ספר חביב ביותר, קליל, נעים, מתאים מאוד לקיץ.
זהו ספר הרפתקאות, המתאר את מסעותיו בזמן סרן שוהם זגורי, ממינכן 1922 ועד לחיפה 1983.
אם את אוהבים מכונות זמן הרפתקאות, נוסטלגיה, אקשן עם כמה טוויסטים חביבים.
זה הספר בשבילכם.
זה לא ספר מעמיק במיוחד, אבל מאוד נעים לקריאה ומומלץ לימים עמוסי הלחות שלפנינו...

תקופה ארוכה לא קראתי כמעט שום ספר, חוץ מספרי עיון (אם זה נחשב), היה נדמה לי שקראתי כבר את כל הסיפורים, בשנוי פרט כזה או אחר, שהסיפורים שאני קורא מצביעים לא על העולם אלא דווקא הרחק ממנו, שהם מנסים לבדר אותי בעל כורחי, ולא רציתי להתבדר. הספר הזה החזיק אותי לחיקה המנחם של הקריאה.
הגעתי לספר הזה לגמרי במקרה, הוא נח על מדף הספרים המומלצים בספריה, ספר קטן ולבן עם כריכה וורודה וציור מכוער למדי על של ערמת כסאות כתר, מעולם לא שמעתי על הספר הזה לפני כן, איש לא כתב עליו ביקורת בעיתון, והוא יצא בהוצאה נידחת.
אני אוהב ספרים כאלה, נידחים, מוזרים שאף אחד לא קורא, אני נזהר מרבי מכר שכולם משבחים אותם, שזכו בפרסי בוקר או שהניו יורק טיימס כותב עליהם. לפעמים אתה מוצא בערמת הספרים הנידחים ספרים נוראיים ולפעמים אתה מוצא שם פנינים, הספר הזה הוא פנינה.
זהו ספר עצוב נורא, אבל גם מצחיק לפרקים, ספר ברוטב חמוץ מתוק, והוא אמיתי וגם מזויף בדיוק כמו שאני אוהב. הספר קטן מאוד, כתוב בפרקים קצרצרים ובתחילת כל פרק מופיע איור משעשע קטן בשחור לבן שרומז לנושא הפרק.
המחברת היא אישה צעירה בת עשרים וארבע, אביה ואימה נפטרו בהפרש של כמה חודשים והשאירו אותה לבדה בעולם. היא מתארת בכנות (לפעמים מזעזעת) את העצב העמוק והבלתי ניתן לתיאור, שבכל זאת חייבים לתאר, את הכעס והקנאה באלה שנשארו להם הורים, את הגיחוך בקלישאות שאנשים מטיחים בה, את החור שנפער בחייה ואי אפשר למלא אותו בשום דבר, את חוסר האונים שלנו מול החיים שממשיכים איתנו ובלעדינו.
ספר מיוחד, ממליץ מאוד.

טוב, הייתי בתקופה ארוכה של יובש, לא הצלחתי לקרא ספרי קריאה בכלל שיעניינו אותי, רק ספרי עיון היסטוריים וביוגרפיות. שום סיפור לא מצא חן בעיני מספיק כדי לעזוב את המציאות.
שברתי את ה יובש עם "אפקט הפעמון." ספר המתח של גל אמיר, אחד מסופרי המתח הישראלים האהובים עלי, (גילוי נאות חבר שלי בפייסבוק, ולמרות היותו עורך דין, אדם חביב לכל הדעות) שיצא בהוצאת מטאור ממש עכשיו.
כמעט כל ספריו של גל הם קולחים, משעשעים, גדושים בהתרחשויות מפתיעות, מתרחשים בפריפריה כזאת או אחרת, וגיבוריו אנושיים עד מאוד. ספרו הטוב ביותר לטעמי הוא "השלישית בשורה השנייה", ו "אפקט הפעמון" ספרו התשיעי הוא ממתק קיצי, שנקרא במהירות, ומסתיים בחיוך רחב.
גיבורו של הספר הוא עידו סוחר עתיקות חיפאי כושל שמוצא בעיזבונו של חייל רוסי זקן את השרטוטים של מכונת הזמן הנאצית, אני חושב שעם פתיחה כזאת שום דבר לא יכול להיכשל, כמעט. אגב לאחר ברור קצר ולא מחייב מתברר, שאכן ישנה קונספירציה לגבי הפעמון הנאצי, כלי נשק סודי מהפכני, שהנאצים המציאו בשלהי המלחמה ולא ברור לגמרי מה טיבו, אם בכלל.
https://en.wikipedia.org/wiki/Die_Glocke_(conspiracy_theory)
מרגע שעידו מוצא את השרטוטים, מתחיל מאבק בין גורמים שונים שמעוניינים לשים את ידם על השרטוטים של מכונת הזמן הנאצית, שהרי בעזרתה, ניתן לזכות בפיס, לקבל מאה בכל המבחנים , להרוג את אבא שלך ולא להיוולד כלל ועוד שלל פרדוקסים שלא כאן מקומם.
שרותי הביון הישראלים, הרוסים והאיראנים מוכנים לעשות כל דבר כדי לשים את ידם על השרטוטים, ומכאן מתחילה העלילה הפתלתלה, המפתיעה והמשעשעת של אפקט הפעמון, הגיבורים רעים וטובים הם אנושיים מאוד, חיפה של היום והלילה מעוררת סימפטיה, ואפילו רצון לבקר.
סיומו של הספר קצת אכזב אותי בפשטותו, אין לי דרך להסביר מה אכזב אותו בסיום הספר, בלי להסביר מה קורה בסיום, ומאחר ואני מתנגד לקלקלנים, אאלץ לשתוק, בא נגיד שהסיום,לטעמי היה בניגוד לכללי המשחק,
בקיצור ולעניין, ספר טוב, וכיפי, מתאים מאוד לקיץ.
אני עכשיו "בשנת המרגוע והמנוחה שלי", שבינתיים די משעשע אותי.

אז למה לכתוב ספרים? מספרים בישראל לא מרוויחים כסף, לא מקבלים תהילת עולם, לא זוכים בפרס ביאליק (ברוב המקרים), אז למה לכתוב, ומילא לכתוב, זה לא מזיק לאף אחד, אבל למה לפרסם ספר?
אין לי תשובה טובה לשאלה הזאת, אולי מפני שיש בכל זאת קמצוץ של סיכוי שנזכה בכסף, תהילת עולם או לפחות בפרס רמת גן, אולי מפני שיש לנו חלום, למרות שהאלים מזהירים אותנו שוב ושוב שעדיף לשמור את חלומותינו במגירה ואולי אין שום סיבה הגיונית, אבל ממתי בני אדם הם הגיוניים?
באופן אישי אני בתקופה שאני מתקשה לקרא, אני הולך לספריה, אבל אני לא מוצא שום ספר שמושך את ליבי. זה מאוד מוזר מבחינתי, אני אפילו לא צופה בסדרות במקום, מקסימום אני משחק שח עם המחשב שמתעקש לנצח אותי פעם אחד פעם, ואני חושש שהוא אפילו לא נהנה מזה.
את "באוויר" קראתי ככתב יד, ארוך ומעט מסורבל, (והאמת הספר הפתיע אותי מאוד, חשבתי שאלון יכתוב ספר מסוג אחר לגמרי) קראתי אותו שוב אחרי שנערך, הספר עכשיו קל יותר לקריאה, האם הספר טוב יותר? אני חושב שכן, האם ספר קריא הוא ספר טוב? מה זה בכלל ספר טוב? האם ספרים בכלל יכולים להיות טובים או רעים?
כרגיל אני הרבה יותר טוב בשאלות מאשר בתשובות.
אין טעם שאכתוב את עלילת הספר, נכתבו באתר ביקורות טובות, מפורטות וראויות ביותר.
אבל לשם מה נכתב הספר, מה המשמעות שלו? ועל מה הוא בכלל ?
האם הוא על אדם שמגלה שחלומו התנפץ ועכשיו הוא מנסה לחבר את השברים אבל כל מה שהוא מקבל זה חלום סדוק? האם הוא על ההזדקנות, הסוף, הדעיכה שמחכה לכולנו במוקדם או במאוחר? האם זה ספר על אדם שמקבל משימה של גיבור, מבלי להיות באמת גיבור?
למחבר ולקוראים הפתרונים.
כידוע לספר בישראל יש חיי מדף של גבינת קוטג'... אז נראה לי שהספר של אלון ימשיך בקרוב אל שדות הציד הנצחיים של הספרים.
ולכם אם לא קראתם אני ממליץ לקרא.

"הקסטה השחורה" הוא אחד מהספרים שהכי נהניתי לקרא בחודשים האחרונים, אחרי "כוחו של הכלב" שהיה כתוב מאוד יפה, קיבלתי המלצה על "הקסטה השחורה", רומן גרפי שנכתב וצויר על ידי ניר מטרסו, שלמיטב ידיעתי הוא בעיקר מוזיקאי ואחד ממייסדי "המהפכה המיותרת" להקה ישראלית שפעלה בין השנים 1991 ל 2006 וניגנה רוק אקספירמנטלי.
על פי ויקיפדיה, הקריירה של "המהפכה המיותרת" הייתה כושלת מבחינה מסחרית אך מלאה בתקריות הזויות. הלהקה הופיעה בעיקר ברחוב, מאחר ולהופעות במועדונים לא הגיע כמעט קהל והן הסתיימו תכופות בריבים אלימים בין חברי הלהקה לבעלי המועדונים השונים. מופע ההשקה של אלבום הבכורה "המהפכה המיותרת" בוטל בגלל חוסר תאום, כל חבר הגיע לנקודה אחרת בשדרות רוטשילד, שם היו אמורים להופיע. הלהקה ניגנה מוזיקה מוזרה, לא הרמונית שאיש כמעט לא רצה לשמוע, ולאיש מחבריה לא היה אכפת, נדמה שהם כמעט לא שמו לב לכך.

וכך הוא כותב "יש קסטה שחבר השאיל לי בתחילת הניינטיז וחבר אחר איבד. מאוד אהבתי את מה שהיה על הקסטה, אבל עד היום אני לא יודע איך קוראים למה שהיה עליה כי זאת היתה קסטה שחורה בלי כיתוב".

אני יותר ויותר נזכר במוסיקה שהיתה בקסטה השחורה ולפעמים מתנגן ועולה לי משהו מתוכה. מעורפל. לפעמים תוך כדי עבודה על קטע מוסיקלי משתרבב משהו שמזכיר. אני מחפש אותה לפעמים באלבומים אבסטרקטיים. לינקים ביוטיוב, ארכיונים ישנים שעברו דיגיטציה. אולי שמעתי אותה באחד החיפושים, אבל כבר לא יכולתי לזהות.
הדימוי שלה קיים בתוך הראש שלי, מוצק ומשתנה עם הזמן. ונראה לי שהשלמתי עם זה שלעולם לא אדע איזה אלבום זה היה".

ניר יוצא למסע אחורה בזמן, אל הנעורים האבודים, אל החלומות המוזרים, אל האדם שהוא היה פעם, הוא פוגש את חבריו ללהקה אמיר ומרים אותם לא ראה כמעט עשר שנים מאז שחזרו בתשובה, הם אינם זוכרים מה היה בקלטת וגם לא איפה היא, חברו גור בנטוביץ תוהה מדוע בכלל לחפש אחרי הקסטה, מה כל כך חשוב בה? הרי גם אם ימצא את קסטה הזאת שנשמעה לו פעם בנעוריו מופלאה מן הסתם תשמע לו אחרת לגמרי, אולי אפילו גרועה. למה להכתים את הזכרונות?
אבל ניר נחוש באופן כמעט אובססיבי למצוא את הקסטה השחורה, הוא מחטט בזיכרונו, נפגש עם חברי עבר, מחפש ברחבי האינטרנט, חושב אפילו ליצור את הקסטה השחורה בעצמו ובסופו של דבר....
זהו ספר על זיכרונות העבר ועל הניסיונות לחזור אליו, זהו ספר על אמנות שאיננה מנסה לסחוף אחריה המונים, לא למלא אצטדיונים, גם לא לזכות בתהילה, אמנות שהיא מעניינת כי היא לא מנסה להתחנף לשום אדם, כי היא רוצה רק להגיד את האמת שלה ולכן היא נשארת כמעט לבדה.
זהו בעיקר דיוקן של אדם שהולך בדרך לא סלולה, מוזרה, לא ממש מובנת, אם מפני שבחר בה ואם מפני שהיא בחרה בו, מחפש ותוהה בכל צעד האם הלך בדרך הנכונה?
ספר מהנה, קצר וקולח ומצויר ביד קלה, פשוטה ויפה.
מומלץ לכל מי שאוהב אמנות שוליים, שאוהב ספרות שאוהבת לשאול אבל לא לגמרי לענות,

עוד מילה קטנה, בזמנו כשיצא אלבומו של מטרסו "זרע לוויתן", ב 2015 הוא קיבל ביקורת מופלאה ב"הארץ", ניסיתי לשמוע אותו ופשוט לא הצלחתי לעבור את השיר הראשון ועכשיו שמעתי אותו שוב ופתאום זרע הלוויתן נשמע לי יפה, ומוזר, ומובן מאוד.
אז אני גם ממליץ גם על האלבום הזה, למרות שהוא הרבה פחות נגיש מהספר, אבל אני שחושב מי שאוהב מוזיקה אחרת , מוזרה, ולא ממש נגישה, ימצא בניר מטרסו מין חלילן מהמלין רק הפוך, כזה שרוצה לסלק את כמעט את כל מי שהולך מאחוריו, ובכל זאת החלילן מידי פעם מפנה מבט לאחור וצוחק, שווה לשמוע את הצחוק.
נמצא בבנדקמפ, תחפשו.

האם יש אמת?
ואם יש אמת, למה כולם מסתירים אותה?
למה בכלל צריך לדעת מה האמת?
אחד הספרים המהנים ביותר עבורי השנה, היה לוגיקומיקס, ולא רק בגלל נושאו, החיפוש אחר האמת.
למי שלא מכיר אותי, אחד מחטאי הרבים והמגוונים, מלבד אלה שקשורים לבלונדיניות ואזיקים, הוא הפילוסופיה ובייחוד מה שנקרא בלעז, אפיסטמולוגיה, שזאת סתם מילה יוונית ארוכה שפירושה השפוט הוא חקר הידיעה וענינו מהי ידיעה, איך יודעים ומה היחס בין הידיעה שלנו למציאות.
מחד זוהי ביוגרפיה בקומיקס של ברטרנד ראסל, פילוסוף והוגה מעט נשכח של תחילת המאה העשרים, ומאידך זהו ספר שמתאר לנו את כותבי וממיירי הספר שמתלבטים לא מעט בשאלה איך לתאר רעיונות לוגיים מופשטים בספר שעיקרו ויזואלי, מוחשי או שאולי...
הספר מתאר את ברטראנד ראסל הצעיר 1872-1970, שמתייתם מהוריו בגיל ארבע, והוא גדל אצל סבו וסבתו, סבו ראש ממשלת בריטניה ג'ון ראסל נפטר אחרי שנתיים והוא ואחיו גדלים עם סבתו הנוקשה, הוא בודד, עצוב אבל שני דברים מצילים אותו, השירה והמתמטיקה וכך הוא כותב, : "בגיל 11 התחלתי, בהנחיית אחי, לקרוא את "היסודות"של אוקלידס. זה היה אחד האירועים הגדולים בחיי, מסנוור כאהבה ראשונה. לא תארתי לעצמי שיש בעולם משהו ערב כל-כך. מאותו רגע, ועד שנתי ה-38 (עת סיימתי לכתוב את פרינקיפיה מתמטיקה עם וייטהד), מתמטיקה הייתה העניין המרכזי והמקור העיקרי לאושר בחיי"
מובן שראסל אינו רק מתמטיקאי, הוא הוגה דעות, מחנך, סוציאל דמוקרט, פציפיסט תוקפני למדי, וזוכה פרס נובל. הוא מתחתן שלוש פעמים, מנסה לחיות בנישואים פתוחים עם אישתו השניה, בתקופה שזה לא ממש היה באופנה ונכשל עקב קנאתו.
ראסל מחפש כל חייו את האמת, אחר אותו דבר יציב שנעלם מחייו עם מות הוריו, אולי הממשות עצמה, ראסל מגלה שלמתמטיקה האהובה שלו אין כל בסיס לוגי, אולי המתמטיקה היא נכונה, אבל מדוע היא נכונה, איך אפשר להוכיח שהיא נכונה?
האם לחייו אין כל בסיס?
ראסל ורבים אחרים יוצאים למסע, הם מחפשים את האמת מאחורי המתמטיקה, פרגה מורו משתגע, וויאטהד שותפו מבין שאין תוחלת במסע, וויטגנשטיין תלמידו מראה לו דרך אחרת, ולבסוף גדל האהוב, שמוצא בדיוק את מה שראסל לא רצה למצוא..
זהו ספר יפה, מצוייר היטב ומראה לנו בכל רגע את הקשר בין חייו האישיים של ראסל לרעיונותיו הפילוסופיים.
אני מאוד נהניתי... מכאן המשכתי לביוגרפיה של רוזה לוקסמבורג, גם היא בקומיקס...

טוב גם את יונתן ילון, אני מכיר... מה לעשות אין יותר מדי סופרים ברעננה, בירת הבורגנים העייפים. אני גם חייב להודות ששתיתי איתו בירה קרה כשבאתי לאסוף את הספר אותו קניתי בהדסטארט שערך, בפגישה הוא סיפר סיפורים מעניינים מאוד ורכילות עסיסית, אותם לצערי לא אוכל לחלוק איתכם, מאחר ונשבעתי לשתוק עד בא המשיח לפחות.
על כל פנים גם כאן מדובר ברומן היסטורי כמו אנגארד הסייף,אבל בניגוד למאה ה18 שמתועדת יחסית היטב, המקורות ההיסטוריים על חיי כורש לפני 2500 שנה הם מעטים מאוד ומפוקפקים לא מעט, ולכן נדרש כאו לא מעט דמיון מצד יונתן שמנסה לשלב בין המקורות ההיסטורים היוונים לבין ההיסטוריה היהודית, שהרי כורש ידוע בהיסטוריה היהודית כמלך שאיפשר את חזרת הגולים מבבל ואת בניית בית המקדש.
התוצאה רומן היסטורי מהיר וקליל, ונעים לקריאה. זהו ספר שלטעמי נועד יותר לבני הנעורים, מפני שיש בו אידאליזציה של כורש, שמתואר כאמיץ, חכם, אצילי, רודף צדק ומתחשב, שמצליח להגיע למלוכה בזכות כוחות אלו. בזמן שמהתבוננות בזירה השלטונית שלנו, ואיו הכוונה לצד אחד של המערכת, אלא לכל מי שנמצא בשלטון, נדמה שהתכונות שהובילו אנשים לשלטון הן דווקא ערמומיות, חוסר התחשבות, חנפנות ושאר ירקות.
אבל ייתכן כמובן שלפני 2500 שנה אנשים היו נחמדים יותר, (והשליטים עדיין לא קראו את הנסיך של מקיאוולי)אני מסופק, וכנראה שיונתן הוא אופטימי יותר ממני לגבי טבע האדם.
על כל פנים ספר קצר ומומלץ.

ראשית, למען הסדר הטוב, אני מכיר את הסופר. גל אמיר כתב כמה ספרי מתח מהנים ביותר, שמתרחשים ברובם בצפון הארץ וחלקם אף בבירת העמק המזהירה עפולה. האהוב מבחינתי הוא השלישית בשורה השניה.
אמיר הוא משפטן, היסטוריון חובב, וסופר. הרומן הוא רומן הרפתקאות היסטורי חביב, מהיר צעד, המתאר את הרפתקאותיו התזזיתיות של ז'אק בן סימון, יהודי צרפתי שנופל בזרועות מרקיז צרפתי חובב קלבאדוס, מגיע לארץ הקודש בדרך לא דרך. בטבריה הוא פוגש את דהאר אל עומר, שליט הגליל במאה השמונה עשר מטעם השילטון העותומני אל עומר בדואי מוסלמי, עלה לגדולה בכוחותיו הוא, מקימה של חיפה החדשה, הזמין את היהודים לחדש את היישוב היהודי בטבריה.
הספר מבוסס על מחקר היסטורי ומתאר בין השאר מאורעות היסטוריים כמו המצור על טבריה של פחה דמשק ב 1742 ונסיונותיהם של היהודים להזהיר את עומר מפני הההתקפה הבוגדנית שלא עלו יפה, אך כמובן שהוא מתובל בסיפורי הרפתקאות שספק אם קרו.
ספר מהיר, חביב קליל משעשע לפרקים ומומלץ.
חסרון קטן, הסיפור מעט קצר ונדמה שהוא נקטע באמצעו ובכל זאת הוא קריא ומהנה.

הספר של אריק גלסנר, "מבקר חופשי" הוא ספר מעניין, ולא רק למבקרי ספרות. והרי רוב מי שכותב כאן בסימניה הוא סוג של מבקר ספרות , אם כי נדמה לי שאין כאן מישהו שזה מקצועו הרשמי
אז מי אני ומה אני שאבקר מבקר מקצועי ובכל זאת הרהבתי עוז ואני ואלפי הדל במנשה והכברתי מילים על ספרו של סיני עוקר הרים וטוחנם הגאון והבקי בתורה וגמרא, וגם בחכמות עם לועז הדוקטור הכסוף אריק גלסנר.
ספרו של גלסנר כמו כל דבר בצבא (לפחות זה שאני הייתי בו לפני מליון שנה) מתחלק לשלושה חלקים. בחלק הראשון עוסק אריק בביקורת בכלל, מהי ביקורת? מהו תפקיד המבקר בעידן המודרני? וכדומה. בחלק השני מתאר גלסנר יוצרים קלאסיים אהובים עליו ומנסה לנמק את העדפתו אליו, בצד ירידה לעומק המעשה הספרותי שלהם. החלק השלישי הוא אוסף של ביקורות קצרות על ספרים ספציפיים מ "חסד ספרדי" ועד "האחים קרמזוב".
החלק שעניין אותי במיוחד היה החלק הראשון, החלק המעט פילוסופי ובו עוסק גלסנר בתפקיד המבקר בעידן הפוסט מודרני ותוהה מי שמו? מי אנחנו שנבקר ספרים של אחרים? מי אנחנו שנפסוק זה טוב וזה רע? מדוע זה השמדת ערך וזה ספר מופת? והרי כולנו רואים את הקולות, וגם אם מחלוקת לשם שמים מחלוקת היא, אני חושב שדוסטויבסקי הוא סופר מופתי אבל יש הרואים בו את אבי אבות השעמום, איך זה ייתכן? האם יש הבדל אמיתי דוסטויבסקי לג'וג'ו מויס או שהכל בעין המתבונן?
האם תפקידו של המבקר הוא אך ורק לייצג את ההגמוניה? את האקדמיה, את ההון התרבותי או שאולי תפקידו להבדיל בין האמת לכזב? בין השקר הנח לאמת המרה? בין הטוב לרע?
גלסנר טוען שיש הבדל, אמנם אנחנו חיים בעידן פוסט מודרני, אבל האמת לא מתה היא רק חבויה בפינה עד שאיש כמעט אינו רואה אותה והוא אף מביא ק"ן טיעונים לטענותיו, חלקם משכנעים, וחלקם משכנעים פחות.
עם זאת גלסנר אינו משוכנע לגמרי שבידו האמת, ובניגוד למבקרים שקנאים לספרות כמו יהודה ויזן למשל, שממטירים אש וגופרית על הסוטים מהאמת הספרותית, ואף חרפות וגידופים מידי פעם, ביקורתו של גלסנר היא תמיד אנושית, סלחנית, ואף פעם אינה פונה לגופו של אדם.
הספר הוא גם מסעו האישי של אריק שמשתקף בספרים שהוא אוהב ושונא, אם חלק מאבחנותיו אני מסכים, דוסטויבסקי הוא ספר מופת ובלשי פרא הוא אחד מהספרים המופתיים של המאה ה 20, ואם חלק מאבחנותיו קשה לי להסכיף כמו ההעדפה שלו לספרות מרכזית ומעט זלזול בספרות הז'אנרית למיניה בין אם מדובר במדע בדיוני או בספרות מתח, או ההערצה שלו לאחד מהסופרים המשעממים עלי אדמות הלא הוא קרל אובה קנאוסגורד, (שרק על השם הוא ראוי לשלוש מיתות) האם אני צודק? האם אני טועה? או שאולי הוא טועה ואני צודק? היכן נמצא את מי שיכריע?
אריק כדתל"ש מעדיף ספרות של דתיים ודתל"שים שאני מתקשה להתלהב מרובם, נדמה שאריק שהתאכזב מהניסיון למצוא אמת בפולחן הדתי ונדמה שהוא רואה בו סוג של טקס ריק מתוכן, מחפש את האמת בספרות ובסיפור שהיא מספרת לנו על החיים והעולם, האם יש אמת בסיפור? האם אפשר באמת למצוא אותה?