מה קורה כאשר בן זוג ש "כלוא" אתנו ולנו יש שליטה מלאה עליו ולכאורה גם על רגשותיו ואנו לוקחים אותו כמובן מאליו וגם לא אוהבים אותו במיוחד, מה קורה אם הוא בורח יום אחד בהיר?
פתאום הוא הופך בלתי מושג, נאהב. פתאום עולים געגועים איומים ואז פשוט מתחילה מלחמה.
על כך כותב מרסל פרוסט. על המלחמה האומללה וחסרת הסיכוי, להשיב את שלא ניתן עוד להשיג!
אלברטין בורחת ביום בהיר אחד. מרגע בריחתה, מנסה המספר להחזירה בכל דרך אפשרית. אם על ידי מכתבי תחנונים, או על ידי שליחים. ורק המשרתת פרנסואז, רק היא, בנאמנות מוחלטת לאדונה, ממשיכה לשנוא את אלברטין ולשמוח על כל כשלון להחזירה.
זהו ספר שכולו "דמדומים". בעיני הוא מבטא אפילו תיאור של דעיכה עד כדי חידלון גמור, כלומר - מוות. לדוגמה הקטע המקסים הבא:
"כמה איטית היא גוויעתם של ערבי קייץ אלה המתמשכים לאין-קץ! צל הרפאים החיוור של הבית שממול הוסיף בלי-חשך לצייר באקווארל על השמיים את לובנו העיקש. לבסוף חשכה הדירה; ניגפתי ברהיטי חדר-המבוא, אבל בדלת חדר-המדרגות, בלב העלטה שנדמה לי כי היא שוררת בכל, היה החלק המזוגג שקוף וכחול, ככחול הפרח, ככחול כנפו של חרק, כחול שהיה יפה בעיני אילמלא חשתי שהוא הבהוב אחרון, חותך כחרב, מכה אחרונה שהיכני עוד היום באכזריותו הבלתי-נלאית."
אין ספק שתאוריו של פרוסט מביאים כאב עמוק ואמיתי על אובדן של קשר עם אהבה אמיתית.[לא אהיה ספויילרית, על חייו ניתן לקרוא בהערות לספר] גם אין ספק שתאוריו נפלאים ומלאי רגש. אבל אני, שלא קראתי את יצירתו "בעקבות הזמן האבוד" לא כל כך התחברתי לספר הזה. ולא בגלל שאין בו עלילה או קצב מהיר, אלא בגלל האוירה המלנכולית והחזרה שוב ושוב על אותם מוטיבים שאותי באופן אישי שיעממו מעט. [אני, בהיותי טיפוס עליז ושמח, לא הבנתי מדוע הוא לא יכול פשוט לחפש מושא אהבה חדש ומסעיר.]
לכן, אמליץ על הספר לאוהבי פילוסופייה, עצבות ודכאון וגם לאלה שמשתגעים על מרסל פרוסט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
