איש-שעשה-את-הכריכה היקר, מדוע בחרת באישה שלבטח מזמן עברה את העשור השלישי לחייה, שאמורה להיות ריין בת ה16? אם לומר את האמת, היא נראית כאילו הייתה יכולה בקלות להיות אמה של ריין. ואולי זו הכוונה?? מעניין. בכל מקרה, נראה שהדבר היחיד שהכריכה משקפת הוא שיערה של ריין- זהוב ומתולתל. אם לומר את האמת, אילו אני הייתי זו שיוצרת את הכריכה, לבטח הייתי לוקחת נערה צעירה ומלבישה אותה בשמלה זהובה, ולא אדומה, שתתאים לכינוייה "זהבית". אולם אינני האחראית על הכריכה, ואם לומר את האמת, הרבה יותר חשוב התוכן.
התוכן המרתק, הכתוב בצורה נפלאה ובשפה שסוחפת אותנו לעמוד הבאה וכך הלאה עד סוף הספר, דמויות בנויות היטב, ועולם עתידני מתוכנן ומתואר בקפידה. אני לא רוצה להרוס בספויילרים, אך אין ספק שהעלילה נהדרת. ובכל זאת, ספויילר- אני לא יודעת מה אתכם, אבל כשריין הלכה עם ווהן בחזרה לאחוזה ועד סוף הספר, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה גבריאל. מי יודע מה עובר לו בראש?! אולי הוא חושב שהיא ברחה ממנו? אולי הוא חושב שהלכה לחפש את רוואן לבדה? הרי הם דיברו על הנושא בלילה האחרון שלהם ביחד. ואולי הא בעצם חושב שנחטפה על ידי אספנים? הרי מה הסיכוי שווהן ימצא אותה אצל קלייר ויסיע אותה בחזרה לאחוזה?? סוף ספויילר היו כאלה שהתלוננו שגבריאל וריין מתנשקים פעם וחצי ושהם משעממים. אני דווקא חושבת שיש יופי באיפוק שלהם. באהבה שקיימת גם בלי נשיקות ומעבר להן. מכיוון שבצורה כזאת כל לנשיקה יש הרבה יותר משמעות. למען האמת, לדעתי זה רק הוסיף לספר ולא גרע ממנו.
דבר אחד לא הבנתי (כולל ספויילר)- כשגבריאל וריין נקלעים לקרנבל, למה הם נשארים שם? למה הם לא פשוט אומרים שהתבלבלו וחוזרים על עקבותיהם? הרי הרבה גברים מגיעים מדי לילה והולכים כמו שבאו. אף אחד לא מוחזק בניגוד לרצונו. אז למה הם כן?
והסוף, הסוף כשלינדן מגלה הכל (!). איזה כיף לראות את בועת הבורות שלו מתפוצצת לו בפרצוף. כבר מהספר הראשון חיכיתי לרגע הזה.
אז כן, הספר פשוט מדהים! התרגום עושה חסד רב עם הספר. ואני לא יכולה לחכות עד שאקרא את הספר הבאה (שמונח על המדף שלי ולוחש את שמי, מחכה שאקרא אותו).

את הספר הזה סיימתי ביום- אל תשפטו אותי, הייתי חולה. ומה יותר טוב מאשר לשכב חולה במיטה עם ספר ביד??
בכל מקרה, לא סיימתי את הספר הזה ביום כי הוא כל כך מדהים, כי הוא דווקא לא, אלא כי המשכתי לחפש משהו שיקרה סופסוף. משהו! חיכיתי שאלי תחזור לסילבן- מה שלא קרה, חיכיתי שייתנו הסברים כלשהם- שהגיעו בעמודים האחרונים, וחיכיתי למשהו קצת יותר גדול מאשר ילדים שמתגנבים כל לילה במשך כל הספר- והידד! נתניאל הופיע בסוף הספר ופיזר עליו קמצוץ של עלילה.
הספר הראשון היה נחמד מאוד, הספר השני השאיר אותי עם פה פעור, ודווקא הספר השלישי, שהשתוקקתי לו כל כך, אכזב אותי. כנערה בגיל העשרה, ממש כמו אלי, באופן טבעי אני נוטה תמיד להתחבר לדמויות הצעירות- ולא פעם הראשיות- ולהזדהות עם מאבקן. דווקא הפעם הזדהיתי יותר עם עמדתם של המורים, והרגשתי שכבר נמאס לי מהתעלולים ומעשי המרד של אלי. ואולי זו העובדה שקראתי את 'רסיסים' ישר אחרי 'אשמת הכוכבים', אבל כמה אפשר לשמוע על נערה שמרחיקה את כולם מכיוון שהיא סבורה שהיא תפגע בהם בעתיד- סרטן/ נתניאל רוצח, מה זה משנה? לדעתי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כשקוראים ספר הוא שימאס מהדמות הראשית. ולי יותר מכל נמאס מאלי. "תבחרי כבר!" צעקתי לתוך דפי הספר, "סילבן או קרטר, כבר לא אכפת לי. פשוט תבחרי!" וכמובן שאז הוספתי בליבי שסילבן הוא הבחירה הנכונה.
מכירים את ההרגשה הזו שמדברים למישהו, והוא לא שם עליכם, כך שאתם מרגישים כאילו אתם מדברים לי לקיר? זו התחושה הכללית שקיבלתי מהספר הזה. כל הזמן כועסים על אלי, והיא מתעצבנת בחזרה, מדי פעם מזכירה את ג'ו, ומחזירה להם במרד נוסף. זה מעין מעגל אינסופי. והקטע הכי גרוע, הוא שהכל התחיל מכך שאלי טענה שלא נעשה כלום על מנת לנקום את מותה של ג'ו, ואז היא מגלה שבעצם נעשו המון פעולות שהחליטו לא לשתף אותה בהן מכיוון שהייתה לא יציבה. אולם הסיבה שהייתה לא יציבה היא שחשבה שלא עושים כלום בקשר לג'ו. אתם מבינים לאן אני חותרת? מעגל אינסופי. רק כשהיא מתעשתת באמת ולא סתם משחקת אותה ילדה טובה, העלילה מתחילה להתקדם. והעלילה נחמדה כזאת- לא עוצרת נשימה או משהו בסגנון. ותודה לנתניאל שמופיע בסוף הספר וכל פעולותיו מסביב שמונעות מהספר לקרוס. הסוף היה ממש טוב עליי להודות. חוץ מהקטע בו... ספויילר... אלי ורייצ'ל עוזבות את קימרה????? אבל אבל אבל אבל מה יהיה עם סילבן? ושאר האנשים הפחות חשובים ממנו בקימרה? וניקול שממש התבלטה בספר הזה והפכה לדמות האהובה עליי? סוף ספויילר
וברשותכם אקטול את התקציר האדיוטי שהצמידו לספר- "סילבן לא מתייחס אליה" ?!?!?!?- אלי היא ללא ספק זו שמתעלמת ממנו והיא גם מודה בכך. אז מדוע ללכלך על סילבן בצורה כזו? ותאמינו לי שאחרי מה שהיא עשתה יש למורים שלה את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליה.
הדבר שהכי מפריע לי הוא תומכיו של נתניאל. נכון- יש אנשים רעים בעולם. אנשים שמנסים להשיג את מבוקשם על ידי רצח של אנשים חפים מפשע. אולם מה שלא הצלחתי עדיין להבין הוא מדוע אנשים רמי דרג בממשלה ובארגון תומכים בו? הרי ההורים של תלמידי קימרה יודעים שהוא הרג את רות וג'ו- אז למה שיעודדו זאת? זה נשמע לי מופרך מדי. אני לא מכירה אף אחד שהיה תומך בגלוי ברוצח.

אז בשורה התחתונה- האם שווה לקרוא את הספר? ברור. זה בכל זאת ספר שלישי בסדרת ספרים טובה מאוד, ואפשר רק לקוות שהספר הרביעי יהיה טוב יותר. ולמרות כל מה שאמרתי זה ספר נחמד. פשוט אלי מעצבנת וסילבן לא מופיע מספיק.

הבטחתי לעצמי שאקרא את 'אשמת הכוכבים' לפני שאראה את הסרט. אני רק מקווה שהסרט יהיה טוב כמעט כמו הספר, בשונה ממפוצלים שם הסרט היה זוועתי (לדעתי).
אז נכון, זה ספר נחמד ומרגש ועצוב והכל. אך אני ממש לא מזדהה עם אלו שכתבו שהספר גרם להם לבכות וליבב וכדומה. למען האמת, הוא היה דיי צפוי. ספויילר זה היה ברור שמישהו מהם ימות, השאלה הייתה רק מי. נכון, זה היה טיפה מפתיע כשחזר הסרטן לאוגוסטוס (אני מסרבת לקרוא לו גאס). ובכל זאת, אני חושבת שהדבר הכי מפתיע שקרה בספר היה כשהייזל זרמה איתו למיטה ישר אחרי הנשיקה הראשונה שלהם. אני אישית חשבתי שהיא קצת יותר טובה מזה. יאמר להגנתה שחיכתה חצי ספר עד שהתנשקה איתו, ובכל זאת אפילו לא פרק שלם עד שהלכו לחדר שלו. הדבר השני שהפתיע אותי היה כשהייזל עצמה לא מתה. כבר מההתחלה ממש ציפיתי לסוף פתוח כמו במכאוב מלכותי, שיגמר באמצע המשפט. סוף ספויילר
ולמרות מה שאמרתי, מדובר בספר ששווה את הזמן שלכם ללא כל ספק. למה? מכיוון שהדמויות בספר בנויות היטב, עד שניתן להרגיש כאילו היו הם אנשים אמיתיים שהכרתי זמן רב. בנוסף, אם להתעלם מהקיטשיות הנשפכת מהספר בכל פעם שפותחים אותו, עדיין מדובר בסיפור אהבה שייכנס לכל קורא ללב. כמו כן, הכתיבה הקלילה של ג'ון גרין מוכיחה לנו שהוא יודע בדיוק כיצד עובד מוחם של בני הנוער, עד שלרגע תהיתי אם אכן מדובר בגבר בוגר, ולא באיזו נערה צעירה. גם השיחות בספר מנוסחות היטב, ורק מוסיפות לבניית אופי הדמויות. אני גם חושבת שהעובדה שגרין כתב ספר בתוך ספר מדהימה בפני עצמה. אני הייתי בטוחה לחלוטין שהספר קיים במציאות, עד שגיליתי שלא והתאכזבתי קשות. מכאוב מלכותי היה יכול להיות ספר מצוין.
ועדיין היו קצת דברים שהפריעו לי. ראשית, מישהו יודע למה הייזל מדברת עם סימני שאלה כל הזמן?? גם כשהיא עונה על שאלה, יש בסוף סימן שאלה. היו גם טעויות כמו 'הבית ספר' במקום בית הספר. למרות שאת ההערה הזאת אני בטח צריכה להפנות למתרגמת. (תקוללו מתרגמים גרועים וארורים!!) וכמובן העובדה שהרוב היה דיי צפוי.
קיצר- תקראו. אין צורך בחבילת טישו צמודה אליכם.

אז זה היה עוד ספר ברשימת הספרים ההולכת ומתארכת של הז'אנר הדיסטופי, עד שאי אפשר שלא לתהות האם אנחנו קרובים להתרחשות העלילות הדמיוניות הללו יותר משאנחנו חושבים. ובכל זאת, הסופרת נתנה את טביעת האצבע שלה ויצרה ספר מיוחד בשם עצמו.
בספר אגדה לא התאהבתי ברגע הראשון, מכיוון שהוא מסוג הספרים שצריך לחפור עמוק יותר בתוך העלילה עד שנתפסים- ותוצאת הלוואי השכיחה היא שלא ניתן להניח אותו בצד. אני חוויתי את זה בערך כשדיי וג'ון נפגשו. (קראתי את הגרסה המקורית באנגלית, סלחו לי, אבל אני לא מסוגלת לכנות אותה יוני. זה מוזר מדי.) על אף שההתחלה ארוכה ואפילו מעייפת, אני מאמינה שהיא חיונית להמשך העלילה. אז העצה שלי- תמשיכו גם אז זה נראה משעמם כי זה שווה את זה.
הסיפור יפה ומוכר לכולנו- נערה עשירה. נער עני. הם מתאהבים. הם שונאים. והם מתאהבים מחדש. ובכל זאת, כמו שאמרתי כבר, הסופרת מצליחה להפוך את העלילה לייחודית ולא צפויה. (טוב, כשאני אומרת לא צפויה אני מתכוונת לחלק שלא הרסו בתקציר בכל הנוגע למטיאס. למה? למה לספר לנו מראש שמטיאס ימות??)
אני אישית מאוד מעריכה את הסופרת על שהצליחה לכתוב רומן מבלי לגרום לי לרצות להקיא. בלי דביקות מיותרת, בלי הצהרות גדולות. פשוט שני נערים שהתאהבו. ואם לומר את האמת- התאהבתי יחד איתם.
דבר נוסף שמייחד מאוד את הספר, הוא אופי הדמויות שבא לידי ביטוי בכתיבה. אם זו הקפדנות של ג'ון שכותבת בתחילת כל פרק מה השעה ומה הטמפרטורה. או אם זה הסלנג המקומי שדיי משתמש בו- למרות שאני לא יודעת עד כמה זה בא לידי ביטוי בגרסה העברית.
לסיכום, ספר נחמד מאוד. עלילה מותחת. סוף טוב פלוס מינוס. בהחלט שווה את הזמן שלכם.

כל מי שקרא את הביקורת שלי על "מפוצלים" יודע שנפלתי בקסמיו של הספר והתמכרתי קשות. אבל... הספר הזה פשוט לא הצליח לשחזר את הקסם שהיה בספר הראשון. שלא תבינו אותי לא נכון- מדובר בספר טוב ואף טוב מאוד. ואולי דווקא בגלל הרף הגבוה שהציב הספר הראשון, קריאת הספר השני הייתה כרוכה אכזבה. העלילה לא הפילה אותי. שלא לדבר על הדמויות שהפכו לכל כך בינוניות. מה קרה לטריס שפתאום מייחלת למותה ומקריבה את עצמה מתוך רצון להתאבד ולא על מנת לסייע לכולם. שלא לדבר על כל השקרים שמילאה את טוביאס בהם. באיזה שהוא שלב רציתי לזרוק את הספר על הקיר מרוב שקרים. ומה שהכי מדהים הוא שטוביאס סלח לה אחרי כל שקר ושקר. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לסלוח לה כל כך מהר במקומו. גם טוביאס הפך מאדם חזק ומוערץ ל... איך נאמר... רכרוכי. כל כך תלותי בטריס. זה חמוד עד שזה מאוס. גם הריבים שלהם- מובנים עד שהם מוציאים את הקורא (אותי) מדעתו. כמה אפשר לשמוע (לקרוא) אותם רבים??

אני לא אשקר:
האם הצלחתי להניח את הספר בזמן הקריאה- לא.
האם סיימתי אותו בשלושה ימים- כן.
האם זה ספר טוב- ברור.

ובכל זאת חסר משהו. כשמעט אנשים מתים הקורא מתאבל על כל אחד ואחד. אבל כשכל שני פרקים מת עוד מישהו, המוות חולף לידי ואפילו לא סוחט ממני דמעה אחת. ספיילר- כשלין מתה נאנחתי ועברתי לעמוד הבא- סוף ספויילר. זה כבר הפך להיות חלק משגרת הספר.

ואיך אפשר לא להתייחס לתרגום- מעצבן כמה שזה נורא!!! אבל עזבו את זה. מה נראה למתרגמת שהיא משנה שמות של דמויות בספר השני?!?!?! בדקתי, ומדובר באותה מתרגמת. כך שההסבר היחיד בטח יהיה טמטום. איך ייתכן שבספר הראשון קוראים לאחיו הגדול של אוריה זקה ובספר השני זיק?!?!? היא מבינה כמה זמן לקח לי להתרגל לכנות אותו כך?? ראוי לציין ששמו באנגלית Zeke כך שנראה לי ששמו זיק. אותו דבר לגבי פטר, או שעליי לומר פיטר. שמו באנגלית הוא Peter, וכל אידיוט יודע שקוראים זאת פיטר!!! היא שמעה על משהו שנקרא magic e??

הבנתי משהו לגבי נטולי הפלג- אולי ערבוביית הבגדים שלהם שהגיעו מפלגים שונים היא מטאפורה לכך שדווקא הם- הדחויים- בעלי האופי הכי "צבעוני" ומגוון. והם גם היו אלה שניצחו בסופו של דבר. הרי אי אפשר לנצח כשבידך רק תכונה אחת- אומץ, אוריינות, כנות, ידידות או הקרבה עצמית. צריך את כל התכונות על מנת לנצח.

ולגבי סוף הספר- ממש לא התלהבתי. אם לומר את האמת, לא ממש הבנתי מה קורה בכלל. קראתי את ההודעה המוקלטת פעמיים והדבר היחיד שקלטתי הוא שהם חיו עד עכשיו בסוג של "המופע של טרומן". כלומר, עשו עליהם ניסוי כלשהו ובדקו אילו תוצאות הוא יניב. לא יודעת. זה מוזר.

בכל מקרה, כל אחד חייב לעצמו את התשובות שמוצגות בספר השני לפיצול מבחינה פזיולוגית. אבל מעבר לכך... תנמיכו ציפיות.

ספר נחמד. אפילו טוב מאוד. מאלו שגורמים לך להגיע לתובנות חדשות ולגלגל עיניים בו זמנית. כן, העלילה הייתה דרמטית מדי, גדושה מדי, קיטשית מדי. המון פרטים בספר אחד- מוות, אהבה, גילוי פנימי, התנדבות, ילדה, חברות, מחלות. אבל למה ציפיתם מספר שמדבר על הגשמת משאלות? אין מנוס מהאירועים האלו. הספר בהחלט השאיר אותי עם טעם טוב- של הצלחה. הגשמה.
הספר גרם לי לתהות האם אני מגשימה את המשאלות שלי, עכשיו, ביומיום. ואולי זה הפחד ששולט בי- הפחד מהשינוי. בכל מקרה, הספר הזה מוכיח שחור על גבי לבן שלאחר הגשמת משאלותיה של ברט, היא השתנתה מקצה לקצה. שינוי חיובי ביותר. מי יודע? אולי גם אני אכתוב רשימת משאלות ואביט בה בעוד עשרים שנה.

ועכשיו למספר דברים שהייתי רצה לדון בהם (עשוי להכיל ספויילרים):
1. ידעתי! ידעתי מההתחלה שגארת הוא איש הברברי. טוב, אולי לא ממש מההתחלה. יותר באמצע.
2. אהבתי את שגיאות הכתיב בכל פעם שאנשים מדרום העיר דברו. "אני ילמד", "שש עשרה דולר". זה גרם לדיבור שלהם להיראות אותנתי. למרות שלא יכולתי שלא לתהות כיצד הדבר בא לידי ביטוי בגרסה המקורית באנגלית? הרי שהטעויות הללו לא קיימות באנגלית.
3. אני חושבת שזה היה קצת מוזר כשברט חשבה שהיא נכנסה להריון מאנדרו. אולי בת 16 שכמוני לא תבין, ובכל זאת, זה לא קצת מוזר שהיא קיוותה להיכנס להריון מהאקס הקר וה"אנטי-ילדים" שלה?
4. לקח קצת זמן, אך לבסוף הצלחתי לבטא את שמה של ברט כראוי. שם מוזר...
5. התלות התמידית של ברט באמה קצת הציקה לי. כל דבר שקרה בחייה ברט ייחסה לאמה, על אף שבואו נודה בזה- האישה מתה. אז אם היא פוגשת מישהו ומתאהבת בו, אני מתקשה להאמין שאמה סדרה לה בליינד דייט מהעולם הבא.
6. חיבבתי את בראד. התבאסתי כשלא עבד בניהם. אבל אז זה היה אפילו יותר קיטשי נכון?
7. מאוד התחברתי לעבודה של ברט כמורה פרטית של נערים בקצה הפחות זוהר של החברה, מכיוון שזה בערך מה שאני עושה במסגרת המחויבות האישית שלי בבית הספר. אני הולכת למרכז למידה פעם בשבוע על מנת לסייע לשתי בנות בלימודים מכיוון שאין להוריהן כסף לשלם על מורים פרטיים. והסיפוק אדיר. ובכל זאת, נראה לי שברט קצת הגזימה כשהחליפה את רכבה במכונית יד שניה ונתנה לבית ג'ושוע את כל חפצי דירתה הישנה שחלקה עם אנדרו.

לסיכום, ספר קליל, נחמד, דמות ראשית מקסימה. אני סיימתי אותו מפחות מ24 שעות, ואת ההשלכות אני אגלה מחר, כשאגש למבחן בתקשורת. אולי דווקא מאחר ואני בת 16, הספר לא מהווה עבורי בדיקת מציאות, אלא תרופה מוקדמת למכה. מעין הבטחה שלשם אני לא אגיע- אני לא אוותר על העקרונות שלי, הרצונות שלי ולא אתפשר על האהבה שלי. שווה קריאה.

"אומייגד! אומייגד! אומייגד!"- ככה בערך נשמעו פעימות הלב שלי לאורך קריאת הספר. עד היום בו קראתי מפוצלים, משחקי הרעב היה הספר הכי טוב שקראתי מעודי... ומפוצלים אכל אותו בלי מלח! הספר הכי הכי הכי טוב בעולם!!! (יש אותי ביותר fan girl?)
בכל מקרה, ביקורת רעה לא תקבלו כאן- כי פשוט אין (אולי חוץ מהתרגום שפשוט זוועתי, חוסר המירכאות בדיבור ישיר פה ושם- אבל זה מכוון אך ורק כלפי המתרגמת). ביקורת טובה... מאיפה להתחיל??

אוקיי, אז התיאורים בספר מדהימים. הפלגים, הרקע שמאחוריהם- הרגשתי ממש כאילו אני חיה שם. אין פרט שהסופרת לא חשבה עליו לעומק. (ספויילרון- העובדה שפור הוא בעצם טוביאס, הבן של מרכוס שהוזכר בתחילת העלילה- כמו שאמרתי, פרטי פרטים.) הדמויות בנויות היטב- לכל אחת אופי משלה, מראה משלה, דפוס התנהגות משלה (שמושפע בין היתר מהפלג בו התחנכה הדמות). כל תהליך הקבלה לפלג אומץ לב, שלושת השלבים, היחסים המתוחים עם שאר המועמדים. זה היה מרתק. ברוב הספרים יש לקרוא מספר פרקים עד שבאמת מתחברים לעלילה, ואילו במפוצלים ההתמכרות התרחשה כבר בפרק הראשון. אני נשבעת שמהרגע שהנחתי את הספר מפאת הלימודים ועד שקראתי בו שוב, לא הצלחתי להוציא אותו מהראש!! זו הייתה ממש התמכרות. השתוקקתי לקרוא בו עוד ללא שליטה. ומצד שני לא רציתי שיגמר. אז מדי פעם חזרתי מספר פרקים אחורה, על מנת לדחות את הקץ- שהגיע היום. ופור- וואו פור- הוא מושלם! בכל מובן של המילה מושלם. הרומנטיקה לא הייתה דביקה מדי, לא הרגשתי שמנסים למכור לי רומן ללא כל בסיס שבנוי ברובו על משפט צולע אחד ומערכת יחסים מיידית. כאן הם הכירו אחד את השני, החליפו מבטים מדי פעם, ורק באמצע בספר התחיל להתפתח משהו בניהם. וזה היה כל כך יפה!! והסוף- אומייגד הסוף! לא מספרת כלום, אך אקצר ואומר שיש למה לצפות.

עכשיו קצת תובנות שלי- כל אדם צריך להיות הרבה יותר מסתם אמיץ, כנה, נחמד, חכם או מקריב עצמו למען האחר. כי ברגע שאדם מגביל את עצמו לתחום אחד, אין בו יותר מדי עומק. על כל אדם לשאוף להשיג את חמש התכונות הללו. כמו כן, עודף תכונה מסויימת תוליד פגם- למשל כנות יתר מבילה לחוסר טאקט, או שהקרבתך למען האחר תביא לאיבוד עצמך. חמש התכונות האלו בסך הכל חיוביות כולן, והכותבת החצינה אותן עד לכדי חשיפתם של הצדדים הרעים בהן. כלומר, הסופרת גאונה.

לסיכום, מושלם. תקראו. לא לקרוא זה פשע לאנושות. אני מכורה. חייבת את הספר השני.

אני לא בטוחה מה יותר משמח אותי- שהספר יצא בעברית (למרות שכבר קראתי אותו באנגלית לפני חצי שנה) או שסופסוף אני יכולה לכתוב עליו ביקורת!! (כנראה השני...)
בכל מקרה, הספר הראשון המיס אותי בדיוק כמו שספר טוב אמור, ולגלות שאוכל לקרוא שוב בדיוק את אותו הסיפור מנקודת מבטו של טראוויס הייתה כנראה אחת הבשורות היותר טובות שקיבלתי. בכל מקרה, יש כמה קטעים שאני אפילו אקרא להם משעממים. כי כשאין מתח, כל שנשאר הוא עלילה קצת דביקה שיודעים בדיוק מה יקרה בסוף. ובכל זאת, ספר מושלם. למה? בגלל שעלילה טובה לנצח תהיה עלילה טובה. ואם חשבתם שטראוויס חולה נפש בספר הראשון, תופתעו לגלות שבספר השני אבי מצטיירת כלא פחות גרועה ממנו. אולי זו הסיבה שהם כל לך מדהימים ביחד. אני קראתי את הספר באנגלית והכתיבה הייתה פשוט מדהימה, בדומה לספר הקודם. ההערות הקטנות שמתארות מה טראוויס חושב באותו רגע פשוט קורעות אותי (מצחוק/ קורעות את הלב). ואז עשיתי את טעות חיי... הפרק האחרון בספר הראשון היה חמוד אבל טיפה, רק טיפה, משעמם. כלומר, לא משעמם, אלא... מסוג הדברים האלה שלא קוראים פעמיים. ויום אחד, כמה חודשים לאחר שכמעט סיימתי את הספר, החלטתי לקרוא את הפרק האחרון. ואומייגד אני לא מאמינה שהעזתי למנוע מעצמי את הקריאה של הפרק האחרון כל כך הרבה זמן!!! בעצם מדובר על עלילת המשך לפרק האחרון של הספר הראשון, וזה מ ו ש ל ם !

מבולבלים? אני אסכם- לא לקרוא את הספר השני זה פשוט פשע לאנושות. עד כדי כך מדהים.

וואו. איך אני אמורה לכתוב ביקורת על ספר כזה? הוא פשוט הפך את עולמי לחלוטין. אני לעולם לא אסתכל על אנשים באותה הדרך. עזבו לרגע את העובדה שמוסר ההשכל של הספר הוא שלכל אחד הייתה השפעה על ההחלטה של האנה ולכל אחד הייתה אפשרות למנוע ממנה להגיע להחלטה הזו. מבחינתי זה מדבר על הרבה יותר. לכל אחד יש השפעה, בעצם, על כל דבר. לעולם אסור להגיד "מה אני כבר יכול לעשות? איך אני יכול לשנות משהו?" תמיד אפשר לעשות משהו. לכל אחד ואחת יש השפעה גדולה הרבה יותר מאשר אנחנו מתארים לעצמנו.
ולמרות מה שכתבתי בהתחלה, אני כן אתן ביקורת קטנה- משהו שלי הפריע לכל אורך הספר. אין תיאורים חיצוניים בכלל! כלום! היה לי מאד קשה עם זה שלא נותנים לי שום מידע על המראה החיצוני של אנשים. ככה למשל יצא, בראש שלי, שקליי שחיף כזה, טוני בכלל כהה עור בעל שיער סבוך, האנה בלונדינית, מר פורטר חצי קירח ושמן ועוד ועוד. פשוט מוזר.
לדעתי הריבוי המוגזם בבעיות בהן נתקלת האנה אמור רק להעצים כמה שזה היה ברור, ובכל זאת אף אחד לא שם לב. "גודש מאוס". כלומר, כל כך הרבה דברים עברו על האנה, ובכל זאת, אף אחד לא חשב- המממ, נראה לי משהו לא בסדר איתה. מה שכן, זה היה כל כך אמריקאייייי. היו קטעים שרציתי לחבוט בכרית מרוב שזה היה אמריקאי מדי. המסיבות, הג'קוזי, הרשימה של התחת הכי שווה, המעודדות ו"התאמה ממוחשבת". כאילו, ברצינות?
מה שכן, נורא אהבתי את הסוף. אוףףף טוב אני לא אגלה עבור אלו שעדיין לא קראו את הספר. אבל הוא היה נחמד. זה הראה את השינוי שחל בקליי ובעצם, אני מאמינה, בכולנו, לאחר הקריאה. ממש מומלץ.