אתם מכירים את התופעה כשקונים דיסק, שיש עליו דיבור, היחצ"נים עשו את שלהם , העטיפה מדליקה, שני השירים הראשונים מוכרים לכם מגלגלץ , ואז מריצים את השיר השלישי, מדלגים על רביעי וחמישי , חוזרים אחורה לשנים הראשנים מהרדיו ובדרך פלא הדיסק יוצא לכם די מהר מהפלייליסט של הרכב?
אז את הכובע של סאקס "קיבלתי" כהמלצה חמה מאוד עד מחייבת בתקופת לימודי ממספר מרצים שאני מאוד מעריכה, ומכיוון שאני דחיינית פתולוגית הגעתי אליו כשלוש שנים אחרי שקיבלתי עליו את ההמלצה.
הרעיון טוב, להכיר מקרוב את עולם החסרים/ חסכים הנוירולוגי, ואם צרות של אחרים מוגשות כאתנחתא קומית אז מה יותר טוב מזה.(נדמה לי שזה היה יונתן גפן שאמר ש"אין שמחה כמו שמחה לאיד " )
אז איש שחשב שאשתו היא כובע, הוא הפרק הפותח ( אממ מעניין למה), יש עוד אחד שזורק את עצמו מהמיטה( איפה הוא קבר את האמפתיה ללקויות האלה , לא ברור). אבל משם ואילך, לקויות אפילפטיות, פסיכוזות של צורכי סמים וכדומה נותרו מיועדות לקהל יעד העוסק בתחום ופה יש מלכוד מסוים בגלל שהספר עצמו כבר דיי מיושן.
מה שגמר סופית את המחויבות שחשתי לקרוא את הספר היתה הגלישה שלו לניסוחים כובשים כגון זה:" אחת מהשפעות הלוואי המדהימות של האל- דופא אצל חולים פוסט אנצפאליטיים......" מבחינתי בכל הנוגע למקצוע שלי אני מחויבת להבין ולהכיר את הטרמינולוגיה הכי עכשוית וממורכבת בתחום, אבל כמה מאיתנו רוצים להיתקל בניסוחים כאלה בספר שאמור להנגיש את עולם הנוירולגיה לקורא הממוצע.
אז אני לוקחת את הסיכון להחשב כ" רפת שכל" כפי שהוגדרו החולים שעסק בהם בפרק הרביעי בספר , לקפל את הזנב וללכת חפוית ראש להתנחם בזרועותיו של בשביס.

















