אז, חזרנו לבית הספר. לפחות הילדים והמתבגרים האומללים. אני מניחה שהשאלה "למה?!" עברה בראש של רובנו, אולי כולנו. אצלי היא עברה המון פעמים.
ואני יושבת, בנסיעה במכונית בחזרה מהצפון, מספר ימים לפני תחילת החופש, שומעת ראיון ברדיו עם מנהלת בית ספר מסוים. ואני חייבת לומר, שהיא חייה באשליות. הרשיתי לעצמי לענות על השאלות של המראיין, שכמובן גם כן חי באשליות, את התשובות שבאמת אמורות להיות.

מראיין: "אז, גברת.... את מתרגשת לקראת שנת הלימודים החדשה?"

מנהלת: " כמובן...... אנחנו מתכוננים לקראת בואם של כל הילדים."

באמת? אנחנו בדיכאון, והדבר האחרון שנעשה, לפחות אנחנו, הוא להתכונן, יותר בכיוון של לדחות את הרגע.

מראיין: את חושבת שההורים רוצים שהילדים יחזרו ללימודים?

מנהלת: "אני מניחה שכן.... כשהם כל היום בבית, וההורים רק מנסים לשלוח אותם מהבית לקייטנות.... סוף סוף חוזרים למסגרת לימודים."

נכון, בא לי להקיא. תאמיני לי, אמא היית מסתדרת איתי עוד כמה שבועות בבית אם זה היה תלוי בי.

מראיין: "היית רוצה להתחיל את שנת הלימודים אפילו יותר מוקדם?"

מנהלת: " .... אז אולי זה היה יכול להוות יתרון"

אוי, אלוהים אדירים. חס וחלילה.
.
.
.
מראיין: "לסיכום.... את חושבת ששנת הלימודים בבית הספר תהיה מוצלחת?"

מנהלת: בהחלט.

מה עובר עליכם, אנשים?! ברור שלא!
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אבל כמובן שאת אף אחד לא מעניין מי אני חושבת, אז התחלנו את בית הספר בכל זאת, והרבה זמן לקרוא, לצערי, לא היה לי. למלאך מכני אני אחזור אחר כך, אבל הייתי חייבת לפחות לגמור את מורדים החופש. קצת קשה לי להסביר מה אני חושבת על הספר, אז תסלחו לי על השפה העילגת והמגמגמת.

הספר מתחיל נחמד. לא הפיל אותי מהכיסא (או יותר נכון מהמיטה, וטוב שכך, כי מי מכם שנפל מהמיטה פעם בטח יודע שזה חתיכת כאב), אבל יכולתי לזרום, לסלוח, וחוץ מזה, אני כבר חייבת להחזיר אותו לבת דודה המסכנה שלי שחודשים מחכה שאני אתחיל את רשימת הספרים שהביאה לי. אז היה לי קצת תמריץ, מודה. גם ניסיתי לסיים אותו עד הערב החג, כדי שהיא תבוא ואני אוכל סוף סוף להחזיר לה אותו, אבל הייתי צריכה לעזור לאמא ואבא בהכנות לאירוח, ואמא הייתה עצבנית ולחוצה כמעט כאילו הודיעו לה שהחליטו לבחון במתמטיקה אותה ואת אבא, ולהשוות.

הוא גם פחות טוב מהקודם. קודם כל, כמו שנאמר לפני, עומס הדמויות מקשה. לא נוראי כמו הארי פוטר, אבל לפעמים הופיעה דמות בספר, והייתי צריכה לחשוב שעה מי זו לעזאזל עד שחזרתי לסיפור. אלו בטח גם בעיות הזיכרון הקשות שלי, אבל אתם יכולים להבין.

אמנם אני אוהבת את טריס, אבל בספר הזה היא פחות ריגשה אותי. הסופרת מציירת אותה כדמות קצת יותר מדי מושלמת. אני לא יודעת אם מי שקרא הבחין בכך, אבל זה מה שאני חשבתי. כלומר, היא חכמה כמו מישהו מאוריינות, אבל לא חמדנית למידע ויהירה. יש בה המון אומץ לב, אבל היא לא אכזרית ושולחת את עצמה לסכנות. היא לא אנוכית, אבל גם לא פועלת באופן קיצוני כמו הקרבה עצמית. לא חסרים לה חברים, והיא מתנהגת באדיבות רוב הזמן, אבל היא לא תמיד נחמדה וחייכנית. בקיצור, אמנם זה נראה לנו כאילו גם לה קשה, היא נמוכה והכול, ומי כמוני יודעת כמה זה מעצבן, אבל בתכלס, אני לא ממש אהבתי את הקטע. אה, וטורחים גם להחמיא לה הרבה. אני מבינה אם מדי פעם, אבל נמאס לי שהכל סובב סביבה.

בנוסף, ביאטריס כאילו נכנסה ל.... קיפאון, שוק, חצי התעלפות, אני לא יודעת, כל שני עמודים. כל פעם משהו אחר הזכיר לה משהו קשה מהספר הקודם, והיא כמעט התעלפה. התחיל להימאס לי שכל רגע היא נזכרת במשהו אחר, אבל לא, היא לא בוכה, רק יושבת וטובעת באבל. וכשהיא מדברת עם טוביאס על זה שהוא לא סומך עליה?! הו, פתאום הדמעות נזכרות לצאת.

טוביאס גם קצת אכזב אותי. כנראה זה מה שקורה לבנים לאחרונה, כמו בביקורת על הספר "על כנפי מלאך", גם כן הגבר נעשה קצת... רכרוכי? אני לא יודעת. אני ממש אוהבת את טוביאס, כי הוא יוצא מגבולות הגבר הממוצע בספרים, אבל הוא היה קצת רגיש מדי. אפילו יותר מטריס. אבל אני אזקוף לטובתו שהוא באמת דמות מקסימה. הוא לא איזה חתיך- אליל, אבל יש בו יופי. הוא חזק, אבל יש לו גם חולשות ופחדים. הוא יכול להנהיג אחרים בלי שום בעיה, אבל הוא בכל זאת גם קצת ביישן, צנוע, ולא עושה את זה מיד.
למרות כל אלה, אני לא יכולה לומר שלא נהניתי. דמויות נהרגו על ימין ועל שמאל, והיו כמה חזרות של מילים (כמה פעמים בספר אפשר לכתוב "זמן מה" ו"הלו"?), אבל בכל זאת הוא היה סוחף, והיו חלקים שממש גרמו לי לגחך-

"האקדח של בידך? שואל פטר את טוביאס.
"לא", אומר טוביאס, "חשבתי שאירע את קליעים מהנחיריים שלי, אז השארתי אותו למעלה".

חהחה, טוביאס מדהים או מה?
לסיכום, הספר יפה. מי שקרא את הראשון כמובן יקרא אותו, ולא יתאכזב. זה הרי ידוע שהספרים השניים בסדרה יורדים מגדולתם. יש בעיות, יש נקודות גאוניות, ואני מעניקה לספר ארבעה כוכבים בלב שלם. נוריד כוכב רק על טריס.

הו, שכחתי לומר שהסיום מותח, מוחץ, ושלא הבנתי ממנו כ-ל-ו-ם. לא יכולתי להתאפק.

- פיירי

אה, ותראו איזה משפט נחמד ומדכא מצאתי.

"אבל אינו כבד כמו אשמה, אבל הוא גוזל ממך יותר".

הקטע הכי גרוע בכל כיפור הוא בשבירת הצום, לראות את אח שלי צורח "אני רוצה!" על כל מאכל שני שמגיע לשולחן, והוא בכלל לא צם. זה גורם לי להפוך עוינת ומרירה, בערך כמו שסבתא שלי הייתה אמורה להיות בעקבות האישיות של סבא שלי, שכל הזמן אמר לה "עוד שתי דקות הצום נגמר." וכשעברו שתי דקות, הוא אמר את זה שוב.
האמת שהצום השנה היה סביר, למרות שבשלבים האחרים נראיתי כאילו שאבו את הצבע מהפנים שלי והייתי על סף התעלפות, תוצר של התקופה ההיא בחודש ביחד עם חוסר שתייה ורעב יתר. אבל בכנות, נראה כאילו שינוי האמונה שלי בבחור ההוא למעלה שינה משהו. אתאיסטית צמה, מחזה של פעם בחיים, או יותר, לא יודעת מתי יצא לי לצום ביום כיפור שוב^^

נראה כאילו הצום עשה לי טוב, כרגע אני אכלתי רק חצי שולחן במקום יותר, ולא סיימתי את עוגת הגבינה שרחרחתי לקראת סיום הצום, שזה מחזה יוצא מן הכלל.
בכל מקרה, האמת שאני חושבת שאווירת הצום גזלה ממני כל טיפת אכפתיות ו/או סימפתיה כלפי הספר והדמויות, או שאני האדם הכי פחות חם וחסר יחסי אנוש שאתם מכירים. הרעילו אותי כלפיו מלכתחילה ולכן באתי מחוסנת. מראש דפקתי לטריס בדמיוני מחבת בראש (משפט מחוכם~), והחלטתי לעשות "אן-דן-דינו-מת-סוף-על-הקטינו-מת" על כל דמות שנייה. אי אפשר לתאר כמה זה עזר.

אי אפשר לתאר כמה מדכא הספר נפתח, אפילו ב"עורבני חקיין" הספר לא התחיל בנקודה כל כך חסרת חיים. טריס מתבכיינת (ויקיאנג'י: מתבכיינת פירושה מייללת בליבה, לפחות לי, לא יודעת מה איתכם) כל שני עמודים. טוביאס כל כך אידיוט שזה לא יאמן, וכל הדמויות מתנהגות מטומטם.
הסופרת השאירה קרן אחת של תקווה לאורך הספר: טוביאס, טוביאס, וטוביאס. זה משהו שממש קשה לי להבין בתוך ספר שהדמות הראשית היא יתומה. בעיקר בגיל ההתבגרות - אדם צריך דמות אב! גם בגיל שלושים ושבע, אמא שלי בעלת קשר הדוק במיוחד עם סבתא. טריס שקעה באובססיה שלה לטוביאס בלי שום בן אדם מבוגר נורמלי. האם מתו כל השפויים, והאם הם היו קיימים מראש? כל מי שבספר בעל שריטה עמוקה.
הבה ראו רשימות אובססיה:
טריס מתנהגת כאילו היא עומדת לחתוך ורידים ולקפוץ מאיזה גג, והפעם לא לנחות על רכבת נוסעת, אלא לגמור כמו אל המטומטם גם כן.
טוביאס, לעומתה, רכושני שזה משהו, ודווקא אחרי כל הבלגאן הזה, הוא מחליט להוציא אולטימטום. מפגר. וגם כשהיא שוברת את האולטימטום הוא לא נפרד ממנה. אידיוט.
פטר, לעומתם, בעל דרך חיים מטומטמת והוא נוהג בה דווקא כשהוא צריך לקדם את העלילה מגלגלת עיניים.
קריסטינה, ואני אצטט מהזיכרון, היא "ארנבונית חולת אהבה", שבורת לב קשות, מתנהגת כמו... ממ... מחפשת קללה שלא השתמשתי בה (ספויילר סולחת ברגעסוף ספויילר).
כיילב (שאני בטוחה שהיה כתוב כ"כאלב" בספר הקודםXD) ספויילר הוא אידיוט בוגד. כלומר, איך לעזאזל בן אדם בוגד במשפחה שלו? מילא, אחותך פקאצה, אבל טריס סתם מטומטמת. סוף ספויילר
וכעיקרון כל דמות אחרת מתפקדת רק כדי להריץ את העלילה קדימה ואין לי באמת כוונה לפרט את השריטות הנשנות שלהן.

כמו שאריאל כבר ציינה - רוב רובם של הדברים שהדמויות עושות הוא לקדם את העלילה. והן עושות את זה בצורה משעממת ונטולת חיים, או יותר מידי מוצפת רגש. מה שגם, כשזה איכשהו לא קורה, הסופרת משתמשת באותם דברים: מקדמי עלילה>טריס מתקלחת>מקדמי עלילה>טריס חובשת פצעים>מקדמי עלילה>טריס וטוביאס רבים/מתנשקים/וואטאוור>מקדמי עלילה>"הוו אוריינות מרושעים בואו נהרוג אותם"(מפי אדם שלא יכול לקבוע מה עושים)>מקדמי עלילה.

עוד דבר שעצבן אותי, היה טריס והעובדה שהכל סובב סביבה. ראו ציטוט מדוקטור הו:
"זה לא שהכל סובב סביבך, אל תהיי טיפשה. הם רדפו אחריי, לא אחרייך, את סתם נקלעת לשם במקרה."
"אז אתה אומר שהכל סובב סביבך?"
"הממ, כן, בערך."
אבל משהו שאהבתי היה העובדה שבנקודה מסויימת היו מוכנים להחליף את טריס בטוביאס כי גם הוא מפוצל. קטע אדיר שבו הסופרת מראה שאפשר להניח את טריס בצד. גם הקטעים שבהם טריס מחליטה, לשם שינוי, להפסיק לבלוט ולהתחיל לחשוב.

אני חייבת לציין שהספר הזה העביר לי את הצום בשניות, ולמרות שעדיין לא סיימתי אותו אני מרגישה צורך לכתוב ביקורת. כן, עד עכשיו הסכמתי עם רוב הביקורות, עכשיו אני רוצה להלל את הצדדים הטובים שבספר.

דבר ראשון - בשלב כלשהו הספר מתעשת ואיתו גם הדמויות.

קודם כל, לא שמתי לב ליותר משני "הו" בספר, בושי לך, אריאל.
לאחר מכן, מתי בדיוק טריס וטוביאס התנשקו והצהירו שהם מוכנים למות אחד בשביל השנייה? כן, טריס ופור התנשקו הרבה בספר, אם כי מועט לעומת דברים אחרים שהם עשו, דווקא פעמים מועטות מאוד טוביאס אמר שהוא לא רוצה לאבד אותה. מה שהגיוני מאוד בהתחשב בצורה שבה היא מתנהגת כאילו בא לה למות.
אז כן, יש המון קטעים דרמטיים, וכמה מהם מאוד מאולצים. אבל דווקא אחריהם הסופרת גלשה בטוב טעם בספר. משום מה משהו השתחרר בפילטרים שלי אחרי הקטעים האלה ודווקא הצלחתי לקרוא את הספר טוב יותר. אל תטעו - המווווווווון פעמים הרגשתי דיי מטומטמת מרוב דרמה, אבל דווקא אחרי זה ורוניקה הפסיקה עם הדרמה לזמן מה, כלומר, מספיק כדי שאני לא אזרוק את הספר.
מה שגם, נכון, היו הרבה מושגים, אבל הסופרת הסבירה זאת בעזרת הדמויות, כי טריס חסרת ההשכלה (^^) לא הייתה ממש חכמה.
ועוד, ורוניקה לא הורגת כל כך הרבה דמויות!! היא בקושי מביאה דמויות חדשות בספר, ורוב הדמויות שנהרגות הן דמויות רקע שטריס אפילו לא מכירה! רק אני הבנתי שהדמויות האלו לא באו כדי שנתחבר אליהן אלא כדי שנבין את הנזקים של המלחמה?
לעומת זאת, משהו ממש אנושי בדמויות - ורוניקה גורמת להמון פצעים אנושיים בקרב הדמויות המוכרות לנו; החל מנכות אל גפיים שבורות. זה הגיוני ואמיתי בניגוד לסופרים שמתעקשים להביא מרי סואיות שלא יפצעו גם אם הן יעברו יחפות בשדה קוצים.
מה עוד - ההתחלה היא הגורם הבעייתי העיקרי. טריס לוקחת את עצמה בידיים בשלב כלשהו ומחליטה להתעשת, כאילו מישהו נתן לה שתי סטירות, ומבינה שהיא לא רוצה למות ושיש טעם בחיים. זה היה קטע יפה, לדעתי. יפה ומהיר, כמו דופק או נשימה.
מה עוד, היו בספר הרבה פעמים שפשוט יצא לי מן "פחחח!" שכזה מהפה, ואני, ביום כיפור, אוהבת לצחוק הרבה:) אמא מדכאת אותי, באמת.

אז הנה דעתי - למרות כל הקטילות, אני שדווקא משבחת נותנת לזה ציון נמוך יותר משל הקטילות. חיחי, זה מצחיק אותי.
נכון, טריס קצת מושלמת מידי. הבנו את זה. לפחות היא לא יפה וגם גמדה, ולגמריי לא אובר-מחמאות בשבילה. אם הייתי חושבת על זה אז רוב הזמן יורדים עליה שהיא קטנה ואז היא מכה אותם והידדD:

אני אישית חושבת שאנשים הגזימו. הספר הרבה יותר טוב ממה שצלמו אותו לנו, ודיי הרעילו את דעתי אז אני יודעת על מה אני מדברת כי שמתי לב יותר לפרטים. תכלס, ספר טוב. לא כמו הקודם, למרות שאני כעת בספק אם הוא כל כך טוב כי... טוב, אם קראתם את הביקורת של דארקי אתם חייבים לזקוף גבה.

מקווה שהיה לכם צום קל, אנשים :) אז לפחות המאמינים סגרו חשבון עם הבחור הגדול בשמיים. לא שאני אחת כזאת.

נ.ב- לא שמצאתי את הביקורת פוגענית, אבל כנראה שחדי העין מבינכם ישימו לב לסתירה בין הביקורת הזאת לביקורת של אריאל. לקחתי את הביקורת כדי לסתור אותה, בעיקר כי כל המגרעות היו ערוכות ברשימה מסודרת.

אני אוהבת את שבוע הספר בת"א. כיכר רבין צבעונית, האווירה היא אווירה של שאנטי, של כיף. האנשים שבאים לשם הם אנשים שאוהבים לקרוא. וגם אנשים עם גלימות כמו בהארי פוטר. לכי תשאלי אנשים כאלה מה עובר עליהם.
בכל מקרה, כשאני הולכת לשבוע הספר, אני אוהבת לסרוק דוכן דוכן של כל הוצאה בנפרד. אם אני לא עושה את זה אני לא מוצאת ספר ששווה משהו. וזאת עובדה ששנה שעברה שבקושי עברתי על הדוכנים (תאשימו את אנג'ל, היא פשוט כל כך מיהרה שם, פשוט רצה שם בין כל הדוכנים. וגררה אותי אחריה, למה היא צריכה לרוץ, זה לא מסלול ריצה, אני לא מבינה את ההיגיון שלה, כזאת מצחיקה לפעמים.) מתוך ארבעה ספרים שקניתי קראתי רק אחד.
בכלללללללללללללללל מקרה, השנה עברתי דוכן דוכן ואיתרתי בהוצאת כתר את ספר ההמשך של מפוצלים.
ואז תנחשו מה קרה.
טם טם טם.


טוב, מכיוון שהיום החלטתי באופן חד פעמי (הייתם מתים) להבריז מהבית ספר (באישור של אמא!! לך תתנגד לשוטרת) אז התפניתי לקרוא את הספר הזה.
וידוע שאני קוראת מהר. אז למרות כל ההפסקות שלקחתי, סיימתי אותו היום. פשוט בהתחלה הוא לא היה מעניין מספיק.
הספר 'מורדים' (איזה שם פתטי זה נשמע! אני מקווה שבאנגלית זה נשמע יותר טוב) ממשיך בדיוק מאותה נקודה שבה עצר קודמו. מלחמה פורצת בין הפלגים: אוריינות, אומץ לב, כנות, ידידות, הקרבה עצמית (לא יכלו למצוא שם יותר קליט לפלג הזה??) ואלה שקולם עוד לא נשמע: נטולי הפלג.
כמו בכל מלחמה, בריתות נחרתות, הסכמים מופרים, ההרס גדול וסודות שהוסתרו מתגלים.
(ראיתם איזה דרמטי עשיתי את זה? אני יכולה להיות שחקנית בטלנובלה)

במהלך הקריאה הכנתי לעצמי בראש רשימת חסרונות של הספר. אני אכתוב אותה כמו רשימת מכולת, למרות שאני תמיד מתעצלת לרשום רשימות מכולת:

חיסרון מספר אחד- ההתחלה נורא משעממת ולוקח לה יותר מידי זמן להתפתח. העלילה (לא רק בהתחלה, אלא לאורך כל הספר) מתפזרת מידי ולא ברורה, לא עיקבית ולא מובנת.

חיסרון מספר שתיים- בהמשך להערה הקודמת, הסופרת פשוט דוחפת פרטים לספר. כביכול פרטים האומרים לקדם את העלילה ולהופיע שוב לקראת הסוף, כמו בתעלומה שמופיע פרט קטן בהתחלה ואחר כך אנחנו מודעים לזה שהוא הרבה יותר משמעותי ממה שחשבנו. אבל הסופרת לא יודעת לעשות את זה, והיא עושה את זה באופן די פתטי.

חיסרון מספר שלוש: יותר מידי דרמטי ומאולץ. יותר מידי אירועים שנדחסים לתוך ספר אחד, גם אם הוא ספר מלחמה זה לא נחוץ וקצת מייגע.

חיסרון מספר ארבע: קיטשי מידייייייי! כמה פעמים אני יכולה לשמוע על טוביאס וטריס מתנשקים ומוכנים למות אחד בשביל השניה בלי לרצות להקיא?

חיסרון מספר חמש: יותר מידי דמויות!!! כמה דמויות אפשר לדחוף לספר אחד? מלא פעמים שכחתי שדמות כלשהי קיימת ושאלתי את עצמי מי היא בכלל ולמה היא קשורה. אולי בעיית ריכוז שלי (אני לא משהו בזה) אבל הסופרת צריכה לגרום לי להתרכז בסיפור שלה וזה קשה עם כל כך הרבה דמויות.

חיסרון מספר שש: השפה של הספר הא שפה זורמת ושטוחה. למה אני מתכוונת בשטוחה? שפה לא גבוהה במיוחד, לא ממש רדודה אבל גם לא גובהה. משהו באמצע. לכן זה נורא מצחיק, מוזר ולא טבעי שפתאום דמות מחליטה לדבר באמצע היום בשפה גבוהה. זה כמו שאני אקום בבוקר ואשאל את אבא שלי האם הוא טרח להשקות את העציצים הנאים בסלון הבוקר. פשוט לא הולך, לא זורם ושוב מאוד פתטי. ייתכן שזאת פשלה של התרגום, אבל אני לא הייתי סומכת על זה.

חיסרון מספר שבע: בהמשך לחיסרון הקודם, הדמויות אומרות הרבה אוהים, מה שמאוד מצחיק. תתנו לי מישהו שנוהג לומר את המילה "הו" כל משפט שני. אבל נראה שבשלב מסויים היא שמה לב לבעיית ההואים שלה והפסיקה להכניס את זה בכל משפט. שוב, ייתכן שזה התרגום העילג פה, אבל התחושה שלי היא שזאת הסופרת.

חיסרון מספר שמונה: במהלך הקריאה היו הרבה מאוד מושגים. הדמויות אמרו הרבה מאוד דברים לא ברורים (הספרים, הצעות טכנולגיות בעולם שלהם) שהייתי צריכה לחזור לקרוא אותם כמה פעמים עד שהבנתי ולפעמים גם אז לא. כשבנאדם כותב על משהו שהוא מבין בו, הוא צריך לעשות את זה בצורה שגם אנשים שלא מבינים בנושא יבינו למה הוא מתכוון. אז ורוניקה שלנו יודעת מה היא כותבת, אבל לא מצליחה לתרגם חלק מהעולם שלה אלינו במילים.

חיסרון מספר תשע: הדמויות ממהרות מידי. העלילה היא היחידה שמקדמת אותם, והם עוסקים רק בהתמקדות במטרה ובהשגתה. דמויות אנושיות יותר היו עושות גם דברים שלא רק מקדמים את העלילה. וגם: מלבד לדמויות הראשיות (וגם להן קצת, האמת- הן לא מתפתחות או מתבגרות ונשארות בואותו המקום שבהן הם התחילו בספר הראשון) הדמויות שטוחות ביותר, לא עמוקות ופועלות ממניעים לא ברורים.

חיסרון מספר עשר ואחרוןןןןןןן ! : ורוניקה רות רוצה להראות לנו שהיא סופרת שלא מפחדת להרוג דמויות. אחלה. אבל היא קצת הרבה מאוד נסחפת עם זה. לא צריך להרוג כל דמות שלישית שאת יוצרת! איך אני אספיק להתחבר לדמות אם את יש ממהרת לרצוח אותה?

*

כאן נגמרת הרשימת מכולת שלי. אם זה כל מה שהיה בספר הוא היה מקבל ממני כוכב אחד. אבל יש לו יתרון אחד שמנצח, או לפחות מסתיר את כל החסרונות שלו.
והיתרון הוא,שהספר נורא מעניין.
בנקודה מסויימת תמצאו את עצמכם שקועים בקריאה עמוקה, תתקשו להתנתק מהספר (לא רק בגלל שאמא ביקשה ממכם לסדר את החדר ארונות) די מרותקים, וחוץ מזה, גם מצליחים להנות על הדרך.
אז בסך הכל, הספר די מומלץ. לטעמי הוא קצת פחות טוב מהקודם מבחינה טכנית, אבל הוא גם קצת יותר מעניין (ובכל זאת את הראשון יותר אהבתי). למרות שההתחלה שלו מאוד חלשה והעלילה מאוד מתפזרת- ההמשך שלו מרתק, למרות שבנקודה קצת יותר מידי מאוחרת בספר. ובכל זאת, מה שנחרט לי מהספר הוא לא ההתחלה שלו.
אז שלוש וחצי כוכבים היו מתאימים כאן, אבל בגלל שאין אפשרות אני אתן ארבעה. אני פשוט אדם מפרגן מידי.

מתכון לספר נוער רב מכר:
1.מצא קערה גדולה שמיועדת לכ200 עד 400 עמודים. קערות בגדלים בלתי שגרתיים (100-200, 400-500 ומעל 500 עמודים) אפשר למצוא בחנויות בישול מיוחדות.
2.קטוף גיבורה בשלה למחצה מהשיח הקרוב. אל תטרח לחפש שיח איכותי, אם השיח יפה זה יספיק לבינתיים.
3.מצא גיבור מהמם, רצוי רומנטיקן, מושלם ומסתורי, והכנס לבלילה.
4.שפוך פנימה עוד דמויות רקע לא חשובות.
5.תוך כדי בחישה, הוסף חלומות, תקוות, אהבות וקלישאות.
6.זה הזמן להכניס מערבל ולערבב הכל למיץ גדול, מבולגן ומלוכלך.
7.פזר דרמות קטנות לפי הטעם.
8.העבר לתבנית חזקה שתוכל לעמוד בלחץ החיים של הדמות הראשית.
9.הכנס לתנור ותן לעניינים להתבשל.
10.קצת לפני שהקוראים מתייאשים, הוצא את התבנית מהתנור. זהירות, היא חמה מרוב הורמונים משתוללים של הגיבורים.
11.תן ליצירה שלך להתקרר ולהתייצב.
כעת, עומדות בפנייך שתי אפשרויות:
1. אם ברצונך לחתום את הספר ללא המשך, פזר סירופ מתוק או חמוץ לבחירתך. השלמת את עבודתך. ברכותיי.
2. אם ברצונך להמשיך את הספר לספר שני, לשלישי או לעשרים, להמשיך לעשוק את הקוראים ולהיות עשיר נורא- חזור לשלב 6, בלגן את היצירה והוצא אותה לאור. אל תדאג, עוד תטפל בבלגן הנורא שעשית בפעם אחרת.

כמעט כל ספרי הנוער שקראתי עשויים לפי הנוסחה הזאת*. אבל כמו שהשכנה ממול מכינה בראוניז יותר טעימים משלכם, ואתם נשבעים שאתם עושים בדיוק אותו דבר כמוה, יש סופרים שמכינים ספרי נוסחה בצורה חיננית יותר מאחרים.
סאגת מפוצלים עשויה בצורה טובה. היא מעניינת, קצת טחונה, קצת מועתקת, אבל קשה למצוא ספר שהוא לא כזה. אז נוותר על העניין הזה. ורוניקה רות היא השכנה שהבראוניז שלה יוצאים תמיד טעימים יותר. למרות שאני קראתי את הספרים שלה תוך מחשבה מציקה שהם דומים באופן מעורר חשד לספרים אחרים, זה לא הפריע לי כל כך. וזה אומר המון.
קראתי שוב את הביקורת שלי לספר הראשון בסדרה, ואני כבר לא מסכימה איתה כל כך. אז כתבתי אותה שוב. עכשיו יש בי נחת. (הביקורת שכתבתי עכשיו מיועדת לכל הסדרה, לאו דווקא לספר השני).
ורוניקה רות, כמו כולנו, מכינה בראוניז, אבל למרות שהתבנית שלהם יפה והם נימוחים וטעימים וממכרים, הם עשויים מאותם החומרים.
יאללה ביי, הלכתי לחפש עוגות.

*כמעט כל ספרי הנוער חוץ מהארי פוטר, משחקי הרעב ופרסי ג'קסון. רק רציתי להבהיר את הנקודה הזאת.

~זהירות, הביקורת מיועדת רק למי שקרא את הספר הראשון. היא מכילה ספויילרים עליו~

אז איך להתחיל לדבר על ספר שיש כל כך הרבה להגיד עליו?
לא רק שיש לספר המון יתרונות וחסרונות, דמויות מתות, דיבורים על הדמויות, יש גם כל כך הרבה בעיות לא פתורות! -,-
אז אתחיל מהיתרונות, כי אם אתחיל מהחסרונות זה יעשה רושם שהספר לגמרי רע.

הספר מותח. פשוט מותח ולא עוזב אתכם.
אתם מתים לדעת מה יקרה, מי ימות, מי יחייה, האם טריס תפסיק להיות מטומטמת (השאלה העיקרית), ואיך הם יפתרו את הבעיות.
כמו שאמרתי, לא תקבלו בסוף תשובות לכל השאלות, אבל לפחות לחלקן.
מה שאהבתי, זה שבהתחלה, וחשוב לציין שרק ~בהתחלה~ ובעוד כמה נקודות אור בספר, טריס מתנהגת בצורה נורמלית והגיונית.
מאוד אהבתי בהתחלה את איך שהיא מתארת את האבל שלה על הוריה, ואת רגשות האשמה על כך שנאלצה לירות למוות בחברה הטוב- וויל.
למרות שבהמשך זה משתנה, אבל על זה אפרט בחלק של החסרונות.

העלילה כל כך סוחפת, לא צפוייה בכלל, ולפעמים מצמררת. לסופרת יש בכלל דימיון מאוד פורה, שמסוגל למלא יותר מספר אחד בסדרה הזאת, וזה דבר לא פשוט. הרי בספר יש המון תפניות, וזה לא עם קו עלילה של-
1. יש בעיה
2. ממש קשה לפתור אותה
3. הטובים מנצחים את הרעים
זה בכלל לא ככה.
זה עוד אחת מהסיבות שנתתי לספר את ה-3 כוכבים האלה.

ועכשיו...
גבירותיי ורבותיי...
היכונו ל~חסרונות~.
אז נתחיל מהדבר העיקרי- טריס, הדמות הראשית.
מה הבעיה איתה? היא מאבדת את זה.
היא לפעמים מתנהגת בטמטום, שוקעת ברחמים עצמיים, חלשה, וההתנהגויות שלה לא תואמות את הסיטוציה.
לדוגמא-
~ספויילר~ כשהיא מחליטה לא להציל את מארילין, ולהציל את הקטור במקומה, היא מגיבה מוזר. זה לא נורמלי שמישהי, ברגע של אובדן ואשם, במקום לשבת ולבכות, מחליטה לשרוט את עצמה, לקרוע את הבגד שלה ולהטיח את עצמה בקיר, ואז לקום כאילו לא קרה כלום. כל כך חובבני מצד הסופרת (המוכשרת)! ~סוף ספויילר~
מרגיש כאילו הסופרת מפצה אותנו על כל העמודים שבהם טריס התאפקה לא להתחרפן, ופשוט הביאה את ההשברות שלה בפצצה. וזה פשוט לא נעים, ולא מרגיש אמיתי.
טריס בנוסף לא חושבת יותר מידי. רק רוצה להגיע לקטע שבו היא מתה ונגאלת מיסוריה (וזה יותר פתאטי ממה שזה נשמע), ואז בסוף חושבת-
"פאק!
לא!
אני רוצה לחיות! לא סיימתי כאן! אל תהרגו אותי, בבקשה!!!"
או שהיא חושבת מחשבות מעוררות רחמים כמו "נשימה. למי אכפת שאנשום?" שהיה משפט שגרם לי להרים גבה שלילית.
ושלא נדבר על זה, שבאמצע החיים המאוד מסובכים שלה, בזמן שיש לה המון מה לעשות, היא מחליטה ללכת לחלון, לעמוד עליו ולשקול אם "למות? או לחיות?" כאילו זה "אן-דן-דינו".


מה שעוד הפריע, זאת המערכת יחסים של טוביאס וטריס.
טריס פזיזה ויהירה, וטוביאס רכושני.
היא מבטיחה לו משהו ומפרה אותו אחרי שנייה, והוא מתנהג כאילו היא הבובה שלו. אבל לדעתי טריס קצת יותר אשמה. החבר שלה מנסה להגן עליה, והיא שמה עליו פס, כאילו אין לו רגשות. כאילו לא אכפת לו ממנה, ואם יקרה לה משהו זה לא יזיז לו. בקיצור? אנוכית.
המערכת יחסים שלהם מרגישה כאילו זה מרד בין אמא דאגנית לבין נערה בגיל הטיפש עשרה. וזה חבל, כי הסיפור אהבה שלהם היה ממש בסדר בספר הקודם.

עוד דמות הפריעה לי- כריסטינה, וכל מה שקורה בינה לבין טריס.
היא כל כך מעצבנת, למרות שלפעמים אפשר להבין אותה. אז נכון, את מגלה שחברתך הטובה רצחה את חברך. זה לא נעים ואפילו כואב. אבל זה סיבה להתעלל בה ככה?
כל כך הרבה ימים היא אפילו בכיוון של לסלוח לטריס, ולא חושבת לרגע "אולי היא לא עשתה את זה בכוונה? אולי היא מרגישה אשמה ואני מחזקת לה את זה?". רק שטריס על סף התאבדות, היא מחליטה לסלוח לה. ממש חברה טובה.

אבל אחרי הכל יש קטע שהסיפור והדמויות נעשות נורמליות, אבל מאוד קשה להבין מתי הכל בסדר ומתי לא.
הסוף של הספר מפתיע מאוד, ועושה לכם טעם של עוד (למרות שהעייפות מכל האקשן והמידע הדחוס), אבל לקראתו הסיפור קצת נהיה מסורבל, עם יותר מידי מידע לזכור, אבל לפחות עם טוייסטים, תפניות, ולפעמים גם דמויות שיוצאות באור מכוער ביותר (אהמ האמ טורי).

אז לסיכום, בספר יש אכזבה, קטעים מאוד חובבניים, דמויות מטומטמות, אבל אחרי הכל הספר מותח ושווה את הקריאה שלו. היא די מהנה אחרי הכל.
אני ממליץ עליו למי שקרא את הראשון, אבל לא נראה לי שכדאי לצפות לספר שיתעלה על "מפוצלים", שגובל בגאונות.
בכללי, יותר אהבתי את העלילה של "מפוצלים", יותר דיברה אליי, מתחה אותי וריגשה.
תודה שקראתם, מקווה שתאהבו יותר ממני :)

נ.ב.
השם "מורדים" כל כך לא מתאים מהסיבה שבספר אין שום מרד. רק מלחמה.

ביקורת ראשונה שליי, ווהו!
אוקיי..אז האמת שלאחרונה הייתי ממש באוטוסטרדה של קריאת ספרים. זה התחיל מלקרוא את ה-4 ספרים הראשונים של עיר של עצמות, כשאת את השלושה הראשונים קראתי בעברית ואת הרביעי באנגלית ומכיוון שאת החמישי לא היה לי איך להשיג עברתי לסדרה אחרת. אחרי שישבתי משהו כמו חצי שעה בספריה הלועזית, חיטטתי וחיפשתי, קראתי וזרקתי, עברתי על כולם ומצאתי את דייוורג'נט (מפוצלים נראלי בעברית) אני חייבת להודות שאת הספר הראשון אהבתי בצורה מדהימה! כל כך נהנתי לקרוא אותו, תוך משהו כמו שלושה ימים הוא היה גמור וקחו בחשבון שזה באנגלית! הוא היה פשוט עוצר נשימה, מתוק, מרענן, מסתורי.

ואז, הגיע אינסרג'נט. (מורדים) שממנו האמת קצת התאכזבתי. גם אותו קראתי די מהר, משהו כמו שבוע.. אבל במשך כל הספר חיכיתי לרגע הזה שיגרום ללב שלי לקפוץ מאושר, יגרום לי לחשוב ופנטז עליו שעות..אבל הרגע הזה פשוט לא הגיע.

נורא עיצבן אותי שהיאנ הפכה את טריס לסוג של מישהי ששולחת את עצמה למשימות התאבדות בלי להודות בזה. עיצבן אותי שכל רגע הזכירו את המוות של וויל. כאילו ג'יזס קרייסט! תתגברי על זה כבר! ללכת על סולם שמחבר בין שני בניינים בקומה השלישית זה לא בעיה אבל להחזיק אקדח כן?!
עוד דבר שנורא הפריע, אתם יכולים להגיד שאני קיטשית והכל אבל לא הרגשתי שיש התקדמות במערכת יחסים של טוביאס וטריס. כאילו בכלל. במשך פאקינג ספר שלם הםה רק רבים ורבים ורבים ורבים ודי כמה אפשר לריב?!
וגם כן הוא!! ממתי הוא כזה שקרן?? למה הוא לא מספר לה כלום??

אבל אז הגיע הסוף של הספר, והוא היה שווה את הכל כי באמת לא ציפיתי לזה. זה באמת היה הרגע המעניין והעוצר נשימה שחיכיתי לו, שיגרום לי לצפות בשקיקה לקרוא את הספר השלישי!

אז לסיכום, אומנם הספר לא מדהים כמו הראשון, אך בהחלט הוא היה לא רע, חביב ומשעשע, שנון פה ושם, בכל זאת אני אגיד בלב שלם שנהנתי. Well done.

אני מזהירה כבר עכשיו, הביקורת תכיל הרבה ספויילרים שיהרסו לכם את חווית הקריאה, לכן מומלץ רק למי שקרא את הספר/לא אכפת לו מאין-סוף ספויילרים לקרוא את הביקורת הזו.



אז, סיימתי לקרוא את מורדים, הספר השני בטרילוגיית מפוצלים. היאח!
אוקיי, רציתי לעשות עכשיו משהו ושכחתי. אז אני אמשיך לכתוב את הביקורת הזו.
נתחיל מההתחלה, נמשיך לאמצע ונסכם בסוף, ואז נדבר על הדמויות וקצת על הכתיבה, אוקיי? אוקיי. אז ככה, ההתחלה התחילה מעט צולע. כלומר, היא הייתה בסדר גמור, אבל לא הכי מושכת להמשך הקריאה, וטריס קצת קיטשית מידי. הספר גם איבד לחלוטין את מעט התמימות שנותרה לו, אם הספר הקודם עוד נחשב כסוג של "תמים". אז למרות שההתחלה לא הייתה מי-יודע-מה מעניינת, הכתיבה עצמה הייתה טובה, אז אפשר היה להבליג על הקטעים המשעממים ולהמשיך לקרוא. בכמה עשרות (?) העמודים הראשונים היה רגוע, עד שהבוגדים מאומץ לב ואנשי אוריינות הגיעו וטריס, טוביאס, כיילב וסוזן ברחו. עוד אנשי הקרבה עצמית מסכנים נרצחו. אפשר להבין, כי זאת מלחמה. אבל מה הפלג המסכן הזה עשה לך, ורוניקה? למה צריך למחות אותו?!

ואז הם הגיעו למחסן של נטולי הפלג. הו, נהדר. אדוארד הוא חתיכת דמות לא יציבה מבחינה נפשית ופריק נקמני. אוולין היא חתיכת סמרטוט נצלני ודוחה שהופך את טוביאס לסמרטוט מנוצל ואידיוט ודורך עליו בלי שהוא שם לב. אבל אני חייבת להודות, לא היה לי נעים לקרוא על תנאי המחיה של נטולי הפלג. זה היה קשה מידי. כלומר.. אני לא בטוחה איך להסביר, פשוט לא היה לי נעים לקרוא שאנשים (טוב, אלו דמויות, אבל לדעתי הן אנושיות מספיק בשביל להיקרא "אנשים") מגיעים לכזה מצב כי הם לא הצליחו בתהליך המועמדות לפלג/פרשו מהפלג. והפלגים עוד יותר דוחים על שהם נגד לספק להם את התנאים המתאימים, כאילו הם לא יצורים חיים או משהו. והכי עצוב זו הידיעה שגם בעולם האמיתי יש אנשים שאין להם מזון ותנאים מספקים וקורת גג.

מאוחר יותר, טריס וטוביאס מגיעים למפקדה של פלג כנות, (אגב אהבתי את המשפט שבתחילת הספר) ואילו כיילב וסוזן הולכים למחסן אחר של נטולי הפלג המאכלס אנשי הקרבה עצמית ששרדו את ההתקפה. במפקדה טריס וטוביאס עומדים למשפט תחת סרום האמת, וסוף כל סוף טריס מגלה מה כל כך הפריע לה בשבועות האחרונים.. הרצח של וויל. ואז טריס וטוביאס רבו. אני חייבת להגיד שהעובדה שטריס וטוביאס נתקלו בקשיים ביחסים ביניהם היה עוד חלק שנורא אהבתי בספר, מכיוון שאין אף זוג שאין לו בעיות מידי פעם במערכת היחסים שלו, למרות שיש ספרים מסוימים שהזוגיות בהם מושלמת והכל טוב ויפה.
ואז, אחרי כל מיני דברים שאני לא מוצאת טעם לכתוב אותם כאן, בוגדים מאומץ לב פולשים שוב ומחדירים משדר לאנשי פלג כנות, וגם לכמה מאומץ לב. תופסים את המפוצלים, ואריק (רק לי הייתה צמרמורת בכל רגע שקראתי על הטבעות בשפתיים שלו?) חסר הלב יורה בילד מפלג כנות. כן, עוד מוות. כמה מוות בספר אחד? אבל אני בטוחה שבהארי פוטר ואוצרות המוות אני אפרד מעוד דמויות אהובות. בוהו. רגע מה זה קשור עכשיו?!
אז אחרי עוד מוות, עוד בעיות ביחסים בין טריס וטוביאס, והעובדה שג'ק קאנג עומד למכור אותם לפלג אוריינות, אנשי אומץ לב עוזבים וחוזרים בחזרה לבור. ובאיזשהו שלב מסוים שאני לא זוכרת טוביאס, טורי והריסון ממונים למנהיגי אומץ לב. אה, רגע, זה לפני העזיבה ממפקדת כנות. מה שאני לא זוכר זה מתי טוביאס כורת ברית עם נטולי הפלג. (למה, פג, למה.)

ואחרי עוד בלהבליבלודבריםבלהבלהבלה ג'נין (כלומר, ג'חנון, אבל המתרגמים טעו בתרגום שלהם והם כתבו ג'נין כמו איזה עילגים) גורמת לכך שלושה אנשים מאומץ לב (במקרה זה, הקטור, מארלין ועוד איזו ילדה קטנה) יקפצו מהגג. כמעט. קריסטינה מצילה את הילדונת וטריס מצילה דווקא את הקטור, אחיה הקטן של לין, ומארלין מתה. (איך לא, עוד מוות. כאילו דה)
טריס מסגירה את עצמה לפלג אוריינות, טוביאס בא כי בא לו למות איתה, (איזה כיף! מוות! קיטש!) פטר מציל אותה ברגע האחרון ושניהם בורחים יחד עם טוביאס, ועוד כל מיני דברים אבל אני רוצה להגיע כבר לסוף.

והנה הוא הסוף של הספר! מה אני אגיד לכם, בסופו של דבר הסוף היה טוב, למרות שבסוף רציתי לסיים כבר. (רק כי משחקי הרעב נח אצלי במדף וגירה אותי) הוא לא טוב כי הוא היה האפי-אנד, אלא טוב כי הוא סקרן אותי לקראת הספר הבא. אבל מה שלא הצלחתי להבין, זה איך אמנדה ריטר הזו הצליחה לסלק את כל האנשים משיקגו, לבצר אותה ולהכניס לתוכה אנשים מסוימים, ואף אחד לא נקף אצבע או ניסה לפלוש ולראות מה הולך שם. הסבר, ורוניקה? הרגת מלאנת'אלפים דמויות, אבל להסביר משהו קשה לך? גברת? הלו?
אני לא יודעת למה, אבל כשקראתי את המשפט "הקרבה עצמית עד הסוף" התחלתי לחייך כמו מטומטמת.

אז לאחר שסיימנו סקירה כללית של הספר, אתם בטח עייפים מאוד ורוצים שהביקורת תסתיים. אז, אנשים, אתם טועים! זוכרים את התוכניה מתחילת הביקורת? אז אני אזכיר לכם: "..נתחיל מההתחלה, נמשיך לאמצע ונסכם בסוף, ואז נדבר על הדמויות וקצת על הכתיבה, אוקיי?.." וזה אומר שאנחנו סיימנו שלוש חמישיות מהביקורת. אבל היי, תתעודדו, אני מבטיחה לעשות את זה קצר ככל האפשר, טוב?
מה שאני רוצה לציין לטובה זה גם את האנושיות של הדמויות, רק לפני שאבקר בקצרה כל אחת מהן בנפרד. ^^

דמויות: (רק הראשיות, או לפחות אלו שיש לי מה להגיד עליהן)
טריס- הדמות הראשונה שקראתי עליה ושוברת את הסטיגמה של "בלונדיניות יפות אבל טיפשות". (ואני לא כוללת את אנבת' כי היא גם יפה וגם חכמה) אז כן, טריס בלונדינית, אבל היא ממש לא יפה. היא נראית יותר מידי כמו נערה בת 12 שלא סיימה את ההתפתחות הגופנית שלה. אבל היא חכמה. טוב, רוב הזמן היא חכמה, בערך כל רגע שהיא לא מנסה להתאבד. (וזה לא קורה הרבה בספר, למען האמת) אני חייבת להעיר שהיא נעשתה קיטשית בטירוף, כל רגע "טוביאס אני אוהבת אותך" -נשיקנשוק- וכל זה. עד עמוד 100 וקצת הם הספיקו להתנשק חמש פעמים לפחות! מה הולך פה?! ואני לא רוצה להתחיל לספור כמה הם התנשקו בכל הספר. אה, וכשטריס אמרה שהיא חושבת שג'והאנה שונאת אותה? אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי הייתה "טוב, מותק, למה את מצפה? אפשר להבין אותה." אבל לא בדיוק התחברתי לג'והאנה עצמה.

טוביאס- הוא נשמה טהורה, אוקיי? הוא בן זוג נפלא. טוב, כמעט נפלא, חוץ מהקטע של האולטימטום. אבל עדיין, הוא נהדר. אי אפשר להכחיש את העובדה שהוא נעשה קצת רכיכה, וכשטריס הבהירה לו שאמו מנצלת אותו (והיא, כמובן, צדקה) הוא קצת איבד את עצמו, אבל הוא עדיין חמוד. וגם הוא לא הכי יפה בעולם!

ג'נין- כמעט לגמרי לא אנושית. היא כמו מכונה, וזה דיי היה מלחיץ. אבל בסופו של דבר טריס שברה אותה, והיא סוף סוף גילתה אנושיות ורגשות.

כיילב- אני התחלתי את הקריאה בידיעה שהוא בוגד. (בוהו ;;) אבל עדיין המשכתי לאהוב אותו, למרות שכמו שמארלין אמרה, הוא היה קצת סיסי.

אוריה- כאב לי עליו. גם מארלין מתה, (אוקיי, בספר הקודם אהבתי אוריה/מארלין, אבל בספר הספציפי איכשהו פחות..) בסוף גם לין מתה, (!!) ובערך מחצית מהספר הוא המשיך לחיות בשקר שאחיו בוגד מנוול. (אה, וגם הק הקטן העז להגיד לו את זה בפרצוף) אבל הוא הדמות היחידה כמעט שהצליחה להצחיק אותי, ואני אוהבת אותו.

זיק- כי אם כבר אוריה, אז גם זיק. (סליחה, אנשים) במילים קצרות (כי אני אוהבת אתכם, קוראים שלי ♥) היה חמוד כל הקטע שלו עם שונה, אפילו שהיא התנהגה כלפיי אוריה כאל בהמה. והיא התנהגה ככה גם כלפיי טריס, אבל לטריס זה מגיע.

פטר- הוא אמור להיות ה"BAD BOY" או משהו כזה, נכון? ואני אמורה בתור קוראת לשנוא אותו, נכון? אז אני לא. לא יודעת למה. איכשהו המשכתי לחבב אותו, למרות שלפעמים הוא היה מעצבן. (מה הקטע שלו? איזה בן אדם עושה משהו בשביל אנשים רק כדי להיפטר מחובות, איזה בן אדם סופר את המעשים שלו ושל אנשים כלפיו כמו נקודות ורואה את המניעים רק כאילו מתוך חובה או מתוך רצון לנצל אותו? הוא אנורמלי. וזה ההפך מנורמלי. בדקתי במילון. אפילו שמשום מה זה מסמן את זה בקו אדום)

קריסטינה- איך את לעזאזל מצליחה תוך כמה עמודים לסלוח לטריס על שהיא רצחה בלי למצמץ אפילו את החבר שלך?!! סלחי לי, זה פשוט לא נראה לי הגיוני. או שלא אהבת את ויל כמוני, או שאת קצת "קוקו" בשכל. אני במקומה הייתי מעיפה את טריס מכל המדרגות.

פרננדו- מוזר שאני מסוגלת להתחבר לדמות משנה כל כך מהר, נכון? אבל בכל זאת. אוף. למה הסופרת הרגה אותו. מה המסכן עשה לך. התחלתי אפילו לדמיין שהוא וקארה יתחתנו ויביאו ילדים חמודים. אוקיי, רגע, רוורס, זה נשמע אידיוטי. אבל! אוף.


הנה לכם, סיימתי עוד חמישית מהביקורת. מה נשאר לנו? אה! הכתיבה! כל הכבוד שאתם זוכרים :)
אני חייבת להסכים פה עם אחת הביקורות הקודמות בכל עניין ה"הואים". כמה. הו. אפשר. לדחוף. בספר. אחד. כמה.
אבל הכתיבה עצמה הייתה מאוד מעניינת ויפה, למרות שהספר היה קיטשי, לפעמים אף עד כדי בחילה. הרבה אקשן ואולי יותר מידי, והייתה לי הרגשה.. לא יודעת, בספרים אחרים זה לא היה ככה, אבל פה הייתה הרגשה של יותר מידי אירועים דחוסים בספר אחד. וזה היה דיי מהיר, המעבר של טריס מהמפקדה של ידידות למחסן של נטולי הפלג למפקדה של כנות למפקדה של אומץ לב למפקדה של אוריינות לרובע של הקרבה עצמית ובחזרה לאוריינות. אה, והיו יותר מידי פרטים לזכור. היו פעמים שקראתי קטע, ואז הייתי צריכה להפסיק לקרוא לכמה שניות כדי להיזכר על מה הדמויות מדברות, והיו פעמיים שלא זכרתי מה הולך אבל המשכתי בקריאה. מה זה אמור להיות?
אבל הספר עצמו היה אנושי, לא יותר מידי מוזר וחסר היגיון ואפשר לסלוח על כל קטע שהיה מעצבן/מיותר.


טוב, סוף ספויילרס אנשים. אני ממליצה לקרוא בחום, על אף שירד כוכב אחד.
משפט סיכום?
היה בטח יותר כיף לכתוב את הביקורת אם היה לי פרינגלס.

הספר הזה כועס עלי.
לא, לא השתגעתי. אולי קצת.
אבל אני חייב לספר לכם למה הוא כועס עלי:
כי העדפתי את "ארץ האגדות", ספר שאפילו לא הכרתי, על פניו.
בסופו של דבר, לקחתי את הספר מהספרייה כשהוא הגיע לשם.
הספר ישב על המדף כמה חודשים טובים.
ובסוף, אחרי שגמרתי לקרוא את... אה... שנייה אני מנסה להיזכר... אה כן! ארץ האגדות!
התחלתי את מורדים, ששלח לעברי פרצופים זועפים. המורד הזה הוא חתיכת טיפוס לא סלחן.
זה התחיל משעמם.
טריס מבולבלת, והעלילה קצת איטית.
מאוד איטית.
משום מה תמיד שאני קורא את הספר הזה, אני רואה מול העיניים שלי את "משחקי הרעב".
למה, אתם שואלים? אין לי מושג. כנראה שזה פשוט קורה.
אני חושב שהספר הזה לא קידם את העלילה למה שרציתי.
הוא נמרח, ומלא קטעים שאני, אישית, הייתי מוריד.
גם בכללי- לכל הספרים של "הוצאת הקיבוץ המאוחד" (מבלי להעליב את דודה שלי), מפוצצים שמפריעים לרצף העלילתי.
טריס ממש עלתה לי על העצבים. הדמויות שם ממש הפכפכות, ומוזרות מידי.
לא ברור מי לצד מי, המון דמויות.... בעיקר מעצבנות.
אז כן, הספר הוא נחמד.
אבל הוא מלא בפגמים של ספרי המשך, ובכללי, לא קשור לספרי המשך- הוא מלא בפגמים.
פשוט כך.

מילה אחת מושלם! הספר סחף אותי מהרגע הראשון עד הרגע האחרון, ובלילות מצאתי את עצמי קוראת עד הבוקר, שכול פעם אני אומרת לעצמי עוד עמוד אחד, אבל לא! זה ממשיך וממשיך. היום גמרתי לקרוא אותו, ואני די מעוצבנת על כך שההמשך עדיין לא יצא לאור בישראל.
וזהירות ספויילר-
איך אפשר לנוח בשלווה שבסוף כתוב כך: "שמי יהיה אדית פריור", היא אומרת. "ויש הרבה דברים שאני שמחה לשכוח".
פריור.
אני כבר מתה לדעת מי זאת!!
ולדעתי, השם של הספר מאוד מתאים. אפילו הסיבה מתוארת בספר: בפעם האחרונה שפרצתי לתוך מפקדה של פלג, עשיתי את זה כשאקדח בידי, והשארתי מאחורי גוויות. הפעם אני רוצה שזה יהיה שונה. מבחינתי, הפעם זה חייב להיות שונה. "הכינוי הזה מוצא חן בעני", אני אומרת. "מורדים. כינוי מושלם". אני לא יודעת מה אתכם אבל זה עשה לי צמרמורת!
סדרת הספרים הזאת לא רק מהנה לקריאה,אלא ניתן ללמוד ממנה הרבה על המהות האנושית:
כול פלג והתרבות שלו. אבל אם באמת נחשוב על כך לעומק, כולנו מפוצלים. אנחנו לא רוצים להיות רק אמיצים או רק נדיבים. אלא גם מזה וגם מזה.
אז לסיכום, הספר הזה מדהים! ואין לי כבר סבלנות לראות מה יקרה בהמשך.