דאגלאס אדאמס סיפר שפעם בעת המתנה לרכבת הוא קנה בתחנה עיתון ועוגיות, התיישב על ספסל, קרא את העיתון והתחיל לאכול מקופסת העוגיות. להפתעתו שכנו לספסל, בחוצפה רבה ובלי לבקש רשות, לקח גם הוא עוגיה מהקופסה. ועוד אחת, ועוד אחת. לבסוף הגיעה הרכבת, אדאמס עלה עליה ואז גילה חבילת עוגיות שלמה בתיק שלו. כי מסתבר שהשכן החוצפן לספסל בתחנה אכל מהקופסה של עצמו. הסיפור הזה כל כך מוצלח, אז אדאמס השתמש בו פעמיים. פעם אחת בספר "היו שלום ותודה על הדגים", בתור סיפור שארתור מספר לפנצ'רץ' בתחילת ההיכרות שלהם. הפעם השנייה מופיעה בספר "סלמון הספק" ושם אדאמס מספר את הסיפור ומסיים כך: ויש ברחבי בריטניה, עוד אדם שיש לו את אותו סיפור בדיוק, רק בלי שורת המחץ בסוף.
אחד הדברים הטבעיים ביותר שאנחנו עושים זה סיפור סיפורים. רובנו לא מפרסמים אותם, ואפילו לא מעלים אותם על הכתב, אבל אנחנו מספרים סיפורים. החל בלמה איחרתי לעבודה הבוקר, עבור באיך הכרתי את אשתי, וכלה בכמה ההורים שלי שרטו אותי והשפיעו לרעה על חיי. סיפורים מסיפורים שונים, קצרים וארוכים, פשוטים או מסועפים. אבל לכולם מסגרת סיפורית ובה התחלה, אמצע וסוף. חבילות תקשורתיות קטנות שאנחנו אורזים היטב ועוטפים בסרט שהוא המסר, או המשמעות שרצינו להעביר בעצם בסיפור למי ששומע אותו. או לעצמנו. זה המסגור של חלק מאירועי העבר הרחוק או הקרוב. כדי להבין כמה זו תכונה אנושית טבעית, אפשר לראות את מי שלא מיומן בזה. ילדים בני חמש, למשל. ישרשרו משפטים ב"סיפור" ארוך בלי טעם ובלי תכלית, בלי התחלה, בלי אמצע ובלי סוף. ובאמת לא קל לשמוע ולהבין מה בעצם הם רצו לומר עכשיו.
ובעצם מי אמר שיש התחלה אמצע וסוף? דברים בעולם קורים ברצף, או במקביל, ותמיד להתחלה היתה התחלה מוקדמת יותר, וגם אחרי הסוף קורים עוד דברים. הנקודות שנבחרו ל"התחלה" ול"סוף" עשויות להיות שרירותיות למדי. אבל ככה עושים, בעיקר בסיפורים קצרים שנכתבים כספרות. אמני הסיפור הקצר בעבר כמו גי דה מופאסאן או או הנרי, הביאו את המיומנות הזאת לדרגה של כמעט שלמות, ושכללו את שורת המחץ, או פסקת הסיום שיוצרת תפנית משמעותית בעלילה ומאירה את כל מה שסופר עד כה באור אחר. וזה מה שכיף למעשה בקריאת סיפורים קצרים, להבדיל מרומנים. לא צריך ךהשקיע בהכרות מעמיקה עם הדמויות, כי כמה קווים בסיסיים בתחילה מסבירים מספיק על הדמות, ואת היתר אנחנו משלימים ממה שמכירים סביבנו. מה שקורה בהמשך זורם בקצב, והסיומת משאירה טעם טוב בפה. כמו לאכול פרלין מתוק עם טיפה מליחות. שעה של קריאה, שמשאירה טעם טוב ומאפשרת ללכת הלאה לעיסוקי היום. או לקחת עוד פרלין.
כמובן שהיום כבר לא ככה. היום הסיפורים הקצרים לא נכתבים במתכונת הקלאסית. לא תמיד יש התחלה, לא תמיד יש סוף, לפעמים גם על האמצע מדלגים. מבני הסיפור הקלאסיים נשברו, ואנשים כותבים מה שכותבים. לפעמים קשה אפילו לקרוא לזה "סיפור" כי זה אוסף הגיגים, מחשבות, התרשמויות, פרגמנטים, של הכותב. אומנותית זה בסדר, כמובן. הכל עובד אם הוא עובד. רק שלא תמיד אני נהנית מזה.
והנה עוד סיפור: פעם הלכתי במוזיאון ישראל. באותו זמן היתה תערוכה בשם "פנס הקסם", ושם אחד המוצגים היה הסרטה של נר דולק. האמן החליט להדליק נר ולהסריט את כל משך הזמן שהוא דולק, שש שעות. אלא שהוא בחר לזנוח את הפורמטים הדיגיטליים לצילום כזה, ובחר להסריט שש שעות של נר דולק במצלמת 16 מ"מ. כתוצאה מכך היו שישה גלילים של סרט מצולם, ועובד של המוזיאון החליף ביניהם לפי הסדר מדי שעה. ואז הבנתי שהסיפור הוא לא הנר, ולא הסרט, ולא ההקרנה על הקיר. הסיפור הוא עובד המוזיאון שמחליף סרטים לפי הסדר כל שעה. הבנתי משהו בנוגע להגדרת אמנות בשבילי. אם אני מסתכלת על מוצג ומבינה אותו או מרגישה אותו, מבחינתי זו אמנות. לעומת זאת אם אני זקוקה לפתק הקטן ליד כדי שיסביר לי על מה אני אמורה להבין ולהרגיש מהמיצג, אז זו לא אומנות מבחינתי. אז במיצג הזה, של הנר, לא הייתי זקוקה לפתק.
אני יודעת שכתבתי המון מסביב, וכלום על הספר עצמו. נראה לי שזה מותר כאן, וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. ובכל זאת: בספר של מונרו היה מי שחשב שיש צורך במקבילה של הפתק הלבן שבצד. על כן הכניסו הקדמה של ג'ונתן פראנזן שיסביר לקורא הבור מה הוא עומד לקרוא בספר שלפניו. זה יכול להיות מעליב. לכותבת או לקוראת שלה. העצה הראשונה שלי היא לדלג על ההקדמה הזאת. ואני דווקא קוראת אדוקה של הקדמות למיניהן. בספר הזה ההקדמה מיותרת ומזיקה. הספר עומד בפני עצמו. הסיפורים. הם מודרניים. לא תמיד מתחילים בהתחלה, לא תמיד מסתיימים בסוף. אבל איכשהו זה לא מפריע. אולי כי באמת יש שם סיפור. אולי כי מתקיים בהם התיאור הנלוז "העלילה לא משנה". ואולי כי הם מספרים בעצם את אותו סיפור בסיסי עצמו שוב ושוב, ולכן נותנים הזדמנות לראות בכל פעם זווית אחרת של הסיפור הזה. לא הצלחתי לדרג. מבינה את מי שמתפעל נורא, מבינה את מי שפחות התחבר. היה ספר אחד של אליס מונרו שקראתי וממש לא אהבתי. הספר הזה אולי הגיע בזמן שהייתי בהלך רוח מתאים. אולי הוא פחות מדכא, אז היה בסדר.
בכל זאת אני מעדיפה סיפור.
