חמש פעמים ניסיתי לקנות את הספר לפני שבאמת הצלחתי להוציא את זה לפועל. פעם אפילו דרך חברה. כמו שהבנתם - מתתי להמשך. ולמרות זאת, קראתי אותו באיטיות של חילזון כמו שקראתי שניים מהספרים הסוגרים של "אראגון", רק כדי ליהנות מכל רגע.

אז הספר הזה התחיל מנקודה מבאסת. איזה שם גרוע, בחיי. דרך לילות האינסוף? באמת? אני אפילו לא בטוחה שאינסוף זאת מילה, הוורד עושה קו אדום למטה כל פעם שאני כותבת אותה.
ומצד שני, הוורד חושב ש"אמא" זאת לא מילה.
הא.
אז בכל מקרה, מהנקודה של השם הגרוע, בתור אחת שהייתה מעריצה מושבעת מהספר הקודם, חשבתי שמשם אפשר רק לעלות.
אז טעיתי.

דקה. כל מי שאוהב את הספר, WAIT FOR IT. ומי שאוהב את הארי פוטר, אל תקטלו אותי בפסקה הבאה כי זה פשוט נכון

כיייייייייי יש לסופרת הזאת משהו עם התחלות. אני נשבעת לכם. היא פשוט גרועה בזה. יש לה צורך עז לעשות לנו משהו כמו בפרק הקודם של דרך לילות האינסוף. אני יודעת מה היה בפרק הקודם. אנשים לא היו קונים את הספר הזה אם הם לא היו קוראים את הקודם. אני לא צריכה את זה. זה עולה על העצבים -.- (עשו את זה גם ב"הארי פוטר". "הארי גילה שהוא קוסם", דיי, גילית לי. איך לא עליתי על זה קודם עם המטאטא המעופף על הכריכה)
בכל מקרה, הרגשתי כאילו חזרתי לראות את "מועדון ווינקס" (ועכשיו גיליתי סוד אפל שלי. מרוצים?).


ומהנקודה הזאת הכל השתפר:D

נכון ציפיתם שאני אקטול לספר הזה את הצורה? אז לא! אני סוגדת! ספר סגיד! אני אוהבת את הספר הזה. מאוד. אני אוהבת בכללי את הסדרה. למרות שהשמות ממש גרועים בעברית (מה ציפיתם, עברית שפה קשה. והייתי קוראת לה "דיסלקטית", אבל אם כבר שפה דיסלקטית, אז אנגלית [שלושת אלפים חוקים. לא הייתם קוראים לזה דיסלקטית?]).
בכל מקרה, אז ממש אהבתי את הספר הזה. כי למרות שאין פה את אריה האלפית ואת פרי הפלטיפוס, אני נהניתי. זה פשוט ספר כיפי. למרות ש - אתם מכירים את זה שסופרים של ספר נוער מנסים לדחוף משמעות? אז, כן, זה לא ממש עבד. הדיכאון של הספר הכניס אותי לאווירת העצב שלו והייתי ממש מדוכאת במהלך קריאתו. בעיקר על רור, שהוא הדמות האהובה עליי, שמזכירה את רוב רובן של הדמויות שלי, ובגלל זה בעיקר רציתי פשוט לחבק אותו ולבכות.

בכל מקרה, אז לא משליכים אותנו למים העמוקים. הספר מתחיל בדיוק מאותה הנקודה שהקודם הפסיק (אגב, אני חושבת שהוא הפסיק בסצנה השגויה ובזמן הלא נכון. היה קצת טריקי ומעצבן). ההתחלה צולעת, חמישה הימים בהליכה לשבט - מייגעים בצורה מזעזעת. תחושות הריחוק של אריה ופרי מורטות עצבים.
ופה מתחיל הקטע עם הדיכאון וחוסר האונים. הספר מרתק, אבל גורם לך להתפוצץ מבפנים. אני אישית ממש אוהבת את הדמויות, אבל לא סבלתי את המצב של אריה בשבט. אני, אישית, הייתי פשוט בורחת משם. לא הייתי מקבלת את ההצעה בכל מקרה. היא בטח ממש סבלה. ואחרי זה, גאווה אנושית - זה משהו שכל כך נכון. שהיא הייתה גאה מכדי ללכת. אני חושבת שהטריק הוא להיות מוכן להתבייש.
בכל מקרה, ואז העלילה התפתלה. הייתה שם מכה, עם ליב. ואז הברור מאיליו. אבל האמת, שממש אהבתי את סייבל. הוא רענן והוא כיפי וחכם ויש לו שם ממש מגניב ביותר.

אז מה יש לי לומר על הספר? לא הרבה. אני חושבת שהוא כיפי, אני חושבת שהוא שווה קריאה, בהחלט אם קראתם את הראשון, כי אז הוא שום דבר בשבילכם. אני מניחה שעדיף לקרוא ספרים כיפים לפניו ואחריו, כי הוא יכול להיות הדבר הכי מדכא בעולם.

אבל מה, הוא כתוב טוב. הוא כתוב ממש טוב. הסופרת, לדעתי, לא הכי חכמה אם זה התקציר שהשתחרר באנגלית. אולי העורכ/ת הוא/היא זה/זאת שערכו את זה כל כך טוב. אבל למי אכפת, אני נהניתי.

ואין יותר מידי מה להגיד. פשוט כיף.

אני שונאת מכוניות. ברצינות, להסתכל על הדבר הזה מבפנים פשוט לא עושה לי את היום.
גרוטאה מסריחה וחנוקה שמשום מה מאוד אוהבת להתקלח בחרא של יונים, ולהתנהג כמו כור אטומי לוהט שמתיך את כל החלקיקים בתוכו.
מחשב, מחשב זה משהו אחר. מחשב זה אחת האהבות הגדולות שלי, והוא לוקח ממני הרבה יותר מדי שעות שינה חשובות (במיוחד לילדה פצפונת כמוני).
אני+מחשב= חמש שעות של צפייה ב'היה היה פעם' והרבה צעקות מאבא.
טלוויזיה זה דבר שונה לגמרי. לעומת האח המכור שלי, אני לא בעד לבהות בקופסת הפלטה הזו כל היום.
אולי חלק מהעניין הוא שהתכניות שלנו מסתכמות בערוץ הילדים והופ, ואולי אני פשוט לא הטיפוס של מסך גדול ושלט.
אבל העובדה נשארה זהה, ואם ערוץ הילדים לא היה טורח למחזר את הפרקים של ארתור כל חצי שעה כנראה שכבר לא היה אכפת לי כל כך גם אם חור שחור היה בולע אותה (לעומת זאת אח שלי היה מתפגר על המקום)
אני וז'ורז' (כן, האייפון אם לא הבנתם. נקרא על שם היתוש ז"ל שרצחתי בדם קר עם כפכף. כן, גם ליתוש היה שם!) זה זוג משמיים. מאז שמצאתי אותו.. טוב, בוא רק נספר שהסוללה שלו באה לביקורים חוזרים אצל האחד אחוז. אני לא אוהבת את העובדה שאני מכורה לדבר הזה, אבל אתם יודעים, לפחות אני זוכה לפוצץ סוכריות.

בטח שאלתם את עצמכם מה לעזאזל אני עושה.
אז אני בעצם מנסה להבין איך הייתי מסתדרת בעולם של פרגרין ושל אריה. כלומר, עולם בלי שום חשמל. יעני, משפחת פלינסטונס דור שתיים.
חיים באיזו חלקת אדמה קטנה עם מלחמות של ימי הביניים.
אז הספר הזה כן היה נפילה, כמו שאפשר לצפות מכל ספר שני בסדרה. אמנם הוא שבר את מחסום הקריאה שלי (כן, שוב, מה אני יכולה לעשות) אבל הוא היה הרבה פחות טוב מהראשון.
קודם כל, קיוויתי לקצת יותר מהדמות הראשית- אריה. יותר פחד, יותר אהבה. יותר.. יותר רגש
פרי (פרי הפלטיפוס! יא! כן..! לא.. משנה..) התנהג כמו תולעת רכרוכית. זאת אומרת שבאמת עלה בי חשק עז לדרוך עליו עם סולית המגפיים שלי ולדרוס אותו עם מכונית (אם אני אסכים להיכנס אליה). כי למרות שהוא מנהיג השבט ואדון הדם ובלה בלה הוא פשוט כל כך תלוי באריה שזה מעצבן. בן אדם, הבנתי שאתה מתגעגע ושיש לה ריח של סיגליות, אתה לא צריך לומר את זה כל שורה וחצי.
רור וליב היו זוג מאכזב במיוחד. הספר מרוח בזוגיות הלא ממומשת, שני שליש ממנו רור ואריה מחפשים את ליב... ומה בסוף?

ספויילללררר
מתה. פשוט מתה. בום. זבאנג. קבאם. דד. אחרי כל מה שעברנו בסוף הבחורה חוטפת חץ ומתפרקת. ולא אכפת לי כמה צפוי זה היה. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עבר בראש של הסופרת.
"משכתי את הרומנטיקה הזו כל כך הרבה זמן... ועכשיו הם סוף סוף נפגשים. יאללה, בוא נהרוג אותה". אנד דאט איז וואט איי קול- באד ג'גמנט.
סוף ספויילר

ועכשיו, נקודת האור של הספר! סינדר, מן הסתם (חה, הבנתם את כפל המשמעויות? כי הוא שואב את האתר וזורח, ואמרתי נקודת של האור של הספר? לא? לא משנה) אז סינדר, הילד ששואב אתר והתחבר עם הילדה שיש לה כלב, הילד שמשום מה אוהב את פרגרין (מה? הבחור צלל לים בשביל להציל מישהו ואז לא הבין למה הוא נחשב גיבור. כמה אטום אתה יכול להיות? זה כמו לרצוח מישהו ולא להבין למה נכנסת לכלא)
אני מתה עליו, למרות שהוא בקושי הוזכר, פשוט בגלל שהוא מוכיח שלא צריך להיות בעל עור קטיפה או בגודל של בניין כדי להיות חזק.
ליב, שמצאה חן בעיני כל כך (בכי בכי) ו-ספוילר- הלכה טרם זמנה. היא בהחלט הוכיחה שהיא ראויה לרור. אם היא לא הייתה מתה.
הא.
כן.
-סוף ספויילר-

אז אם להגיד את האמת, לא הרגשתי שהספר מיצה את עצמו. אני מתכוונת, הוא נחמד והכול, בכל זאת... אני חושבת שהסופרת יכלה יותר. אני יודעת שהיא יכלה יותר.
אבל- וזה אבל גדול- הוא טוב. אפילו מאוד. והוא מותח, וזורם. הייתי אומרת לקוראים לרוץ לקרוא, אבל אני בטח המעריצה האחרונה ביקום שטורחת סוף סוף לקרוא את הספר השני.
ארבעה כוכבים לכבוד סוף חופשת הפסח.
לא, למה הזכרתי את זה.
-פיירי

לא מאמינה! מעטים ספרי הטרילוגיה שהשני עולה על הראשון, כל כך מעטים שיש לי רק שניים כאלה. [50 גוונים ותיכון ליליה 2]
הראשון היה ענק, אבל זה.... זה ממש...לא יאמן!

אחריי שקוראים את הראשון , חייבים לקרוא את השני , ככה זה בטרילוגיות , יש כל כך הרבה שאלות שעל כולם חייבים תשובות .
אין לי הרבה להגיד חוץ מזה שאני מחכה לקרוא כבר את הספר האחרון בטרילוגיה .

אחרי הרבה מאוד זמן שלא היה לי חשק לקרוא ספר בעברית ( ככה זה כשיש קינדל ואפשר לקרוא באנגלית D: ) החלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם רשימת הספרים הארוכה שלי, אז הלכתי לספריה. לא ידעתי איזה ספר לבחור ואז ראיתי את הספר הזה על המדף ובלי לחשוב בכלל לקחתי אותו!

אז מה אפשר להגיד על ספר כזה? לספר הראשון גם כתבתי ביקורת והיא היתה חיובית, אז הביקורת הזו תהיה חיובית עוד יותר!!
אז, הספר הזה מתחיל כמה זמן אחרי שפרי לקח את אריה למתחם כדי למצוא את אמא שלה.. הספר מתחיל די מהר, הסופרת לא מושכת יותר מידי את ההתחלה וזה דבר טוב, כי לפעמים נמאס לחכות למשהו כל כך הרבה זמן.

את ההמשך אני אשתדל לעשות בלי יותר מידי ספויילרים, אבל מי שממש רוצה להיות במתח, שלא יקרא את זה :)

אז, אחרי שפרי ואריה נפגשו הם חוזרים למתחם הטייד. כשהם מגיעים לשם אריה ופרי לא יודעים מה יקרה, איך השבט יקבל את זה שאדון הדם שלהם הביא דרה והעלילה מתפתחת.. אז מה שקורה קורה, ואריה הולכת עם רור לחפש את ליב, שכמו שהבנו מהספר הראשון היא הלכה (לא מרצונה, כמובן) להתחתן עם סייבל שהוא אדון דם בעיר בשם רים- ומה זה אומר? שסוף סוף נזכה להכיר את ליב. אני לא רוצה להרוס אז אני לא יכולה להגיד יותר מידי, אבל שוב פעם, קורה מה שקורה והם ( בכוונה אני לא אומרת מי זה "הם" תנסו להבין או שפשוט תישארו במתח עד שתקראו את הספר ;) ) חוזרים לכיוון הטייד. כפי שמבינים ממה שקורה בספר, המצב של "חלום" (למי שאולי לא זוכר, זו מושבת הדרים שאריה באה ממנה) ממש לא טוב. ואם המצב של "חלום" לא טוב- אז מה קורה עם טאלון? אז כמובן שמדובר על טאלון בספר, אבל לא יותר מידי.. אריה ופרי צריכים להציל את "חלום", שמסתבר שנפגעה מסופת אתר והמצב עוד יותר גרוע כשאף אחד לא מנסה להגן על המושבה [וכשאני אומרת אף אחד, אני מתכוונת לאנשי הביטחון ובראשם הס (שגם ממנו אנחנו שומעים בספר, למי שלא זוכר הוא אחראי הביטחון של חלום והוא זה שגירש את אריה מהמושבה כדי שתמצא את "הכחול הדומם") שאמורים להגן עליה]. למה אף אחד לא מנסה להגן עליה? תבינו כשתקראו P: .
אז עכשיו הכל תלוי באריה ובפרי- הם רוצים יותר מכל להציל את האנשים שם- במיוחד את טאלון. איך הם עושים את זה והאם הם מצליחים? תקראו את הספר ותראו..

סוף תקציר עם הרבה חורים בעלילה ( כי לא יפה לעשות יותר מידי ספויילרים P: )!!

אז לטובת מי שלא קרה את מה שכתבתי למעלה ועדיין רוצה לדעת מה קורה בספר (רק בלי ספויילרים)- אריה ופרי רוצים להישאר ביחד ויותר מכל רוצים להגן על מי שהם אוהבים, ומה שקורה בספר מספר לנו איך הם עושים את זה.. אז מי שקרא את הספר הראשון, לא יתאכזב מהספר השני כי בכל זאת, ורוניקה כותבת בצורה כזו מעניינת ומותחת שלא בא לכם להניח את הספר מהיד.

וכמו שסיימתי את הביקורת על הספר הראשון באזהרה, אני עושה את זה גם פה- הספר השלישי יצא לאור רק בינואר 2014- באנגלית. מה שאומר שיקח גם הרבה זמן לתרגם אותו, אז שוב פעם, ראו הוזהרתם, כי כשתקראו את הספר הזה באמת לא תוכלו לחכות לשלישי- שבו הטרילוגיה המדהימה הזו מסתיימת.

אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב ביקורת על הספר הזה, תכף אסביר למה.

קרה לי רק פעם אחת שהפסקתי לקרוא ספר באמצע וחזרתי אליו אחרי כמה זמן. זה היה הספר הראשון בסדרה הזאת.
קרה לי רק פעם אחת שהפסקתי לקרוא ספר באמצע ולא חזרתי אליו. זה הספר הזה, ובגלל זה אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב עליו ביקורת. אבל זאת מדינה חופשית, אז אני כן אכתוב.

קראתי עד עמוד... רק רגע, אני בודקת... עמוד 60. 60?!
למה זה מפתיע אותי? משתי סיבות:
סיבה ראשונה - לא קראתי את כל העמודים בפעם אחת. קראתי חלק, הפסקתי, חזרתי לקרוא אחרי כמה זמן, קראתי בערך חמישה עמודים ועזבתי אותו. אני לא מאמינה שקראתי אפילו 40 עמודים מהספר הזה ברצף.
סיבה שנייה - ב-60 העמודים האלה הגיבורים הראשיים לא זזים לשום מקום ולא קורה להם כלום.
-נו, אז? אלה בסך הכל 60 עמודים-
אז זהו, שלא. 60 עמודים זה הרבה, וצריך להיות בהם אפילו קצת מתח, התרגשות, ודברים אחרים שמאפיינים סיפור טוב. ב-60 העמודים האלה לא היה את זה.

היו כמה דברים שאהבתי:
1. העולם של אריה (אני לא זוכרת את שם המשפחה שלה. היה לה בכלל שם משפחה?). נחמד לחשוב שיש מקום שבו אנחנו מחליטים הכל ויכולים לעשות הכל.
2. המסכיתים.

והיו גם דברים שלא אהבתי:
1. הכתיבה. היא לא הייתה מעניינת.
2. העולם של פרי (רק אני מדמיינת אותו בתור פלטיפוס ענקי?), או יותר נכון, האנשים שם. יש סופות אתר, נכון? נכון! אנשים נפגעים, נכון? נכון! ומה הם עושים בשביל להפסיק את זה? כלום! יש את האגדה על הכחול הדומם, ששם אין סופות אתר, אז למה אף אחד חוץ מאריה לא מחפש אותו? זה הרי הסיכוי היחיד שלהם לשרוד, לא? (אני מצטערת אם זה נשמע קצת תוקפני. הספר הזה מאוד עיצבן אותי.)
3. לא הבנתי למה האנשים מהשבט של פרי שונאים את האנשים עם ה'עיניים'. בגלל שהם חוטפים אנשים מהשבט? זאת אשמתם והם יודעים את זה. או שזה בגלל שהם שונים מהם? אם כן, מה אנחנו אמורים ללמוד מזה? אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי מלמדים 'האחר הוא אני', וגם אם יגיע לכיתה שלי ילד עם משהו שקוף ומוזר על העין שלו אני לא אתחיל לרכל עליו מאחורי הגב, בעיקר לא כשאני יודעת שהוא יכול לשמוע. זה פשוט אכזרי.
4. השם. ל'תחת שמי האש' ול'דרך לילות האינסוף' יש אותה משמעות, ואני די בטוחה ש'אינסוף' זאת לא מילה.
5. משהו היה חסר. אני לא יודעת מה, אולי משהו בכתיבה או בעלילה, אבל הרגשתי שמשהו היה חסר.

בקיצור, לא אהבתי, אבל אולי אני לא האדם המתאים לשפוט אם הספר הזה טוב או לא כי קראתי רק 60 עמודים.

הסיפור מותח המשך ישיר של הספר הקודם.
קצת התאכזבתי לא מותח כמו הקודם, אולי בגלל שהעולם כבר מוכר.
אולי בגלל שאף פעם לא קורה כלום לגיבורים.