בקרבו של מאיר שלו התרוצצו שני אנשים. האחד, איש תרבות ששולט בכל ענפיה, אוהב תנ"ך ובקי במכמני השפה העברית. השני, איש אדמה שמכיר על בוריו את הטבע ואת צמחיית ארץ ישראל.

ושתי הישויות הללו עושות בספריו כבתוך שלהן, ונדמה שהוא לא מצליח לרסן את ההתגוששות הזאת, שזקני ארץ ישראל ניסו לאחד ולא הצליחו. פחות ופחות אנשי אדמה וכפיים ופחות ופחות אנשי רוח, ומה שנשאר לנו הוא התוצר הישראלי העכשווי החדש, שאינו איש אדמה ואיננו איש רוח, אלא אדם שרוצה בעזרת חוכמתו (שאיננה תרבותית כלל ועיקר) לרכוש הרבה נכסים כלכליים.

הסיפור של מאיר שלו כתוב להפליא, מה הרבותא, מילים ותתי מילים ומשפטים וסגני משפטים ועיוותים ובריאות חדשות שנבראו מתוך דמיון נפלא ושליטה ברזי העברית הדשנה.

אבל, מה לומר, מה נגיד ומה נדבר ומה נדרוש. יש לנו פה סיפור בלתי נשכח, שלא ממש מתחבר מסך חלקיו, ואינני יודעת מה הוא עשה לי ומה הוא גרם לי והאם הרעיד את נפשי או שעורר בי יותר מקורטוב של שאט נפש.

רותה, גיבורת הספר, פורשת במונולוג ארוך את תולדות משפחתה, מסבא זאב, איש האדמה האכזר והנוקם, דרך בנה, נטע, שטרגדיה איומה קטפה אותו מחייה, ובעלה, שהיה איש נפלא עד האסון, וכבה אחריו למשך שתים עשרה שנים.

את שאט הנפש גרם לי סבא זאב, שהיה אהוב ואוהב, והיה גם שנוא ושונא.

את החמלה הרבה של לבי המתכווץ גרם לי מותו של נטע, הילד, שבקושי הספיק לחיות וכמעט לא למדנו עליו כלום בכל העמודים הרבים האלה.

ויש גם אח (דובי) וגיסה, אבל הם נספחים לא ממש חשובים.

לא הצלחתי להבין מה ראה מאיר שלו לכתוב את הסיפור הזה. האם יש לו מטרה, סיבה או תכלית, או שהוא סתם איזו הברקה רגעית.

על הכתיבה הייתי נותנת לו חמישה כוכבים. על יחסי עם הסיפור רק שלושה כוכבים. אז נככב בארבעה.

זהו ספר ראשון שאני קןראת של מאיר שלו, ולאחר הקריאה אני יכולה להגיד שוודאי לא האחרון.
הספר מספר את סיפורה של משפחה במושבה ותיקה, והכל מנקודת מבטה של רותה תבורי שמספרת על סבה וסבתה, על אחיה וגיסתה, על "שני" בעליה ועל עצמה.
העלילה נעה בין תקופות כל כך שונות בישראל, מלפני קום המדינה ועד ימינו אנו.
העבר וההווה של המשפחה עם כל הטרגיות שבהם אט אט מתגלים בשני אופנים שמתשלבים יפה יחד, מצד אחד רותה חולקת אותם עם חוקרת שבאה לחקור את תולדות היישוב וחלק מתגלים מסיפורים שהיא עצמה כתבה ומופיעים לפרקים בספר.
הספר כל כך מיוחד מכמה סיבות בעיני:
מצד אחד המספרת היא אישה, אבל יש משהו מאוד גברי בסיפור, הרגשתי שהגבריות היא הנושא בעצם בספר.
שנית, השפה של הספר כל כך יפה ומיוחדת, לא קראתי עברית כזאת.
שלישית, העלילה מאוד נוגעת ללב, ואפילו שוברת אותו לרגעים, לא ארחיב בכדי לא להרוס.
בנוסף לכך, תחושה של חיבור עמוק לטבע המקומי נמצאת לכל אורך הספר.

מיוחד מאוד, ממליצה בחום.

טיול למצדה של כיתות ח, ב, כמו שנקראו אצלנו בבית הספר. המורה בתיה מזרזת אותנו החוצה משקי השינה החמימים. בחוץ עוד לגמרי חשוך. אנחנו אמורים לטפס עכשיו כדי לראות את הזריחה מלמעלה. אני מקפלת את שק השינה שלי בעינים טרוטות. לא היתה לי בעיה לקום כי כרגיל בטיולים לא הצלחתי לישון. טיול בשבילי הוא פורענות, והילדים בשקי השינה הם תושבי מחנה פליטים, עקורים שנאלצו לברוח מביתם בשל מלחמה לא צפויה.
כך יצא שהייתי ראשונה שהתיצבה ליד המורה בתיה, מוכנה לצאת לדרך. מכיוון שהיא היתה מורה של כיתה מקבילה היא לא הכירה אותי. היא לא אמרה לי מילה, רק אמדה אותי במבט בוחן, כאילו אמרה "עוד יש תקווה לנוער של היום".
התחלנו ללכת. הקפדתי להיות בראש, ליד המורה בתיה. היא הלכה בטבעיות שכזו בעיקולי השביל, כאילו בבהונותיה יש עיניים, כך שהעיניים שנמצאות בראש פנויות להתבונן ביפי הדרך. גם אני הלכתי במהירות, כאילו חיי תלויים בכך שאגיע ראשונה, רגלי נזהרות במהמורות שבדרך, כל צעדי אומרים סבל. המורה בתיה, חושבת שמצאה סוף סוף בת ברית ראויה, ניסתה לעניין אותי בהסטוריה של המקום, בציטוטים רלוונטים מהתנ"ך. הנהנתי כמי שכפאו שד, לא הצלחתי אפילו לנסות להיראות מתעניינת. לא אשכח את המבט המאוכזב שתלתה בי.

המורה בתיה, בתיה שלו, אמו של מאיר, לא סבלה אותי עד סוף י"ב. היא לא היתה מאלו שסולחים. בתיה היתה מורה לתנ"ך מסוג שלא רואים כיום. כזו שאוהבת את התנ"ך דרך הרגליים, מנסה לחנך את התלמידים לאהבת הארץ, שחושבת שזו לא בושה לדרוש, ולא ממהרת לחלק מחמאות. טיפוס. לא חשבתי עליה מאז, לפחות לא מאז ההלוויה שלה. כשקראתי את "שתיים דובים" דמותה קפצה לנגד עיני. רותה תבורי, מורה לתנ"ך שהיא הדמות הראשית בספר, היא היא בתיה שלו. בתיה אפילו מוזכרת בספר בשמה האמיתי כמורה לתנך של רותה.

רותה היא בחלק מהספר מספרת בגוף ראשון. לא פשוט לגבר לספר סיפור מפיה של אישה. רבים ניסו, רבים נכשלו. אפילו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" לא צלח לדעתי את המשימה הזו. רותה של מאיר שלו היא אישה משכנעת. הסיבה העיקרית היא ששלו תיאר את אמו. כמו בתיה גם הוא חובב טיולים ותנ"ך, ואוהב לשלב בין שתי האהבות הללו. סיבה נוספת היא שרותה היא אישה גברית, כפי שהיא מצהירה בעצמה בסיפור. מאיר שלו נמנע בחוכמה מלהיכנס למלכודת של חשיבה נשית סטראוטיפית.
כמו בספריו הקודמים של שלו גם כאן העלילה מתרחשת ברובה בימים של טרום הקמת המדינה, במושבה שהיא מלח הארץ. גם כאן יש לנו סיפור אהבה שהתקלקל ופירותיו החמוצים מרעילים את הדורות הבאים. כמו תמיד הכתיבה של מאיר שלו יפיפיה וקולחת, עברית משובחת משובצת בפנינים מהתנ"ך, שיבוץ שנעשה ביד אוהבת של צורף אמן, לא מישהו שגיגל כדי למצוא כמה פסוקים שיתאימו לעלילה.

ובכל זאת הספר נופל לדעתי בהרבה מ"כימים אחדים" או "רומן רוסי" המופלאים, שבעיני הם מהיצירות הטובות ביותר שנכתבו בעברית. אולי כי כבר אינו מחדש- היתה לי תחושת דה ז'ה וו כשקראתי את הספר, כאילו כבר קראתי אותו קודם רק במילים קצת אחרות. אולי כי בניגוד לשני הספרים שהזכרתי, האיזכורים התנכיים חוזרים שוב ושוב ואינם מחליקים בטבעיות. שלו לא מנסה להתהדר בידיעת התנ"ך שלו, אבל הפעם הוא כן מנסה להסביר וללמד כדי שהקורא לא יפספס חלילה. נראה לי כאילו שלו, למוד הרצאות רבות, גילה את הבורות החילונית בתנ"ך והוא מנסה לתקנה.
דבר נוסף שהפריע לי בספר הוא שחלקו מסופר בגוף ראשון, חלקו בגוף שלישי, והחלקים לא מתחברים. הסיפור בגוף ראשון מאולץ משהו, לא כי הדוברת היא אישה, אלא כי שלו לא הצליח לגרום לה לאותה אישה לספר את סיפורה בטבעיות. רותה תבורי מספרת את סיפורה לורדה, חוקרת מגדר שכותבת ספר על המשפחות בישוב. רותה אומרת לורדה שלא תגלה לה את הסיפור עד סופו, שבמשפחה שומרים את הסודות בבטן ולא צריך לדבר על הכל. אבל בשלב כלשהו ורדה נעלמת ונאלמת, ורותה שופכת החוצה את כל הסיפור. נראה היה לי כי שלו לא החליט עד הסוף איך בדיוק לתפור את החלקים השונים לסיפור אחד שלם. חבל, כי העירוב הזה של גוף ראשון ושלישי יכול להיות נהדר (כמו למשל בציפור ישנה).

למרות החסרונות שציינתי הספר מומלץ ביותר. גם הפחות טוב של שלו מעורר קינאה בכישרון שלו. ארבעת הכוכבים שנתתי לו לא הוגנים. פשוט לא יכולתי להעניק את הכוכב החמישי שנתתי ל"כימים אחדים" ו"רומן רוסי".

לקרוא ספרים של מאיר שלו זה קצת כמו לראות סרט דוקו על השואה. זה מרגש, זה משלנו, זה מסורבל, זה מכאיב, אבל בעצם צריך להודות – במבוכה, בתזוזה של אי-נוחות בכיסא ועם כל הצער שבדבר – שלפעמים זה פשוט משעמם. בתחושה מאוד ייחודית, מאוד ספציפית, אנחנו יודעים שמתחת לכל סבך התיאורים והמילים והשמות וההיסטוריה - יש גם עלילה עיקרית. העניין הוא שאנחנו מיד נתקפים אשמה כזו שמהולה ביראת כבוד ובמבט חמור סבר, כי היי, זה שואה, או היי, זה מאיר שלו, אלה תולדות הישוב, קצת כבוד, ותמיד כשמסיימים לוקחים נשימה עמוקה של גאווה כי הנה, סיימתי כמו גדולה, לא הנהנתי מול סיפורי הגבורה של סבתא כשבעצם רציתי להגיד לה "זה מרתק, סבתא, אבל בואי נערוך כבר את השולחן."

עם כל הכבוד, אחרי 50 עמודים מתחשק לתפוס שלט ולהריץ קדימה לשלב שבו כבר קורה משהו, קיבינימט, כי די, די, כמה כבר אפשר לקרוא על טרום קום המדינה, ועל שיבושי העברית הלכאורה-משעשעים האלה, ועל הטרגדיות הבין-דוריות האלה, ועל התיאור של עץ התות בגינת הבר של המושבה, היכן שהתהלכה לה רותה, שהייתה רות אבל התעקשה להיות רותה כי אחרת איך תהפוך לדמות ראשית בספר של מאיר שלו, וכאן היא עם קמץ ופה היא עם ה' דגושה וזה גם השם של סבתא רבתא שלה, ולאורך מאות עמודים מייגעים היא מספרת מעט מאוד עיקר והרבה מאוד טפל, ולמה יש לי תחושה שכבר קראתי את הסיפור הזה רק עם שמות קצת אחרים בספר אחר של שלו?

ואכן, בדיוק כמו בכל האחרים, הכתיבה היא מפוארת, מעוררת קנאה (במיוחד כשהיא ממוקדת ולא אסוציאטיבית להחריד), הסיפור באמת מרגש וסוף-סוף יש קצת מתח ופיקנטריה לצד כל החורש והבר והטורייה, אבל אי אפשר להתווכח עם הטעם שנשארים איתו בסוף – היה חזק, היה משמעותי, אבל כמה טוב שיום הזיכרון הזה נגמר.

#
למרות שרותה היא המספרת בגוף ראשון את רוב הסיפור הזה, היא לא רותה. היא שָלֵו המנסה לספר – במצו-סופרן במקום בטנור שבוודאי יש לו – את הסיפור. כי רותה היא מאיר שָלֵו, מחופש לרותה. בדרך כלל כשאני נתקלת בסופר המנסה לדבר מפיה של דמות מהמיגדר האחר בלי הצלחה זה מעצבן אותי. בסיפור הזה, למרות שהבחנתי שהיא גבר המתחזה לאישה, הבנתי למה הוא בחר באשה לספר את הסיפור.
גבריות ונשיות הם מוטיבים עיקריים בסיפור הזה. גבריות פרימיטיבית, מה שהיה מקובל כגבריות לפני פרוץ "הגבר החדש" ש"מחובר לנשיות שלו". והנשיות הישנה - נשיות של שתיקה שמנסים להרוס אותה ועל ההריסות לבנות את "האשה החדשה".

סאגה משפחתית המספרת על כמה דורות של משפחה אחת, שהתיישבו ב"המושבה" מתחילת דרכה. מדובר במשפחת איכרים שחיו את העבודה החקלאית, חיו מפרי עמלם, ונהנו מהעבודה המפרכת ומעצם ההוכחה ליכולתם, כל זאת לפני ש"עבודה קשה" הפכה שם נרדף ל"עובד זר". הסיפורים – המורכבים מאפיזודות, חלקן זוטי זוטים וחלקן כבדי משקל ואפילו מזעזעים – עוסקים ביצרים, פתרונות (לא דיפלומטיים) לקונפליקטים, בגידות, נקמה, שכול ואבל, אלימות ואהבה. כל אלה בספר לא ארוך הכתוב בעברית נפלאה, (לא חוכמה, זה הסמל המסחרי של שָלֵו) בכתיבה נטולת מאמץ ובהומור נפלא. הסיפור משובץ בציטוטים מהתנ"ך, ואינו בוחל, ממש כמו התנ"ך, בתיאורי תגובות קיצוניות ובלתי-הפיכות לקונפליקטים אליהם נקלעות הדמויות בסיפור.

הוא גרם לי להתגעגע. הוא הזכיר לי אנשים כמו סבא שלי – למרות שלא קיים שום דמיון בינו – בורגני ועירוני למעשה, שלמרות שנים של חיים בקיבוץ התרחק מחקלאות והעדיף לקרוא ספר בתוך הבית מאשר לטייל בטבע – לבין גיבוריו של שָלֵו, שאינם מטילים שום ספק בדרכם. הוא סיפק את תשוקתי לסיפורים – ויש בספר הזה סיפורים בשפע. לפעמים נראה כאילו שָלֵו מורכב מסיפורים ומלים, ומאובססייה לספר אותם.

עוד משהו::
הוא מתעב אורכידאות (זה כתוב בספר). גם אני.
מי שחובב צפייה בניישונל ג'אוגרפיק מכיר את הסיפור על אריה חדש שהורג את האריה הקיים ויורש ממנו את הנקבות שלו. הפעולה הראשונה שהוא עושה היא לרצוח את הגורים של האריה הישָן. הפעולה השניה היא להזדווג עם הנקבות וליצר גורים חדשים, שהוא אביהם. והנקבות? הן לא אומרות כלום. הן שותקות.

*****




המון זמן לא קראתי ספר של מאיר שלו, מאז "יונה ונער". לא ברורה לי לגמרי הסיבה שנמנעתי מכך כל השנים האלה. הרי "רומן רוסי" גמר אותי, "עשו" הוא ספר עצום במימדים תנ"כיים, "פונטנלה" מבריק, "בביתו במדבר" ליווה אותי שנים בעוצמה שלו וחלקים ממנו ילוו אותי תמיד, "כימים אחדים" קיבל ממני גם הוא בלי להתאמץ חמישה כוכבים, ו"יונה ונער" גרם לי לבכות. אין מה לומר, הצלחות אחת אחת.

שלו יודע לכתוב. בעצם מה זה "יודע", יש כמעט תחושה שהוא המציא את הלכתוב, ובניגוד לסופרים קאנונים אחרים בסקייל שלו, הסיפורים שלו עצמם הם העיקר, ולא האלגוריה ולא הנמשל ולא האמירה וגם לא האג'נדה. הידע העצום שלו בהיסטוריה, ובתנ"ך, ובוטניקה וביולוגיה ובעיקר בסיפור סיפורים משתרג בינו לבין עצמו ומכניס את הקורא למצב חלומי, של מציאות מקבילה, כי איכשהו למרות שהם סיפורים מקומיים מאוד, יש בהם המון אהבה גם ל"פעם" וגם ל"עכשיו", ונעים לצלול לתוכם ולדמיין שהעולם שלנו נולד בטוב ושבעצם, גם לנו טוב כי זה גם קצת הסיפור שלנו.

"שתיים דובים" דומה מאוד, בהקשר הזה, לספרים הקודמים - אבל גם שונה. גם בו יש את הכתיבה המופתית של שלו, וגם בו יש את הקשר האמיץ בין העבר להווה ואולי גם לעתיד, אך באופן לא אופייני לשלו יש בו אירועים אלימים מאוד שמניעים כמה סיפורי משנה ובכל זאת נראה שהם לא בהכרח מובילים זה לזה. התפרים, שנראים במבט ראשון מעניינים והדוקים מאוד (שתיים דובים - גם הסיפור התנכ"י האלים והתמוה, שמתחבר באורח טבעי לשני אנשים בשם "דב" שבמפתיע דווקא אינם דמויות עיקריות ברומן, ועד לדובה הגדולה והקטנה שבשמיים), נפרמים במהלך הסיפור והופכים לשרירותיים ותלושים (שזה ככה אולי בחיים אבל לא מקובל בספרים :-)), וכאן דווקא בגלל שהסיפור מרגיש כל כך סמלי - וגם על זה מלגלג שלו לא פעם בספר - הוא לא מספיק חזק כסיפור עם התחלה אמצע וסוף ובסופו של דבר, לא ברור מה בדיוק שלו ניסה להגיד. כלומר, יש פה הרבה דברים והרבה שאלות: מהי חשיבותה של נקמה, והאם יש דבר כזה "קארמה", והאם כדאי או משתלם ליהנות מדברים שנולדו בחטא, ועוד כהנה וכהנה. אבל זה כללי מדי, ורב משמעי, ולא מספיק. המספרת, אולי גיבורת הסיפור, רק מספרת. היא לא עוברת שום תהליך, וגם לא הדמויות האחרות, ולכן גם הקורא (טוב, לפחות אני) מרגיש שהוא קורא משהו נפלא שלא באמת אומר לו כלום, ואז, הוא חושד, אולי הוא לא כזה נפלא. זו בעיה עם אנשים כשרוניים כמו שלו. אני חייב להניח שהם אומרים לי משהו משמעותי, ואם אין כזה, אז האפשרות הלא נעימה שנשארת, היא שפשוט לא הבנתי את הפואנטה. אאוצ'.

****

מכירים את האנשים המעצבנים שכל מילה הם מתקנים אותך? ואם הגית עיצור לא נכון בשוגג הם יוצאים מדעתם כאילו השמיים נפלו. ואם בטעות לא עשית רווח אחרי נקודה חס ושלום או לחילופין דיברת בחולם חסר במקום בחולם מלא הם מיד מודיעים לך שזו לא עברית שאתה מדבר. גיבוב מילים אך לא עברית תקינה. ובכן שלו הוא כזה. מדוקדק עם המילים המגוהצות עד שכל המילים חודרות לך לקרביים כי אתה מרגיש במילים איך העץ מתנועע ברוח ואיך האדמה רועדת כשאתה אוהב. לאט לאט מבינים שהמילים רוקדות אצל שלו ומרגשות לפעמים עד דמעות.

המילה יריעה, שלו היה אוהב את השימוש במילה הזו בכדי לתאר את ספרו המופתי.
יריעה שמכסה סודות במושבה, יריעת שתיקה ופחד כשמבחוץ החיים מתנהלים כרגיל ובפנים מליאה של מילים מכווצות בבטן הסרעפת, מחכות לתורן לצאת לאוויר. יריעה כשדורות מספרים לדורות שמספרים לדורות והאמת חבויה מבעד רטיית פרחים על איש מבוגר כמו מסתירה את האמת בתוך ארובת העין כתזכורת לדורות.
הספר מופתי בגלל מארג נפלא של סיפור משפחה רחב ומסועף ברגישות שאין כמותה. חלוצת השבט בשם רותה מספרת את הסיפור לעיתונאית ומשם הכל פורץ כמו מים מטהרים ללא גבולות.
המילים ששלו משתמש בהן כמו לש אותן לתוך בצק. הוא משתמש בהן כמו מקריא לנו סיפורי התחלות וסופים, מיתות וניאופים, בגידות ורצח...
אהבות אסורות וכנות שהלב מתפוצץ ונכמר.
שלו משתמש בציורים מהטבע כדי להפעיל עלינו את החושים בדמיון ולתאר מצבים סימליים שפוקדים את חיינו.
על העצים הננסים של היפנים הוא כותב " לוקחים שתיל של עץ, שותלים אותו בעציץ קטן מדי, כמו שפעם היו חובשים את הרגליים של הסיניות, והעציץ לא נותן לעץ להתפתח וגורם לו להראות זקן ומעוות." זו דרכו לומר " צמחים ואנשים כאלה אנחנו לא רוצים כאן."
על האורכידאות אמר שזה "צמח פלסטי קיטשי ומפונק והכי נובורישי מתנשא פוזאי, הכי שופוני, הכי תאהבו אותי, הכי לא מכאן." אהבת האורכידאות הם קוים אדומים שלא חוצים אם רצית להתקבל באהבה על ידי מש' תבורי.

הספר הוא על רגעים קטנים של אושר בחיים ועל השרביט שמועבר בין סב לאב לבן. הוא גם על יחסי
הורים ילדים, תלמידים ומורים. אהבה יש פה בשפע וכן כבוד לאהבה ולזוגיות גם אם צריך לחכות לה
חצי חיים.
יש פה קטע מרגש שאהבתי על השרביט שמעבירים הלאה.

"האב אמר: טוב שקנית ניסיון, וטוב שהכלה עוד בתולה והחתן כבר לא, אבל לא על זה אני מדבר,
אלא על כך שעליך להבין ולזכור שזאת האישה שמכאן והלאה, כל חייך, תהיה אתך. אתה תהיה לה
האחד והיחיד והיא תהיה לך האחת והיחידה. ועל כך זאב, בלילה החשוב והמיוחד הזה, בליל
הכלולות, אסור שתרגיז אותה או שתכאיב לה או שתעליב אותה או תשאיר לה זיכרון רע מאיזה
שהיא סיבה. אתה צריך להיות רך וסבלן ונעים ומנומס וכל מה שתעשה לה ואתה , עליך לעשות
בחיבה ובעדינות.".
למי שעדיין לא ירד לסוף דעתי, הספר מדהים ומפליא ברגישות על. לכו לקרוא.

אוף. כן, אוף. פער בלתי נסבל בין האקרובטיקה המרהיבה של השפה לבין עלילה דלה ולפרקים אף מטופשת. ספר ששום אישה לא אמורה לקרוא בלי לחרוק שיניים ולנופף באגרוף. אבל אני לא רוצה לדבר על הספר, אני רוצה לדבר על רותה.
לרותה יש אופי, כלומר תכונות שמאפיינות אותה, היא מה שקוראים 'טיפוס' (במלעיל) - כלומר יש לה התנהגות שטיפוסית לה. אבל לרותה, צר לי לקבוע, אין בכלל עולם פנימי. שום זכר לקונפליקטים, אף לא בדל הירהור אחד לעומק על עצמה ועל חייה, על מקומה בעולם, רק עובדות, עובדות ועוד קצת עובדות. זה מפתיע, בעיקר משום שרותה ננטשה על ידי אמא שלה בגיל צעיר, וחוץ מזה היא גם יתומה מאב. האם יש איזה הד לביוגרפיה הזו בטקסט? נאדה. לכל המטען הזה אין שום ביטוי בספר. רותה מתארת את חייה רק דרך ערוץ אחד, הזיקה שלה לאיתן. איך כתבה רביקוביץ'?
"אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש
וכמו שהיא נוטה אליו"

רותה היא דמות נשית שנכתבה על ידי סופר ממין גבר. האם פה הבעייה, אולי? לא ולא. גם איתן מתואר ככה, חסר קונפליקטים ומורכבויות. הוא פוסע במסלול אחד, ואז מתרחשת טרגדיה והופס, איתן מוסט למסלול אחר, ואחר כך קורה עוד משהו והופס, שוב מחשב מסלול מחדש.זה כמו בממלכת הטבע, אין זכר לעולם נפשי.

ואיזה מין גיבור הוא איתן? איתן מתואר כמעין אל.
רותה אוהבת אותו, שלא לומר מעריצה, שלא לומר סוגדת. פחחחח? לגמרי!

לפנינו רומן נטול קונפליקטים, אז מה בכל זאת מניע את העלילה? מהו המנוע הפנימי של הספר הזה? התירוץ של רותה לכך שהיא פורשת את סיפורה הוא המחקר המגדרי. אין ספק שתחום המיגדר חביב במיוחד על מאיר שלו, הסימפטיה לדמות של ורדה מתפרצת ממנו, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מלהרעיף עליה שבחים וליטופים. איפה היינו? אה, כן - "סוגיות מגדריות במושבות הברון."
הספר מעמיד במרכזו את השאלה המגדרית, וכל הסיפור הוא מעין תשובה מורחבת לשאלה הזו. ומהי התשובה?
ובכן, אם נשרטט את התבנית הבין-דורית, הרב-משפחתית, נגלה מהר מאד שהסוגיה המגדרית מקבלת מענה פשוט, שלא לומר פשטני: תפקידה של האישה בעולם הוא לשמש כעדה לנפלאותיו של הגבר. ההערצה של רותה מזינה את איתן ואת הספר. לעיתים האישה מתבקשת למלא תפקיד פחות סימפטי, של עדה לכישלון, כפי שעשתה סבתא רות בליל כלולותיה. אבל שוב - עדה פסיבית. היא לא מניעה אירועים, רק לגבר יש זכות להניע אירועים.
העמדה השמרנית, שלא לומר מיושנת הזו, מקבלת חיזוקים באמצעות סטראוטיפים נשיים חבוטים, נוטפי מיזוגניה -
למשל, שנשים הן פטפטניות
למשל, שנשים לא מפרגנות זו לזו - רותה מגיע בשמלה לבנה לחתונת אחיה כדי לעצבן את הכלה. אם הכלה יוצאת משם במופגן תלויה על גברבר צעיר, כדי לעצבן את הכלה. המספר בונה את דמותה של רותה כשהוא מנקה אותה מכל רשת תמיכה נשית אפשרית - היא יתומה מאם, סבתה שמגדלת אותה מוגדרת כ'לא בסדר', אין לרותה חברות, והיא לא מפספסת אף הזדמנות שיש כדי להעליב את דליה.
שני אירועים בספר יכלו לשמש כפתח אפשרי לתיקון-
הראשונה, הקירבה בין רותה לבין בנות אחיה. סולידריות נשית, כיאה וכיאות. אבל איך דליה מגיבה? שולחת את בנותיה לפנימיה! ככה לפחות טוענת רותה, שהן נשלחו לפנימיה כי אמא שלהן קינאה בקירבה בינן לבין דודתן. נו.
השניה, גישושי הקירבה בין רותה לבין האם השכולה המטיילת. לכאורה, יש להן בסיס משותף, אבל במפגש ביניהן רותה עסוקה בשאלה 'למי מהן יש יותר גדול', מי נחשבת יותר שכולה. כלומר לא רק שנשים מתוארות לאורך כל הדרך רע דרך סטרואטיפיזציה מגוחכת ומעליבה, הן גם מאמצות מהלך גברי סטראוטיפי ושוב הקשר מתפספס.

בהמשך לשאלה המגדרית, יש כל מיני ניסיונות של שלו הסופר לעצב דווקא את האחווה הגברית באמצעות סממנים נשיים - הפעם חיוביים משום מה, אולי כי הם מולבשים על גברים - זאב רוחץ את איתן ברכות אימהית, או כל התיאורים של החברותא הגברית בשעת התגודדות סביב התבשיל בפויקה, הוויה נשית מוכרת שאפשר לכנותה בשם הקוד - בוררות העדשים.

הספר, מצד אחד, שולל את האישה כסובייקט פעיל בעולם, מסיג אותה לאחור כעדה בלבד. לכל היותר - מושא לתשוקה.
למה רותה לא הצליחה להציל את איתן? מדוע נדרש רצח האב הסימבולי כדי שאיתן יקום שוב על רגליו? כי אישה לא יכולה להיות סובייקט פעיל בעולם. רק עדה.

--------------------מצד שני------------------
מצד שני, התפלקה למאיר שלו בכל זאת חשיבה פמיניסטית, אולי אפילו כנגד רצונו ונטיות ליבו. עצם הניסיון להגדיר מהו גבר, מהי גבריות, שאלה שהספר עסוק בה לא מעט, היא מהלך מחשבתי די חדש. בעבר לא היה צורך להגדיר את המהות הגברית, כי זו נתפשה ונקבעה כמהות האוניברסלית - הגבר הוא המקרה הכללי, נקודה. האישה היא לא-גבר, כלומר יצור בעל פגם מהותי, עם זיקה משונה לגופני, לחייתי. אבל משהו בתפיסה הזו התערער, וזו הנקודה הרכה של הספר בעיניי - גם אם ההגדרה שמאיר שלו מדביק לגבריות היא הגדרה מטופשת להחריד, אבל עצם החיפוש אחר הגדרה פוזיטיבית מהו גבר, ועצם האימוץ של התנהגויות שנחשבות נשיות ע"י גברים - גם אם המהלך הזה מגושם נורא, וחיצוני, זה עדיין מהלך בכיוון הנכון, שחותר תחת המיזוגניות המעצבנת של הספר הזה.

במשפט אחד - קניתי את הספר וזו הקניה הכי מיותרת שלי מהזמן האחרון. אפשר לוותר בשקט על הספר הזה.

נחמד וכדאי







מה, נראה לכם?
זו סקירה שאני דוחה כבר שבועיים ומתמהמהת, ובורחת למחוזות אחרים ולסקירות אחרות, ולספרים נלוזים. הפעם הראשונה שבה קראתי ספר של מאיר שלו הייתה לפני כחמש עשרה שנים. אני כבר לא זוכרת אם זה היה "כימים אחדים" או "בביתו במדבר", או שמא שניהם ביחד, כי קראתי אותם פחות או יותר באותו זמן, אבל את הקריאה סיימתי בבכי. כי איך יכול להיות שיש אדם שכותב כל כך טוב, וברור שאם זה הרף, ואם יש לי שאיפות לכתוב פעם, הרי שאפשר להתייאש מראש, כי לפסגה הזאת ממילא לא אגיע. וזה כנראה מה שקורה לי עכשיו כשאני מנסה לכתוב סקירה וכותבת ומוחקת, ושוב מנסה ושוב לא מצליחה. כי כנראה קטנות המילים ואולי כדאי להתייאש מראש.

במהלך קריאת הסקירות על הספר, באתר הזה ובאתרים אחרים, גיליתי שיש איזו אופנה לרדת עליו. לומר "הכתיבה משובחת, אבל...." ולהרחיב בעיקר את ה"אבל". אז אני אשלם מס שפתיים לטרנד, או לפחות לחלקו. דמות הדוברת בספר, היא רותה תבורי, היא המורה המתוסכלת לתנ"ך, אמורה להיות בת ארבעים. ובכל פעם שנתון הגיל הזה הוזכר הרגשתי דיסוננס. אולי כי אני עצמי בת ארבעים, וכמו מתבגרים שקוראים על בני נוער ומתקוממים, גם אני אמרתי "אבל נשים בגילי לא מדברות ככה". אולי מסיבות אחרות. התסכול, הריחוק, העוקצנות, הנרגנות אפילו, כולם אמינים לגמרי ומתאימים ל"טיפוס". אבל לא לטיפוס בת ארבעים. למישהי על גבול הפנסיה, לזקנת הכפר המטורללת בת השבעים, משהו כזה.

עכשיו, כשכולם רגועים, כי אני לא הולכת לסטות מהזרם המרכזי ומתחושותיו שמאיר שלו הפעם, איך לומר, לא ירד או הדרדר חלילה, אבל גם לא התעלה על עצמו כפי שהיינו מצפים, עכשיו אני יכולה לפנות את עצמי ובהמשך הסקירה רק להתמוגג.

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" שר אריק איינשטיין ז"ל. ומאיר שלו, שיבדל לחיים ארוכים, עונה לו במילים מפורשות: זהו שלא. מי שרוצה להיסחף על גלי הנוסטלגיה של ימי "אנו באנו" צריך ללכת למקומות אחרים. אצל מאיר שלו הוא לא ימצא דבר מכל זה. הוא ימצא חיים קשים של אנשים קשים בארץ קשה ואוכלת יושביה. בשיעור תנ"ך שנכחתי בו לא מזמן (אל תשאלו איך ובאילו נסיבות. יצא) אמר המורה לתלמידי השמינית שלו שבתנ"ך תמיד "צורה ותוכן כרוכים זה בזה". אלה היו מילותיו. מאיר שלו כותב כמו בתנ"ך. כמו בתנ"ך, על התנ"ך, על סוגיות העולות מהתנ"ך, על רלוונטיות התנ"ך לימינו. הוא כותב כמו שצריך לכתוב על התנ"ך, וכמו שכותב מי שחי ואוהב תנ"ך.

שתיים דובים הוא ספר על נקמה. נקמת דם. הסיפור הולך רצוא ושוב בין הדורות, בין סוגיות, בין הרהורים ורעיונות, וסיפורים קטנים. ואיכשהו הכל קשור. הכל מתחבר, לסאגה בין-דורית קשה לעיכול. עוד לפני שקראתי את הספר עצמו ראיתי שכתבו על הגזמה ברמת הקושי של התיאורים והמעשים. אבל למקרא הזוועות בתחילתו של הספר תהיתי עד לאן עוד אפשר להגיע. אז אפשר. אין ספק שמדובר בספר קשה, ביותר אפילו. לא כזה שקוראים להנאה. אלא כזה שמכה בסרעפת מבפנים, ומכווץ את הגרון.

עוד קראתי שאומרים שהסמלים ברורים מדי, שכל ציטוט מהמקורות מובא לצד הפרשנות וההסבר וההקשר. ואני לא מסכימה. נכון שיש דברים שמפורשים. כמו רותה תבורי שכבר לא אומרת לתלמידים שלה שההסבר שלהם קלוש, כי מסתבר לה שהם אינם מבינים את משמעות המילה וחושבים שהיא מחמאה, כך גם שלו. אבל הסיפורים והציטטות המובאים והמפורשים, הם רק רובד אחד מהכתוב. יש עוד רבדים, המוסתרים ברמות שונות של עומק בטקסט, והקורא המשכיל, מוזמן לחפור, לבדוק ולהנות. הדוגמה הכי פשוטה הוא שם הספר - "שתיים דובים". כבר הכבירו מילים על משמעות השם, ולא אחזור עליהן כאן. סיפור, מימיו של אלישע, והוא אכן עוסק בנקמה. אלא שעל אלישע מספר הכתוב עוד דברים, ואיתם למעשה מתכתב הטקסט. לא עם האמירה המפורשת בדבר הדובים שיצאו מהיער. ואלישע מתחבר לאליהו, הוא-הוא נביא הנקמות. וגם אליו הטקסט מתיחס, אבל בדרש וברמז. לא בפשט. הקריאה חייבת להיות זהירה ועוקבת, כמו סיפור בלשים מתעתע. כל סיפור שמוזכר ומוסבר - לא בשביל עצמו הוא מוזכר, אלא בשביל סיפור אחר, קרוב אליו. כמו לומר "כן, אבל..." או "זהו, אבל לא בדיוק".
===
ועוד דוגמה:
"אבל כל האמנות הזאת שלך, הוא חתם, לא שווה את היופי של רימון וונדרפול פתוח על צלחת לבנה בשמש.
אתה צודק עם הזן של הרימון, אמרתי לו, אבל לא רימון פתוח בצלחת לבנה אלא גרגירי רימון בכוס של כסף, ולא בשמש אלא בין שמש וצל.
מה שתגידי, הוא אמר. זאת את שיודעת. אני אהיה יפה ואשתוק.
צחקתי: אתה פשוט לא מבין על היופי של מי אני מדברת, בור ועם הארץ שכמוך"

והנה אזכור. רמיזה התלמודית לרבי יוחנן, וליופיו. הוא רבי יוחנן שבפגישה מקרית בנהר הירדן פגש את ריש לקיש, התחבר אליו, והביא אותו להתחתן עם אחותו, כך שהם הפכו לגיסים. ואם למישהו זה מזכיר את החברות האמיצה בין דוביק, האח של רותה, עם איתן, אז כנראה שזה לא במקרה. אלא שהסיפור הזה מוסתר, ומוסווה. סוג של אוצר שהמחבר משאיר לקורא החופר בעקבותיו.
====

ספר קשה, אמרתי. מבחינת התכנים, מבחינת התיאורים, מבחינת קושי הקריאה. אבל זה קושי מענג. אני יודעת שלא כתבתי מאומה על עלילת הספר, ופירוט של פרטים מהסוג הזה. היות וכבר נשפכו הררי מילים בנושא, נראה לי שאין מה להוסיף.
אהבתי. זה הכל. נחמד וכדאי. אמרתי כבר בהתחלה, לא?