מארק חלאסקו, ג'יימס דין הפולני, כותב שני סיפורים על צעיר פולני שנקלע לארץ ישראל של סוף שנות החמישים. זה כשלעצמו מרתק ומעניין מאוד. ראשית, מה עושה אינטלקטואל פולני צעיר ולא יהודי בתל-אביב של שנות החמישים. שנית, כיצד נראית ארץ ישראל או תל-אביב של אותם ימים בעיני זר לחלוטין.
אז חלאסקו מתאר את תל-אביב מהחצר האחורית שלה ואת הארץ גם כן מנקודת ראותם של העולים החדשים או הזרים שזה מקרוב באו.

תל-אביב של חלאסקו רווית עוני ואלימות, הוא מתגורר בגאולה פינת אלנבי או בצריף רעוע בהרצליה על הים, הרחק מהעושר של הבתים הפרטיים. הוא מתאר צעיר שמנסה להרוויח מעט כסף בדרכים לא מאוד הגונות כאשר הוא מצוי בלב החברה הפולנית הענייה של תל-אביב דאז אותה הוא מכנה "שיקאגו של ניצולי השואה".

חלאסקו מתאר את סיפוריו בסביבה שנתונה בחמסינים בלתי נגמרים ובאבטלה וחוסר כל, דבר שלא מפריע לו כלל לתאר את ישראל באהבה אין סופית, לנופים, לחופש, לאנשים שסביבו. "אהבתי את הארץ הזו מבלי שידעתי. ואף פעם לא אפסיק לאהוב אותה...אני מאמין ששם נמצא אלוהים ושהוא אף פעם לא עזב את המקום הזה."
בעיניו התיירים העשירים מניו-יורק הם צעקניים ומעיקים בעוד ה"צברים" האידיאליסטיים היו "נשים וגברים יפי תואר, אתלטיים,רציניים וצנועים והם עבדו קשה, ידעו להשתעשע כמו ילדים ומתו בשקט בכל הגבולות של ישראל".

אך אם אני מתייחסת לסיפור בלבד, הרי שמדובר בספר שמתאר את עולם התחתון של אותה תקופה, עולם של הזונות והסרסורים, עולם אפל רווי אלכוהול ואלימות, רמאות וקומבינות.

הספר מעניין ונקרא בקלות רבה למרות שהעלילות מתבהרות רק בסוף. מצד אחד זהו מסמך הסטורי מרתק שמתאר את האווירה של ראשית המדינה לאו דווקא מהמחוזות המרנינים שלה וזה מאוד יפה. ומצד שני יש בו בספר תיאורים של אלימות ופשע שעבורי זה היה מעט מרתיע.
סך הכל ספר טוב, מעניין ומומלץ.

צר לי על יורם קניוק,כבר ממבט על שם הספר,
אני חשה רחמים כלפיו, בנסיונו לחוש את הדופק של העם הגרמני לאחר השואה, מנסה למצוא מצפון גרמני דרך מצפונו היהודי.
אלא, שהוא מוצא גרמנים שחשים געגוע לימי התום ההיטלראי; למדים, לסמלים, למגפיים המבריקים, לגאווה הלאומית המתחדשת, לכוח.
קניוק מחפש את אותם הילדים שלוו את חבריהם לכיתה במבטיהם דרך חלונותיהם המבהיקים, בעוד אלה, היהודים, צועדים בסך "עדויים" בטלאים צהובים ובמבטי אימה ופחד. הוא נוטה לשכוח שעבור הגרמנים היינו ואולי גם עודנו בבחינת אותו מקק שאנו זורקים לעברו נעל - האם אנו חשים רחמים כלפיו? עבורם יהודי אינו שווה ל"אדם" ובודאי אינו שווה ל"גרמני" ולעולם לא ישווה לו.

קניוק בא חשבון עם הגרמנים, אך מנקודת מבט מלאה ברגשי נחיתות. ולא יעזור לו שהיה פלמ"חניק, כלום לא יעזור.
הוא מביט ביחסי אהבה כלפי רולף עדן, אותו חבר לנשק שחזר לגרמניה והפך למעין יו הפנר נוסח גרמניה, ש"דופק" כמה שיותר גרמניות צעירות. ובאהבה ואף חמלה על הילדה שרם, בתו של הנאצי אלברט שפר, ששיחקה בילדותה עם ילדי מרטין בורמן וגבלס וזוכרת ילדות נהדרת.
הוא אינו מוכן לקבל את העובדה שאביו, יליד גרמניה, לעולם לא יהיה שווה מעמד או ערך לשכניו. לא רק שהגרמנים אותם הוא פוגש אינם חשים בושה או חרטה על מעללי עמם, אלא אפילו זועמים בכל פעם שהשואה מוזכרת. החומה הברלינאית שהייתה מעין עונש, עבור הגרמנים זה היה עונש חמור מדי ולא ראוי.

הוא חש כלפי הגרמנים יחסי אהבה שנאה ואילו הם, מחזירים לו - ריחוק, זרות. רק בקרב מתי מעט ואנרכיסטים משונים, הוא מוצא מעט שלוה.

הסופר קניוק יוצא למסע ברחבי גרמניה בכדי למצוא גרמניה אחרת, בא לבחון את ברלין מנקודת מוצא עילית, פוגש גרמנים שמתייחסים אליו כ"יהודי". ממש כפי שהתייחסו לגדולי הספרות הגרמנית בלילות המדורות הענקיות שם שרפו את כתביהם ותרבותם ה.... יהודית.

זהו בעיקר ספר עצוב, כי דרכו ניתן להבין שמה שהיה הוא שיהיה והעולם כמנהגו נוהג.

ספר שכולו געגוע.
ספר זיכרון מיוחד במינו של אדם הקרוע בין עולמות.
מאותם סיפורים שבונים את אנשי הארץ הזאת.
סיפורו של סנדרו טוט, ילד איטלקי בן להורים הונגרים שנקלע לאיטליה הפשיסטית ולכנפי הנצרות המגוננות מפני מוראות המלחמה האיומה שפקדה את אירופה. סנדרו הוא בן רביעי במשפחה שהוריו האמנים זנחו את אחיו רומולו אותו ילדה האם באחד הכפרים באיטליה בעת סיבוב הופעות. לימים בדרך לא דרך מוצא סנדרו את אחיו האבוד כששניהם כבר אנשים מבוגרים ודרך צרור מכתבים שמגיעים לידיו מתאר לאחיו את קורות המשפחה.

את צבי ינאי הייתי רואה ברחוב ג'ורג' אליוט לעיתים מזומנות. בשכונה קראו לו "המדען". תמיד מכונס בתוך עצמו, שקט וצנוע עובר בשכונה כרואה ואינו נראה אך תמיד עם מן חיוך ספק מתנשא ספק מתנצל. מאחר והיה מבוגר ממני שנות דור, לא התייחסתי אליו במיוחד למעט העובדה שהוא תמיד נראה בעיני אדם קר, כמו מן איש מהחלל החיצון, מסתורי וצופן איזה שהוא סוד כמוס.

ספרו האוטוביוגרפי מגלה את שנסתר ממני לראות. בספרו הנפלא, המעניין והמרתק מגולל צבי ינאי את סיפור חייו המופלא. הוא מתגלה כאדם סקרן ומשכיל, מעניין, ערכי מאוד ומלא רגש. בעיקר מתגלה מתוכו הילד הקטן שקרוע בין עולמות כה רבים. עולם הנצרות מול עולם היהדות, הפשיסטים מול בעלות הברית, אמונה מול אטאיזם צרוף, גלותיות מול צבריות מחוספסת, משפחתיות מול התבודדות ומכל אלה נשאר לעולם אותו ילד קטן, סנדרו טוט, שתמיד מתגעגע.

כל כך אהבתי את הספר הזה. כי זהו ספר מיוחד, שנכתב על ידי אדם מיוחד במינו,

מומלץ בחום לכל מי שיש אהבה בליבו.

בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית חיים להם כל גיבורי הספר הזה:
סינגר - החירש וחברו אנטונופולוס שאף הוא חירש
ביף ברנון - בעל בית המרזח המקומי
דוקטור קופלנד - הרופא שחום העור ומשפחתו
גייק - השיכור
מיק - הילדה המתוקה שדרך עיניה מתנהל לו סיפורה של העיירה הדרומית בעצלתיים, וכמובן משפחתה

וממש כשמו של הספר לכל דמות יש את הלב שעסוק בצייד.

נושאים רבים מועלים בסיפור: יחסי שחורים ולבנים, היחס לשונה, דיעות קדומות, מלחמת הקיום והמלחמה בעוני, התבגרות, חברות וכמובן גם אהבה שבלעדיה הרי אי אפשר.

זהו ספר שכתוב בסגנון הישן והטוב, ספר אווירה, אווירת דרום ארצות הברית. אין הרבה אקשן ותזזיתיות אלא הכל מסופר בפרטי פרטים אבל ממש לא בצורה מייגעת אלא מליאה בעניין וברגש. ולמרות האיטיות הסיפור כאילו נבנה ומקבל נפח עד לסופו ורק שם, בסוף, ניתן להבין את הרעיון המקסים שבבסיס הספר.

ספר ארוך שנקרא בקלילות וברצף, מומלץ.

"No Country for Old Men" וכנראה גם No Book for Old Women :)
מה אני אגיד, ספר שכתוב יפה, ספר קולח, סיפור מעניין מאוד מתחילתו וכמעט עד סופו.
אבל ביחד עם זאת זהו ספר שכאילו מעין תסריט לסרט של טרנטינו או סטון. עם אלימות קיצונית עד לכדי זרה לעיתים קרובות מדי. ובכלל זהו מן ספר שכתב אותו מן "גבר גבר" ולכן אני נהניתי אבל לא במאה אחוז ולכן גם דירגתי אותו ב 4 כוכבים וזהו.

קורמאק מקארתי באמת כותב יפה וקולח וניכר שהוא מאוד אמריקאי שאוהב את אמריקה מאוד מאוד. אלא שהוא מנסה להביא סיפור שבתוכו יש הכל מכל כל.
גם את ההסטוריה של אמריקה בצל המערבונים של המערב הפרוע עם קיד הנער ובוני וקלייד וכל הרוצחים הללו שהפכו לגיבורי על ביחד עם כל תוכניות ה"זואון ריאליתי" רוויות הדם והאלימות, השפה הגסה והקללות. כאשר הוא ממשיך בקו הכל אמריקני של יצירת הילה סביב הפושע בעל הנפש המיוסרת והמסר החינוכי שעובד לא בתמורה לכסף אלא לאידיאולוגיה. וגם שוזר את מלחמת ויאטנאם וגיבורי מלחמת העולם הראשונה או השנייה ומתבל בסיפורי הספר האמריקני וזקני העדה ומקשט כמובן בתפקיד המסורתי של השריף המצפוניסט ובעל האמירות הביקורתיות על החברה האמריקנית על כל תחלואיה.
בקיצור, זהו מן מערבון מודרני, מותח ונחמד, כתוב מאוד יפה וזהו. קלישאה אמרתי?

ממליצה לכל אוהבי קלינט איסטווד, ברוס המלך והמבורגר עם המון קטשופ ומיונז.

ספר מ ר ת ק!!
סיפור על חיי נישואים של גורדוייל, בחור וינאי, יהודי, כנוע ובעל סבלנות יוצאת מן בכלל, עם הברונית תיאה, בחורה מיוחסת במעמדה, מפונקת, נצלנית ואפילו ניתן לתארה כמופקרת.
בעיקר זהו סיפורה של העיר וינה של תחילת המאה העשרים, על רחובותיה, בתי הקפה שבה וחיי היום והלילה של עיר תוססת ויפהפייה.
יש בספר זה מספר אלמנטים מאוד ייחודיים:
ראשית, הספר נכתב בגולה בעברית מהממת ביופייה, ממש כמו שיר ארוך, על ידי הסופר הרוסי/וינאי.
שנית, מצופה מסופר/משורר יהודי שיבליט מאוד את נושא היהדות או אפילו את ההתנגשות התרבותית של בני הזוג בשל הדתות השונות. אך מאומה מזה לא נמצא בספר והעובדה שמדובר בבחור יהודי ובחורה שאינה יהודייה שולי מאוד ואין שום התייחסות לנושא זה.
דוד פוגל מתאר יחסים של זוג נשוי המושתתים על יריבות ועויינות לצד מאזוכיזם ואכזריות. הוא מתאר זאת בצורה כל כך קיצונית ומשכנעת שאי אפשר שלא לנשוך שפתיים ולאגרף כפות ידיים ממש מורט עצבים.
הקצב של הספר מהיר מאוד ודרמאתי וכאילו סופו ידוע מראש.

במהלך הקריאה הזלתי דמעות, הרגשתי כמה וכמה פעמים שבא לי להכניס איזו סטירה הגונה או פשוט לזעזע מישהו על מנת לעורר וגם ראיתי קווים לתחושות והתנהגויות שקיימים אצל זוגות נשואים רבים כמו: שליטה, ניצול, זלזול, כניעה, התרפסות, ויתור, עיוורון למציאות (אהבה עיוורת) וכד'.

זהו ספר כל כך סוחף ומעניין שאני חייבת להמליץ לכל קורא וכן, גם לצעירים שביננו על אף השפה הגבוהה והנהדרת אך הארכאית משהו. ספר נפלא!!

פשוט ספר נפלא
סיפורו של בן איכרים שהופך למרצה באוניברסיטה. מנעוריו ולאורך כל חייו.
לכאורה סיפור על חיים רגילים של מישהו שעל פניו אמור לשעמם עד מוות. אלא שוויליאמס סוחף ומרתק מהתחלה ועד הסוף.
מאחר ואין לספר עלילה מיוחדת אלא סתם סיפור חיים פשוט אז קשה מאוד לעשות כאן ספויילר אבל כמעט בלתי אפשרי לכתוב ביקורת על הספר מבלי להסגיר את תמציתו. (סליחה באמת)

ברור לי לגמרי שזהו שיר הלל לחיים האמיתיים, למציאות הפשוטה והטובה שמלווה בתשוקה למשהו. לא כל מה שנראה לסביבה הוא המציאות והאמת לעיתים מזומנות רחוקה ממה שרואים והיא ההיפך הגמור. כלומר - אם רואים אדם אפור ושחוח הוא יכול להיות האדם שממצא את חייו ואת תשוקותיו יותר מאותם אנשים שנראים מצליחנים ומאושרים. ואני חושבת שמה שסטונר מראה לנו הוא שגם אם לא הכל הולך ומצליח אבל יש לחיים משמעות במשהו שאוהבים באמת, אז החיים באים ליידי מיצוי מלא.

קרה לי משהו נורא מוזר בעת קריאת סופו של הספר, מצד אחד נכנסתי למן מוד של דכדוך ומצד שני נדבקתי בפרץ של אופטימיות. ויליאם סטונר גורם להסתכלות פנימית ומעין חשבון נפש ולשאלה "האם התממשו תשוקותי"? אז ברור שהתשובה לכך חייבת להיות מורכבת. כי מי לא מימש לפחות תשוקה אחת או מספר תשוקות בחייו ?
וזו למעשה התמצית או הרעיון שעובר כחוט השני לאורך 300 העמודים בספר נפלא זה.

באמת ספר מופתי ומומלץ בחום אש:)

ספר בלשי בינוני למדי.
למעט השמות האקזוטיים והמקום המסקרן והנידח - איסלנד, זהו ספר ממש בינוני.
שוב אותו בלש מבוגר שיש לו צרות משלו, שקוע בפרשת רצח של אדם נאלח ואנס.
אני ממליצה על הספר רק למי שתקוע ברכבת לילה או בטיסה של Long distance.

בקיצור, לא ממש נפילה אבל גם לא יצירת מופת.

ועד העובדים שלנו מקיים מדי שנה לפחות שני טיולים לורשה בירת פולין. הטיולים האלה נקראים "טיול שווקים בורשה", כלומר - קניות, קניות ועוד פעם קניות ותמיד יש כמובן חדר במלון 5 כוכבים בשילוב של יציאות משותפות לברים ולמסעדות. וכל הטוב הזה במקסימום כמה מאות דולארים בודדות. אח, החיים הטובים.
ורשה היום היא מרכז קניות ובילויים זול שמועדף מאוד על הישראלים ואפילו יש שם סופר פארם. ממש כיף.

זו לא אותה ורשה שפוגשת יהודית הנדל במסעה בן 12 הימים לפולין בכלל ולורשה בפרט. היא מגיעה לורשה לעת ערב. ביום חורפי וקר בשנת 1987. העיר שהיא רואה מבעד לחלון המונית ולאחר מכן מבעד לחלון החדר במלון, היא עיר ריקה מאדם ומכונה, עיר רפאים. מעניין, כי במסע שאני ערכתי לפולין בשנת 2013 גם אני פגשתי עיר ריקה מאדם ומכוניות, אבל זה לא חוכמה כי היגעתי באחד למאי חג הפועלים ונשארתי ביומיים לאחר מכן בעיר ריקה משום שאז חל יום העצמאות של פולין.

הנדל מתארת בספרה את ורשה מליאת התורים. תור לנעליים, תור ל100 שמלות מדגם אחד וצבע אחד ורק במידת מדיום, תור לבשר, תור ללחם...זוהי תקופה שאסור להגיד את השם המפורש של ההוא מגדנסק, בקיצור - לפני שלושים שנה.
זו לה הפעם הראשונה שהיא בפולין ומאחוריה כל הסיפורים הידועים של כל כך הרבה אנשים שמבקשים ממנה לבקר בקבר של זה או אחר וללכת רק לעיירה הזו וההיא. וגם היא בעצמה חולמת להגיע לעיירה של אימא שלה שנפטרה צעירה ממחלת הסרטן. יהודית הנדל לא מגיעה לכל המקומות הללו. "כמובן שלא נסעתי ל.. מה היה לי לחפש שם"
כי היא פשוט נשאבת למה שכל יהודי וישראלי מרגיש בשעה שהוא יוצא בעקבות מסעות המוות של יהדות פולין והעולם. מהר מאוד היא עוברת ממחנה השמדה אחד לשני ולשלישי ונשאבת לסיפורם של הנרצחים וגם לסיפורו של העם הפולני שמנסה איך שהוא להשתקם מהמלחמה ההיא ומהמאבק של שנות השמונים של המאה העשרים.

במסעה עוברת יהודית הנדל לאורכה ורוחבה של פולין. היא עוברת ליד כפרים יפהפיים ושקטים, מלאי פרחים וצבעוניות ופסטוראליות. המפגש בין הרוע והזוועה שהתרחשו שם אל מול השקט והשלווה הכפרית כל כך קיצוני שהוא מטלטל את נפשה ואת קולמוסה ויוצא מן שיר נוגה מעין תפילת אשכבה שנמשכת על פני 101 העמודים של הספר.

בעיני זהו ספר מסע לירי שניקרא בשקיקה וללא הפסקות.
ספר יפה, מעניין ומומלץ.