אני רוצה להמליץ לכל קוראי "סימניה" המעוניינים להחזיק בדעה מבוססת ומנומקת על הסכסוך הישראלי-פלשתיני לרוץ ולקרוא את חלום הצבר הלבן של מירון בנבנישתי. בכל תחום של הידע האנושי ישנם ספרים מסויימים שהם בבחינת טקסט יסוד של הנושא. ספרו של בנבנשתי הוא כזה. לעת הבחירות הבאה עלינו, אפשר יהיה לומר בשקט לכל מועמד שינסה ל"הרצות" לכם את עמדתו המלומדת מבלי שקרא את הספר הזה, שהוא אינו יודע על מה הוא שח.
לספר שתי תימות. התימה הראשונה עוסקת בעבר ובהתפכחותו של בנבנשתי מן הנאראטיב של א"י הישנה והטובה על העם השב לארצו ו"אהבת הארץ". התפכחותו של בנבנשתי נסבה בעיקר סביב הנושא של העוצמה וההתמדה שבה ניסתה החברה הישראלית-היהודית למחות ולהכחיש כל זכר של הנוכחות הערבית בא"י. מירון מדבר על מחיקת הכפרים והיישובים, שינוי השמות, הרס השכבות הארכאולוגיות של היישוב המוסלמי והייחוס של בנייה ערבית-מוסלמית לצלבנים.
אישית קשה לי להזדעזע מן הגילויים של בנבנשתי, מפני שאני מניח שזהו חלק מן המהלך הטבעי של כל כיבוש והתיישבות. כל מתיישב חדש מנסה למחוק את עקבותיו של היליד, מי הרבה ומי מעט. המהלך הזה מפסיק בד"כ כאשר היליד חדל מלהיות גורם משמעותי המאיים על המתיישב החדש. בנבנשתי מצליח להכניס לעניין זה הרבה חרטה ורגש דוקא משום שהיה באופן אישי בן ממשיך של דור מייסדי החינוך ל"אהבת הארץ" הזאת (אביו דוד בנבנשתי, מורה, חתן פרס ישראל וממקימי המורשת של ידיעת הארץ ברגליים) . כעת כאשר הוא מתייצב מול היסודיות והנחישות שבה הדור הראשון יסד את "אהבת הארץ" שלו על רמיסת והשכחת האחר והילידי, הדבר מקבל נופך של התפכחות דרמטית.
התימה השנייה, רגשית פחות, אבל יותר חשובה מפני שהיא עוסקת באופציות העתיד. גם תימה זו נבנית על חרטות העבר ויסודה בכשלונות החוזרים ונשנים של פתרונות החלוקה וההתנתקות ("שתי מדינות לשני עמים"). בנבנשתי מסביר את הכישלון הזה הן באי-היתכנות של חלוקת הארץ ברמה הכלכלית-אקולוגית-ביטחונית והן בחוסר המוסריות שלה. מי שכל כולו מושקע בשורשיו הרגשיים והדתיים כלפי אדמת אבותיו הרחוקים, האם מותר לו לדרוס ברגל גסה את הקשר שבין היליד לאדמת אבותיו הקרובים?
יותר חשוב מכך, חלוקת הארץ לא תיתכן גם משיקולים מעשיים ולא רק משיקולי מוסר. למשל, למישהו יש רעיון מהיכן תביא מדינת ישראל הקטנה והנצורה בגבולות 1949, את 15 מיליארד השקל הדרושים ליישוב מחדש של 250,000 מפוני יהודה ושומרון (לא כולל עוד כמה מאות אלפים בירושליים המזרחית וגוש עציון ובהנחה שמישהו בישראל בכלל יכול לפנות אותם)? אם כך פני הדברים, מהן האלטרנטיבות האחרות הניצבות בפנינו?
לרובנו, משמעות הפתרון האלטרנטיבי המתכנה המדינה הדו-לאומית (או תחת התיוג המטעה של "מדינת כל אזרחיה"), מתפרשת כמדינה הדו-לאומית החילונית של המפלגה הקומוניסטית בישראל (על כל גלגוליה, החל מן הפק"פ ועד רק"ח). לכל יהודי-ישראלי שפוי ברור שהמדובר בלבנון יהודית. קבלת פיתרון כזה היא בחינת גדיעת שורשי המפעל הציוני ומעשה איש הכורת את ראשו מעליו.
חשיבותו של הספר, היא בכך שהוא מגלה שאין זו האופציה היחידה. בנבנשתי מציג מודלים של קיום דו-לאומי ( או רב-לאומי) שתוכננו והופעלו במקרים אחרים בהם קבוצות אתניות עוינות ומסוכסכות חלקו את אותה נחלה גאוגרפית. ההסכמים הללו עוצבו כדי להבטיח את ההגדרה העצמית וזכויות האדם של כל הצדדים המסוכסכים (גם של המיעוט). מירון בנבנשתי מזכיר את הסכם "יום שישי הטוב" בצפון-אירלנד, הסכמי דייטון בבוסניה ואת הסכם הפשרה במקדוניה (שתיהן ביוגוסלביה לשעבר). כל ההסכמים הללו קרובים יותר להפסקת אש לא נוחה מאשר להסכמי השלום האוטופיים אליהם שואפים "אוהבי השלום" הידועים של המזה"ת. בינתיים, מפות הדרכים שנועדו להגיע אל השלום האוטופי, הובילו לדיסטופיה הנוכחית בישראל, לבנון, רצועת עזה וסיני, לייאוש גמור ולתחושת מבוי סתום. היתרון של הפתרונות הדו-לאומיים שמציג בנבנשתי, הוא שהם יצרו מצב של הפסקת אש וצינון והקפאה של המתחים הבין-עדתיים בטריטוריות מוכות המלחמה. אם תקופת ההפשרה הזו תמשך לאורך תקופה מספיק ארוכה הם עשויים להוביל ליצירת רצון טוב ובניית קשרי אמון בין הקבוצות הניצות, אשר רק הם יכולים לאפשר פיתרון של שלום בהסכמה וברוח טובה.
חשיבותו, הראשונה במעלה של ספר זה, היא בכך שהוא מנער את הקורא ופותח את תודעתו לאפשרויות מדיניות נוספות שלא היו שם קודם לכן. לא מדובר בהצעות מקוריות וחדשות של בנבנשתי, אלא כפי שהוא מציין בפיתוח של מודלים לפיוס שהוצעו בחו"ל וגם בארץ (למשל ע"י ברוך קימרלינג).
בנבנשתי מספר על תכנית ל"מדינת כל אזרחיה" כפי שהוצגה ע"י ועדת המעקב של ערביי ישראל. לדברי בנבנשתי, מדובר כמובן בתכנית חד-צדדית ובלתי קבילה, אבל היא בבחינת עמדת פתיחה מצויינת למו"מ שיוביל להפתרון דו-לאומי נוסח ההצעות של בנבנשתי. אני בטוח שלמעט המנויים והקוראים האדוקים של "הארץ", לרובנו הדבר הזה הוא בבחינת חדשות. זה מעיד, רק, עד כמה, הסכסוך המתמשך היהודי-פלשתיני והייאוש מנסיונות הפיתרון, אטם אותנו בפני כל אפשרות של קשב להצעות שאינן בבחינת הצעות-שוא שנועדו לבלבל ולהטעות את האוייב.
בנבנשתי באמצעות הצגת הדברים בקונטקסט התרבותי הרחב של הסכסוך הממאיר הזה ודרך ההתפכחות הרגשית שלו עצמו, מצליח לפתוח אותנו אל אפשרויות אחרות שאינן בבחינת אופציות של "עין תחת עין ועולם שבו כולם שטומי-עין".
אודה ואתוודה שאיני מאמין בפתרונות המוצגים בספר. לדעתי הם יכשלו בדיוק מאותן סיבות שנכשלו פתרונות החלוקה (מצבם של הפלשתינים כרכיב קטנטן של הציביליזציה הערבית-מוסלמית וגלי הפאן-ערביזם והפאן-איסלמיזם הפונדמנטליסטי המאיים להביא להתנגשות בין ציביליזציות על רקע דתי, האטימות קהת החושים והלאומנות הממאירה של שלטון הימין בישראל, אובדן הביטחון העצמי, התקווה בעתיד והיצירתיות של אופוזיציית השמאל וכל השאר). בנבנשתי אינו מתיחס בספר כלל לגל האיסלם הפונדמנטליסטי בעולם ואינו מסביר לנו מדוע יעדיפו הפלשתינים מציאות של הסכמי הפסקת אש על כרעי תרנגולת על פני דבקות בחלום השיבה המלאה כחלק ממהלך תחיית הח'ליפות ושיבתם של צבאות הנביא וסאלאח-א-דין. בנבנשתי גם לא עומד על כך שועדת המעקב מציעה את תכנית מדינת כל אזרחיה רק כחלק ממהלך שיכלול הקמת מדינה פלשתינית נפרדת. מהי עמדתם לגבי מדינה דו-לאומית אחת בכל השטח שבין הנהר לים לא ברור. יחד עם זאת ספרו של מירון בנבנשתי הוא נר שמן קטן המאיר באפילת הימים האלו.
לצערי, הנר הזה גם מאיר את האפילה הגדולה של השמאל הישראלי. בעונת בחירות זאת, רבים מציעים עצמם לבחירת הקול של המרכז-השמאל. עצוב לראות כמה מעטים מהם (בעצם אף אחד מהם) מסוגלים להציג מפות דרכים אל עתיד מואר יותר במקום לדבוק כמוכי כפיון-המתים בתכניות החבוטות וחסרות התקווה של חלוקה,שאפילו המועמד לנשיאות ארה"ב רומני, שבקיאותו בענייני מדיניות החוץ די טעונה שיפור, הבחין שהן מובילות לשומקום.
