• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בריחה

בריחה

מאת אליס מונרו

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בריחה

בריחה

מאת אליס מונרו

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של עודף
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
0
סדרה:מחברות לספרות
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
פראשה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“התחלתי לקרוא את הסיפורים של אליס מונרו מאז שזכתה בפרס נובל ומאז קראתי הרבה סיפורים שלה. "בריחה" היה”

18/20
ביקורות על בריחה
הבאה
סימונה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

מוזר. מעולם לא קראתי סיפורים קצרים כאלה. יותר מאשר סיפור במובן הנרטיבי המוכר שלו, התחלה-אמצע-סוף, הסיפורים כאן הם יותר כמו מישהו שמספר לך על חייו של מישהו. וכך רגעים שהם מהותיים בחיים מקבלים שורה או שתיים, ואירועים אחרים מקבלים עמודים שלמים.
קצת קשה להיכנס לזה בהתחלה, אבל לקראת הסוף זה משתלם ומתגמל ונהדר וכו' וכו'...
עוד הערה אחת לגבי ההקדמה שכתב ג'ונתן פרנזן. כשקראתי אותו בתחילת הספר, חשבתי כמה הוא מעצבן ומטופש, וכשסיימתי את הספר הבנתי עד כמה. פשוט מיותר ומפגר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של עמיר
עמיר
4קוראים|גיל ממוצע47|50%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

1 תגובה
עמיר
עמיר•לפני 16 שנים

איזה מזל

גם אני לא סבלתי את ההקדמה ואני שמח לראות שאני לא היחיד. אני תוהה מה גורם למישהו לכתוב כזה גיבוב של שטויות וגרוע מכך עוד לשים את זה כהקדמה לספר.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "בריחה"

בריחה

בריחה

אליס מונרו

***


הייתי כותב כאן שבדרך כלל אני לא מאלה ששוחטים פרות קדושות, ושהייתי צריך לתת לספר הזה שני כוכבים, יעני "לא משהו" המעליב, לא שאליס מונרו, זוכת פרס נובל טריה ומהוללת, גולשת ב"סימניה" תחת שם בדוי (היי, אולי זאת יערה?), או שאולי אני פשוט לא מתחבר לספרות נשים כזאת, אבל זה לא נכון. אני שוחט פרות קדושות בלי סנטימנטים כי פרות קדושות זה בולשיט וקראתי מלא ספרים שאנשים עפו עליהם והם היו מזעזעים, ולהיפך, ולספר הזה אני נותן שלושה כוכבים כי וואלה, מגיע לו כנראה כי בכל זאת יש בו משהו והוא לא סתם (רק שכנראה הוא לא שווה יותר בתקופה זו בחיי), וקראתי בעבר תועפות של ספרות נשים מעולה ומדהימה.

אלא שמה לעשות, הספר הזה, ועוד ספרים של מונרו, (שהתחלתי לקרוא כי בסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, אשכול אחז את "בריחה" ביד רועדת ובקול נמוך אמר שהכתיבה כאן ריסקה אותו) פשוט לא מצליחים לעשות לי את זה בשום צורה. נתתי להם יותר מצ'אנס אחד, וזו הפעם השלישית שאני מתחיל את "בריחה" ומת לברוח אחרי סיפור וחצי. אולי זה אני, אבל השתעממתי תחת. אני מבין שיש פה רבדי-רבדים של תובנות ואבחנות, ושהעיקר פה זו הדרך ולא הפואנטה, אני מבין את זה, ובדרך כלל גם אוהב את זה, אבל הספר הזה פשוט, לא יודע, ובאמת עם כל הכבוד לג'ונתן פראנזן שמשפריץ ניטים בהקדמה, אני קורא שלושה עמודים ומתעורר חצי שעה אחר כך בלי להבין מה לעזאזל קרה ומה אני עושה בתחנת האוטובוס בגדרה, בלי כליה, כשהרוק שנוזל לי מזווית הפה מרטיב לי את הג'ינס.

אז אתם יודעים מה? אני מעדיף את יו נסבו. סו מי.

***

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בריחה

בריחה

אליס מונרו

דאגלאס אדאמס סיפר שפעם בעת המתנה לרכבת הוא קנה בתחנה עיתון ועוגיות, התיישב על ספסל, קרא את העיתון והתחיל לאכול מקופסת העוגיות. להפתעתו שכנו לספסל, בחוצפה רבה ובלי לבקש רשות, לקח גם הוא עוגיה מהקופסה. ועוד אחת, ועוד אחת. לבסוף הגיעה הרכבת, אדאמס עלה עליה ואז גילה חבילת עוגיות שלמה בתיק שלו. כי מסתבר שהשכן החוצפן לספסל בתחנה אכל מהקופסה של עצמו. הסיפור הזה כל כך מוצלח, אז אדאמס השתמש בו פעמיים. פעם אחת בספר "היו שלום ותודה על הדגים", בתור סיפור שארתור מספר לפנצ'רץ' בתחילת ההיכרות שלהם. הפעם השנייה מופיעה בספר "סלמון הספק" ושם אדאמס מספר את הסיפור ומסיים כך: ויש ברחבי בריטניה, עוד אדם שיש לו את אותו סיפור בדיוק, רק בלי שורת המחץ בסוף.

אחד הדברים הטבעיים ביותר שאנחנו עושים זה סיפור סיפורים. רובנו לא מפרסמים אותם, ואפילו לא מעלים אותם על הכתב, אבל אנחנו מספרים סיפורים. החל בלמה איחרתי לעבודה הבוקר, עבור באיך הכרתי את אשתי, וכלה בכמה ההורים שלי שרטו אותי והשפיעו לרעה על חיי. סיפורים מסיפורים שונים, קצרים וארוכים, פשוטים או מסועפים. אבל לכולם מסגרת סיפורית ובה התחלה, אמצע וסוף. חבילות תקשורתיות קטנות שאנחנו אורזים היטב ועוטפים בסרט שהוא המסר, או המשמעות שרצינו להעביר בעצם בסיפור למי ששומע אותו. או לעצמנו. זה המסגור של חלק מאירועי העבר הרחוק או הקרוב. כדי להבין כמה זו תכונה אנושית טבעית, אפשר לראות את מי שלא מיומן בזה. ילדים בני חמש, למשל. ישרשרו משפטים ב"סיפור" ארוך בלי טעם ובלי תכלית, בלי התחלה, בלי אמצע ובלי סוף. ובאמת לא קל לשמוע ולהבין מה בעצם הם רצו לומר עכשיו.

ובעצם מי אמר שיש התחלה אמצע וסוף? דברים בעולם קורים ברצף, או במקביל, ותמיד להתחלה היתה התחלה מוקדמת יותר, וגם אחרי הסוף קורים עוד דברים. הנקודות שנבחרו ל"התחלה" ול"סוף" עשויות להיות שרירותיות למדי. אבל ככה עושים, בעיקר בסיפורים קצרים שנכתבים כספרות. אמני הסיפור הקצר בעבר כמו גי דה מופאסאן או או הנרי, הביאו את המיומנות הזאת לדרגה של כמעט שלמות, ושכללו את שורת המחץ, או פסקת הסיום שיוצרת תפנית משמעותית בעלילה ומאירה את כל מה שסופר עד כה באור אחר. וזה מה שכיף למעשה בקריאת סיפורים קצרים, להבדיל מרומנים. לא צריך ךהשקיע בהכרות מעמיקה עם הדמויות, כי כמה קווים בסיסיים בתחילה מסבירים מספיק על הדמות, ואת היתר אנחנו משלימים ממה שמכירים סביבנו. מה שקורה בהמשך זורם בקצב, והסיומת משאירה טעם טוב בפה. כמו לאכול פרלין מתוק עם טיפה מליחות. שעה של קריאה, שמשאירה טעם טוב ומאפשרת ללכת הלאה לעיסוקי היום. או לקחת עוד פרלין.

כמובן שהיום כבר לא ככה. היום הסיפורים הקצרים לא נכתבים במתכונת הקלאסית. לא תמיד יש התחלה, לא תמיד יש סוף, לפעמים גם על האמצע מדלגים. מבני הסיפור הקלאסיים נשברו, ואנשים כותבים מה שכותבים. לפעמים קשה אפילו לקרוא לזה "סיפור" כי זה אוסף הגיגים, מחשבות, התרשמויות, פרגמנטים, של הכותב. אומנותית זה בסדר, כמובן. הכל עובד אם הוא עובד. רק שלא תמיד אני נהנית מזה.

והנה עוד סיפור: פעם הלכתי במוזיאון ישראל. באותו זמן היתה תערוכה בשם "פנס הקסם", ושם אחד המוצגים היה הסרטה של נר דולק. האמן החליט להדליק נר ולהסריט את כל משך הזמן שהוא דולק, שש שעות. אלא שהוא בחר לזנוח את הפורמטים הדיגיטליים לצילום כזה, ובחר להסריט שש שעות של נר דולק במצלמת 16 מ"מ. כתוצאה מכך היו שישה גלילים של סרט מצולם, ועובד של המוזיאון החליף ביניהם לפי הסדר מדי שעה. ואז הבנתי שהסיפור הוא לא הנר, ולא הסרט, ולא ההקרנה על הקיר. הסיפור הוא עובד המוזיאון שמחליף סרטים לפי הסדר כל שעה. הבנתי משהו בנוגע להגדרת אמנות בשבילי. אם אני מסתכלת על מוצג ומבינה אותו או מרגישה אותו, מבחינתי זו אמנות. לעומת זאת אם אני זקוקה לפתק הקטן ליד כדי שיסביר לי על מה אני אמורה להבין ולהרגיש מהמיצג, אז זו לא אומנות מבחינתי. אז במיצג הזה, של הנר, לא הייתי זקוקה לפתק.

אני יודעת שכתבתי המון מסביב, וכלום על הספר עצמו. נראה לי שזה מותר כאן, וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. ובכל זאת: בספר של מונרו היה מי שחשב שיש צורך במקבילה של הפתק הלבן שבצד. על כן הכניסו הקדמה של ג'ונתן פראנזן שיסביר לקורא הבור מה הוא עומד לקרוא בספר שלפניו. זה יכול להיות מעליב. לכותבת או לקוראת שלה. העצה הראשונה שלי היא לדלג על ההקדמה הזאת. ואני דווקא קוראת אדוקה של הקדמות למיניהן. בספר הזה ההקדמה מיותרת ומזיקה. הספר עומד בפני עצמו. הסיפורים. הם מודרניים. לא תמיד מתחילים בהתחלה, לא תמיד מסתיימים בסוף. אבל איכשהו זה לא מפריע. אולי כי באמת יש שם סיפור. אולי כי מתקיים בהם התיאור הנלוז "העלילה לא משנה". ואולי כי הם מספרים בעצם את אותו סיפור בסיסי עצמו שוב ושוב, ולכן נותנים הזדמנות לראות בכל פעם זווית אחרת של הסיפור הזה. לא הצלחתי לדרג. מבינה את מי שמתפעל נורא, מבינה את מי שפחות התחבר. היה ספר אחד של אליס מונרו שקראתי וממש לא אהבתי. הספר הזה אולי הגיע בזמן שהייתי בהלך רוח מתאים. אולי הוא פחות מדכא, אז היה בסדר.

בכל זאת אני מעדיפה סיפור.

לפני 8 שנים•נצחיה
בריחה

בריחה

אליס מונרו

אני רוצה לספר לכן על ספר מדהים ששינה לחלוטין את דרכי לחשוב על העולם ועל עצמי. יצאתי מ"בריחה" של אליס מונרו עם מעט יותר מראה על החיים ועל מי שאני. "בריחה" מספר סיפורים מרתקים שעוסקים בחיי נשים במרחב הקנדי. מונרו כותבת על נושאים רגישים כמו אהבה, משפחה, וחיפוש אחרי זהות, והיא עושה זאת באופן כה מרתק שנכון למציאותיות ולאומץ. אחד הסיפורים המרגשים ביותר הוא "בריחה", שמספר על אישה צעירה שמנסה להימלט מהמגבלות של חייה. היא מתגייסת למצוא דרך לברוח מהמסגרת הקשות שהוטלה עליה ולחפש את אור החיים האמיתיים שלה מחדש. הסיפור משרה אופטימיות ונותן כניסה לתהליכי הגיבורה הפנימיים של הדמות הראשית.השינויים שחוויתי כתוצאה מהספר היו מדהימים. התחלתי לראות את העולם מבעד למבט שונה ולהבין שהתהליכים הרגילים של החיים יכולים להיות מיוחדים ומשמעותיים. זה הספר שבאמת מקנה לי את האומץ לנסות דברים חדשים ולגייס את האומץ הפנימי שלי להתמודד עם אתגרים.

אליס מונרו היא סופרת קנדית נודעת בעיקר בזכות כתיבת סיפורי קטנים וסיפורים קצרים. היא נחשבת לאחת מסופרות הקצרה הטובות ביותר בעולם, זכתה בפרס נובל לספרות בשנת 2013. סיפוריה הברילנטיים מתמקדים בחיי היום יום של אנשים פשוטים, ובעיקר בחיי נשים בתקופות שונות ובמרחב הקנדי. היא מציגה את הרגעים הקטנים והאנושיים בחייהם של הדמויות, תוך כדי חשיבה עמוקה על עמדות מורכבות, יחסי כוח, ומורשת משפחתית. סגנון הכתיבה שלה נחשב לנקי ואפקטיבי, והיא מתמקדת בפרטים הקטנים של המציאות היומיומית שיכולים לגלות הרבה על חיי האדם ועל הקשרים האנושיים.

לפני שנתיים•ג'יפיטפוט
בריחה

בריחה

אליס מונרו

בדרך כלל, כשאני מחווה את דעתי על ספר אני לא מתייחסת לביקורות אחרות על אותו הספר.
איש איש וטעמו וחוויתו ולא לחינם אילו 'המלצות ספרים אישיות.'
אבל הפעם, אני חייבת.
מאז שקראתי את הספר, ובמקביל את ביקורתו של הלל הזקן, בכל פעם כשאני עוצרת ליד ארון הספרים ומבטי נתקל בכריכה הסגלגלה ירקרקה, זה בוער בדמי.

ואני מסכימה שההקדמה של פרנזן מיותרת (אפילו שלא קראתי אותה), ולא רק מפני שאליס מונרו היא קשישה עשירה ומאוד מוערכת, אלא משום שהיא כותבת כל כך נקי, מדויק, מינורי וחף ממניירות, שכל קשירת הכתרים הזאת נראית לי מתחת לכבודה (כמו גם כתב ההגנה שלי, שהיא ודאי לא זקוקה לו).

אז מדוע אני אוהבת את אליס מונרו?

ראשית, אוציא מהקשרו משפט של ענבל פרלמוטר ז"ל מהשיר 'סיגריות לייט'-
"כי זה הסטייל,
זה לא ה'מה' אלא ה'איך'"
סיפור טוב, בעיני הוא יצירת אמנות. וככזה, הוא נבנה על בסיס שיקולים אסטתיים.
זה לא שאין חשיבות לאמירה, למסר, לפואנטה ולכל החבר'ה החשובים האילו, אבל הם לא הכרחיים כדי ליצור סיפור טוב.
מה שצריך זה קצת עלילה והרבה סטייל..

ואחרי שהמעטתי בחשיבות המסר, אביא אותה בהפוכה, בטענה שדווקא יש מסר או שניים בסיפורים האילה.
אמנם מסרים עמומים ומעורפלים, אך זה סוד קסמם.
המסר הראשון הוא, שדווקא הרגעים המביכים, המודחקים, הטפשיים, כשאנחנו אומרים 'כן' רק כי לא נעים לנו, כשאנחנו בוחרים במשהו רק כדי לא לעשות משהו אחר, כשאין לנו לבנים להחלפה, כשאנחנו לובשים את הבגד הלא מתאים, הרגעים האילו, הם שקובעים לפעמים את מהלך חיינו, יותר מן הרגעים ה'הירואים' שאנחנו נוטים לקדש, כחמש עשרה דקות התהילה שלנו.

המסר השני, המעט מנחם, הוא שגם אם פספסנו בגדול, פנינו בפנייה הלא נכונה ונגזר עלינו לחיות את שארית חיינו במין אפילוג של גיבורי משנה, זה לא לגמרי סוף העולם. אפשר לפעמים להנות, או לפחות להסתדר, עם חיים בינוניים. לא כל אחד חייב להיות ג'יין אייר, אנה קריינינה או איזה גיבור/ת על אחר/ת..

ועוד דבר אחרון-
קראתי את 'בריחה' לפני כחודשיים, ועדיין חלק מן הסיפורים מהדהדים בי.
במיוחד 'בריחה' ו'תעלולים' שהם, אולי, בעלי תבנית סיפורית יותר ברורה, וגם יותר 'סגורים'.
אז 'בריחה' הוא, בעיני, לא מין סיפור חלבי על עוזרת בית שעוזבת את בעלה וחוזרת. יש בו, ואנסה לא לקלקל, אמירה די חזקה על המחיר שמשלמים לפעמים עבור זוגיות, על הקורבנות שיש להקריב (נושא שמופיע פשוטו כמשמעו), ושיעור חזק על הדחקה.

זהו, נרגעתי. אני את שלי אמרתי.:)

לפני 16 שנים•
★★★★★
•dushka
בריחה

בריחה

אליס מונרו

אני ממשיך במסע הספרים שצרבו את חיי. הספרים שאחריהם אני תר ומחפש. בימים של חורף אני מחפש ביתר שאת אחרי המילים העזות ביותר. כבר סיפרתי כאן על אהבתי לסיפורים קצרים. קראתי רבים ומגוונים, נהניתי ממעולים ורבים אבל הספר שעשק את ליבי, קרע את העור מבין עצמותיי הוא הקובץ המופלא "בריחה". קראתי עוד כמה קבצי סיפורים נהדרים של אליס מונרו אבל הקובץ "בריחה" בעט בכל המוסכמות, חילל את כל ההגנות שבי ונכח מולי עוצמתי וקיים.
בקריאת סיפור מקובץ הסיפורים של הסופרת הקנדית אליס מונרו, הגוף מגיב לפני הראש להתרחשות האירועים הכתובים.
בכתיבה אגבית ומרוחקת. כתיבה מצומצמת זאת גרמה לתנועות גופי להימתח ואז לחוש איך מקבץ הרגשות בתוכי נעור. הציפייה הופכת עזה והתחושות הפנימיות הבסיסיות הבוהקות, חמלה זעם, תשוקה וכאב עוברות תהליך של עבודה פנימית צפופה. אולי המילים הנקראות גורמות לקורא להרגיש סוג של ייאוש איטי שמתנחל לך בגוף כמו דיו כחול ואוטם את כול פתחי הנשימה. לי זה קרה
במשך הקריאה אתה מוריד את דופק הנשימה לנשימות וקצרות ואוסף את המשפטיים האגביים, מתרכז. משתאה איך זה שמספר עמודים בספר יכולים להפוך חלקים מעולמך. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על הסופרת. מעניין.
לאורך כל קריאת הספר חשבתי כמה השמש יפה בשמים. ימי חורף היו ואחרי מספר ימי גשם נעים שהופיעה שמש שמיבשת לך את הגוף, מזככת אותו. לאורך כל הקריאה רציתי שהגוף שלי יבהק משמש זורחת כמו חרדון. הייאוש והאגביות רק הלהיטו את רצוני לחוש בקרני השמש ובצלילי המוסיקה. שמש ומילים אלה הם הדת הכי גדולה של האדם. מונרו בקובץ בריחה דייקה אותם עד עומק הנשמה.
מילים עזות רצוי שיבואו בצמצום, מדויקות וחדות. שיעור לחיים. שאני כותב אני הוגה על צמצום, חדות ודיוק מנסחות נכון ביותר את רגעי האמת ,צמצום דרור.
המוסיקה שאני שומע בקריאת ספר מאזנת אותי ומייצרת בי סוג של הסדרים חדשים, אני תמיד מחפש שובלי אור בין צליל לקול.
תנועה צפופה מחברת בין המילים לבין התנועות הצליל קיים במשך הקריאה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•דרור
בריחה

בריחה

אליס מונרו

"מה שחשוב בחיים,הוא לחיות בעולם מתוך עניין.לפקוח את העיניים ולראות את האפשרויות - לראות את האנושיות-בכל אדם שאתה פוגש.להיות מודע."
אליס מונרו כל כך נוקבת וברורה,הרעיונות שמהם שאבה את הסיפורים הקצרים הללו לקוחים מהחיים של כל אחד מאיתנו
כל קורא יכול למצוא עצמו מתלבט עם אותן שאלות שצצות בסיפורים ולהיתקל באותן בעיות.
"היא צעקה באוזנו של אביה,"מה העצה שלך לנישואין מאושרים?""זה קל נורא.בחיים אל תוריד את הרגל שלך מהגרון שלה."
כל הסיפורים בספר מתארים יחסים,יחסים בין הורים לילדיהם,
אימהות ובנות,אהבות בעיקר בין אנשים ...
אני לא טיפוס של סיפורים קצרים,אני אוהבת סיפור אחד
עם הרבה דמויות,אני אוהבת להכיר את הדמויות לעומק ובסיפורים קצרים לא מספיקים להכיר
את הדמויות וכבר עוברים לסיפור הבא.

אליס יודעת בדיוק איך לספר את המחשבות של כולנו
ספר רגיש וכתוב יפה.
"זה מה שקורה.אתה מניח את זה בצד לכמה זמן,ומפעם לפעם אתה מחפש משהו אחר בארון ואתה נזכר,ואתה אומר בלבך,בקרוב.אחר כך זה הופך למשהו שפשוט מונח שם,בארון,ודברים אחרים מתחילים להצטבר לפני הדבר הזה ומעליו,עד שאתה כבר לא חושב עליו בכלל.
הדבר שהיה בעבר האוצר הכי נוצץ שלך,אינך חושב עליו עכשיו."

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חני
בריחה

בריחה

אליס מונרו

אני קוראת את הספר לאט, סיפור סיפור. חלקם מהדהדים בי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא אותם. על החיים, על הפיספוסים, על חוסר אונים וחיים בינוניים שאינם דומים בכלום לפנטזיות ולתקוות. אני לא מסכימה עם המבקרים שדוחים את ההקדמה של ג׳ונתן פרנזן שהיא בפני עצמה יפיפייה ושווה קריאה. ואני כן מסכימה עם המשפט שכתב בהקדמה: ״ בעיקרו של דבר, בריחה הוא ספר כל כך טוב, שאיני רוצה לדבר עליו כאן. ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא. הדרך לעשות איתו צדק היא לקרוא אותו.״ לדעתי ברגע שמתרגלים לסגנון הכתיבה ולקצב האיטי והמהורהר מעט, נהנים באופן בלתי רגיל שחבל להחמיץ. אני ממליצה, המלצה חמה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מירי
בריחה

בריחה

אליס מונרו

החלטתי לקרוא את הספר בעקבות הביקורות הטובות עליו.
אישית,הוא לא היה לטעמי ונאבקתי כדי לסיים אותו.
הכתיבה הרגישה לי מונוטונית מידי,יש דגשים על פרטים קטנים שלא רלוונטים להתקדמות העלילה ולא לגמרי ברורה הפואנטה בסיפורים.
כמו כן, הדמויות בספר הן יותר מידי מלנכוליות בעיני...

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Ana
בריחה

בריחה

אליס מונרו

בד"כ אני לא קוראת סיפורים קצרים וזהו גם הספר הראשון של אליס מונרו שאני קוראת.
שמונה סיפורים קצרים, כל אחד מתאר איזושהי עצבות או אפילו טרגדיה בחיי נשים שונות. הכתיבה היא איטית, שקולה, לא זורמת כלל, אבל גם מאוד עצובה ופוגעת בול.
קשה לי לכתוב את הביקורת הזאת, אני לא יודעת ממש למה. המילים לא יוצאות לי מהאצבעות למקלדת. אולי סגנון הכתיבה של הספר משפיע על סגנון הביקורת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
דירוג
5.0
לפני 17 שנים

“מה לא אמרו על אליס מונרו, שהכתיבה שלה גאונית , השוו אותה לצ`כוב כשמתחילים לקרוא את ספרה של מונרו "ב”