אני שונאת מכוניות. ברצינות, להסתכל על הדבר הזה מבפנים פשוט לא עושה לי את היום.
גרוטאה מסריחה וחנוקה שמשום מה מאוד אוהבת להתקלח בחרא של יונים, ולהתנהג כמו כור אטומי לוהט שמתיך את כל החלקיקים בתוכו.
מחשב, מחשב זה משהו אחר. מחשב זה אחת האהבות הגדולות שלי, והוא לוקח ממני הרבה יותר מדי שעות שינה חשובות (במיוחד לילדה פצפונת כמוני).
אני+מחשב= חמש שעות של צפייה ב'היה היה פעם' והרבה צעקות מאבא.
טלוויזיה זה דבר שונה לגמרי. לעומת האח המכור שלי, אני לא בעד לבהות בקופסת הפלטה הזו כל היום.
אולי חלק מהעניין הוא שהתכניות שלנו מסתכמות בערוץ הילדים והופ, ואולי אני פשוט לא הטיפוס של מסך גדול ושלט.
אבל העובדה נשארה זהה, ואם ערוץ הילדים לא היה טורח למחזר את הפרקים של ארתור כל חצי שעה כנראה שכבר לא היה אכפת לי כל כך גם אם חור שחור היה בולע אותה (לעומת זאת אח שלי היה מתפגר על המקום)
אני וז'ורז' (כן, האייפון אם לא הבנתם. נקרא על שם היתוש ז"ל שרצחתי בדם קר עם כפכף. כן, גם ליתוש היה שם!) זה זוג משמיים. מאז שמצאתי אותו.. טוב, בוא רק נספר שהסוללה שלו באה לביקורים חוזרים אצל האחד אחוז. אני לא אוהבת את העובדה שאני מכורה לדבר הזה, אבל אתם יודעים, לפחות אני זוכה לפוצץ סוכריות.
בטח שאלתם את עצמכם מה לעזאזל אני עושה.
אז אני בעצם מנסה להבין איך הייתי מסתדרת בעולם של פרגרין ושל אריה. כלומר, עולם בלי שום חשמל. יעני, משפחת פלינסטונס דור שתיים.
חיים באיזו חלקת אדמה קטנה עם מלחמות של ימי הביניים.
אז הספר הזה כן היה נפילה, כמו שאפשר לצפות מכל ספר שני בסדרה. אמנם הוא שבר את מחסום הקריאה שלי (כן, שוב, מה אני יכולה לעשות) אבל הוא היה הרבה פחות טוב מהראשון.
קודם כל, קיוויתי לקצת יותר מהדמות הראשית- אריה. יותר פחד, יותר אהבה. יותר.. יותר רגש
פרי (פרי הפלטיפוס! יא! כן..! לא.. משנה..) התנהג כמו תולעת רכרוכית. זאת אומרת שבאמת עלה בי חשק עז לדרוך עליו עם סולית המגפיים שלי ולדרוס אותו עם מכונית (אם אני אסכים להיכנס אליה). כי למרות שהוא מנהיג השבט ואדון הדם ובלה בלה הוא פשוט כל כך תלוי באריה שזה מעצבן. בן אדם, הבנתי שאתה מתגעגע ושיש לה ריח של סיגליות, אתה לא צריך לומר את זה כל שורה וחצי.
רור וליב היו זוג מאכזב במיוחד. הספר מרוח בזוגיות הלא ממומשת, שני שליש ממנו רור ואריה מחפשים את ליב... ומה בסוף?
ספויילללררר
מתה. פשוט מתה. בום. זבאנג. קבאם. דד. אחרי כל מה שעברנו בסוף הבחורה חוטפת חץ ומתפרקת. ולא אכפת לי כמה צפוי זה היה. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עבר בראש של הסופרת.
"משכתי את הרומנטיקה הזו כל כך הרבה זמן... ועכשיו הם סוף סוף נפגשים. יאללה, בוא נהרוג אותה". אנד דאט איז וואט איי קול- באד ג'גמנט.
סוף ספויילר
ועכשיו, נקודת האור של הספר! סינדר, מן הסתם (חה, הבנתם את כפל המשמעויות? כי הוא שואב את האתר וזורח, ואמרתי נקודת של האור של הספר? לא? לא משנה) אז סינדר, הילד ששואב אתר והתחבר עם הילדה שיש לה כלב, הילד שמשום מה אוהב את פרגרין (מה? הבחור צלל לים בשביל להציל מישהו ואז לא הבין למה הוא נחשב גיבור. כמה אטום אתה יכול להיות? זה כמו לרצוח מישהו ולא להבין למה נכנסת לכלא)
אני מתה עליו, למרות שהוא בקושי הוזכר, פשוט בגלל שהוא מוכיח שלא צריך להיות בעל עור קטיפה או בגודל של בניין כדי להיות חזק.
ליב, שמצאה חן בעיני כל כך (בכי בכי) ו-ספוילר- הלכה טרם זמנה. היא בהחלט הוכיחה שהיא ראויה לרור. אם היא לא הייתה מתה.
הא.
כן.
-סוף ספויילר-
אז אם להגיד את האמת, לא הרגשתי שהספר מיצה את עצמו. אני מתכוונת, הוא נחמד והכול, בכל זאת... אני חושבת שהסופרת יכלה יותר. אני יודעת שהיא יכלה יותר.
אבל- וזה אבל גדול- הוא טוב. אפילו מאוד. והוא מותח, וזורם. הייתי אומרת לקוראים לרוץ לקרוא, אבל אני בטח המעריצה האחרונה ביקום שטורחת סוף סוף לקרוא את הספר השני.
ארבעה כוכבים לכבוד סוף חופשת הפסח.
לא, למה הזכרתי את זה.
-פיירי

















