פעם, ממש מזמן, אלון המליץ לי על הספר הזה. חיפשתי אותו ולא מצאתי, גם לא בספרייה. לפני כמה ימים פשוט נתקלתי בו בספרייה. אולי הספרייה שלי משתמשת בגישה דומה לגישת החברה הגבוהה בניו יורק של המאה ה-18 לאופנה. שם הם איכסנו שמלות כמה שנים בארון לפני שלבשו אותן - כדי להימנע מאופנתיות שאינה הולמת מעמד, כפי שתיארה וורטון ב"עידן התמימות". יכול להיות שזה מה שעושים בספרייה שלי לספרים חדשים??? 823 עמודים, קצת מקומטים וקצת מוכתמים, מכביד על שרירי הידיים, אבל הקריאה בו חולפת כהרף עין ומרתקת רובה ככולה.

האמריקאים המציאו די הרבה דברים שכולם משתמשים בהם בחיי היומיום: קוקה קולה ופירסום, משחת שיניים ורוצחים סידרתיים, ידוענים שזה מקצועם ודיסטופיות. קראתי דיסטופיה אחת לא אמריקאית - "טירת מלוויל" של מרל הצרפתי (מומלץ, אגב). אבל הצרפתים הם חובבנים כשמדובר בסוף העולם: הם מיד שותים כוס יין אדום, מתחילים לתקן את העולם שנשבר, מכוננים סוג של ממשל (עם חירות, שיוויון, אחווה, כמובן) ובכלל לא מספקים מספיק זוועות, נחלי דם והתעללות כמו המאסטרים האמריקאים. הספר הזה ראוי מאד לתואר "דיסטופייה אופיינית" תואר שאם אינו קיים עדיין, מן הראוי להמציאו ובהקדם.

הוא הזכיר לי את "הרודפים" של קונץ במיוחד בחלקו הראשון המרתק. הוא הזכיר לי את "העמדה" של קינג. ואכן - קינג הוא הממליץ על הספר על הכריכה האחורית. אבל קרונין כותב, לדעתי, טוב מקינג. גם לו יש קטעים שקיצור היה עושה להם טוב, אבל כתיבתו תכליתית ומקדמת. הוא אינו מהסס, אינו מרגיש צורך להוסיף הררי הגיגים לסיפור, ועיקר העיקרים - אין בו שמץ מכתיבתו המיסטית-דתית של קינג שאותי ממש מעצבנת. מה כן? לקרונין - כמו לקינג ולקונץ - ברור מי הרעים בסיפור הזה. הצבא שיכור הכוח רוצה עוד ועוד כוח, ומוכן לבצע ניסויים מסוכנים בבני אדם ולסכן את העולם של כולנו כדי להשיג את הכוח הזה. ומה שעלול להשתבש אכן ישתבש, הניסוי יצא מכלל שליטה והגזע האנושי ישלם את המחיר.

כמו שאמרתי - הסיפור כתוב היטב, מותח מאד בדרך כלל וגורם לך לחשוב על שפע הדיסטופיות - ברובן אמריקאיות - המצביע, אולי, על רעיון שהעולם זקוק לתֹהו ובֹהו ובריאה מחדש, אולי בניסיון הבא זה יצליח יותר...

תודה לאלון שהמליץ, לספרייה שהפשירה ולשרירי הידיים שעמדו בספר הזה.

****


לפני כמה ימים צעדתי במשעוליו המבהיקים של קניון עזריאלי בעיר מגוריי, ותהיתי לעצמי מה יקרה אילו ננטש בנסיבות טרגיות כלשהן, ומה היו מוצאים פה בעוד, נגיד, מאה או מאתיים שנה. מה ייעלם, מה יתפורר, האם יהיה ניתן למצוא כאן משהו בעל ערך, ומה אפשר יהיה, סתם מהתבוננות במגוון החנויות הנטושות למשל, ללמוד על מי שחי כאן במודיעין, ישראל, בשנת 2013.

עלילתו של "המעבר" מתחילה במה שנקרא "העתיד הקרוב", שהוא, אולי, התקופה החביבה עליי ביותר. זה עולם שאנחנו עדיין מכירים (כך אני נוטה לקוות בכל אופן), אבל יש בו כבר את הדברים המרגשים של העתיד. טכנולוגיות חדשות, תגליות טריות, ידע שמשנה את העולם, וגם אולי מלחמות, אמממ, בלתי צפויות...

כן, גם דברים פחות טובים מחכים לנו, כך או אחרת, ממש מאחורי הסיבוב. במקרה של הספר הזה מדובר בסוג של שואה איומה שנוצרת כתוצאה מניסוי צבאי ביולוגי שמשתבש (כמובן), משמידה את רוב רובו של המין האנושי, ויוצרת, בסוג של "ריסטרט" כפוי ואיום מין עולם חדש, כזה שמפלבל בעיניו בהלם לעומת המציאות החדשה ומנסה להמשיך ולייצר חיים בתנאים כמעט בלתי אפשריים. את העולם הזה שאחר-כך אנחנו פוגשים תשעים ושלוש שנים מאוחר יותר, בעיקר דרך סיפורה של מושבה אחת, סגורה ומסוגרת, שאינה יודעת שום דבר בוודאות לגבי קיומם של בני אדם אחרים ברחבי העולם. עקב האופי הטרגי של המאורעות, האנשים המרכיבים את המושבה התחילו כמעט מכלום - אין דתות, למשל, ההיררכיה שמוכתבת ע"י הסכנה התמידית המרחפת מעל המושבה מזכירה קיבוץ או להקה שמנסה לקיים משק אוטרקי, ואפילו הטרמינולוגיה נגזרת בעיקר ממה שיש, ממה שיודעים, זאת לאחר שלושה דורות ש"לא ידעו את יוסף" ואינם מכירים שום מציאות אחרת מלבד מורשות הקרב שעברו מאב-לבן עם השנים (וכולנו מכירים את רמת הקשב למורשת קרב).

מסיבה כלשהי, ולא מתוך החלטה, אני לא קורא כמעט ספרי מדע בדיוני או פנטזיה. הספר הזה אולי יכול לשבת תחת הכותרת של מדע בדיוני, אולם גם בגלל שחלקו הראשון מתרחש במציאות עכשיווית שאנחנו מכירים, וגם בגלל שגם המשכו לא חוטא בשום דבר שאנחנו לא יכולים ממש לתאר לעצמנו (ואפילו ההיפך בדיוק - מדובר בתרבות פוסט-קטסטרופלית שמפגרת בכל קנה מידה אחרי התרבות הנוכחית שלנו - טוב, אולי חוץ מ"האח הגדול") - הוא מרגיש פשוט כמו ספר "רגיל", ריאליסטי ומסוגנן, אם כי באופן מעט לא שיגרתי. מצד אחד, הוא מזכיר במשהו את עלילתו של הסרט "מלחמת העולם Z" שתוקף את מסכינו בימים אלה על שלל הזומבים המאכלסים אותו, אלא שהסרט מרגיש שטחי, רווי אפקטים וקטוע עד מאוד (כדי להתאים למדיום) בעוד שהספר (שיכול אף הוא להיות סרט באורך מלא) מגולל עלילה אפית, ריאליסטית ומעמיקה שמתעכבת לשאול לא-מעט שאלות בתודעתו של הקורא, וזאת בכמה אופנים ספרותיים אינטיליגנטיים ומעניינים מאוד.

הספר קצת ארוך מדי - יותר מ-800 עמודים, אבל הוא מרתק, חכם, כתוב היטב, רבגוני ובלתי-רגיל - וודאי לנוכח הספרים שאני נוהג לקרוא בדרך כלל. ממליץ לכל אחד כמעט, אפילו לכאלה שסולדים ממשהו שהוא לא רומן של פלובר.


****

824 עמודים.
זהו ספר ארוך, או כמו שיעל כתבה - כבד להחזיק אותו. ועם זאת אני מסכים עם יעל שהוא שווה קריאה.
ושוב, כמו בהרבה ספקים אמריקאים, נשאלת השאלה מה יקרה כאשר העולם ייחרב. האנושות כמעט תחוסל סופית. איך אנחנו, מפונקים שכמונו, נצליח לשרוד.
אז הספר לא מציע תשובה סופית, אבל הוא מספר מה "קרה לגיבוריו" אשר חיים באותו עולם.
הסיפור לא בדיוק ברור ואין גם תשובה לכל השאלות, אבל בהחלט ניתן להנות מהספר. הוא כתוב היטב, בצורה קולחת, וגם העלילה איכשהוא מסתדרת.
אז מומלץ לנסות לפחות להתחיל ולקרוא אותו, ומי שמצליח לסיים - יהנה.

וואו, קריאה של חודשיים מגיעה סוף סוף לסיומה. ובארבע מילים: זה שווה את זה!
אני אוהב ספרי דיסטופיות, משהו בפחדים הכי כמוסים שלנו: אנרכיה, כאוס והלא נודע מתגלמים בסיפורים הללו.
כיצד העולם והחברה מתמודדת עם אסון בלתי ניתן לתיאור. כיצד בונים חברה מחדש? מן היסודות?
ג'סטין קרונין פורש לאט לאט את השתלשלות האירועים אשר הובילו אל המגפה הנוראית אשר מחקה את רוב אוכלוסיית העולם וחלק קטן ממנה היא הפכה ליצורים אשר דומים ומזכירים במקצת ערפדים. בשליש הראשון של הספר הוא מפרט בצורה דקדקנית את כל הדמויות אשר לקחו חלק באירועים שהביאו לפרוץ המגפה. כבר מהחלק הראשון ניתן להבין שזה לא ספר מד"ב רגיל, הדמויות כאן הן המרכז. העבר שלהן מהווה חלק משמעותי מההחלטות אותן הן יקבלו והפעולות אשר יבצעו. החלק השני קורה 100 שנים לאחר פרוץ המגפה ומנסה לספר לנו את המשבר של העולם דרך סיפור של מושבה אחת קטנה. מבין כל החלקים זה החלק הכי איטי שקצת תקע לי את תהליך הקריאה אבל כל-כך שווה לחצות אותו בשביל 300 העמודים האחרונים של הספר שהיו רכבת הרים משוגעת של הרפתקאות שפשוט גרמו לי לקחת חופש של יום ולגמוע אותן בנשימה אחת.
אמנם זה ספר עם מלא שמות ולפעמים עם יותר מדי השתלשלויות עד שלוקח זמן למצוא את הידיים והרגליים שוב, אבל לצד כל זה זה ספר דיסטופי עמוק שנוגע בפחדים העמוקים שלנו ולא סתם בתיאורי זוועות והפחדות זולים.

אין ספק שהספר זה פותח תאבון לקראת המשך הטרילוגיה !

המעבר, ג'סטין קרונין
סוגה: דיסטופיה (זה לא מד"ב)
במילה אחת: ארוךךךך ומיותר
דירוג: 1 כוכב

סיכום: כיוון שמדובר בספר גרוע, ויתרתי על הפורמט הקבוע וקיצרתי (בניגוד לספר). הספר מכיל מעל 800 עמודים! זה כבר סימן רע. לא קורה שום דבר ב – 600 הראשונים. לטובת כולם, כדאי היה לתמצת את אותם 600 עמודים לשלושים. שלושים ועוד המאתיים האחרונים היו יוצרים ספר סביר של 3 כוכבים.
לא ברור לי בכלל למה לא ויתרתי על קריאת הספר בעמוד 150, 250, 350 וכך הלאה. אולי קיוויתי שלא השחתתי את זמני לשווא (קצת כמו משקיעי בורסה מיואשים בעת נפילות). ראו הוזהרתם, אל תיפלו לבור אליו נפלתי.

האמת היא שנרשמתי לאתר כדי שאוכל להמליץ על הספר הזה, ואני שמח לראות שכבר יש לו המלצות, מאז שקראתי אותו היתה לי הרגשה שזו פנינה שרק אני מכיר ושצריך איכשהוא להמליץ עליה.

אז נכון, הוא לא לכולם (לא בגלל אורכו, אני דווקא אוהב ספרים ארוכים), אבל הוא כתוב בצורה שקצת יכולה להקשות על הקורא כאשר חלק מהפרקים נכתבים בתור מחשבות ( או התודעה) של חלק מהדמויות וזה מסובך במיוחד בהתחשב באופי אותן דמויות (לא אפרט יותר, כי ספויילרים), אבל זה עדיין ספר מעולה.

סיימתי אותו ומייד חיפשתי את ספר ההמשך, והייתי שמח אם היה עוד אחד.

אז כאמור, יש פה עולם אפוקליפטי, חברה שנוצרה מתוכו והיסטוריה שאתה למד תוך כדי קריאה, וגם אותה לא בהכרח תקבלו על מגש של כסף, אבל זה חלק מהקסם.

לכל האנשים האלו, שמסתכלים על הביקורת הזו, כמה זמן לוקח לכם לקרוא ספר?

אני אדבר בשם עצמי. יש ספרים שאני לא מסוגלת להוריד מהיד ואני קוראת אותם בפחות מיממה (כמו דברי או קארי), יש ספרים שאני מסוגלת להוריד מהיד ולוקח לי בין חמישה ימים לשבועיים בערך (כמו מלאך מכני או כמו שפת ההפרחים) וגם יש את הספרים האלו שאני לא מצליחה לקרוא ולבסוף מחזירה\משאירה אותם בצד אותם בתקווה שאצליח לקרוא אותם בשלב יותר מאוחר של החיים, אבל לרוב אלו ספרים עיוניים.

לקח לי פחות או יותר שנה לקרוא את הספר הזה(!)
לפני שידעתי מה זה סימניה ואפילו לפני שכיתה י' התחילה, אם אני זוכרת נכון. התכוונתי לכתוב מהספר הזה את הביקורת הראשונה וכבר יש לי 6 ביקורות אחרות XD
להגנתי, היו פעמים שלא יכולתי יותר לקרוא ממנו ושכחתי ממנו לכמה זמן, אבל הוא תמיד היה על השולחן שלי, מחכה לי.
ועכשיו, לספר עצמו:

*אזהרת ספוילרים*
אני חושבת שאפשר לחלק את הספר לשלושה חלקים(בלי קשר לשערים שיש בספר עצמו): ההיסטוריה של איימי, המושבה ומסע החיפושים.
בהיסטוריה של איימי מסופר על איימי, איך היא הגיעה לבית הנזירות והתיידדה במיוחד עם אחת מהן ולבסוף איך הסוכן ווֹלגסט היה צריך לקחת אותה אל המתקן המיוחד, שממנו בעצם יצרו את הנגיפים. בנוסף מסופר על המתקן עצמו, על העובדים במתקן, איך בעצם נוצרו הנגיפים האלו ובסוף איך הם ברחו מהמתקן והתחילו להדביק את רוב האנושות בו. כמובן שלא הכל מספר אך ורק על איימי עצמה, אלא גם על העבר של כל אחד שהיא פוגשת וגם על האנשים במתקן עצמו ואלו שקשורים אליו.

החלק השני מספק על מושבת שורדים, אשר מוארת בכל שעות היממה, על החוקים במושבה הזו, על הצופים ובמיוחד על כמה דמויות כמו פיטר, שרה ואלישיה שיהיו דמויות מפתח בחלק השלישי. בשלב מסוים פיטר, תיאו ועוד כמה דמויות יוצאים לחפש מישהו מסוים ותיאו הופך לנגיף והם מוצאים את איימי. כן כן, זאת מהחלק הראשון. לבסוף החלק הזה נגמר בכך שאחרי שאיימי באה למושבה, אנשים מתחילים לחלום חלומות מוזרים ואנשים שלא מרגישים מוזר, נכנסים כמה נגיפים שאיכשהוא מצליחים לטפל בהם ולבסוף האנשים במושבה מתחילים להשתגע ולרצות להרוג את איימי.

בחלק השלישי מסופר על שמונה אנשים שברחו מהמושבה: איימי(כמובן), פיטר, אלישיה, שרה, הוליס, מייקל, כיילב ומאוס. הם הולכים לקולורדו בגלל שהם מצאו על איימי משדר שמבקש מכל מי שמוצא אותה להחזיר אותה. אני לא אגיד עוד בשביל לא להרוס לכל-מי-שיקרא-את-הספר בהמשך.

הספר הוא ספר מעולה, אין מה להגיד. הרעיון של המושבה, של הנגיפים, של איימי ובכללי של כל הספר הוא גאוני. אי אפשר שלא להתפעל כשמגלים על מה שהורג לבסוף את הנגיפים או על העובדה שהסופר חשב על כל חלק קטן וקטן בסיפור.
עוד דבר טוב הבולט הוא האנושיות בסיפור. כל בן אדם שהופיע בסיפור (חוץ מאיימי) היה והתנהג כמו שבני אדם אמורים להתנהג גם לטוב וגם לרע. אני חושבת שרק על האנושיות שבדמויות אפשר להוריד לו את הכובע.
אהבתי את העובדה שג'סטין הכניס את החוקים של המושבה ואת היומן של שרה. אילו היה ספר שהיה כתוב כבתור הספר של שרה עם הרחבה והסברים על כל הדמויות, אני חושבת שהייתי מאושרת גם עם זה. אחרי הכל, שרה היא דמות מאוד מעניינת.
הכתיבה טובה, עם שורות ארוכות, פסיקים ותיאורים טובים אבל אני חושבת שהסופר הגזים. בשלב מסוים, במיוחד בחלק של המושבה, הרגשתי שהסופר מושך את זה עוד ועוד ועוד עד שלא יכולתי יותר, כמו מסטיק מגעיל. גם העובדה שלספר לוקח 824 עמודים זה מוגזם מידי. בנוסף לכך, אני מרגישה שהחלק הראשון והשני הם מעין הקדמה לחלק השלישי שהפכו להיות סיפור משלו. אני לאי ודעת אם זה טוב או רע.


לסיכום: רק אם יש לכם את הסבלנות

אז ככה , הרגע סיימתי לקרוא , וישר עברתי לחלק השני שלו ... ה"רגע" היה לפני יומיים שלושה - ואני כבר באמצע הספר השני ...
800 עמודים לא הולכים ברגל בשביל אחת שקוראת רק מדע בדיוני ... - הספר הזה , הוא העתיד הקרוב , אבל הספר הזה מוגדר בז'אנר כמותחן פוסט אפוקליפטי - מה שאני אוהבת , בעיקר לצפייה ולא בקריאה , ואני מופתעת מעצמי- תכלס , רק רציתי לומר :
ספר טוב - במלוא מובן המילה , עשוי טוב , מעניין - ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו , הרעיון , הדמויות , האופן בו הוא כתוב ...הספר הזה מעיף - והקורא לא שם לב לזמן שעובר ...
מומלץ בחום !תהנו !

כחסיד של ספרות אפוקליפטית מודה ומתוודה שהספר הוא מצויין. עולם אדיר מימדים, תוכן מפורט שיחבר כל חובב זאנר לספר באופן מיידי. הצטערתי מאד על מוות של אחד הגיבורים שלא אנקוב את שמו, ומותו זה ממשיך לרחף כדמות הן בספר זה והן בהמשכו.
ספר מרתק מאד, רוצו לקרוא.