שנים נתבקשתי על ידי חבר שצילם סרט דוקומנטרי לקחת אותו לשכונה בה גדלתי, הסכמתי כי המטרה הייתה מאוד ראויה . החוויה שחוויתי באותו אחר צהריים בשכונת הבלוקים בעיירת הפיתוח בה גדלתי, טלטלה אותי והציפה אותי ברגשות שגוועו רק לאחר זמן רב. הספר החזיר אותי בדיוק לאותה חוויה. המרחבים הגדולים בהם גדלתי הצטמצמו פתאום, השכונה היפה, הכתה בי בכעורה, והאנשים המקסימים (השכנים) שעדין התגוררו שם יצאו מגדרם ושמחו לקראתי כאילו נפרדנו אתמול.
הספר מרובה ברבדים ואני מתקשה להאמין שמדובר בקצת יותר ממאה עמודים קטנים, בפונט גדול.
אסיים בציטוט, הכול כתוב כה יפה ובחרתי בזה: "ובכל זאת הכול היה כשהיה מעולם מלבד זאת שהמדרגות היו נמוכות יותר, המרפסת גבוהה פחות, פיסת הדשא רחבה פחות מכפי שדמיינתי...."

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

כל יום אדם מת
ויחד איתו מתים בני משפחתו, מה שנותר הם הזיכרונות ולעתים גם הם אינם קיימים.

כל יום כשאדם מסיים את חייו מתים איתו חלומותיו, תשוקותיו, תוכניותיו לעתיד והעולם ממשיך בלעדיו ואני שואלת אתכם בשיא הכנות והרצינות: כיצד זה ייתכן?!

כל יום לב חדש נשבר לרסיסים וצריך לאסוף את השברים איכשהו.

כל יום שעובר הכאב לא נעשה קל יותר אלא ככל שהימים עוברים הכאב רק מתעצם, הקושי נעשה גדול וגדול יותר, גם אחרי חמש, עשר, עשרים ושלושים שנה.. עד יום מותך.

כל דקה אדם מהרהר על האובדן הפרטי שלו.

כל דקה אדם מאשים את עצמו, יש לו ייסורי מצפון, אולי בי תלויה האשמה? אולי הכול קרה בגללי? אולי היה עדיף שאני זה שהיה מת במקום?
כל שניה אדם צריך למרוח על פרצופו חיוך שקרי ולהנהן שהכול תקין כשלמעשה ההפך הוא הנכון, אותו אדם מת מבפנים.

כל שניה אדם צריך לחיות ולהיות חזק למרות שבליבו הדבר שהוא הכי רוצה לעשות זה להתכנס בתוך עצמו ובמחשבותיו.

כל יום קרוביו של האדם המתמודד עם האובדן רואים את כאבו של אדם זה והלב נחמץ.

מאותו הרגע שהאדם האהוב אינו בין החיים צריך ללמוד לחיות ללא קרוב המשפחה, איך מבצעים משימה כה קשה? הרי האדם היה חי ולפתע ביום בהיר הוא איננו, הידיעה שלעולם קרובי משפחתו לא יראו את פניו,נלעולם לא ישבו איתו לארוחת בוקר, לעולם הוא לא יכנס דרך מפתן הדלת ויחבק בחוזקה וייאמר את המילים העוצמתיות: אני אוהב אתכם .

הדבר אינו מחלחל, זה אבסורד! איך זה ייתכן?! הרי הוא היה ופתאום אינו!
איך אפשר לקום מחר בבוקר ולהמשיך בשגרת היום?

קיומו של האדם הסתיים! מהיכן ממשיכים? -כיצד- ממשיכים? ישנן צורות התמודדות רבות, כל אדם ודרכו שלו אך הכאב אוניברסלי לכולם.

זהו בדיוק נושא הספר, הוא מתאר את קורותיה של משפחה בת ארבעה נפשות סביב אובדן קרוב משפחתם -אחיו של תומס וולף.
כל קרוב מתאר את הסיפור מנקודת מבטו ואת השינויים בעקבות הטרגדיה.

למרות שהספר מתאר קורות משפחה אמריקאית באמריקה הישנה, הוא אוניברסלי לכל אדם, אין כמעט אדם שאינו חווה אובדן כזה או אחר, כל אדם לצערנו יכול להזדהות עם תוכן הספר.

הספר מתאר זוויות שונות של כאב, הכאב אינו רק אובדן של אדם יקר אלא יחד עם אדם זה אבדו דברים רבים נוספים :החלומות ,שאיפות , רצונות שהיו ולא ישובו עוד.


אם המשפחה זוכרת את בנה לפרטי פרטים, קווי מתארו ודמותו, הוא נמצא במוחה כה חי כמי שמעולם לא נקבר בידי אימו.

הרי זה אבסורד! איך יתכן שאם קוברת את בנה? הבן שסחבה ברחמה תשעה חודשים? האם שאהבתה לבנה לא ידעה גבולות וראתה ממנו נחת, מהילד הזה שרק מלאו לו 12...שהתגאתה בו, בפיקחותו המיוחדת והשונה.

"וגרובר ישב שם, כזה שקט ורציני כאילו, מסתכל דרך החלון, והוא לא זז. הוא ישב שם כמו גבר. הוא היה בסך הכל בן אחת־עשרה וחצי, אבל היה לו יותר היגיון, יותר שיפוט ויותר הבנה מכל ילד שראיתי בחיים שלי…”"

" “לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד”."



האחות מרגישה כי האובדן קרה בעולם אחר, בגוף אחר, כאילו מעולם לא היא זו שאיבדה את אחיה למחלה ארורה... זה קרה לאחות אחרת, לא לה, לא לה, כיצד ייתכן הדבר שזה קרה דווקא לה? זה קרה בגלגול אחר, בחיים אחרים ...כך היא מרגישה עד שהזכרונות מכים בה, חיים כל כך ועם זאת כואבים כל כך ,וכשהם מתחלחלים הם ננעצים בה ולא מרפים.

איך זה ייתכן?

"וכל כך הרבה זמן עבר, כאילו כל זה קרה בעולם אחר. ואז זה חוזר, כאילו זה קרה אתמול…"


האח הצעיר ביותר אומנם לא זוכר כמעט דבר מאחיו הגדול אך הוא מנסה בכוח לדלות פרטים אבודים, הוא מנסה בדרכים שונות לאחוז בזכרונות, גם אם בצורה מוחשית אבל למרות זאת הוא מגלה את האמת המרה, הוא מבין כי הזמן שינה דברים רבים שלא ישובו להיות כשהיו, בדיוק כמו אחיו הבכור. שאבד לעולמים ולא ישוב.

" וידעתי שזה לא יכול לשוב עוד - זעקת ההיעדר אחר הצהריים , הבית שחיכה והילד שחלם. ומתוך מעבה זיכרונו של אדם , מלב היער המכושף ,העין הכהה והפנים השקטים - ילד מסכן, זר לחיים האלה , גולה בחיים האלה , אבוד כמו כולנו, מילת צופן במבוכים עיוורים , לפני זמן רב- אבי , רעי , אחי הנער האבוד הלך לעולמים ולא ישוב עוד. ״

המשפט הזה הוא ששבר את גב הגמל.
כשקראתי את המשפט החותם את הספר, לא יכולתי יותר ופרצתי בבכי.
הספר הזה נגע בנקודות כל כך רבות, בעדינות אבל עם זאת בישירות ובאגרסיביות, לא נותן דקת מנוחה, הוא פשוט משליך הישר אל המים העמוקים, בהפתעה ובכאב, גורם לך להיזכר.

ורק בסוף נופל לך האסימון כי שם הספר לא מתאר רק את הנער עצמו שמת, שהוא אבוד ולעולם לא יחזור אלא הוא מתאר גם את מצבם של בני המשפחה של הנער ובכלל כל אדם שחווה אובדן- גם הם אבודים בדיוק כמו הנער.

לפני 9 שנים•סקאוט
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

הפרק על חנות הממתקים הוא לא פחות מגאוני. זה כל מה שיש לי לומר. ותומס וולף יודע לחבר מילה ועוד מילה, בהחלט יודע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מארק
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

כשמשהו נקרה בדרכינו ומחזיר אותנו לתחושת הילדות -אין כדבר היותר חזק ממנו בחיים ,
ו- תחושה המוות של הורינו .

קשה מאוד להעביר בקוהרנטיות את הנובלה הזאת ,היא כל כולה תחושות ורגשות.

והנה במה שאפשר ליצור ממנה ציר עלילתי של משהו,ורק את תחילתו :

גרובר הוא נער כבן 12 בעיירה דרומית -סנט לואיס,התקופה -1904 ,הרקע הסיפורי -התרחשות חגיגות אמריקניות ביריד גדול ופטריוטי על רכישת לואיזיאנה מצרפת .גרובר הוא נער רגיל ,בן למשפחת קשת יום אשר מפעמת בו תחושה בלתי מתפשרת של צדק מול מעשי מבוגרים וקטנים כאחד,אולם בו בזמן יש בו בנער הזה משהו -בלתי רגיל .באופן שבו הוא מסתובב בעיירה ומתבונן בחנויות ובאנשים החיים שם:

"אור בא והלך ובא שוב,הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה,גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות ,רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרובר פנה לכיכר ....ריח שאין לדבר בו כי אין מילים עבורו, ריח שאי אפשר לתארו כי אין לשון עבורו, ריח שלעולם לא ייקרא בשם כי אין עבורו שם.. כי ריחות אלה לא נשאו רק את זכר הדברים המזוהים על סגולותיהם הנבדלות. הם נשאו עמם יותר, הרבה יותר מזה - את קסם המחשבות הנובעות בשרשרת, תשוקה שופעת של אי אפשר. הם הביאו אליו, הוא לא ידע כיצד - ידע רק שניתנו לו - את ריח הודו וברזיל, ריח הדרום האפל וריח המערב, מוזהב ולא-נודע, ריח הצפון, כביר ומשכר, ריח אנגליה וצרפת, ריח נהרות אדירים ומטעים עצומים, ריח עמים לא נודעים ושפות זרות, כל תהילת העולם שלא ידע, כל שגב העולם שרגלו לא דרכה בו, כל היסוד והיפעה והתפארת של ארץ כבירה, מזוגים בתוך תמונות זוהרות בחזונו הגא והלוהב של ילד" .

המילים ,המשפטים ,השפה של המחבר תומס וולף- היכו בי בבת אחת .

הם החזירו אותי לזמן ולתקופה של ילדותי: לאור,לצבע,לתחושות ,לרגשות ,לאנשים המבוגרים- ההורים ולמי שהיינו- הילדים .
לתום השכונתי בגבולות הגאוגרפיים - השכונה שהיו בה העצים גבוהים ,כרי הדשא לשבת ולקרוא ספר ,האור והזוהר שעטף אותנו -את הילדים הקטנים של השכונה.
והתחושה שכל מה שנמצא מעבר לשכונה היה בבחינת עולם אחר שרק באמצעות המבוגרים אפשר היה להגיע אליו.

עודד וולקשטיין-המתרגם העניק לי תחושה של מי שטווה מחוטי זהב עדינים עדינים -אריג יחיד ומיוחד של טקסט,
אולם "היהלום שבכתר" נמצא באחרית הדבר שבו הוא כותב -שואל :

"האם היה רגע מסוים אחד שבו נעקרנו ממהלכו של הזמן הבא והולך ובא שוב והוטלנו אל מסילותיו של זמן אחר,הזמן שעשה אותנו לאנשים?
ומה אבד לנו בעקירה הזאת?
מה הדבר הזה שאנשים מאבדים?
האם אפשר להשיב את האבדה לרגע מסוים אחד,שבו איבדנו?
האם אפשר לשוב ולמצוא את הרגע שבו איבדנו ?".













.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חמדת
הנער האבוד

הנער האבוד

תומאס (תומס) וולף

כמה יפה הנובלה הזו, קראתי אותה פעמיים ברצף. מרטיטה בכל משפט. כל פיסת זיכרון וגעגוע שהיא מתארת מדויקת ונעימה כמו מוזיקה של ממש וגם מוחשית. כל תיאור על אהבת ילד או אח, וגם כל תיאור סדק ואווירה בעיירה הדרומית, על מילים שנאמרו לפני שנים ואנחנו מפחדים לשכוח את קולן. הילד בן ה-12 שאיננו הוא אחיו של הסופר, וכל אחד מחלקי הספר מתואר בקולם של האח, אמו, אחותו. הם אכן משפחתו של תומס וולף בשינוי השמות. אם קראתם את ״הבט הביתה מלאך״ תזהו את הסיפור, בשמות שונים. הילד יוג׳ין, זה הוא כמובן. הכל עז בנובלה הזו. בניגוד לרומנים שלו שהיו הרים בלתי נגמרים של עמודים שלא קוצרו, כאן הסיפור נגמר מהר מידי עם טעם של עוד. לא זוכר מי כתב יפה כמותו על טשטוש זיכרונות שאנחנו מפחדים שידעכו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•טומאי