פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם. מרגיש שהוא עם הספר. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם הנצח. ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. דרך ארוכה ובסופה אתה קציצה. אנחנו דור מצוין ועם הנצח לא מפחד לא ממצ״ח ולא מכומתה כחולה שעולה על כל העצבים. עוד מאתיים שישים וארבע למנייאק.

פיתום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. והולך והולך והולך. תראה איך שאני הולך יפה בתלם. יפה יפה בתלם. והולך והולך והולך והולך. סבתא ב

מלא מלא אוויר חם של תהילת פרסום ושל כתיבה גרפומנית בינונית. לא יכולתי לסבול את הספר הזה, ומאוד ניסיתי, נשבעת לכם. הוא כולו כתוב במין פלגמאטיות מתוחכמת של בנות מיוחדות שחשות את עצמן וכותבות שירים ויש להן רעיונות מוזרים שהם בתכל'ס משומשים וטחונים לאללה. אני מכירה לפחות חמש כאלה, ול<mark>שני בוינג'ו</mark> כנראה הצליח איפה שמיליון בכלל לא מתגלות (ולא, אני לא מדברת על עצמי. אני בחיים לא אכתוב ספר, זה לא הקטע שלי).

הכותרות היחצ"ניות ("לפריצתה המטאורית של בוינג'ו אין אח ורע.") לא עושות חסד עם <mark>שני בוינג'ו</mark>. <mark>שני בוינג'ו</mark> לא הולכת לקבל פרס נובל לספרות. לפחות לא על ספר זה.
ובכל זאת, אל תרתעו. קחו את הספר הזה וקראו אותו. זה ממש לא יהיה קשה, מפני שהספר קולח וקריא, במיוחד בחלק הראשון.
<mark>שני בוינג'ו</mark> היא אכן סופרת טובה מאד והכתיבה שלה מסוגלת לרתק את הקורא אל הספר ולגרום לו לא להניח אותו מידו.
אם הבנתי נכון, בוינג'ו כב

עם הנצח לא מפחד
עם הנצח צונח בלי מצנח
שאנן כמו כל אחד
שיש לו בידיים נצח
נופל, חוטף מכה במצח
קצת הוזה אבל בכל זאת מנצח
עובדה, הנה הוא מפצח
את הנוסחה לרב מכר
עולמי
מי
בכלל צולח
את כל השצף של המלל
מי כבר ינתח
את כל הרצף והקצף של
אנלוגיות, מטאפורות, אילוזיות, הזיות
מכל הזוויות
הספרותיות
כשהן נוחתות כמו גשם זלעפות
ומעייפות
אולי רק עם הנצח
זה בגלל שיש לו נצח
והוא לא מפחד
מזרמי תוד

ספר שהתחלתי לקרוא בתקווה גדולה עקב הביקורות המהללות, אבל כגודל התקווה כך גודל האכזבה.
הספר בעייתי בכמה מישורים:
1) דמויות שטוחות (למרות המיקוד והטיפול הארוך בכל אחת מהן).
2) סיפור שמתיימר להיות סוראליסטי או פנטסטי, אבל מפספס.

התוצאה: השעמום שהסופרת מנסה לתאר תופסת בפועל את הקורא. קריאת הספר עד סופו הייתה מטלה, ומטלה לא מענגת במיוחד...

עם זאת, הביקורת המרכזית היא לגבי התרגום מאנגלית (ע"י ה