לקוסטין-וגנר יש גישה משלו לכתיבת "רומנים בלשיים": בדומה ל"ירח קפוא", הקורא מתוודע לאחד מהפשעים כבר בהתחלה – למעשה הספר מתחיל בכך – כך שאלמנט ההפתעה באשר לזהותו של מבצע הפשע הראשון אינה קיימת מלכתחילה. קוסטינר מעדיף לבנות את העלילה משתי נקודות שונות במרחב העלילה: – האחת – זו המייצגת את מבצע הפשע והשניה - את ידו הארוכה של החוק. בדומה מאד לעלילה ב"ירח קפוא", שתי עלילות אלה מתקרבות זו לזו בשעה שהמשטרה מצליחה, עקב בצד אגודל להתקרב לפיענוח הפשע...האם שתי העלילות תפגשנה כאשר רשויות החוק ישימו את ידיהן על הפושע? האם יחלפו זה על פני זה כאשר גיבורי העלילה האחת (השוטרים) חולפים על פני הגיבור או הגיבורים של העלילה האחרת (הפושעים) מבלי להבין זאת והפרשיה לא תפוענח? האם לא יפגשו לעולם?

קוסטין-וגנר מחליט להוסיף מספר אלמנטים כדי להפוך את הסיפור למעט מורכב יותר: הוא מוסיף מה שנראה כפשע נוסף, זהה לחלוטין לפשע הקודם- אך בינתיים חלפו 33 שנים – האם הרוצח חזר? האם זה חקיין? YAELHAR העירה בזמנו על הביקורת שלי בנוגע ל"ירח קפוא" שאין מדובר בספרות מתח. אכן הצדק עימה. אצל קוסטין-וגנר – ואני מניח שלא רק אצלו - עבודה בלשית אינה בהכרח מותחת, וכנראה שהיא נינוחה יותר בקיץ סקנדינבי קסום. הכל מתנהל על מי מנוחות – יחסית לחומרת הפשע. אין מרדפים עוצרי נשימה, קרבות יריות, בסך הכל אוסף של צעדים קטנים שגרתיים חלקם בירוקטיים המקדמים את החקירה. קטולה, מפקד היחידה שפרש לגמלאות זמן קצר לפני ביצוע הפשע השני, נושא על גבו את גיבנת כשלון פענוח הפשע הראשון. הוא מוחזר לזירה בדלת האחורית. צוות המשטרה כמעט לא השתנה, ובמרכזו קימו יואנטה שעדיין מתאבל על אשתו – חזרה די מייגעת עבור מי שקרא את "ירח קפוא".

אבל בתוך התפאורה השלווה לחקירת רצח קוסטין-וגנר מכניס בצורה מאולצת למדי ובאופן לא אמין במיוחד עוד התפתחות בעלילה. היא מעניינת כשלעצמה, מקורית, אבל לעניות דעתי, לא משכנעת.

אינני סבור שהספר גרוע – הוא עניין אותי והסתקרנתי כיצד יסתיים הסיפור: האם תפתרנה התעלומות ש-33 שנים מפרידות ביניהן? או שמא הפושע ימלט מענישה? נהניתי גם מהמושב בו קוסטין-וגנר הושיב אותי, הקורא, כמעין צופה בעלילה היודע כל ורואה איך אותם שוטרים מנסים למצוא תשובות הנהירות לקורא המתבונן מהצד. גם בנית הדמויות סבירה וחלקה אף יותר – במיוחד דמותו של טימו קורוונסואו , שותפו של מבצע הפשע הראשון, פרסינן, ובעצם גם פרסינן עצמו.

אבל הספר אינו טוב במיוחד – לא כל ההתפתחויות בעלילה אמינות באופן מיוחד. סגנונית הספרות הזאת אינה מתעלה לגבהים מרשימים ולבסוף חזרות מיותרות, בעיני, לאבלו של יואנטה.

השורה התחתונה: ספר קריא מאד. לא מאמץ אינטלקטואלי כביר וגם לא משהו שראוי לזכור עם סיום הקריאה. סך הכל בסדר: לא יותר ולא פחות.

אנחנו גרים בארץ מבורכת מאוד. ארץ זבת חלב ודבש. עשירה בפירות, בירקות, במוחות מבריקים המייצרים שבבי מחשב ומשתילים לסתות שהודפסו במדפסת תלת מימד. המלעיזים יאמרו שאנחנו מבורכים בפקקי תנועה ובפערים חברתיים, אבל זה רק מוכיח שאנחנו מבורכים גם בהרבה קיטורים.עם זאת חייבים להודות שאין כאן הכל. יש דברים שחסרים לנו. נפט, למשל. אין לנו נפט, וזה חבל מאוד. גם שלג אין לנו. כלומר ברוב איזורי הארץ ברוב השנה. גם גשם הוא מצרך נדרש. אם לא הייתם לאחרונה בכדור הארץ אני יכולה לספר שגם שלום אין כאן. זה לא רק העניין הזה של לשבת תחת הגפן שלך, או תחת התאנה שלך. בתקופה האחרונה גם זמן למקלחת הוא משאב נדיר.

הנובע מכך הוא יש דברים שהם בבחינת פריוולגיות. לשבת בשקט, זו פריוולגיה. לקחת פסק זמן מהעולם ומהאירועים השוטפים, זו פריוולגיה. לא לשמוע חדשות פעם בשעה, זו פריוולגיה. לעצור את העולם ולרדת, זו גם פריוולגיה. הכל כאן לוהט, בוער, סוחף, רודף, נמהר, ודחוף. בפינלנד, לעומת זאת, הדברים הללו נמצאים בשפע. גם קרח, כמובן. אבל כנראה שגם שקט. לא היתה שם מלחמה כבר שבעים שנים. להשוואה הסתכלתי על אבא שלי, שחי במשך כל שבעים השנים האלה בארץ. הוא עבר כאן שבע מלחמות, וזה אם לא סופרים כל מיני "מבצעים" וסופי עונה מתגלגלים.

"כעת ישב במסעדת דרכים, ליד שולחן המיועד לשניים, ובחן את המכוניות החולפות ביעף. מחשבותיו הסתובבו סביב העובדה, שגם עכשיו, כמו קודם, הבחירה בידיו. להמשיך לנסוע לטורקו. לחזור הביתה. ואולי יישאר בכיסא הזה ולא יזוז ממקומו. למשך זמן לא ידוע. הוא יגיש את הכוס אל פיו במרווחי זמן קבועים ויביט במכוניות הנוסעות הנה והנה."

שקט. המון שקט יש בספר הזה. המון מחשבות. והתבוננויות. ואובדן, ואבל, ושתיקה, ועוד שתיקה. אולי היה מתאים לקרוא לו "השיתוק". לא הרבה קורה, ומה שקורה, לא נעשה בזכות העבודה הבלשית, וגם לא נגדה, אלא סתם קורה. "עלילה מפתיעה" הבטיחו לי על הכריכה האחורית, וזה באמת מפתיע. מפתיע עד כמה אפשר למתוח את ההגדרה של ספר מתח בלשי. מחפשים את סיניקה, ילדה שנעלמת. ודואגים לסיניקה, כי האופניים שלה נמצאו ליד מצבת זיכרון לילדה אחרת, פיה, שנעלמה שלושים ושלוש שנים לפני כן, ולאחר זמן נמצאה טבועה. נפתחת חקירה, שמנערת קצת אבק מעל חקירה ישנה, אבל חוץ מזה לא עושה הרבה. כמה תחקורים, כמה ריאיונות, כמה בדיקות, וזהו. והשיא הדרמטי הוא לא מאוד שיא, וגם לא כזה דרמטי. בינתיים הבלש קימו יואנטה קצת עובד, וקצת חוקר, והרבה חושב על אשתו המתה בפרט, ועל משמעותו של המוות בכלל. וזהו.

בימים טרופים אלה, עם עצבים חשופים ובוערים, יכול להיות שיש מי שרוצה אסקפיזם. בריחה, אל מציאות שונה וזרה למציאות שלנו. והרצון הוא מובן. אלא שהספר הזה לא מספק אסקפיזם, כי הוא לא מספק כלום. זה לא רוגע, זה שיתוק, והוא בעיקר מעצבן.

שתיקה רועמת – לתת מילים למה שאי אפשר
בסוף השבוע קראתי את ספרו של יאן קוסטין וגנר, הסופר הגרמני-הפיני המצליח "השתיקה", לא קראתי את ספרו הקודם שהתפרסם בארץ "ירח קפוא" ואני בהחלט מתכוונת להשיג אותו.
שם הספר מרמז לשתיקתו המתמשכת של אחד מגיבורי הספר, אבל יש בו גם רמז לסגנון ולכתיבה. ההתרחשויות בספר הן פנימיות, מהורהרות, נדמה שלא הרבה קורה מעל פני השטח, אבל הרבה קורה בפנים בתוך נפשן של הדמויות ובדמיונן של הקוראים. אני מאוד אוהבת כתיבה חסכונית, ויבשה שכזאת. היא מתכתבת גם עם הנופים הפיניים: האגמים, היערות, הבתים המבודדים שמהווים את הרקע לסיפור.
ילדה נעלמת בדיוק באותו מקום בו 33 שנה קודם נעלמה ילדה אחרת, שגופתה נמצאה, אך עד היום הרצח לא פוענח. ההעלמות הנוספת, בדיוק באותו מקום, מסעירה את התקשורת והמשטרה ומביאה להתהוותו של כדור שלג שבסופו נראה כי התעלומה פוענחה.
נראה שמה שמעניין את הסופר הוא התהליכים הפנימיים שעובר הפושע בדרכו אל הפשע, הוא מנסה לתת מילים לזוועה שבדרך כלל אנחנו נמנעים ממנה. מנסה להבין את נפשו ומניעיו של רוצח ילדים, של פדופיל. לא מקום נעים להיות בו. אבל אולי הכרחי עם אתה כותב ספרי מתח ומנסה לפענח את נפשם ומניעיהם של הגיבורים שלך.
מתוך ראיון שהתפרסם ב"ישראל היום" עם הסופר: http://www.israelhayom.co.il/article/124869 ואכן זה בדיוק מה שהוא אומר בראיון "אני אוהב מתח שקט, חבוי. אנטי קליימקס, אם תרצה. זה הרבה יותר מהנה בעיני ממרדף מכוניות או מסיום מפוצץ. אני חושב שהכתיבה שלי מתרכזת בעיקר בחיפוש, ובתקווה – במציאה, של דרכים אל נפשן של הדמויות הפועלות. המכנה המשותף לכל הדמויות הוא, שהן מעומתות עם מצבים קיצוניים. אני מנסה להתקרב אליהם וליצור עבורם את שפתם".
הבלש בספר, קימו יואנטה, (מה יהיה עם השמות האלו, נורבגים, פינים, שבדים, מה לעשות הם כנראה כותבים עכשיו את ספרי המתח הטובים ביותר), מתמודד או יותר נכון, שקוע באבל על אשתו. וממקום זה הוא מתבונן על האימא שאבלה כבר 33 שנה על בתה שנאנסה ונרצחה, וגופתה נמצאה באגם, על ההורים שבתם נעדרת כעת, ועל קטולה הבלש שיצא לגמלאות ועסוק בניסיון לפתור את תעלומת רצח הילדה שרודפת אותו כבר 33 שנה.
אבל המרתקת מכולן היא הדמות השותקת, זו ששתקה 33 שנה ועכשיו ההעלמות השנייה, הנוספת, גורמת לה לפעולה, שמניעה את הספר. נראה שהוא טימו, הוא הגיבור האמתי של הספר. אנחנו עוקבים אחריו מהרגע שהוא שומע בחדשות על ההעלמות החדשה, דרך המסע הפנימי והחיצוני שהוא יוצא אליו, עד לסופו המר.
ספר מעורר מחשבה, שממשיך ללוות את הקורא, או לפחות הקוראת המסוימת הזו, עוד הרבה לאחר הקריאה.
השתיקה, כתר, תרגום: דפנה עמית, 2013, מתח
מתוך הבלוג שלי "קוראת ספרים, בסלונה - http://saloona.co.il/goofy/?p=353?ref=blog_main

הספר הנוכחי תויג בז'אנר ספרי מתח וכקוראת שיש לה לא מעט ק"מ של קריאת ספרי מתח, הייתי עוטפת אותו במשפט שלא אני המצאתי אותו "פול גז בנוטראל".
את הספר הראשון של אותו סופר בשם "ירח קפוא" לא קראתי ונתקלתי בביקורות לכאן ולכאן. את הספר הנוכחי פגשתי בימים האחרונים ולמרות שלא קראתי את הראשון, החלטתי בכל זאת לקפוץ עליו.
כמו בכל ספרי המתח המוכרים יש תמיד, רצח, התאבדות, חקירה, מסקנות ופתרון. מכל האלמנטים הללו בונים עלילה.
איכות העלילה נמדדת על ידי כך שעד כמה הסופר מצליח לגרום לקורא להישאב לעלילה, בדומה לצלילה וכמה זמן אנחנו מצליחים להישאר מתחת לפני המים ללא חמצן.
שאלה: נו? וכמה זמן הצלחת להישאר מתחת למים?
תשובה: הספר הזה לא גרם לי לצלול עמוקות ולהישאר הרבה זמן מתחת למים.
כידוע בסקנדינביה אוהבים ספר מתח והספר הנוכחי מתרחש הפעם בפינלנד, למרות זאת הסופר הוא גרמני וגרמנית הינה שפת המקור של הספר.
גם בסיפור הזה יש שמות שצריך לשבור בשבילם את השיניים.
אז מה יש לנו כאן?
השנה 1974 והנערה פיה להטינן נעלמת. לאחר תקופת מה הגופה נמצאה ונמשתה מהאגם בקרבת המקום שבה נמצאו אופניה הזרוקים וכתמי הדם.
כבר מהפרק הראשון מתואר האונס ודמות האנס גלויה לעיני הקורא. לאחר הפרק הזה אנחנו קופצים קפיצה ארוכה של שלושים ושלוש שנים.
באותו אתר, לאחר שלושים ושלוש שנים, בסמוך לצלב שהקימה אמה של פיה להטינן שוב נמצאו זוג אופניים, תיק, סימני מאבק וכתמי דם.
בדיוק באותו יום שבו התקשורת בישרה על היעדרותה של נערה אחרת שנעדרת, קטולה – חוקר המשטרה יוצא לגמלאות. אותו חוקר משטרה שחקר את המקרה בשנת 1974 וכשל, מכיוון שאותו אנס/רוצח לא נמצא ולכן הוא עדיין מסתובב חופשי.
על קמו יואנטה (המחליף של החוקר קטולה) אחרי 33 שנים מוטלת המשימה לחקור את האירוע החדש: "היעלמותה של סיניקה והקאסאלו".
נשאלות השאלות: האם יש קשר בין האירוע של לפני 33 שנים לאירוע הנוכחי? הייתכן שהרוצח חזר למקום הפשע? האם יש מקרים נוספים שלא דווחו למשטרה או התמוססו?
מכאן מתחיל הסרט הידוע של הורים מודאגים, חקירת משטרה, ראיונות, תקשורת, מעקבים וכד.
לחיי היום יום של שוטרים חוקרים מתווסף גם האלמנט האישי כגון: הבן של קטולה שלא בדיוק נמצא בקו הנורמאליות, האבל של קמו יואנטה שלא מצליח להתאושש ממות אשתו שחלתה בסרטן, רגשות ותסכולים אישיים נוספים.
על הכריכה נרשם: "רומן מתח מצוין" – וושינגון פוסט.
רומן-זה לא.
מתח-לא מדוייק.
הספר הוא טוב אבל הוא לא מזן המותחנים שמדביקים אותך לכסא ועל הדרך אתה גם כוסס ציפורניים.
הייתי מגדירה אותו כספר של סתיו. יש בספר קצת שרב, קצת רוח וקצת גשם.
אפשר לקרוא אבל לא לצפות לספר מתח שגורם לפעימות לב מואצות...לחץ הדם שלי נותר יציב גם אחרי שסיימתי לקרוא. 
לטעמי היה חסר קצת עומק, וכאחת שאוהבת תבשילים מתקתקים ומתובלים, בתבשיל הזה היה חסר לי מלח, פלפל, פפריקה חריפה ולא היה מזיק גם כמה עלים ירוקים.
קוראים, שוכחים וממשיכים הלאה.
תיהנו.
לי יניני

השנה 1974 אופניים אדומים נמצאו נטושים וילדה נעלמה. לאחר חודשיים מתגלה גופתה בנהר של העיר הקטנה טורקו. הרוצח לא נמצא מעולם. מה קרה שם לאחר 33 שנה? מה עורר שוב את פתיחת החקירה?, החוקר הראשי שאז היה רק מתחיל הפעם בדיוק יצא לפנסיה. העיר השתנתה, אנשים התחלפו ושוב, בדיוק באותו מקום ליד צלב הזיכרון נמצאו עוד זוג אופניים נטושים של ילדה, הפעם נעדרת סיניקה, מיד צפים ועולים הזיכרונות על פיה הקטנה שנעלמה. האם יש קשר בין ההעלמויות בהפרש של 33 שנה?, גם טימו זוכר, הוא היה שם אז, צף ועולה הזיכרון מה עשה האיש שהיה איתו פרסינן, עכשיו לטימו עצמו משפחה, בת ובן וחיים נוחים ושלווים בהלסינקי הבירה. האם ניתן לקבור את הזכרונות, כל מי שהיה מעורב אז, חוזר ובודק שוב, את החקירה את ההורים, החוקר וכל הפיקוד וביקר מכונית אתת אדומה שחוזרת ומופיע בכל המקרים.
שוב רצח, שוב מדינה צפונית הפעם פינלנד, יותר צפונה יותר קר יותר זוועתי אבל....פחות מרתק.

לפעמים אני חושב כי קריאת ספר כמוה כפגישה בין אנשים. קראתי את הספר ופשוט לא הבנתי את מטרתו.
עיקרו של הספר הוא רצח של ילדה בעיר בפינלנד ודרך גילוי הרוצחים.
התיאורים מפורטים, החל ממעשה הרצח והאונס וכלה בחקירה.
כל הזמן שאלתי את עצמי שאלה אחת "למה?", שהתפצלה להמון שאלות.
למה לכתוב ספר כזה? את מי ואת מה הוא משרת? איזה ערך מוסף מקבל הקורא בסיומו?
על כל זה לא הצלחתי לענות.
אולי לגרות את בלוטות הפחד? הרי מדובר בפינלנד השלווה , יש שם חורף ארוך, בואו ונמציא סיפור פדופיליה ורצח.
איני מבטל את העובדה כי תופעות כאלו קיימות, האם אין מספיק צרות משלנו?
האם קריאת הספר עוזרת לי להזדהות עם קורבנות הפשע?
בקיצור לקרוא רק אם אתם מוכרחים.

בפינלד כנראה חושבים במקוטע, ומדברים משפטים קצרים , ומי שמבין - מבין. מי שלא, כמוני, עובד קשה מאוד, כדי לפענח את התעלומה המורכבת שנפרסת בספר. איכשהו החוקר גם הפעם אינו מן הסוג הנמרץ והאנרגטי, אלא מן הזן ההולך ומתבגר וכוחו בעיקר ביכולתו לשחזר ימים עברו. שוב ושוב הוא מנסה לדמיין לעצמו את היעלמותה של פיה, הילדה שרכבה על אופניים ולפתע איננה. הוא חוזר ונובר, ובכל פעם מעלה פרט קטן נוסף. ילדה שנעלמת באותו המקום היא זו שמפיחה חיים בחקירה הישנה, כי ייתכן ומדובר ברוצח ששב ומבצע את הפשע ההוא. דמויות בספר שותקות מדי, וקשה היה לצייר אותן באופן שלם. משום כך הפתרון שאליו חותר המספר מתבסס בעיקר על היכולת של הקורא לבצע השלמת פערים. ברור שלכל קורא יש המטען האישי שלו, ומשום כך החוזה בין הקורא ליוצר מותנה בפרמטרים משתנים. אולי לכן מצאתי שכל הדרך הפתלתלה שעושים קטולה וצוות החקירה כדי לפענח את היעלמותה של פיה והיעלמותה של סיניקה שווה רק בשביל המשפט הנהדר: הנהדר: "כל השאר יצטרך לחכות, כי החיים , החיים האמיתיים , זה עתה החלו".(עמ' 213). אגב השמות של אנשי צוות החקירה - קשים להגייה ולא נראה לי שאזכור אותם עד הספר הבא.

הספר נפתח בתיאור פשע האכזרי שבוצע בטורקו בפינלנד בשנת 1974, עלילת הספר היא חקירת המשטרה של רצח והיעלמות ילדה. הסיפור נפתח בתיאור המקרה שהוא מזוויע מצמרר ואכזרי וכמו בוקס בבטן. בהמשך הספר מתואר אירוע דומה שהתרחש באותו מקום עם מאפיינים דומים , כעבור 30 שנה ,אך ללא מציאת גופה.
הקורא מתוודע למבצע הפשע כבר מתחילת הספר ,אך עוקב, האם השוטרים יגיעו ויאתרו את הפושע.
העלילה מסקרנת ונקראת במהירות, היתה לי הרגשה כאילו אני בסרט. הסיפור הוא קצת "אחר" ושונה מסיפורי שוטרים, כי יש בו מן מתח תת קרקעי שקט.
הסופר יאן קוסטין וגנר , שותל רמזים לאורך הספר אך גם שומר לעצמו אינפורמציה שרק בסוף הספר אנחנו מגלים.
האמת , לא מיד הבנתי את הפואנטה של הספר, אך שם הספר הבהיר לי לעומק את משמעות פענוח התעלומה. ספר מתח עם חשיבה אחרת ומאתגרת.
הספר מתמקד ב-3 זויות של האירוע הפלילי : השוטרים (חייהם האישיים), משפחת הקרבנות וחייהם של הפושעים, עד ביצוע הפשע, בזמן הפשע ולאחריו. הכוח המניע את העלילה הוא הבלש היוצא לגמלאות וזה התיק שנשאר אצלו לא פתור.
יש גם סרט על הספר:
: http://www.imdb.com/name/nm3469217/?ref_=tt_ov_wr

הקושי העיקרי מבחינתי הוא השמות הסקנדינביים של הדמויות ...
שווה קריאה!

זהו ספר מתח, אך לא ספר מתח רגיל. הקצב איטי, העלילה לא ממש מתקדמת מפרק לפרק. אני אוהבת שספרי מתח הם קצביים ומותחים, ואי אפשר להניחם מהיד. זה לא היה כך בספר הזה. זה יותר ספר של הרהורים, והרהורים יכולים להוסיף לעלילה אם הם במידה. כאן זה כבר יותר מדי לטעמי. מעבר לכך - העלילה מעניינת, הספר בסדר, קריא וזורם. אך הסוף... מאד מאד מרגיז.
זהירות ספויילר:
בספר הכלה ממומבי הסוף הרגיז כיוון שלא היה פתרון לתעלומה. לא ידעו מי הרוצח, לא ידעו מה ההמשך כשברור שיש המשך, רק לא מספרים לנו מהו. מבחינתי זהו סוף גרוע. פה יש בעיה אחרת - כאן יש סוף, יש לכאורה פתרון לתעלומת הרצח, אך הפתרון שגוי, או שגוי ברובו. מה הטעם בספר מתח אם התעלומה לא נפתרת בסוף כמו שצריך? זה הורס את ההנאה מהספר, שגם כך לא היתה מאד גבוהה.