לפני קצת פחות משנה, היה פורימון בשבט שלנו, כמו כל שנה. זה עניין די גדול, מעין הפנינג גדול שמורכב ממבנים צופיים, שהשכבות הבוגרות עובדות עליו, קורעות את הידיים בכפיתות, והעבודה קשה מאוד. בתור קורס והשכבה השלישית שהוטל עליה לבנות מבנה קורס בפורימון, היינו צריכים להוכיח את עצמנו. לא ממש הצלחנו בזה, אבל המבנה עמד בסופו של דבר. לא משנה, זה לא העיקר.
ביום של הפורימון אחרי שבוע עמוס בעבודות קמנו כולנו מוקדם והתייצבנו בשבט, מוכנים לתדריך. במשך כל היום, משבע בבוקר, דרך אחת עשרה בבוקר ששם חניכים החלו להופיע, הפעלתי תחנות, ניקיתי, בארבע שהפורימון הסתיים, והתחילו הפירוקים. לחתוך חבלים, להחזיר עשרות סנדות למערום, וכדומה.
כל היום הזה לא אכלתי כלום כמעט, חוץ מקערת פסטה ושניצל שההורים הביאו לנו. אז אחרי שהיום הסתיים, מתה מעייפות, מצאתי עשרה שקלים בכיס. ובדרך הביתה, הרשיתי לעצמי לקנות משולש יחיד של פיצה. בעיקר כי הייתי מתה מרעב.
לגבי המראה שלי; אני אולי לא רזה, אבל שמנה אני לא. בכל מקרה, זה לא אומר. לגבי הבן אדם עליו אספר עוד רגע, הוא היה קירח, עובר את גיל הארבעים, ועם כרס גדולה מאוד.
כשאני עוברת ברחוב ולועסת את הפיצה, עוד שנייה בבית, אני שומעת קול מאחורי שבוקע מאותו אדם שישב על הספסל. "למה את אוכלת את זה? זה ישמין אותך." בערך באותן מילים, אם כי הן לא מדויקות. אני מסתכלת מאחורה. הרחוב שומם. הוא דיבר אלי. לשם ההבהרה, לא ראיתי את האדם הזה לעולם לפני.
ביום רגיל, ההערה הזאת היתה אולי היתה מעצבנת אותי, אבל הייתי מתעלמת אליה, לא מייחסת אליה חשיבות כי האדם הזה לא שווה התייחסות. אבל אחרי העבודה הכל כך קשה (אם כי היא הביאה סיפוק רב) אני מניחה שכמו כל אחד במקומי, ההערה הרתיחה אותי. אני לא חושבת שלמישהו יש סמכות כלשהי לשפוט את ההרגלי אכילה שלי.
אם היו לי קצת יותר ביצים וקצת יותר זמן לחשוב לפני מה שאמרתי, בטח הייתי עונה לו בלעג או בציניות כמו 'לא ראיתי שאתה כזה רזה' או כל משפט אחר עם קצת תחכום. אבל הייתי כל כך עייפה, שרק הסתובבתי אחורה ופלטתי הערה עלובה כמו 'לא אכלתי היום כלום ולא הייתי היום דקה בבית וממש לא אכפת מה אני אוכלת' והמשכתי ללכת, והוא, ברוב חוצפתו, עוד העז לענות לי.
הוא היה אדם חטטני. מאלה שמעדיפים לתסכל אחרים ולא להסתכל על עצמם, ויותר מסתם טבעוני אחד שנהנה לחטט לי בצלחת ולגרום לי לרגשות אשם בטענה שאני רוצחת חיות.
תכפילו את האיש הזה בכמה מאות ותקבלו את גטלין, העיירה שבה סובב הסיפור. האנשים שם הם אנשים חטטניים, כאלה שניזונים מפצעים של אחרים, מרכילות שלעולם לא מתכלה. מהאנשים האלה שיום לפני ישימו לך רגל, ויום אחרי שקורה לך דבר מה רע יעמידו פנים שהם מבינים ללבך. כמו בספר הראשון, כולם מתים רק לצאת משם ואיש אינו רוצה להיכנס.
בספר הזה אנחנו חוזרים לגטלין, וגם אל הסודות החבויים בה והעולם שנסתר מענינו. אל איתן ואל לינה, הדמויות האהובות מהספר הקודם.
רק מה? כמו בכל ספר שנחשב ל'טוב', זוגיות קיימת לא יכולה להימשך לספר ההמשך. חייבת לקרות איזה תקלה, איזה פנצ'ר בגלגל, צלע שלישית, צלע ריבועית, משהו. משולש אהבה או אפילו ריבוע אהבה.
תהרגו אותי, לא מבינה את החוק הזה. זה גרם לי רק לאהוב את הספר הזה פחות כי אחת מהדמויות שהכי אהבתי בקושי היתה נמצאת שם.
זאת ביקורת קצת מבולבלת, ואני מניחה שזה הגיוני בהתחשב בשעה שבה היא נכתבת (שתיים בלילה, אבל אבא תפס אותי, אז אני ממשיכה עכשיו). תרשו לי להתחיל מההתחלה.
את הספר הראשון קראתי לפני כמעט שנתיים. הוא היה עבה כרס, 560 עמודים, ומה שזכרתי ממנו, זכרתי לטובה. הבעיה העיקרית היתה, ואותה הבנתי אחרי שקניתי את ספר ההמשך, היא שאני לא זוכרת כלום.
ולכן, כמו ילדה טובה (או כמו ילדה שחברים שלה לא מוכנים לתקצר לה מה קרה בספר הראשון. כן, תודה, פולו!), היום בבוקר ישבתי והתחלתי לקרוא את הספר הראשון, כדי להבין במה מדובר.
טוב, כפי שאתם יכולים להבין, גמרתי אותו ביום אחד. אני אומנם קוראת מהר, אבל לא ציפיתי את זה ממני.
מיד שסיימתי את הראשון (אחרי חזרות למופע בבית ספר. כן, בית ספר בשבת!) פניתי לשני.
כפי שאתם יכולים להבין, סיימתי אותו. אני אדם ממש מהיר (כן פולו, בניגוד אליך).
אז קראתי וקראתי וקראתי, ועל זה הלכה לי כל השבת, אבל זאת מטרה טובה מספיק. ואני חייבת לציין שנהניתי, מזמן לא קראתי ככה.
אממה, הספר השני, טוב, סובל מתסמונת הספר השני. בניגוד לראשון, שמספר סיפור על חברות אמיתית, אומץ, אי לקבלת השונה, שונות בכלל, צביעות, חטטנות נפשעת, שינאה עיוורת וסירוב לקבל אותה, שם הפנטזיה היתה חלק שולי לעומת כל האמיתות האלו, הספר השני שם דגש, לצערי, הרבה יותר על הפנטסי שבו, על סודות חבויים ועל לחשים עתיקים ועל שדים ויצורים ומלחשים, ולא על האנושי.
יש בזה גם יתרון. העולם שהספקנו להכיר הולך ומתרחב לנגד ענינו. הפנטזיה היא אכן מוטיב עיקרי בסיפור, וכתובה טוב ובאופן מושך, אבל אין בו את מה שהפך את הספר הראשון לכל כך מיוחד לעומת הספרים האחרונים שמוצעים בשוק. כמעט יכולתי להגיד שזה שוב ספר על נערה ונער מעולמות שונים שנפגשו, סיפור שאין לו מה להציע לנו. אבל כמעט, כי בהחלט יש בו ניצוץ של ייחודיות ושוני.
לכתוב בזוג זו איננה משימה פשוטה כלל ועיקר, וגרסיה וסטוהל עומדות בה בגבורה. אי אפשר להבחין בהבדלים בסיגנון הכתיבה, והיא אחידה לאורך כל הספר. הסיפור מושך ומגרה, מעניין, מלא בדמויות שנורא קל להתאהב, בין אם הן בחיים ובין אם לאו. איתן המקסים; לינק החבר הטוב; אמה הקשוחה אך הפגיעה; מייקון הדוד המיסתורי עוד ועוד. הסיפור כתוב מעולה, כנה, סוחף. יהיו רגעים שתתהו מדוע הסיפור לא מתפתח, ומיד אחר כך תתקשו לעמוד בקצב.
לפי מה שהבנתי, מדובר בשישית ספרים. אני לא יודעת איך אפשר למשוך את הסיפור הזה על עוד ארבעה ספרים, ולא נראה לי שאני אקרא את כולם, אבל את ההבא בתור אני מתכוונת לקרוא.
יכול להיות שלא הבנתם את דעתי על הספר. לא נורא, גם אני לא ממש. אני פשוט אהבתי אותו הרבה פחות מהראשון. יכול להיות שזה קשור לעובדה שקראתי את שניהם באותו היום, אז אני עוד זוכרת. תנסו אתם לשכוח. ובגלל זה הוא קיבל ממני רק שלושה כוכבים (שלושה וחצי, ליתר דיוק).
הבעיה הגדולה ביותר שלו, היא שהיה לו ספר קודם. מלבד זה, הוא עומד יפה בזכות עצמו.
"שלושה יכולים לשמור סוד, במידה ששניים מהם מתים."
נ.ב- לא, זה לא משקרניות קטנות ויפות. הציטוט הזה נולד הרבה לפני, איפשהו שם. זה היה כתוב בספר. לא, אני לא זוכרת של מי זה היה.
