בבדיקה קטנה שערכתי גיליתי כי ספר זה זכה לביקורות לא קלות ולא אוהדות. אני יכול להבין את הביקורות הללו, אך לטעמי יהיה חבל אם הקורא העברי יחמיץ ספר מעניין.
דומה שאכזבת קוראים רבים מספר זה קשורה לסיבה שהביאה אותם (ואותי) לקרוא אותו. חידה היא בעיני ישראלים רבים כיצד קהילה שכולנו ראינו את הקשר שלה לספר ולספרות כמו קהילת העולים הרוסית, דוקא היא התגלתה כשתוקי של הספרות הישראלית. אני לא יכול להעלות בדעתי אף ספר אחר שנכתב ע"י ועוסק בחייהם של עולי שנות ה-70 וה-90. גם אני באתי לספר זה מתוך רצון להציץ אל המציאות הנעלמת של העלייה הרוסית.
בספר זה תקוות אלו נועדו להתאכזב. בניגוד למובטח בהצגת הספר ("תנופת כתיבה וירטואוזית ממש"), זהו ספר קשה לקריאה. בחציו הראשון העלילה ממש לא "זורמת" ורק מי שלא מרים ידיים מגלה איך במחצית השנייה העלילה, בתנופה כמעט בלתי מורגשת הופכת לסוחפת וקריאה. לאולה גרויסמן יש טכניקת כתיבה טובה מאד, אבל רק מי שמחפש את הדברים האלו מגלה אותם.
הסיפור הוא רומן היפר-ריאליסטי המתאר דינמיקה של כת המתגבשת סביב גורו של סדנאות להעצמת האישיות ומנהיגות. אלי אורקין, הגורו, מציע לעולים את הגאולה האישית בשפתם הם. בנושא זה לא מצליחה המחברת לצקת עניין רב או לגלות חידוש כלשהו. ייחודו ושבחו של ספר זה היא בגלריית התמונות של אנשי העלייה הרוסית המתוארת בספר זה.
בתחום זה, אולה גרויסמן מפתיעה מאד. ראשית, לטעמי, סול בלו ויענקל'ה שבתאי נוכחים בספרות של גרויסמן הרבה יותר מטולסטוי, גוגול או אפילו ונדיקט ירופייב. בעוד ענת (אנה) אחת מגיבורות הספר בוחרת להיות "רוסיה" ,הסופרת גרויסמן בכלל לא מתאמצת להיות סופרת רוסית. הטריק הספרותי הזה חושף את חוסר השחר של הבחירה ה"רוסית" של מהגרים רוסיים רבים. גרויסמן כותבת על עצמה כך: "אני רוסיה ללא התרבות, ישראלית ללא המדינה, ויהודיה במדינה של נוצרים. אני קצת בריטית אבל לא אנגליה - כי זה פשוט בלתי אפשרי. אני זרה בכל זהות ואני כותבת על זה, וחושבת על זה הרבה."
שנית, בניגוד לרוב ספרות המהגרים, בפרט הישראלית, הספר אינו סב סביב שיח של התקרבנות וסיפורי קיפוח. היחס השלילי והעלבונות המילוליים הם דו-צדדיים וילידי המקרה ולא מבטאים איזושהי מציאות של קיפוח או אפלייה. הישראלים האחרים בספר זה הם תפאורה נייטרלית המלווה את הגיבורים ולא קובעת ושולטת בגורלם לשבט או לחסד. דוקא מתוך העמדה הזו הקורא הישראלי מיטיב להוודע לקשיי הקליטה הפיזית ובעיקר הנפשית ולמשבר ההגירה של העולים הרוסים. הזרות והאטימות שלהם אינה אידאולוגית או תגובתית-מחאתית. היא פשוט תולדת הנסיבות וכורח המציאות. מה שהופך אותה לא לאקט של בחירה אלא לאקט של גזירת הגורל.
נראה שאישיותה של גרויסמן, ה"זרות הקבועה" שלה לא מאפשרת לה לכתוב ספרות "מקומית" או "נחרצת" או פורצת דרך ושאפתנית באידיאולוגיה שלה. אבל יהיה זה חבל אם משום כך הקורא העברי יחמיץ את הרומנים של הסופרת המתוחכמת והרגישה הזו.

הכותרות היחצ"ניות ("לפריצתה המטאורית של בוינג'ו אין אח ורע.") לא עושות חסד עם שני בוינג'ו. שני בוינג'ו לא הולכת לקבל פרס נובל לספרות. לפחות לא על ספר זה.
ובכל זאת, אל תרתעו. קחו את הספר הזה וקראו אותו. זה ממש לא יהיה קשה, מפני שהספר קולח וקריא, במיוחד בחלק הראשון.
שני בוינג'ו היא אכן סופרת טובה מאד והכתיבה שלה מסוגלת לרתק את הקורא אל הספר ולגרום לו לא להניח אותו מידו.
אם הבנתי נכון, בוינג'ו כבר אינה ישראלית ובכל זאת הספר ישראלי מאד (רק השוו את שמו באנגלית The people of forever are not afraid לשמו העברי). ואף על פי כן, אפשר להבין איך כתיבתה עשוייה לעורר עניין אצל קהל הקוראים הבינלאומי.
יותר מכל ש"ב מזכירה את סאלינג'ר ובפרט את התפסן בשדה השיפון. כמו סאלינג'ר היא מצליחה לתאר את המתבגר (במקרה שלה, את שלושת המתבגרות יעל, אבישג וליה) כדמות שלמה שאינה פוסטר של מערכת גידול לאומית-חלוצית אלא כדמות שהדבר השלם בה הוא שברונה. שברון שהוא תוצאה בלתי נמנעת של העידן השבור והלא אופטימי שלנו. אצל סאלינג'ר מה שמעצב את הולדן קולפילד הוא פער הדורות והניכור מן החברה. אצל ש"ב הגיבורות מנוכרות לסביבתן לא פחות מהולדן קולפילד, אלא שהסיבה אצלן ממוקדת לחלוטין - הן פוחדות. בניגוד לשמו, הפחד הוא הנושא המרכזי של הספר. בניגוד לסאלינג'ר, ש"ב חוצה עם הגיבורות שלה את גבול הנעורים והולכת איתן את כברת הדרך הישראלית שבין הנעורים לבגרות - השירות הצבאי. על אף ששלושת הגיבורות מקבלות מן המחברת אישיות שלמה ונבדלת, שלושתן גדלות בצל הפחד מכל מה שאינו הן. שלושתן מגלות את מה שאמר סארטר: "הגיהינום זה הזולת". הן ביחסים בינן לבין עצמן והן ביחסים עם בני זוגן, הן אינן יכולות אלא לעצב מערכות של יחסי שנאה-אהבה שנשלטות ע"י הפחד להעזב או להשתנות.
אני חושב כי העובדה שש"ב כבר אינה ישראלית היא משמעותית. זה מאפשר לה בצורה טבעית לגמרי, להנתק מן הנאראטיבים הפוליטיים המפרשנים ושופטים את המציאות הישראלית לשבט או לחסד. במקום זאת ש"ב מתמסרת לתיאור המציאות הישראלית באופן שמה שבולט בכתיבתה הוא הפחד הקיומי עצמו ולא הנסיבות שיצרו אותו. הגיבורות אינן פושעות או קדושות מעונות, היוצרות את המציאות. הן רק חיות ונקרעות בה. הפחד שברקע המציאות מעצב אותן ןלא הן אותו.
הספר אינו חסר מגרעות. חלקן נובע אולי מאופן כתיבתו ("בוינג'ו, כתבה את הטקסטים שלימים יהוו את הרומן בשפה האנגלית, בזמן שהייתה סטודנטית לספרות אנגלית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד"). העלילה אינה מפותחת ומשולבת מספיק ובחלקו השני של הספר אף אינה מהודקת ויש הרגשה שהנאראטיב איבד את הכיוון שלו. נראה הדבר כאילו הדמויות מיוחדות וקדחתניות כל כך שהעלילה אינה יכולה לשאת אותן ולהציג אותן ואת פחדיהן.
כל מי שיקרא ספר זה, לכל הפחות יחכה לספרה הבא של סופרת מוכשרת ומפתיעה זו.

אני רוצה להמליץ לכל קוראי "סימניה" המעוניינים להחזיק בדעה מבוססת ומנומקת על הסכסוך הישראלי-פלשתיני לרוץ ולקרוא את חלום הצבר הלבן של מירון בנבנישתי. בכל תחום של הידע האנושי ישנם ספרים מסויימים שהם בבחינת טקסט יסוד של הנושא. ספרו של בנבנשתי הוא כזה. לעת הבחירות הבאה עלינו, אפשר יהיה לומר בשקט לכל מועמד שינסה ל"הרצות" לכם את עמדתו המלומדת מבלי שקרא את הספר הזה, שהוא אינו יודע על מה הוא שח.

לספר שתי תימות. התימה הראשונה עוסקת בעבר ובהתפכחותו של בנבנשתי מן הנאראטיב של א"י הישנה והטובה על העם השב לארצו ו"אהבת הארץ". התפכחותו של בנבנשתי נסבה בעיקר סביב הנושא של העוצמה וההתמדה שבה ניסתה החברה הישראלית-היהודית למחות ולהכחיש כל זכר של הנוכחות הערבית בא"י. מירון מדבר על מחיקת הכפרים והיישובים, שינוי השמות, הרס השכבות הארכאולוגיות של היישוב המוסלמי והייחוס של בנייה ערבית-מוסלמית לצלבנים.

אישית קשה לי להזדעזע מן הגילויים של בנבנשתי, מפני שאני מניח שזהו חלק מן המהלך הטבעי של כל כיבוש והתיישבות. כל מתיישב חדש מנסה למחוק את עקבותיו של היליד, מי הרבה ומי מעט. המהלך הזה מפסיק בד"כ כאשר היליד חדל מלהיות גורם משמעותי המאיים על המתיישב החדש. בנבנשתי מצליח להכניס לעניין זה הרבה חרטה ורגש דוקא משום שהיה באופן אישי בן ממשיך של דור מייסדי החינוך ל"אהבת הארץ" הזאת (אביו דוד בנבנשתי, מורה, חתן פרס ישראל וממקימי המורשת של ידיעת הארץ ברגליים) . כעת כאשר הוא מתייצב מול היסודיות והנחישות שבה הדור הראשון יסד את "אהבת הארץ" שלו על רמיסת והשכחת האחר והילידי, הדבר מקבל נופך של התפכחות דרמטית.

התימה השנייה, רגשית פחות, אבל יותר חשובה מפני שהיא עוסקת באופציות העתיד. גם תימה זו נבנית על חרטות העבר ויסודה בכשלונות החוזרים ונשנים של פתרונות החלוקה וההתנתקות ("שתי מדינות לשני עמים"). בנבנשתי מסביר את הכישלון הזה הן באי-היתכנות של חלוקת הארץ ברמה הכלכלית-אקולוגית-ביטחונית והן בחוסר המוסריות שלה. מי שכל כולו מושקע בשורשיו הרגשיים והדתיים כלפי אדמת אבותיו הרחוקים, האם מותר לו לדרוס ברגל גסה את הקשר שבין היליד לאדמת אבותיו הקרובים?

יותר חשוב מכך, חלוקת הארץ לא תיתכן גם משיקולים מעשיים ולא רק משיקולי מוסר. למשל, למישהו יש רעיון מהיכן תביא מדינת ישראל הקטנה והנצורה בגבולות 1949, את 15 מיליארד השקל הדרושים ליישוב מחדש של 250,000 מפוני יהודה ושומרון (לא כולל עוד כמה מאות אלפים בירושליים המזרחית וגוש עציון ובהנחה שמישהו בישראל בכלל יכול לפנות אותם)? אם כך פני הדברים, מהן האלטרנטיבות האחרות הניצבות בפנינו?

לרובנו, משמעות הפתרון האלטרנטיבי המתכנה המדינה הדו-לאומית (או תחת התיוג המטעה של "מדינת כל אזרחיה"), מתפרשת כמדינה הדו-לאומית החילונית של המפלגה הקומוניסטית בישראל (על כל גלגוליה, החל מן הפק"פ ועד רק"ח). לכל יהודי-ישראלי שפוי ברור שהמדובר בלבנון יהודית. קבלת פיתרון כזה היא בחינת גדיעת שורשי המפעל הציוני ומעשה איש הכורת את ראשו מעליו.

חשיבותו של הספר, היא בכך שהוא מגלה שאין זו האופציה היחידה. בנבנשתי מציג מודלים של קיום דו-לאומי ( או רב-לאומי) שתוכננו והופעלו במקרים אחרים בהם קבוצות אתניות עוינות ומסוכסכות חלקו את אותה נחלה גאוגרפית. ההסכמים הללו עוצבו כדי להבטיח את ההגדרה העצמית וזכויות האדם של כל הצדדים המסוכסכים (גם של המיעוט). מירון בנבנשתי מזכיר את הסכם "יום שישי הטוב" בצפון-אירלנד, הסכמי דייטון בבוסניה ואת הסכם הפשרה במקדוניה (שתיהן ביוגוסלביה לשעבר). כל ההסכמים הללו קרובים יותר להפסקת אש לא נוחה מאשר להסכמי השלום האוטופיים אליהם שואפים "אוהבי השלום" הידועים של המזה"ת. בינתיים, מפות הדרכים שנועדו להגיע אל השלום האוטופי, הובילו לדיסטופיה הנוכחית בישראל, לבנון, רצועת עזה וסיני, לייאוש גמור ולתחושת מבוי סתום. היתרון של הפתרונות הדו-לאומיים שמציג בנבנשתי, הוא שהם יצרו מצב של הפסקת אש וצינון והקפאה של המתחים הבין-עדתיים בטריטוריות מוכות המלחמה. אם תקופת ההפשרה הזו תמשך לאורך תקופה מספיק ארוכה הם עשויים להוביל ליצירת רצון טוב ובניית קשרי אמון בין הקבוצות הניצות, אשר רק הם יכולים לאפשר פיתרון של שלום בהסכמה וברוח טובה.

חשיבותו, הראשונה במעלה של ספר זה, היא בכך שהוא מנער את הקורא ופותח את תודעתו לאפשרויות מדיניות נוספות שלא היו שם קודם לכן. לא מדובר בהצעות מקוריות וחדשות של בנבנשתי, אלא כפי שהוא מציין בפיתוח של מודלים לפיוס שהוצעו בחו"ל וגם בארץ (למשל ע"י ברוך קימרלינג).

בנבנשתי מספר על תכנית ל"מדינת כל אזרחיה" כפי שהוצגה ע"י ועדת המעקב של ערביי ישראל. לדברי בנבנשתי, מדובר כמובן בתכנית חד-צדדית ובלתי קבילה, אבל היא בבחינת עמדת פתיחה מצויינת למו"מ שיוביל להפתרון דו-לאומי נוסח ההצעות של בנבנשתי. אני בטוח שלמעט המנויים והקוראים האדוקים של "הארץ", לרובנו הדבר הזה הוא בבחינת חדשות. זה מעיד, רק, עד כמה, הסכסוך המתמשך היהודי-פלשתיני והייאוש מנסיונות הפיתרון, אטם אותנו בפני כל אפשרות של קשב להצעות שאינן בבחינת הצעות-שוא שנועדו לבלבל ולהטעות את האוייב.

בנבנשתי באמצעות הצגת הדברים בקונטקסט התרבותי הרחב של הסכסוך הממאיר הזה ודרך ההתפכחות הרגשית שלו עצמו, מצליח לפתוח אותנו אל אפשרויות אחרות שאינן בבחינת אופציות של "עין תחת עין ועולם שבו כולם שטומי-עין".

אודה ואתוודה שאיני מאמין בפתרונות המוצגים בספר. לדעתי הם יכשלו בדיוק מאותן סיבות שנכשלו פתרונות החלוקה (מצבם של הפלשתינים כרכיב קטנטן של הציביליזציה הערבית-מוסלמית וגלי הפאן-ערביזם והפאן-איסלמיזם הפונדמנטליסטי המאיים להביא להתנגשות בין ציביליזציות על רקע דתי, האטימות קהת החושים והלאומנות הממאירה של שלטון הימין בישראל, אובדן הביטחון העצמי, התקווה בעתיד והיצירתיות של אופוזיציית השמאל וכל השאר). בנבנשתי אינו מתיחס בספר כלל לגל האיסלם הפונדמנטליסטי בעולם ואינו מסביר לנו מדוע יעדיפו הפלשתינים מציאות של הסכמי הפסקת אש על כרעי תרנגולת על פני דבקות בחלום השיבה המלאה כחלק ממהלך תחיית הח'ליפות ושיבתם של צבאות הנביא וסאלאח-א-דין. בנבנשתי גם לא עומד על כך שועדת המעקב מציעה את תכנית מדינת כל אזרחיה רק כחלק ממהלך שיכלול הקמת מדינה פלשתינית נפרדת. מהי עמדתם לגבי מדינה דו-לאומית אחת בכל השטח שבין הנהר לים לא ברור. יחד עם זאת ספרו של מירון בנבנשתי הוא נר שמן קטן המאיר באפילת הימים האלו.

לצערי, הנר הזה גם מאיר את האפילה הגדולה של השמאל הישראלי. בעונת בחירות זאת, רבים מציעים עצמם לבחירת הקול של המרכז-השמאל. עצוב לראות כמה מעטים מהם (בעצם אף אחד מהם) מסוגלים להציג מפות דרכים אל עתיד מואר יותר במקום לדבוק כמוכי כפיון-המתים בתכניות החבוטות וחסרות התקווה של חלוקה,שאפילו המועמד לנשיאות ארה"ב רומני, שבקיאותו בענייני מדיניות החוץ די טעונה שיפור, הבחין שהן מובילות לשומקום.

גדי טאוב יודע לכתוב. על כך לא צריכה להיות מחלוקת. מי שפותח את הספר הזה של טאוב, יתקשה מאד להניח אותו מן היד. יחד עם זאת, לאחר ש"בלעתי" את הספר מתחילתו ועד כלה, אני חייב לומר שזהו אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי.
סיימתי אותו בתחושת אכזבה ואפילו מפח נפש, ואני אפילו לא בטוח שגדי טאוב אחראי לכך.
מתחילת הספר התגבשה אצלי ההרגשה כי הנושא הסמוי של הספר הוא המוטיב הקתולי של "גאולה דרך הביבים". לאחר שסיימתי לקרוא אותו, אני כבר לא יודע אם הנושא הזה אפילו חלף תחת היד הכותבת של טאוב. בספרים מסוג זה, כמו למשל העוז והתפארת/גרהם גרין, גיבור העלילה נצרף בכור של השפלה, ביזוי וייסורים ובסופו של דבר באמצעותם נגאל ומגלה את עצמו או את המהות ה"קדושה" של קיומו וכך הלאה. טאוב אף הוא, מעביר את גיבוריו דרך הביבים של המועדונים וחיי הלילה של ת"א, אלא שגם אחרי המסע המגעיל הסוטה והעלוב הזה, דמויותיו מתגלות כדמויות שעמקן כעובי הדף ואין בהם מספיק "אנושיות" שיכולה לעניין את הקורא.
בסדרה בריטית זניחה כלשהי מלפני עידן הריאלטי, דנו השחקנים בהפקת סרטים בהם ישחקו ה"גיבורים" האמיתיים של המעשה את תפקידם בסרט. הבמאי שם הגיב על ההצעה הזו באבחנה כי אנשים אמיתיים לא נראים אמינים בסרטים. אצל טאוב, הדמויות משדרות אמינות של 100%. אני מניח כי הן מייצגות באופן אמין לחלוטין את הגיבורים האמיתיים של הסצינה התל-אביבית המתוארת. הבעיה היא, שאנו איננו באים לספרות כדי לפגוש העתקים אחד על אחד של הדמויות שאנו עשויים לפגוש בחיי היום-יום. בספרות חייב להיות לגיבורים משהו מיוחד שיבדיל אותם מן האוסף האקראי של בני אנוש שאנו חולפים לידם יום יום כמו ספינות בערפל. המיסתורין והשלווה של מונה ליזה המצויירת, לא בהכרח נמצאו באשתו הצעירה של מאסטרו דל ג'וקונדו, אותה צייר ליאונרדו. גם כאשר הדמויות ריאליסטיות עד כדי אותנטיות מוחלטת, הסופר חייב ל"חפור" בן עד שתפרוץ אותה "באר חלב באמצע העיר". גדי טאוב לא התכוון או לא הצליח לעשות כדבר הזה. דמויותיו נותרות חד מימדיות, עלובות וזרות לך כמו הומלס שעברת לידו ברחוב.
אולי לפחות תצא מספר זה סדרת טלביזיה טובה.

הנובלה "אלה תולדות" (במקור La storia כלומר היסטוריה ו/או סיפור) היא לטעמי יצירת מופת התובעת את מקומה בשורה הראשונה של ספרות המאה ה-20.
העלילה מספרת את תולדות חייו של ילד אחד בשם אוזפה החופפים פחות או יותר את תקופת מלה"ע ה-2, ועוסקת בהשפעת המלחמה על בני האדם.
מבחינה פוליטית אלזה מורנטה ובעלה (לפני כתיבת הספר)אלברטו מוראביה היו חברי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית המייצגת את האירו-קומוניזם החדש במערב אירופה של אחרי המלחמה.
בספר ובפרט באפילוגים הפזורים בספר ומתארים בקצרה את ההתפתחויות הבינלאומיות בזירה הפוליטית במקביל להתפתחות העלילה, אכן ניכרת התפיסה המרקסיסטית של מורנטה ובעלילה עצמה ניכרת השפעת הריאליזם האכזרי של ברתולד ברכט.
אלא שבעלילה עצמה נפרץ הסכר האידיאולוגי ע"י כישרון המספר והנכמרות האמהית של מורנטה (שלמיטב ידיעתי לא היו לה ילדים). התמה המרכזית של ספר זה היא מוטיב הקורבן, ה-Agnus Dei, שה האלוהים הנושא בעוון העולם, בדמותו של הילד המלאכי אוזפה.
המוטיב השני בדמות הפייטה (אם הרחמים) אם האלוהים, מופיע בדמותה של אמו של אוזפה, המורה היהודיה-למחצה אידה ראמונדו. האישה השברירית נושאת על גבה את כל סוגי הסבל האנושי: האפלייה הגזעית, הדיכוי החברתי, עוני, מחלה, אונס ומוות.
דמויות אנושיות שונות מופיעות במהלך העלילה כדי להשלים את השילוש הקדוש הזה אלא שהן כושלות בשל חטאי הבשר. תואם לחלוטין את יחודיותו של ספר זה, שאת השילוש משלימה לבסוף הדמות העל-טבעית ובו בזמן ריאליסטית, של הכלבה בלה, אמו השנייה של אוזפה. תמונת הקיום האנושי המרחף בין הנשגב לחייתי.
המוטיבים הנוצריים הקלאסיים האלו מרוממים את הספר הזה לרמה של קינה מטאפיזית ופסימית על אלה שאינם מובילים את ההסטוריה אלא נשרכים בעקבותיה ומשלמים את מחירה. בתנופת הקולמוס שלה, בוראת מורנטה יש מן האין, סוג חדש של היסטוריה: היסטוריה נשית ואמהית.
לא לחינם, זכתה יצירה זו לביקורת נוקבת ולעיתים אף עויינת של אנשי הרוח מן השמאל האיטלקי, אשר ציינו את רוח הייאוש והאנטי-אידאולוגיה הנושבת בין דפיו של ספר זה.
יש בספר זה קטעים חלשים יותר, אך בתוך המרקם של הספר הזה, הם תמיד יוצרים את הרושם של הסופרת המתמהמהת במתכוון וממאנת בטרם המכה הבאה המתרחשת לבוא על גיבוריה האהובים-אומללים. רגעי האושר שלהם תמיד טראגיים בקטנותם.
ראוי לסיים בתאורו של סטיבן ספנדר {The NY Review of Books} המתאר את מורנטה כך: "A storyteller who spellbinds ..."

היות וספר זה הוא רב מכר בימים אלו, אין טעם להכביר מילים על עלילתו. הספר בהחלט ראוי להצלחתו. מדובר בסיפור מעשה המבוסס על המקרה אמיתי של משפחת המפל.
הכתיבה טובה, הדמויות מצויירות היטב והעלילה מסופרת היטב. יחד עם זאת, לדעתי הספר לא ראוי לתארים כגון "יצירת מופת", "יצירה קאנונית", "מאגנוס אופוס" וכיוצא באלה. לטעמי, אפשר לחוש מבין שורות הספר, את מצבו הנפשי המעורער של המחבר. בעת כתיבת הספר סבל פאלאדה (או בשמו האמיתי רודי דיצן) מדיכאון קליני, אלכוהוליזם והתמכרות למורפין. פאלאדה שלכאורה שרד את מאסרו בבית חולים לחולי נפש בתקופת המלחמה (ואף כיהן לאחריה כראש עיר), למעשה מעולם לא יצא ממצבו הקשה בתום המלחמה וזמן קצר אחרי כתיבת הספר נפטר. בניגוד למקובל בחוגים בוהמניים שונים, במצב כזה, קשה לצפות מסופר, יהא מוכשר ככל שיהיה, ליצור יצירה ספרותית איכותית במיוחד. הספר "לבד בברלין" (במקור "כל אחד מת לבד") אכן תזזיתי, הדמויות קיצוניות והכתיבה קיצונית ונטולת איפוק.
איכותו של הספר נובעת בעיקר מהחשיבות והעוצמה של נושאו. בניגוד למה שכתוב בביקורות אחרות, היטלר לא היה פופולארי במיוחד בגרמניה בזמן המלחמה והמפלגה הנאצית עוד פחות ממנו. ידוע למשל שעוד ב-1939 למעלה מ-80% מן הגרמנים התנגדו למלחמה נגד פולין. הנקודה היא שהיה מדובר ברודנות שבה לדעת הקהל היה מעט משקל ורק מתי מעט עשו את המעבר מהתנגדות פאסיבית להתנגדות של ממש.
התיאור של פאלאדה מפספס לא משום שהוא "מפריז" בהתנגדות מבפנים של הגרמנים למשטר, אלא משום שהוא "מפספס" מאפיין מאד משונה ויוצא דופן של מתי המעט שחצו את הקו כמו הנגר גאורג אלזר שהתנקש בהיטלר בשנת 39, גיבורי תנועת השושנה הלבנה ממינכן, הסמל אנטון שמיד חסיד אומות העולם ונדמה לי שגם פון שטאופנברג ממתנקשי ה-20 ביולי 44. נראה שהמניעים שלהם יותר משהיו פוליטיים או דתיים, היו קשורים למורשת התנועה הרומנטית הגרמנית של המאה ה-19. מעניין שמתנועה זו יצאו גם זרמים פרוטו-נאציים ו"פולקיסטיים" שהיו בין מייסדי התנועה הנאצית. המאפיין הזה חל לדעתי גם על הזוג המפל. ספרו של פאלאדה למעשה מרים ידיים בשאלת המניעים של הזוג קואנגל ומסתפק בתאור אורח חייהם כחלק ממעמד הפועלים (הספר נכתב במזרח גרמניה הקומוניסטית).
הנקודה המעניינת השנייה היא הצלחתו של הספר בישראל של נתניהו-ליברמן. נדמה לי שאף אחד מן המבקרים האחרים לא העז להעלות בדעתו ובודאי שלא על הכתב את האנלוגיה המחרידה. אני לא שוכח שלהבדיל מגרמניה של פאלאדה, ישראל אינה רודנות משטרתית אלא דמוקרטיה (שסובלת יותר מחולשת המשטר שלה מאשר מעוצמתו) ואוייביה של ישראל נחזים להיות גרועים עוד יותר ממנה. גם השוואה בין תנועתו המשוקצת של ליברמן לבין המפלגה ההיא תהיה מופרכת. העניין הוא שמצביעי "ישראל ביתנו" ולא רק הם, הם בשר מבשרם של אותם 13 מיליון גרמנים שהצביעו להיטלר ב-31. באוירת הקנאות והגזענות הדתית-עדתית המשתוללת היום בציבוריות הישראלית, לא יפלא ממני שישראלים רבים חשים שלא ירחק היום וגם הם יהיו "לבד בברלין".

ראיתי את הביקורת של איתי 81 וברצוני להביע את דעתי מפני שפשוט חבל לי. איתי צודק שהתאור בגב הספר אינו מדוייק, אך ה"ספוילר" שלו הוא עוד פחות מדוייק. הדבר מוכיח רק כי איתי כמו הכותב על הדף האחורי של הספר עשו את הטעות הגדולה של קריאה חטופה בספר. וספר זה, דוקא ספר זה, כלל וכלל לא נועד לקריאה חטופה. משל למישהו שירפרף תוך כדי נסיעה ברכבת ב"מלחמה ושלום" ויכתוב כי מדובר באוסף תאורי נוף וטבע משעממים.
מדובר בספר פשוט יוצא מן הכלל. לדעת רבים וטובים, זהו רומן המלחמה האנגלי הטוב ביותר שיש על מלה"ע ה-II. בנוסף על כך התרגום העברי של ג. אריוך הוא נהדר ומאפשר לקורא העברי קריאה שוטפת באחד הספרים ה"אנגליים" ביותר שתוכלו לשים עליו את היד. ספר זה מסביר מדוע אוולין וו נחשב כסופר שווה ערך לגרהם גרין בספרות האנגלית של המאה ה-20.
מדובר בספר שהוא בכמה רמות מעל סאטירה משעשעת כמו "מילכוד 22" (בעובדה חלק מן ה"התחכמויות" במילכוד 22 "נשאלו" מספר זה) והוא קרוב יותר ל"מלחמה ושלום" מאשר לספרו של הלר.
ה"בעיה" של הספר היא תחכומו. בספר זה מגיע וו לשיא של שכלול ותחכום ספרותי כמו גם לשיא של הומור אנגלי מעודן. קראתי את הספר כמה פעמים ואני חייב להודות שהבנתי לאשורם כמה מן הבדיחות ואף הדברים המרכזיים בעלילה רק בקריאה שנייה ושלישית. יתר על כן כאשר קראתי באתר http://www.abbotshill.freeserve.co.uk/SHContents.htm (Companion to Evelyn Waugh’s Sword of Honour by David Cliffe) נוכחתי לדעת שישנם נושאים מרכזיים שכלל לא הצלחתי לקלוט בעצמי. מכאן מובן שלא מדובר בקריאה של רומן קליל ומשעשע, אלא בספר כבד מאד שמצריך ריכוז ותשומת לב.
הספר עוסק בנושאים מרכזיים של האדם, דת וערכים במלחמה וההומור בספר נועד כתבלין ל"בליעת" הנושאים הכבדים בהם עוסק הספר ולא כדי לבנות סאטירה מבדרת נוסח רומן לשעת טיסה.
בנוסף, המדובר ברומן מפתח שהוא במידה רבה תאור קורותיו של וו עצמו במלחמה. מאחר והקורא העברי בן זמננו כלל אינו מכיר את הדמויות האמיתיות שמאחורי הדמויות הספרותיות של וו, הרמיזות והתאורים המשעשעים בד"כ לא מתפענחים לו, אך הטכניקה הזו ממלאת את הספר בעושר אינסופי של דמויות עשירות ומעניינות כמו הצגת תאטרון עם מספר עצום של שחקנים גדולים המבצעים תפקידים קטנים בהצגה.
אוולין וו יחד עם גרהם גרין היו העמוס עוז וא.ב יהושע של קליקת הספרות האנגלית הקתולית במאה ה-20. הם שמרנים דתיים הנוטים לימין הפוליטי ובאופן מסויים אף ריאקציוניים. (אוולין וו ממש אינו PC כלפי שחורים ואף תואר ע"י בנו (לדעתי שלא בצדק) כאנטישמי משהו). יחד עם זאת, לדעתי, קוראים אשר כמוני נוטים לצד השמאל הפוליטי, חייבים לעצמם את הקריאה הזו כדי להבין שעמדה מוסרית שמרנית אינה בהכרח טינופת שקרית מבית מדרשם של נתניהו-ליברמן.
מי שאוהב ספרים "כבדים" והומור אנגלי ירוץ ויקנה לעצמו את הספר הזה. שכן זהו ספר שחובה שיהיה בבית ולא לקריאה אחת.