• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מאת לואיס קרול

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מאת לואיס קרול

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1997
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
~דניאל~
לפני 16 שנים

“הזוווווווווי . (: - אבל בסה"כ ספר טוב, עם תיאורים מעולים ועלילה פשוט נהדרת. הדמויות שם גורמות לי ל”

19/37
ביקורות על הרפתקאות אליס בארץ הפלאות
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

הדוכסית לאליס : "והמסר של זה הוא 'היי כפי שאת נראית' או, ביתר פשטות - 'לעולם אל תדמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יכולת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת".
איזה ספר גדול!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
R
rachis
תמונה של אליס לידל
אליס לידל
3קוראים|גיל ממוצע38|100%נשים

על המבקר

תמונה של אודי

אודי

ותיק
חבר מזה 12 שנים
133 ביקורות•6 נבחרות•1,823 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של אודי
אודי
ותיק
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות133
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבל1,823
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת57ספרות מקורית23ביוגראפיות5

דיון על הביקורת

1 תגובה
אליס לידל
אליס לידל•לפני 12 שנים
אכן. הספר הכי גדול שאני מכירה...
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של אודי

אל נקמות

אל נקמות

יניב בן עטר

יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

לפני 9 חודשים•אודי
יונה וולך (מהדורת 2009)

יונה וולך (מהדורת 2009)

יגאל סרנה

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.

סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.

קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.

לפני שנה•אודי
רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

ירון אבטליון

כתיבת ספר מד"ב טוב מצריכה היכרות עם עולם המדע והחידושים האחרונים בפיסיקה, ידע כלשהו עם המתמטיקה וידע טוב ואולי אף מעבר לזה עם הפילוסופיה. לכול זה יש להוסיף היכרות עם ספרות המד"ב וגם כישרון כתיבה לא יזיק. לכן לדעתי מד"ב הוא סוגת עלית. ספר מד"ב טוב הוא כזה שנשען על רעיון מוצק ומוצדק, הוא לא רק מהנה לקריאה, אלא גם מספר לאנושות משהו על עצמה. סולאריס, טרילוגיית המוסד, חולית, קץ הילדות, הם דוגמאות ספורות למה שהמד"ב עשה לספרות בכלל ולנו הקוראים בפרט.

הרבה כותבים מתחילים וגם כאלה שפחות, נוטים לבחור לכתוב בז'אנר הזה כי הם טועים לחשוב שזה קל. רעיון מגניב עולה לראש (נגיד השמש נכבית פתאום) וסביב זה נטווים כמה פרקים ואז זה קורס כמו מערכת פלנטות שהשמש נכבית בה פתאום. בלי פיתוח של רעיון פילוסופי , בלי יצירת יקום הגיוני ומוצדק שיתמוך ברעיון המגניב, הספר נידון להיות גימיק מביך שלא עומד בפני עצמו. רבים וטובים הציצו ונפגעו.

אין הרבה ספרי מד"ב ישראליים ואלה שישנם לא מתעלים מרמת הגימיק. ניסיתי בעבר לדגום כמה כאלה והעובדה שלא נותר מהם שביב זיכרון מדברת בעד עצמה. ועדיין, כשכותב ישראלי אמיץ מנסה בכל זאת לכתוב מד"ב זה ראוי להערכה גם אם התוצאה אינה משביעת רצון. אז מה שיש לנו כאן? אסטרופיזיקאי בגמלאות מטייל בעולמות אחרים בדירתו הקטנה בנחלאות (זה כמעט תמיד נחלאות או רחביה) של ירושלים של שנות ה-80. הספר מתמקד בשינויים המתמטיים והפיסיקליים שהחוקר החביב גילה בפלנטות אחרות (בעיקר ערך הפאי שבפלנטה אחרת הוא שווה 1.52367) שמסתבר שגם משפיעות על הכדור שלנו ולא לטובה. עד כאן עלילת מד"ב שגרתית לחלוטין שלא לומר בנאלית. כדי שהיא תעניין היא זקוקה לכתיבה טובה, לעולם מקורי ואמין, לכמה רעיונות מיוחדים שנובעים מהקונפליקט האינטרגלאקטי ובמיוחד לאפיון מקורי של ירושלים. כשאתה בוחר לכתוב על הבירה של ישראל אתה ממשיך מסורת מפוארת של כותבים בעלי שם ענק: עגנון, ראובני, שלו, עוז, שחר (רשימה חלקית). לא פשוט.

נתחיל בכתיבה. היא בדרגה אחת או שתיים מעל בוסר. שום דבר מקורי, מעניין או מיוחד. כתיבה רגילה שמזכירה ספרות לבני נוער צעירים בלי שהעלילה והנושאים העיקריים עשויים לעניין בני נוער. הדימויים והמטאפורות צפויים ולא מרגשים והדיאלוגים החיצוניים והפנימיים - הספר כתוב בגוף ראשון - מזכירים שיחת חולין באוטובוס. גם אפיונה של ירושלים כתובה באותה דרך, וכירושלמי שבילה את ילדותו, את נעוריו ואת בחרותו באותם המקומות הפזורים בספר בשנות ה -80 ו ה-90 לא יכולתי שלא להתאכזב מרה. ירושלים כאן היא ניימדרופינג סתמי של שמות רחובות ואזורים. גם תיאור התקופה מסתכם בשם המותג "פרידמן" של תנור החימום.

הסיפור מסקרן אך מעניין בקושי. אין הסברים מד"ביים מרתקים על הדרך בה גילה ד"ר אורבך לטייל בגלקסיות רחוקות, אין הסבר משכנע אם בכלל לסיבה שבמקום מסויים פאי יכול להיחשב אחרת וזה מוזר כי מדובר בכותב משכיל שבכריכה גאים לספר שהוא בעל תואר שני בכלכלה וחובב מד"ב מושבע. הסיפורים והתיאורים הם התכה של מד"ב ופנטזיה עם נטייה לפנטזיה, סוגה שאין צורך בהסברים לכל ההוקוס פוקוס שמתרחש בה.

מה בכל זאת עניין אותי ומשך אותי עד לכדי מחצית הספר? הבדידות העצומה שחש אורבך ממותה של שושנה אשתו. הבדידות הקיומית ואובייקטיבית שלו מסופרים ברגישות ונוגעים בליבו של הקורא. כך גם עברו של הד"ר הקשיש ויחסו אליו. יכול להיות שאם הייתי ממשיך וקורא את הספר עד תומו הייתי מגלה דברים אחרים והתרשמותי הייתה אחרת אבל א. התאכזבתי מספיק כדי שאבין לאן הולך כל העסק ב. רשימת הקריאה שלי ארוכה מדי, עד שלא אמצא דרך להתעסק עם הזמן לא אוכל לתת יותר מדי צ'אנסים .

שבוע טוב ושקט.

לפני שנה•אודי
יער נורווגי [מהדורת 2015]

יער נורווגי [מהדורת 2015]

הרוקי מורקמי

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

לפני שנה•אודי
הכול יהיה בסדר

הכול יהיה בסדר

דן יוספן

כשמסמר עקרב ביקש ממני לבקר את הספר שלו החלטתי לוותר כמעט מיד, הרי רשימת הקריאה שתכננתי כל כך עמוסה ויומרנית שאזדקק לגלגול נוסף כדי לסיים אותה. אבל איך אפשר לסרב לספר בעל כריכה צבעונית שנקרא "הכול יהיה בסדר" בזמנים קשים אלה?

גד מאבד את אשתו שלומית בתאונת דרכים והופך ל"מת מהלך". הוא מסתגר שנה בביתו ונותן לזמן להפליא בו את חמש שלבי האבל שלו ולהשתעשע במחשבות על התאבדות. 16 שנים אחר כך אוסף של פגישות מקריות מבית היוצר של פול אוסטר (רוחו עדן) מלמדות אותו שאולי לא הכול יהיה בסדר אבל יהיה משמעותי. כי כל החיים בנויים מאוסף של מקרים ומצד שני הכול קשור להכול. זהו פחות או יותר הספר, מתובל במשפטי הארה קיטשים להזיע, בניים דרופינג ספרותי/תורני (שירה של עגנון מספר אחת גם אצלי) בדמויות קיצוניות במהותן שבאורח פלא נקרו בדרכו של גד ובמסקנה על החיים שיכולת לקבל גם מד"ר פיל - או נפלא מזה - מחמשיר של נועם חורב, רחמנא ליצלן.

ממבקר ספרים מוכשר כמו מסמר עקרב ציפיתי לספר כתוב היטב עם תובנה אחת או שתיים לקחת לחיים, מה שקיבלתי זה ספר כתוב היטב עם תובנות של מתמודדת בתחרות מיס תבל. הרבה אילוצי עלילה והסברים חצי אפויים לכל צירופי המקרים הללו שכללו הרבה דמויות פלקט שלא מעוררות אמפתיה אלא רצון להוריד להן כאפה שיתעוררו כבר על החיים שלהן, כך שלא את מוסיקת המקרה אתה שומע כאן אלא ג'ינגל של סרטון ניו אייג' בטיקטוק.

באמת שקיוויתי לאכזב את דן יוסיפון ולכתוב משהו טוב על המהתלה הסופית שהוא רקח כאן, רק חבל שאפשר להכניס אותה לעטיפה של מסטיק בזוקה. גם שם יש מצב שתקבלו עצות טובות יותר לחיים...

לפני שנתיים•אודי
בביתו במדבר

בביתו במדבר

מאיר שלו

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

לפני שנתיים•אודי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

לפני שנתיים•אודי
יומנו של מוכר ספרים

יומנו של מוכר ספרים

שון ביתל

חוץ מלהיות נהג משאית שנוסע בכבישי המישורים הגדולים בארצות הברית, האופציה השנייה שאני נותן לשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול היא מוכר ספרים. כמו בדברים רבים אחרים בחיי לא עשיתי דבר כדי להפוך את החלום הזה למציאות, פעולותיי בעניין הסתכמו בביקורים תכופים בחנויות ספרי יד שניה ומחשבות רבות על איך להפוך אותן לטובות יותר, בעיקר בהיבט הוויזואלי. לצערי, רוב חנויות הספרים המשומשים נראות כמו מחסן לאחר רעידת אדמה בשלב בינוני/גבוה של סולם ריכטר. יוצאות מן הכלל שאני מכיר הן הולצר ספרים בירושלים שנראית כמו מקום ששווה לגור בו, על אף שאוסף הספרים שלהם הוא לא מהמרשימים שראיתי; הגלריה לספרות בירושלים שאמנם יש מקום לשיפורים מבחינת הסדר ויחסי האנוש אבל האוסף שלו הוא עצום ומלא בכל טוב, והמחירים מעולים; האחים גרין בתל אביב הוא גם מקום שאני אוהב לבקר בו, החנות מסודרת תמיד ושוררת בה אווירה נעימה וריח של ספריה ישנה שארשת הפנים הנונשלנטית וחמורת הסבר של המוכרנים בחנות לא פוגמת בה כהוא זה. ועל אף שמדובר בחנות קטנה מאוד האוסף שבה עשיר בפריטים נדירים ויפים (איפה עוד תמצאו את "מסיכות מקסיקניות" של אוקטאביו פס למשל?). אבל אל תשכחו שזו תל אביב והמחירים באחים גרין לא מביישים את התדמית של העיר ללא הפסקה. עוד ראויים לציון הם דוסטוייבסקי, הלפר והנסיך הקטן בתל אביב, ובוקסטור ושטיין ספרים בירושלים שכל כמה שנים מנהל החנות שם מאיים לסגור אותה ואז איכשהו מתחרט. ויש כמובן את רשת סיפור חוזר החביבה, חוץ מהסניף בתל אביב. מנהלת החנות אלימה.

המאכזבות בשורה הן חנויות שבעת ביקורי בהן אני עסוק במחשבות על איך לשפר אותן ופחות על חיפוש ושיטוט הן חפציבה ברחובות שלמרות שהאוסף שלה הוא מהמרשימים בארץ החנות מבולגנת, רועשת ומועדת לתאונות מסוכנות: פעמיים ריסקתי מגדל דיסקים מרשים בגובהו שעמד בפינה ולא הבחנתי בו למרבה המבוכה, ופעם בניסיון נואש ומיוזע להוריד ספר מהמדף הגבוה במחלקת השירה הפלתי על ראשי את אוסף השירים הכבד להפליא בשלושה כרכים של חיים גורי. מעוצמת החבטה הגלגול הקודם חזר לי לתודעה. ובכלל כדי למצוא שם איזה ספר מהרשימה שהבאתם צריך את עזרת הצוות שלמרות שהוא חביב ביותר ונכון לעזור הוא מייתר את השיטוט בחנות שזה החלק העקרי מהבילוי בחנויות האלה מלכתחילה; עוד מקום בעל פוטנציאל גדול אבל עם ביצועים חלשים הוא דני ספרים בירושלים. חנות גדולה מאוד עם אוסף עלוב אשר מורכב בעיקר מרבי מכר וספרי עם עובד מרופטים (כולל איזה 70 עותקים של "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" מאת לוסיה אצ'ווריה. מישהו קרא את הספר הזה?) שמפוזרים באקראי על מדפי החנות, אוסף ספרי העיון שלהם גרוע ומבולגן אפילו יותר ומורכב מעותקים שמוצאים בדרך כלל ליד מכולות האשפה. החנות משרה עצבות משונה כזאת ובעל המקום הוא טיפוס שהיה יכול לעשות אחלה קריירה בתור רס"ר משמעת בצאלים. עוד ראויים לשיפור: ספרים באלנבי (אני: אני מחפש את הספר אנשי רומי מאת פלוטארכוס. המוכר: תבדוק במדף מאחוריך. אני: יש פה את אנשי יוון. המוכר: נו ו..? אני: רציתי את אנשי רומי. המוכר: חחח מצחיק), ואינטלקט ספרים ברחוב יפו בבירה. איכשהו הם מפרסמים בסימניה שיש להם את הכול, אבל כששואלים את המוכר בחנות לרוב התשובה תהיה: זה במחסן תבוא בעוד יומיים. ובלי כל קשר החנות היא תמיד ברדק אחד גדול.

לשון ביתל כותב הספר שלשמו התכנסנו כאן לא היה חלום להיות מוכר ספרים. לאחר שיחה מקרית עם מכר שהציע לו לקנות את חנותו בשנת 2001 הוא הפך לבעל חנות ספרים מיתולגית בוויגטאון, עיירה קטנה מאוד ותוססת בסקוטלנד שהקטע שלה הוא חנויות ספרים יד שנייה. הספר הוא אכן יומן של שנה קלנדרית אחת המחולקת לפי ימים. כל יום פותח במספר הספרים שהוזמנו באינטרנט ומסתיים במספר הספרים שנקנו בחנות ובסכום שהופקד בקופה. בין לבין מתאר ביתל את הטיפוסים השונים והצבעוניים שמבקרים בחנות, את מלאכת מכירת הספרים בתוספת אנקדוטות משפחתיות שנונות ויפות. הספר הזה הוא לא מאלה שבדרך כלל ימשכו את תשומת ליבי בחנות. עטיפה מצועצעת, ציטוט המלצה של איזה עיתון בחזיתו ומיקומו באי רבי המכר, השני ב-50%. גם הכותרת הגנרית לא מעוררת את מיצי טעם הספרותי שלי ובכל זאת האינטואיציה בישרה טובות ואמרתי יאללה נעיף מבט. ציטוט משעשע של ג'ורג' אורוול פותח את הספר ואחר כך כמה פסקאות שנונות על אורוול, על ויגטאון ועל מכירת ספרים. זה הספיק כדי לקחת אותו אמנם בחשש קל. שון ביתל - שנראה כמו הכלאה בין ליאור שליין לסולן סימפלי רד - כותב בצורה משעשעת ומטפל בסרקזם מענג גם את הצדדים הפחות נעימים בניהול חנות ספרים משומשים. אז נכון שלא מדובר כאן בספרות גדולה אבל הספר הזה מצחיק, מהנה מאוד ואפילו מרגש.

"הלקוחה הראשונה של היום הייתה אוסטרלית שלא יכלה לבטא את האות ט', וכששאלה על "הדירה הנאה" שלחתי אותה למדפי הספרים בנושא עיצוב פנים. התברר שהיא מחפשת את "הטירה הנעה". (עמ' 123)

נ.ב - גם המוכר בהולצר ספרים בירושלים דומה לסולן של סימפלי רד. כל כך דומה שלאחרונה אני מוצא את עצמי חושב ברצינות שזה אשכרה הוא.

לפני שנתיים•אודי
שמונה דקות

שמונה דקות

אור שהם

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.

לפני 3 שנים•אודי

ביקורות נוספות על "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בטיול עם בתי ללונדון, החלטנו להגיע גם לאוקספורד, עירם של אליס, הארי פוטר והמפקח מורס. אה...ויש שם גם איזושהי אוניברסיטה. הקציתי לאוקספורד יום אחד שהיה אמור לספק טעימה מאתרי הארי פוטר וכמה סיורים בעיר - טעות חמורה !!! זו עיר שיש לה הרבה מה להציע לאוהבי טיולים רגליים, שיט, ארכיטקטורה וכו'. קבענו לצאת לשיט על נהר האייזיס (תמזה) ביחד עם צ'רלס לווטווידג' דודג'סון, הכומר רובינזון דאקוורת ושלוש בנות משפחת לידל, אך הם התבלבלו ושטו בכיוון ההפוך, מ-Folley Bridge ל- Godstow, וגם הגיעו לפגישה כ-150 שנה מוקדם מדי ( עם שעון שנתקע על שעה שש ב-4 ביולי 1862 קצת קשה לדייק (-; ). נו טוב, כתחליף לשיט איתם ערכנו טיול רגלי קליל לאורך הנהר מ-Folley Bridge ל- Iffley Lock ובחזרה לעיר (רעיונות לטיולים חביבים תוכלו למצוא ב-"That Sweet City – Visions of Oxford" וגם בספר על אוקספורד מסדרת "City Walks").

באותו שיט קסום, המתואר בשיר הפתיחה כאחר צהרים מוזהב, לואיס קרול (דודג'סון) בדה ממוחו הקודח את הסיפור המופלא על אליס המוצאת את עצמה בעולם אגדתי מוזר. הסיפור משופע במשחקי מילים, רעיונות גלויים ונסתרים, הגיון ואי-הגיון המתערבבים זה בזה ויוצרים ספר מיוחד במינו. תוכלו למצוא בספר רעיונות מתמטיים, רעיונות פסיכולוגיים, ביקורת על השליטים, על מערכת החינוך, על האקדמיה, על הספרות של תקופתו ועל חבר המושבעים, או פשוט ליהנות מהספר כפי שהוא. מעניין שקרול שזר בספר דמויות שניתן לזהות אותן עם אנשי אוקספורד מתקופתו, ואף לא חשש מהומור עצמי כשהוא מופיע כציפור Dodo והכומר כברווז (הוא על שם גמגומו Do Do Dodgson והכומר Duckworth כ-Duck).

בשל משחקי המילים וכפל המשמעויות, הספר מאוד מסובך לתרגום ונדרשו מהמתרגמת תרגילים לשוניים מסובכים כדי לנסות להעביר את הרעיונות, החריזה והאופי של הספר. זו מלאכה כמעט בלתי אפשרית, שהמתרגמת עמדה בה לא רע. לקוראי האנגלית מומלץ לקרוא בגרסת המקור, היות ויש מקרים שבכל זאת המקור זורם יותר טוב.



*** ספוילרים ***



- דברי הדוכסית, חובבת מוסר ההשכל, אל אליס:

"אני בהחלט מסכימה איתך," אמרה הדוכסית; "והמסר של זה הוא 'היי כפי שאת נראית' או, ביתר פשטות – 'לעולם אל תדַמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יָכולְת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת. ' "

I quite agree with you, said the Duchess; and the moral of that is—Be what you would seem to be—or, if you’d like it put more simply—Never imagine yourself not to be otherwise than what it might appear to others that what you were or might have been was not otherwise than what you had been would have appeared to them to be otherwise.

הקטע הזה מזכיר את ההגיון הפנימי "המופלא" של למה מתמטית שנשתכחה מזכרוני, וטוב שכך. לא מפתיע שמחבר הספר הוא מתמטיקאי :-)

- כשאליס חושבת שחרדל הוא מינרל, הדוכסית אומרת:

"יש כאן בקרבת מקום מכרה־חרדל ענקי. והמסר של זה הוא – 'מכרה אחד יכרה את כולם.' " [משחק מילים לא רע על "מקרה אחד יקרה את כולם"]

There's a large mustard-mine near here. And the moral of that is – The more there is of mine, the less there is of yours.

לגבי הקטע הזה סבורים שיש כאן את הרעיון של משחק סכום אפס, שאפשר לחשוב עליו בגרסה האנגלית, אבל לא בגרסה העברית.

- יש בספר קטעים עם הגיון פנימי וטוויסט מפתיע, כמו הקטע הבא במסיבת התה:

" 'קחי קצת יותר תה,' אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.
'עוד לא לקחתי כלום,' ענתה אליס בקול נעלב: 'אז איך אני יכולה לקחת יותר?'
'את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות,' אמר הכובען: 'קל מאוד לקחת יותר מלא־כלום.' "


Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך, גם כומר. את עיקר זמנו העביר בהמצאת משחקים, חידות וסיפורים עבור ילדים (או ליתר דיוק, ילדות), כשהעיקרית מביניהן הייתה אליס, שלבקשתה סיפור זה עלה על הכתב. אינספור סיפורים ברא קרול עבור האמצעית במשפחת לידל. משעשע לחשוב אילו הרפתקאות נוספות היינו מכירים לו התעקשה זו דווקא שיתעד סיפור אחר.

כושר היצירה של קרול, בלתי ניתן לערעור. האיש ברא עולם שמצליח להפנט ילדים ומבוגרים כאחד, עד עצם היום הזה. חיבבתי בעיקר את תיאור ההיררכיה בממלכת הקלפים, את משחק הקרוקט הייחודי ואת חיוך החתול כמקבילה לירח המופיע ונעלם כרצונו (כסהרהורי-מטורף).
נטייתו של קרול לאיגיון ואבסורד המשתקפת גם בשאלותיה של אליס, העלתה לא פעם חיוך על פניי.

אליס ניחנה במין פדנטיות אינטלקטואלית הקיימת בילדים, ואנו בבורותנו, מפספסים אותה. בסקרנותה הבתולית, היא מציפה שלל נושאים סבוכים כמו הגדרה עצמית, שפת החלום ותפיסת המרחב-זמן.

היצירה, הארס-פואטית בחלקה, טומנת בחובה אזכורים ספרותיים, מדעיים ופילוסופיים רבים, שכוונו אל הקורא המבוגר. אבקש לציין לעצמי חלק מהם -
אם איננו מבחינים בין מציאות וחלום, ואם אנחנו מחלקים את חיינו ביניהם, מחשבותינו בזמן חלום, משוגעות ככל שיהיו, הן אמיתיות ותקפות לא פחות (בהשראת "תאטטוס" של סוקרטס).
מה משותף לעורב ולשולחן כתיבה? אתגר אלן פו כתב על שניהם.
אין לי ספק שלו הייתי ילדון בריטי בן המאה התשעה עשרה, הייתי נהנה אפילו יותר ממשחקי המילים והאזכורים ביצירה.

אני מסכים עם קרול, בטענתו למאייר (טניאל) כי דמותה של אליס חסרת פרופורציות ובעלת חזות מעין ננסית (לטעמי לפחות). אם כי זה תואם את התמורות הפיזיות שהיא חווה.
ככלל, אני סומך על כושר הדמיון שלי, ולכן הייתי מוותר על האיורים גם ביצירה הנ"ל.

מוטיב חוזר בולט בספר, הוא ההלקאה עצמית בכל הנוגע לבכי. אין זה מפתיע, בהתחשב בסלידתו של קרול מכל מה שאינו בשליטתו, ורגשות בפרט.

ההערות המצויות בספר מעשירות, אך לדידי היה עדיף לו היו בתחתית הטקסט מאשר בשוליו.
היו פרקים שיותר התפעלתי ונלהבתי לקרוא והיו כאלה שפחות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר אודות קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון).
כחלק מהפרישות שנטל על עצמו ככומר, קרול פיתח אובססיה לסקרנות, לתום ולחַיּוּת של גיל הילדוּת. מסתבר כי הוא תיעב בנים ושאף להקדיש את עיקר זמנו לבילוי בקרב ילדות טרם התבגרותן (באישור הוריהן לטענתו).
את ביתו הפך למעין מלכודת (סטייל אחוזת נוורלנד) ובו צעצועים, חידות וסיפורים שברא במיוחד עבורן. תחביב עיקרי שטיפח, היה צילום ילדות בעירום, באישור המפתיע של הוריהן.
לא מצויה כיום שום עדות לקשר מיני שהתנהל בין קרול והילדות, פרט לתיאורי נשיקות תמימות לכאורה והחזקת ידיים שעוררו בי פלצות שלא הרגשתי מאז קריאת לוליטה. בהתחשב בפדנטיות של קרול, שנטה להעלים פרקים מיומנו, לא הייתי פוסל שאכן התקיים ניצול מיני על-ידי האחרון, ולא, לא אכפת לי שלכאורה מדובר בתקופה אחרת.

כעת נגלית הסמליות במטמורפוזה של אליס, במלוא שפלותה – קרול מצר על ההתבגרות ועל כך שאינו שולט בבלימתה.

ביקורת לספר שחיבבתי אלמנטים ממנו, שהתנדפו תכף ומיד עם החשיפה לסטייה של האיש.
ללא דירוג.

לפני 4 שנים•אור שהם
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

זה ספר שקטונתי מלכתוב עליו משהו מהותי. לעזאזל, עשרות אם לא מאות ספרים נכתבו כניתוח של הספר הזה ושל המחבר שלו. ובכל זאת, אני הקטן אנסה להגיד למה נהניתי מאוד מהקריאה בספר הזה (ובתרגום הזה) ומה המחשבות שלי עליו.

אז ככה, קודם כל "אליס" זו יצירה מרהיבה בביזאריות הפסיכדלית שלה. זה האב טיפוס לבערך כל יצירות הילדים האקסצנטריות מאז ועד היום. לא היה "בובספוג" בלי "אליס".
ועדיין, למרות שעברו 150 שנים, של יצירות שמושפעות מאוד, באופן ישיר, מהספר הזה, הוא נשאר משעשע, אייקוני ומוזר גם לקורא המודרני.
יש כאן כל כך הרבה תמונות שחקוקות בתרבות הפופולרית; החתול המחייך, הארנב הלבן, מלכת הלבבות, הכובען המטורף, הזחל עם הנרגילה.. אין כאן קטע אחד שהוא לא מוזר באופן מפואר. פשוט כיף ומצחיק.

חוץ מזה, הטקסט הזה ניתן לפרשנות בכל כך הרבה אופנים. באמת, מדובר בטקסט ברמה של התנ"ך, האודיסיאה, סרוונטס, מלוויל, ומחזות שייקספיר מבחינת מספר הפרשנויות והכיוונים השונים שאנשים לקחו אותו אליהם. קרול עצמו אמר שסופר לא באמת יכול לדעת מה כל המשמעויות של הספר שלו, ואני בטוח שגם הוא היה מופתע מאוד אם הוא היה רואה איך אנשים שונים פירשו אותו.

התרגום נהדר. הסתכלתי קצת בספר המקורי במהלך הקריאה וסה"כ מאוד אהבתי את הבחירות התרגומיות של רנה ליטוין ז"ל, בעיקר במשחקי המילים ובשירים, שבדקתי כמעט תמיד במקור להשוואה. יש מגרעה אחת שבלטה לי, וזה שהיא תרגמה את שם הפרק The Lobster Quadrille ל"קורדיל הסרטנים", שזה, ובכן, לא נכון. לובסטר זו חיה שונה.. אולי יש עוד כמה דברים כאלה בספר שלא שמתי לב אליהם, אני בטוח שאקרא את המקור מתישהו.

הספר מגיע עם הרבה הערות ואחרית דבר מקיפה אבל לא מעיקה.

10\10 ועכשיו.. מבעד למראה, ומה אני אמצא שם..

נב - הסרט משנת 1951 של דיסני הוא בקלות אחד מ5 הסרטים האהובים עליי אי פעם. מומלץ מאוד. אם יש מגרעת אחת לספר הזה, היא שאני לא חושב שספר הוא הפורמט הכי טוב לסיפור הסוריאליסטי והביזארי הזה; הוא רק מרוויח משילוב של ויזואליה ומוזיקה, שיש בסרט. אגב, כבר בימי חייו של קרול הספר עובד למחזמר, שקרול תרם ליצירתו, אז אולי הוא היה מסכים איתי אם הוא היה חי לתוך תקופת הקולנוע, מי יודע..
בכל מקרה, פרימיום: לשמוע את הפסקול המופתי של הסרט בזמן הקריאה (:

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•roeilamar
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמעט כמו כולם, גם אני הכרתי את הסיפור המופלא של אליס בארץ הפלאות עוד מימיי ילדותי. כמעט כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט המצויר (ולא פעם אחת) ואפילו את הסרט המחודש בבימויו של טים ברטון שהיה מוצלח מאוד לטעמי. אבל לא חשבתי מעולם שאחזור ואקרא שוב את אליס, הפעם באופן שונה, בוגר יותר.

העניין שהתעורר בי שוב התחיל במחזה שצפיתי בתאטרון גשר שנקרא "אליס". זהו מחזה מאת רועי חן בבימויו של יחזקאל לזרוב.
המחזה מציג את הסיפור של אליס בארץ הפלאות באור אחר, שונה ממה שחשבנו. הרשו לי לצטט מתקציר ההצגה:
-ביוגרפיה דמיונית בהשראת דמותה של אליס מספרו הנודע של קרול, אליס לידל האמיתית שהיוותה השראה עבורו ואליס נוספת, אחרת – אישה באשר היא.
סיפור אהבה-הדחקה שיכול היה לקרום עור וגידים רק בארץ הפלאות ונידון להתנפץ על סלעי המציאות. רסיסים של תום הילדות ומות הילדות כפי שהם משתקפים מבעד למראה של אליס, ילדה-נערה-אישה.

ההצגה הייתה לא אחרת מאשר מעוררת השראה, את אליס ביצעו שלוש שחקניות נפלאות שכל אחת מהן מגלמת אליס על ציר זמן שונה מהילדות לבגרות.

בשלב מאוחר יותר, לאחר כמה חודשים, הייתי צריכה לבחור מונולוג דרמטי לצורך אודישן למכינה באחד מבתי הספר למשחק.
לא יכולתי שלא להיזכר באותה הצגה שהביאה עמה כל כך הרבה רבדים שונים ועמוקים.
החשיבות בבחירת מונולוג היא בין היתר היכולת לדעת להתחבר לבחירה שלך ולבצע את הדמות כשהיא חלק ממך. לכן, בחרתי במונולוג מתוך "אליס".
חקירת המונולוג והדמות גרמו לי לחזור שוב לסיפורה של אליס כפי שהוא מסופר אך הפעם מנקודות מבט אחרות ויותר מכך, מנקודות מבט שאמורות להיות שלי.
חקרתי את הדמות וחזרתי לקרוא את הספר הקלאסי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

לא להאמין כמה חידושים ורעיונות מצאתי מתחת לטקסט התמים ובעזרת ההסברים המפורטים שנמצאים בצדי הספר החכמתי ולמדתי יותר אודות אליס וסיפורה.
המסע חזרה אל הסיפור הידוע גרם לי לראות גם בעצמי אליס קטנה ולהתחבר למקום המטורף של ההרפתקאות והשובבות בשנית. ואולי בעצם מעולם לא איבדתי את המקום הזה?

הסיפור על אליס הוא חוויה תובענית שיש בו הרבה מעבר למה שנראה.
נכון, לסיפורים ללא ספק אין סדר, הגיון או חיבור למציאות אבל.. מי אמר שתמיד צריך? זה הרי כל היופי.
בעולם שכולו מחוץ לגבולות זמן או מקום, שלא ידוע איפה מתרחש ומתי, זהו עולם שניתן לעשות בו הכל ולחלום בו הכל ואני אומרת – למה לא?
היה לי כיף לרגע לצלול לפנטזיה יחד עם אליס וחבריה ולשוב אל מקום של תמימות-לא תמימות.

בעיקר ריתק אותי לקרוא את אחרית הדבר של הספר, בו מתואר המספר לואיס קרול כדמות לא צפויה, כאיש מגמגם ומופנם שלא התחבב בקלות על הסביבה. אדם מוכשר שעסק בכמה דברים במקביל והצטיין בין היתר גם במתמטיקה וצילום, שאב מקור השראה מילדות צעירות ובעיקר מאותה ילדה אחת הנקראת אליס לידל.

התערבבות שבין חלום למציאות, זמן ומרחב לא ידועים והמון דמיון הביאו אותי למקום מסוקרן ואמיתי.
היה נהדר לשוב ולקרוא את הספר והפעם עם תובנות חדשות אודות אותו סיפור תמים של אליס בארץ הפלאות.
ולכל התוהים באשר לגורלי, את האודישן עברתי בהצלחה מרובה.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
."בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

לפני 8 שנים•
★★★★★
•בר
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

קסם של ספר, הזוי, מקורי, גדוש ברעיונות מתחומים שונים ומשונים, לוגיקה, פילוסופיה, זהות ויחסיות, ואפילו מתמטיקה ומוסר.
ללא ספק ספר שמתאים לטווח רחב מאוד של גילאים (אם כי אני מודה שמהקריאה שקראתי בילדותי, חוץ מהדמויות ההזויות, לא זכרתי ממש את הסיפור עצמו). ההערות מסייעות להבין דקויות, משחקי מילים, אסוציאציות ודימויים שקשה להעביר בתרגום. וכן ניסיון לקרב לקורא את התרבות, על מגוון הופעותיה, שעל רקעה נכתב הספר, שבלעדיה קשה להבין את הרמיזות והפארודיות של קרול.

הדמות שאהבתי ביותר היא כמובן החתול צ'שר, והנה שני קטעים אהובים, מצוטטים, ומקפלים בתוכם רובדים של משמעות.

'הואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?' 'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול. 'לא אכפת לי כל כך לאן - ', אמרה אליס. 'אם כן, לא משנה באיזו דרך תלכי', אמר החתול.

'בבקשה אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת אתה גורם לי סחרחורת'. 'בסדר' אמר החתול, והפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן מה לאחר שנעלם כל היתר. 'מוזר', חשבה אליס, 'כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי'.

חוויה של קריאה!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יוסף
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בבית הספר שלי יש מגמת תיאטרון.בכיתה י"ב,נדרשים חברי המגמה לבחור מחזה או ספר ולהעלות אותו על הבמה,תוך מתן פרשנות אישית משלהם ליצירה.התלמידים יכולים לשנות כרצונם את היצירה,להחסיר ולהוסיף פרטים,הכול ברוח החירות האמנותית. חברה טובה שלי חברה במגמת התיאטרון, ולכן מצאתי את עצמי במופע הסיום שלהם. היא וחברותיה בחרו ב"אליס בארץ הפלאות",אך נתנו לספר אינטרפטציה משלהן.

אליס של לואיס קרול הוא אחד מהספרים הנודעים ביותר.אך עדיין,הספר נותר כחידה בשבילי.לא העולם הבדיוני שבו,משולל ההיגיון ולוגיקה,אלא השאלה הנוקבת שתמיד עולה בי-למה התכוון קרול,ש"אליס" יהיה ספר ילדים או ספר למבוגרים?
אליס בארץ הפלאות לכאורה נראה כספר ילדים.אליס הילדה נופלת במחילה ומוצאת את עצמה בעולם חסר היגיון.היא שותה שיקויים שגורמים לה לגדול ולקטון, היא זורעת הרס וחורבן כשהיא מנסה לצאת מבית (הכול בגלל גודלה הענק).את העולם הפלאי הזה,שאפשר להבין מדוע הוא קוסם לכל כך הרבה ילדים ומבוגרים,מאכלסים ארנב לחוץ בזמן,מלכת לבבות עם בעיות כעס,כובען מטורף שמסוכסך עם הזמן ולכן נידון לנצח לערוך מסיבת תה שלא נגמרת,ועוד הרבה דמויות ססגוניות ומשעשעות.

אבל יופיו של "אליס" הוא לא בעלילתו,אלא ברעיונות החבויים בו.לא בכדי צי של אידאולוגים,פיזיקאים,מתמטיקאים,לוגיקנים, םסיכולוגים ועוד הוקסמו מהרעיונות בספר.לואיס קרול משרבב לספרו רעיונות שלכאורה לא מתאימים לילדים,שכאילו מיועדים למבוגר שקורא את הספר לילד הרך.

האדפטציה של "אליס" שראיתי הייתה שונה.אליס התגלגלה מילדה בת 7 שכלואה בעולם לא מובן,לנערה מתבגרת שלא מבינה את העולם המוזר.הכובען המטורף התגלגל לנער לא נחמד ולא חברותי,הארנב נשאר בעל בעיות זמן (ולכן מאחר לבית הספר כל יום).ומלכת הלבבות הפכה למלכת הכיתה (אך עדיין רוצה לכרות את הראשים של כולם).

המהדורה המוערת תורמת במיוחד,ומלבד התרגום (המעולה!) יש הערות שתורמות להבנה נרחבת של הטקסט.מעניין לקרוא על לואיס קרול עצמו (שזה בכלל לא שמו האמיתי),שהיה מנהל חברויות עם ילדות קטנות.הוא היה נוהג להיפגש איתן (לאחר קבלת ההסכמה מהוריהם) ואפילו נהג לצלם אותם (בעירום!!!!).סביר להניח שכיום זה לא היה עובר בשתיקה,והוא ממזמן היה מוכתר בתואר המפוקפק פדופיל וכו'.אבל מי אני שאשפוט....
בקיצור,לא רק ספר ילדים

לפני 12 שנים•
★★★★★
•omers
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

הבה נפתח בגיל וברון
בראש גאון
וראשית האון
ללא דיכאון או דירעון (או גירעון)

אפתח גיליון
עם מלוא ההגיון
על אודות האיגיון.

אני רק רוצה להבהיר - הקטע הנ"ל איננו שיר, ברגע שאני אומר שהוא שיר אני עלול להרצח ע"י אחי הגדול, שמכיוון שהוא הביא לי את הספר הנ"ל - אני משתדל להיות נחמד עליו. כמו כן, אין לי מושג על מה הביקורת תדבר, במה היא תעסוק, או מה תהיה הפואנטה שלה. רציתי לכתוב ביקורת על "נרניה", קלטתי שאני לא עומד לכתוב ביקורת על נרניה, המוח שלי לא מתפקד כמו שצריך כבר יומיים - אחלה זמן לכתוב ביקורת על לואיס קרול.

הסיבה שהתחלתי ב"לא שיר" הזה, הוא שהספר מלא בשירים. שירים לא מאוד ברורים, שיוצאים מנקודת הנחה שהגיון זה אובר רייטד. אלו שירי משעשעים עד מאוד, והיתרון הגדול של הגרסא המוערת שיש הערות שמביאות את השיר המקורי. חלק מהבעיה בתרגום, מלבד שתרגום שירים זה דבר קשה כשלעצמו - הספר מלא במשחקי מילים, איגיון, ושטויות. קשה מאוד להעביר ספר כזה בתרגום כך שהוא יישאר מוצלח. אף על פי כן - המהדורה הזו הצליחה. התרגום עבר באופן מוצלח למדי, כולל התעללות קשה במילים ויצירת משחקי מילים שנונים.

אני לא אדבר עכשיו על עלילת הספר, כי כל עלילה תהיה שקולה לעלילת דם. אסכם רק - העלילה מטורפת לגמרי, בכל קנה מידה. העיקר בספר הוא לא העלילה, אלא מה שמאחורה. במקום זה, אני אעלה רשימת ציטוטים נבחרים מהספר, ועל חלקם אעלה הגיגים.

***
"גדפי בזעם את ילדך,
על כל עיטוש - סנוקרת:
הוא מכון את זה נגדך,
אין לו סיבה אחרת"

בלי הקשר - זה בית מופלא. הוא הזכיר לי את המשפט "הכה את ילדך כל יום. אם אתה לא יודע למה, הוא כבר ידע"
***

אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתער שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו."

אחי אמר שאלו המשפטים האהובים בספר, ואין לי ברירה אלא להסכים איתו. אלו משפטים מופלאים, שממש מרגיעים אותי לאור הזמן הרב שלא בזבזתי לאחרונה.
***

"אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה."
אין לי מה לומר. פשוט וואו.
***

"אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב.
"זה מה שאני עושה," ענתה חיש אליס. "לפחות - לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת - וזה אותו הדבר, אתה יודע."
"בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!"
"זה כאילו אמרת," הוסיף הארנביב, "ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו 'נותנים לי מה שאני אוהבת'!"

זה כמעט כמו לומר 'אני קורא כשאני בסימניה' זה אותו הדבר כמו 'אני בסימניה כשאני קורא', החודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה מוכיחים אחרת לדעתי.
***

אני אסיים בשני ציטוטים נפלאים של חתול הצ'שר, שהם מהציטוטים המפורסמים בספר:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"

וגם:

"בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים."
"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת".
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה.
"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".
***

וכאן אני רוצה טיפה לעבור לכותב - אחד הדברים העצובים בקריאת הספר הוא לחשוב על לואיס קרול. אמנם זה לא השם האמיתי שלו, אבל יותר נוח לקרוא לו ככה. הוא היה אדם מסכן, ששנא את עצמו ועיוות את דרך החשיבה בכוח. ישנם אנשים כאלה, שמפחדים מהעולם בחוץ, מפצלים את הזהות שלהם לשניים, קורעים את עצמם לגזרים. אני מכיר את האנשים האלה. הייתי איש כזה. קרול שנא את עצמו על מה שהוא עושה, אבל לא היה מסוגל להפסיק. הוא פיצל את חייו לשניים - המרצה באוקספורד, ולואיס קרול, והם היו שונים. כואב לקרוא עליו, כואב לקרוא על מה שהוא סבל, ועל מה שהוא עשה, אבל הוא עדיין סופר טוב. הוא יכול להיות אדם נורא, הוא יכול להיות אדם מסכן, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא כתב ורק על זה ראוי להעריך אותו.

אני אסיים - אני לא יודע למה כתבתי את הביקורת הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם אותה. המוח שלי לא מתפקד, אני לא מרוכז, ואני עושה שטויות. הביקורת הזאת די כושלת, אז אני אסכם את החלקים החשובים: 1) קרול אולי עשה דברים שבעיננו היו נראים בלתי מוסריים, אבל בתקופתו זה היה מעט אחרת. כמו כן, הוא היה נורא מסכן, וקשה לי לא לרחם עליו. 2) זה ספר נהדר, תקראו אותו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•דז'נייב האב
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

שמעתם על הארנב המאחר? על הכובען המטורף? על מלכת הלבבות? על אליס, שגדלה וקטנה? כנראה שכן. מעטים האנשים שלא שמעו בדרך זו או אחרת על הספר הזה, כי הוא מה שנקרא 'קלאסיקה'. אבל מה זו קלאסיקה?
קלאסיקה היא משהו שאהבנו. משהו שבנה לו פינה בלב שלנו והרחיב אותה עם הזמן. משהו שלעולם לא עוזב אותנו, לא באמת. משהו שזוכה למיליוני חיים - מאות מהדורות, עשרות תרגומים, כמה סרטים ואינספור עותקים שהודפסו ועוד יודפסו בעתיד. קלאסיקה היא משהו ששורד בזכות האהבה של אנשים.
אנשים אהבו את אליס.

אליס נכנסה למחילת הארנב שחוקי הכבידה לא פועלים בה וגדולה יותר מבפנים (אולי גם טיים לורדס ביקרו שם, הוויאנים התאחדו!). המחילה הובילה אותה אל ארץ פלאות ואל זחל וחתול מחייך וכובען מטורף וארנבו הנאמן.
הספר הזה כתוב בהומור ובשנינות ובמגע קטן של קסם. הוא קליל, הוא מצחיק, הוא מתיימר להיות דרמטי. הוא ספר ילדים שגם מבוגרים מצאו בו עניין ופרשנויות משלהם. הוא קליל וכל כך עמוק. הוא דק אבל כל כך עבה, יש בו הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה. משחקי מילים, פילוסופיות, אזכורים לחיים האמיתיים. כל זה מצויין בהערות שמלוות את הספר לאורך כל הדרך במהדורה הזו, וזה נפלא.
המהדורה הזו מביאה עוד משהו. היא מביאה, בנוסף לסיפור שכתב קרול, את סיפור חייו.
ללואיס קרול היו המון ידידות קטנות, והוא אהב לצלם אותן עם בגדים ובעירום. אחת מהן היתה אליס, והוא אהב אותה. לואיס קרול היה פדופיל, למרות שזה לא נאמר במפורש.
הוא כתב את הספר הזה לאליס לידל, שהייתה ילדה אמיתית לגמרי, כמתנת יום הולדת. בדרך כלשהי, הספר הגיע לדפוס ואליס הקטנה נהפכה לאגדה לכל הגילאים.

צאו לטיול של שעה אל ארץ הפלאות. ההנאה מובטחת.

עריכה: רק עכשיו שמתי לב שהמשפט הראשון מזכיר את הביקורת של פיירי על שם הרוח. זה ממש ממש לא בכוונה :0

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Primrose
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

נתחיל מזה שקצת הופתעתי לגלות שהספר הזה נמצא בספריית המבוגרים ולא בספריית הילדים. שלפתי אותו ממדף הספרים, וכשפתחתי אותו גיליתי תוכן שונה ממה שציפיתי: ציפיתי לראות ציורים גדולים מלווים בכיתוב גדול ומנוקד, והנה הספר כתוב לרוב ללא ניקוד, באותיות קטנות ועם ציורים לא-צבעוניים וקטנים יחסית. גם לאחר קריאתו, הספר ממשיך לערער על הרבה מאוד הנחות יסוד, ובכך חנו.
המילה "הזוי" סובלת בתקופתנו משימוש-יתר, אך אין ספק שבמובנה המקורי, היא התואר המתאים ביותר לעלילה זו. אליס הקטנה נכנסת למאורת הארנב ומגלה שם עולם שבו כל המימדים המוכרים - זמן, גודל, מקום, עוברים טרנספורמציה מתמדת. הנימוס הויקטוריאני לא מסייע לה במפגשיה עם היצורים שהיא מגלה שם, והם מתייחסים אליה באדישות ובחוצפה. לאט-לאט, אליס (דמות שובת לב, יש לציין), מאבדת מנימוסיה ועומדת על שלה, עד להערתה הנפלאה בסוף העלילה "מי מתרגש מכם? הלא אתם לא יותר מחפיסת קלפים!" (עמ' 142).
העלילה כולה דמויית-חלום. בניגוד לעלילת "הקוסם מארץ עוץ", אין הקבלה בין הדמויות במציאות והדמויות בחלום, ולמען האמת, איננו יודעים כמעט דבר אודות המציאות של אליס, שכן רוב הסיפור מתרחש בחלום. הקורא הישראלי בן תקופתנו יתקשה להבין את ההגיון שאיכשהו כן קיים בעיצוב הדמויות והתנהגותן (לדוגמה - הכובען המטורף, כובענים בתקופתו של קרול סבלו ממחלה כתוצאה מהטיפול בבד הלבד, שתסמיניה היו דמויי-שגעון), אך ההערות לצד הטקסט (וויקיפדיה) יסייעו לו בהבנה, וכן חלק מהרעיון של הספר הוא הניתוק מהצורך להבין כל דבר.
גרסה זו של הספר מביאה הערות חשובות של מרטין גרדנר, שנלוות לתרגום של רנה ליטוין. הספר כולל משחקי מילים רבים ורפרנסים לשירי ילדים בריטים מהתקופה בה נכתב (שנת 1865). מתרגמים רבים נאבקו בתרגום משחקי הלשון של לואיס קרול בצורה שמשמרת את המשחק והתוכן גם בשפה החדשה. לדעתי, התירגום של רנה ליטוין מצליח בזאת לרוב, ובתוספת הערות המתרגמת וההערות של גרדנר, הקורא מקבל שיקוף של שפת המקור ורקע לעבודת התירגום. הספר מלווה באחרית דבר מעניינת ביותר מאת ליטוין. אחרית הדבר שופכת אור על דמותו (מעוררת המחלוקת) של לואיס קרול, קורותיה של אליס האמיתית, ומכניסה את הקורא למלאכת התירגום של טקסט זה לאורך השנים. מסתבר כי הספר תורגם לעברית ארבע פעמים, בתקופות שונות, כשבכל תקופה הביע הטקסט המתורגם את הערכים עליהן גדל הדור. השוואת הטקסטים המתורגמים מלמדת רבות אודות ההיסטוריה והחברה בישראל ועל יחסה לדת, לחינוך ולשפה.
ויחד עם כל הנאמר כאן על מלאכת התירגום, בשל המורכבות הרבה של הטקסט ובשל שעשועי הלשון הרבים שבו, כנראה שקריאת הספר בגרסה מוערת בשפת המקור תעשה עמו חסד יותר מכל תירגום.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זוהר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“נו... עוד קלאסיקה נדירה”