הספר האחרון! הספר האחרון! אני לא קולטת את זה שזהו. זה הספר האחרון, הרגשות, המחשבות והמלחמות הסתיימו. חשבתי הרבה איך אני אכתוב ביקורת על הספר האחרון, ואם אכתוב. קשה לי לעשות את זה, כי כשאני אלחץ על שלח/י, הכל יסתיים. אולי מידי פעם אחזור ברפרוף על הספרים הקודמים, אבל זהו. לא יהיו יותר המתנות רבות, מתח, ציפייה. לפני שקראתי את נאמנים קראתי שורוניקה רות מחליטה לסיים את הסדרה בספר השלישי. הופתעתי. ותאמינו לי, זאת לא הייתה הפתעה נעימה במיוחד. ורוניקה רות הצליחה לחשוב על רעיון (לגמרי שלה) ולכתוב אותו, בצורה מדהימה. אפילו אומר בצורה מושלמת. בגלל זה באה האכזבה. רוב הסופרים של ימינו (ריק ריירדן, קסנדרה קלייר ועוד רבים אחרים...), כותבים סדרות המשך שימשיכו לצאת כנראה עד שאהיה בת 30, ואראה אותן לילדים שלי (בתקווה שיקראו, כמובן). אבל שנכנסתי לאתר של סטימצקי וראיתי קישור לדף של הספר הרגשתי אופטימית. רציתי ליהנות כמה שיותר מהספר, להשאיר אותו אצלי כמה שיותר זמן. לפני שהשגתי את הספר, עשיתי עליו מחקר. כן, אני קורבן של ספויילר. לצערי הרב, נולדתי חסרת סבלנות (זה עובר במשפחה), ורציתי לגלות מה יקרה בסוף. נקרא למה שגיליתי הספויילר. ומבטיחה מתי שאגלה את הספויילר, אכתוב אזהרה. מה ששונא עליך על תעשה לחברך. כן, בכל אופן באותו יום ההגעה לסטימצקי הייתה בעייתית. באחד מהימים של מבצע צוק איתן (שאין לי מושג איך אנשים עוקבים אחר הימים), הספר יצא. רצתי למטבח לאימא שלי, ואמרתי לה. אימא שלי מבינה את אהבתי לספרים ויודעת שאין סיכוי שאוותר לה לא ללכת. אז נסענו. ובדיוק שנכנסנו לאוטו, אזעקה. כיף, לא? כן, האמת שזה היה די מרגש. באזור שלי לא היו אזעקות, ובאותו מבצע חטפנו די הרבה. אמרתי כבר שאני אף פעם לא מוותרת?! טוב, אז המשכנו. הגענו לסטימצקי, מיהרתי אל המוכרת (שכבר מכירה אותי) ובלי לשאול היא הביאה לי אותו. נאמנים היה בידיים שלי. לא יכולתי לנשום. השם אדית פריור החל מהדהד בראשי. רפרפתי על הכריכה, שמחה שהשאירו את הכריכה המקורית, ומיהרתי לפרק הראשון. סיימתי אותו די מהר. אימא שלי בדקה עדיין ספרים, ולי לא היה סבלנות. דפדפתי לעמודים האחרונים.
מעכשיו, מי שלא קרא עדיין את הספר שלא ימשיך! אל תעשו את זה לעצמכם!
הספר נפתח בעמוד 390.
משפט אחד צד את עיני.
"איפה טריס?" אני שואל.
כן, מפה הבנתי שמה שקראתי היה נכון. חבל שכך. ניסיתי להדחיק, וטעיתי. טעיתי. ורוניקה רות באמת עשתה את זה!!
הייתי המומה באותו רגע, ואז רצתי לאימי, דמעות זולגות מעיני ואמרתי לה, כמעט בצעקה "טריס מתה!".
אימא שלי מבינה אותי, וראתה כבר את העצב שאני מוציאה על דמויות שמתות בספרים הקודמים שקראתי. בשנייה שיצאנו מסטימצקי, הייתה אזעקה. למה הצליל של האזעקה כל כך מפחיד? למה הם לא שמים משהו יותר שמח ולא מלחיץ?
רצנו לקלט בסביבה, וישבנו שם עשר דקות. דמעות עדיין זלגו מבין עיני, ואנשים שהיו שם חשבו שאני בוכה בגלל האזעקה. מישהי אחת הביאה לי כוס מים והרגיעה אותי שהכול יהיה בסדר ושאנחנו בחדר מוגן. כשיצאנו מהמקלט עשינו את דרכנו חזרה הביתה. למזלנו לא הייתה שום אזעקה. באותו ערב התחלתי לקרוא את נאמנים. פרק שני, פרק שלישי... כך המשכתי כל הלילה. ואז עצרתי בפרק העשירי. מכירים את ההרגשה שיש לך ספר טוב ביד שאתה לא רוצה לסיים? בשבילי זאת הרגשה רעה. במקרה הזה לפחות, עם הסוף הנוראי. למה הסופרת לא עשתה אותו ארוך יותר, או שהיה עדיף אם הייתי קוראת אותו באנגלית.
ועכשיו על העלילה.
ורוניקה רות גאונה! לא היה עולה בדעתי שהפלגים הם ניסוי.
ובקשר לקטע עם טהורי גנים ופגומי גנים- זה הראה לדעתי משהו על העולם שלנו. את האמת, זה אפילו הזכיר לי את השואה. הגרמנים שבחרו את הטובים יותר מבין העם שלהם, ואת השאר הם פשוט זרקו. אבל כולם בני אדם. לכולם יש עיניים, רגליים, ידיים. אז, לטהורי גנים יש עיניים טובות יותר? הם אמיצים יותר? זה שטויות. אהבתי את זה שהם התעקשו על כך שזה לא נכון. לא ויתרו. חשבתי שהספר יהיה עסוק באדית פריור. טעיתי. אולי היה קטע אחד בודד שמסביר מה היא, אבל כל השאר מראה שזה לא רלוונטי. שום דבר כבר לא נכון. הכל התהפך. בסוף הספר השני כולם הפכו להיות חסרי פלג. עכשיו לא נתונה להם שום בחירה. אווילן שללה מהם כול בחירה ובמירכאות העניקה להם חופש. חופש מהחלטות, חופש מהחלוקה של הפלגים שהכירו זמן רב כל כך. אבל כמו בכל שינוי, קיימים אלו שמתנגדים לו.
בגלל ההתקוממות הגדולה שאנשי העיר שיקגו עשו, המשרד מחליט למחוק להם את הזיכרון. הם רוצים למחוק להם את הזיכרון, למחוק להם את החיים כדי שלאנשי המשרד יהיה מספיק שקט בשביל לפתור את בעיית הפגומי גנים. אבל אין באמת כזה דבר. השאיפות שלהם שאפו לשלמות, והם רק גרמו יותר נזק. כל המוסיף גורע. אין דבר כזה מושלם. עדיף להסתפק במה שיש.
כמובן שהחבורה לא נותנת לזה לקרות, והם מחליטים לפזר את סרום הזיכרון במשרד. שימוש בנשק נגד אותו נשק. אבל כשאין בררה בוחרים להציל את האנשים החשובים לך. על מנת לפזר את סרום הזיכרון, ולהציל את משפחותיהם, צריך קורבן. וכבר מפה הבנתי מי זה הולך להיות. בספר השני הערצתי את טריס על זה שהקריבה את עצמה. אחד הדרכים להיות אמיץ היא להקריב את עצמך למען מישהו אחר. לא כעסתי עליה, לא שנאתי אותה. רק חשבתי שזה לא מציאותי. אבל מי אני שאדע מה מציאותי ומה לא. היא רצתה להקריב את עצמה למען חבריה. מה רע בזה?!
בהתחלה רוצים שכיילב הוא זה שילך. טריס מרגישה על כך רגשות אשם. והיא מבינה שהיא לא יכולה לתת לו למות. כי הוא רוצה למות בדרך שהיא לא נכונה. הוא רוצה להקריב את עצמו בשביל לשכוח. לשכוח את כל מה שעשה, ולא להראות לה שהוא אוהב אותה, שזאת הדרך היחידה שיש לו בשביל להראות לה שהוא אוהב אותה ומצטער. ידעתי שהיא לא הולכת לתת לו לעשות זאת. לא אחרי הסיבה שהוא בחר לעצמו. כעסתי. כעסתי עליו שהוא רוצה למות בגלל הסיבה הזאת. שהוא כל כך אנכי. אבל באותו רגע שהיא הפנתה אליו את האקדח כדי שהיא זאת שתמות, הבנתי שמשפחה תמיד נשארת משפחה. היא בחרה בסיבה הנכונה, והוא לא. ואם הוא היה עושה את זה המוות שלו לא היה נכון. לא הייתה לו סיבה מוצדקת.
ואז הגיעה הירייה. ועוד ירייה. דמעה ועוד דמעה שנופלת על הכרית בחדר שלי. ואז צעקות שנובעות מפי. לא אכפת לי כמה חזקות הן. היא מתה. ואני ידעתי, ידעתי והמשכתי לקרוא. היא מתה. אולי גם כשידעתי אני הדחקתי זאת. מנסה להשאיר אותה כמה שיותר זמן. לא להגיע לפרק ההוא.
החזקתי את דף 379 דקות ארוכות. יודעת שלאחר שהעביר את הדף, היא לא תחזור. ויגיע פרק של טוביאס ויגיע הכאב העצום. הבכי, המוות שהוא היה כל כך לא רצוי. רק אם היא הייתה לוקחת את הרובה שלה. רק אם היא הייתה מוצאת סכין, או משהו והייתה מצליחה לגבור עליו. לגבור על דיויד.
"האם יסלחו לי על כל מה שעשיתי כדי להגיע לכאן?
אני רוצה שיסלחו לי.
יסלחו לי.
אני מאמינה שיסלחו לי".
קראתי את ארבעת המשפטים האלה הרבה זמן, בזמן שאני בוכה בשקט ואור מנורת הלילה מאיר את הדמעות.
לבסוף העברתי את הדף, ממשיכה לבכות. בכיתי עד העמוד האחרון. העמוד האחרון! זה נגמר! ולאחר מכן הפסקה האחרונה. נשמתי אוויר לפני שקראתי אותה והתחלתי לקרוא, מסיימת את הספר בחמשת המילים האחרונות "אנחנו מתקנים זה את זה".
למדתי הרבה מסדרת הספרים הזאת. בחירות. אנחנו צריכים להעריך אותן. בחיים ניתן לנו לבחור כמה שרק נרצה. ועכשיו גם להם. גם אם המלחמות עדיין לא הגיעו לסופם, הם השתחררו מהפלגים. הם השתחררו משלטון חסרי הפלג ועכשיו הם בלי כלום. בוחרים לעצמם עבודה, לובשים בגדים סתם ככה, ולא לפי צבע וגרים איש ליד איש. בצורה לא מסודרת. לא לפי קבוצות, אלא כולם ביחד.
אנחנו לעולם לא נצליח לחיות חיים מושלמים, אך אנחנו כן חיים חיים כמעט מושלמים וזה מה שחשוב.
אני אנצל את הביקורת הזאת להגיד תודה לרוניקה רות. אחרי הכל היא לימדה אותי הרבה דברים על החיים, ובזכותה שברתי את השיא שלי והלכתי לישון בחמש בבוקר! ^^

ביקורת זו מכילה ספויילרים, לכן מי שלא קרא עדיין את הספר שלא יקרא, וידלג לסיכום!
תיכון לילה 3! כמה זמן חיכיתי. לא הפסקתי להיכנס לסטימצקי ולאתר מעריצים ולספור את הימים. באותו יום שהספר יצא, לא ידעתי בכלל על צאתו, ורכשתי אותו רק יומיים אחרי. זה היה מפתיע. הוא היה אמור לצאת בכלל בקיץ. בקיץ!!! אז, זה היה ביום של ערב השואה, בצהריים, כך שסטימצקי עדיין היו פתוחים. נכנסתי לאתר, סתם מתוך שעמום. כתבתי תיכון לילה 3 רסיסים, ובמקום לקבל 0 תוצאות, קיבלתי קישור לעמוד של הספר. נכנסתי. הלב שלי דפק ו... טוב, גם צרחתי את הצרחה של החיים שלי. אימא שלי נבהלה, ומיהרתי אליה מתנשפת כמו משוגעת, מתחננת בפניה שתיקח אותי עכשיו לקניון. אבל עכשיו! כמובן, שבהתחלה היא לא הסכימה, היא הייתה שם לפני שעה ואין לה כוח ללכת לשם שוב ובלה, בלה בלה... כמובן שאני לא ויתרתי, ונדנדתי לה על זה במשך שעות, עד שהיא התחרפנה ואמרה לי לבדוק אם סיטימצקי פתוחים. התקשרתי במהירות אל סטימצקי. הם היו פתוחים. שאלתי אותה אם יש להם את הספר, והיא אמרה שכן. ניתקתי את השיחה ומיהרתי להתלבש. קניתי אותו, ושמחתי והכל, אבל בערב השארתי אותו על המדף והצטרפתי לעצב ולכאב הנוראי הדוקר אותי בכל יום בשנה בתאריך ההוא. אני באה ממשפחה של ניצולי שואה ממחנות ההשמדה באושוויץ. סבתא שלי נולדה להורים ניצולי שואה, שאיבדו את בתם בת ה- 3 במלחמה. סבא שלי ניצול שואה... באותו יום, אני מסלקת ממני את הספרים, ומתחילה לקרוא ספרי שואה. אז שקעתי לתוך "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שסיימתי אותו באותו יום. מומלץ!!
לאחר יום וחצי, שהספר היה על המדף, פתחתי אותו. ידיי רעדו. תמונות החלו להציף אותי מהספרים הקודמים.
ג'ו, גייב, קרטר, אלי וסילבן.
משולש האהבה: קרטר-אלי- סליבן משחק תפקיד קטן מאוד בספר, מי שמשחק תפקיד גדול בספר זה נקמתה של אלי והמלחמה.
כל הספר קיוויתי שאלי וקרטר יחזרו, נתנאל ימות, גייב יישרף בייסורים, וג'ו תחזור איכשהו מהמתים. אבל יש לי מזל גרוע...
קרטר עם ג'ולס, שאיכשהו ממש עולה לי על העצבים, וזה מוזר כי קשה מאוד לעצבן אותי.
סילבן איכשהו, גרם לי לאהוב אותו. מאז ה"מקרה הרומנטי" שלו ושל אלי, הוא עצבן אותי עד כדי כך שזרקתי את הספר על הרצפה ועשיתי איקס אחד גדול על השם שלו. לא הבנתי איך אלי מרגישה אליו משהו לאחר המקרה הנוראי הזה, עד עכשיו. ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל יש מצב שסילבן הוא האחד בשביל אלי. אולי רייצ'ל צדקה והאהבה בין קרטר ואלי היא רק "אהבה בין ידידים"? אבל משפט אחד כן העלה בי ספקות בנוגע לחשד שלי: "עדיין מאוהב בבחורה שלא אוהבת אותך?" נראה לי שהסופרת לא הכניסה את המשפט הזה סתם. אולי בכל זאת המשאלה שלי בנוגע לספר אכן באמת תתגשם.
נחזור לנתנאל:
ואו. אני מתעבת את הבחור/מפלצת הזה!! סי ג'יי דוהרטי בהחלט גרמה לי לכעוס על כמה וכמה מהדמויות שלה.
נתנאל פועל מתוך נקמה, והיה חלק בספר שפשוט גרם לי לרחם עליו. הוא בסך הכל חשב שאבא שלו לא אוהב אותו, בגלל זה הוא רצח, פגע והפך לכזה מפלצת. הנקמה שלו היא לוח שחמט, ואלי וכל האנשים ש"עוזרים" לו לנקום את הנקמה הם הכלים על הלוח. הוא השחקן.
מישהו עזר לגייב לפתוח את השערים. מישהו מבפנים! היה לי חשד שזה זילאזני. מההתחלה, עוד לפני החשד של אלי ושל כולם. אבל אז, הגיע החלק של התמונה בחדר של זילאזני, ואז עלתה בי המחשבה שאולי הוא בעצם חלק מהקרבנות של נתנאל.
הם עדיין לא מצאו את המרגל. אני מאמינה שסי ג'יי דוהרטי כבר תצליח להפתיע, כמו תמיד.
"אנחנו נילחם. ואנחנו ננצח".
סילבן המהם וזז הצדה. אלי ידעה מה הוא חושב מבלי לדבר איתו. מפני שגם היא חשבה אותו דבר.
איך?
סיכום:
כן, עוד פעם צריך לחכות. יש יותר מדי שאלות מאשר תשובות. ופשוט צריך רק לספור... ואולי... הלוואי שהספר יצא כמו הפעם לפני התאריך שהוקצה לו, כי אין לי סבלנות לחכות. :)

מי שלא קרא, שימהר לקרוא!!! ^^

בערך שנה עברה מאז שקראתי את "אות אתנה". שנה שלמה. במשך התקופה הזאת, שלחתי לאתר סטימצקי מיליון הודעות, ולא הפסקתי לבוא לחנות לקנות ספר כתחליף עד שיצא 'בית האדס' ולשאול אותם בפעם המיליון מתי הספר מגיע לחנויות. עד שיום אחד, הלכתי עם אבא שלי לסידורים. הלכנו לכלי זמר, ושחיכינו שהם ימצאו שם את מה שחיפשנו, הלכנו לסטימצקי. אבא שלי כמוני- אנחנו לא יכולים בשום מצב לעבור ליד סטימצקי ולא להיכנס אליו. אז נכנסנו. וכמובן שידעתי שבית האדס יצא. הלכתי למוכרת, והתאפקתי שלא לחייך חיוך ניצחון שהיא הראתה לי את בית האדס, ואמרה: "סוף, סוף הוא בחנויות. הילדים לא הפסיקו לשאול מתי הוא יוצא". לא הקשבתי לה, והלכתי לפינה בצד. כמובן, שישר דפדפתי לעמוד האחרון. ואז... לא יודעת מה קרה. די מצאתי את עצמי קוראת עד פרק 3 בערך. אבא שלי (המקסים!) בא אליי, ואמר לי שהוא יקנה לי אותו. גם אם הוא לא היה קונה, הייתי שולחת את אימא לקנות לי. כמובן, שיש לו תנאי. הוא אמר שהספר יחכה אצלו עד שאסיים לקרוא את 'לאהוב עד מוות'. אמרתי כן. כאילו ברור. מי יוותר על זה? לפחות יש לי אותו. יש לי סוף סוף את 'בית האדס'! אז חזרנו לכלי זמר, ולקחנו את ההזמנה, ולא הפסקתי לחייך ולרקד ולחבק את הספר והאנשים לא הפסיקו להסתכל עלי כאילו אני משוגעת. אבל למי אכפת? בית האדס אצלי!
אז, בקשר להבטחה של אבא שלי- שחכתי אותה! כמובן שהתחלתי לקרוא את בית האדס. הפרקים עברו כמו רכבת הרים- מהירה, מפחידה בגלל שהיא עוברת מהר ואני מפחדת לסיים ומהנה, כי כמובן אנחנו מדברים על ריק ריירדן. הריק ריירדן.
התחלתי לקורא את הסדרה בערך מגיל 11. פתאום בספר הזה, הכל הסתדר לי. כל הנבואות, כל הדמויות. ריק שינה לחלוטין את הדמויות, וראו איך הם הופכים מילדים קטנים שהיו אז בסדרה פרסי ג'קסון או בתחילת הסדרה גיבורי האולימפוס, לנערים של ממש. הם חוו המון דברים, אם זה בטרטרוס- אנבת' ופרסי! או סודות על דמויות, אהבות חדשות, ושינויים של ממש.
לקח לי הרבה זמן לקרוא, מודה. ודי קיוויתי להיות הראשונה שכותבת את הביקורת, ואולי היא לא טובה כמו של אחרים, אבל אני לא יכולה לתאר את מה שעברתי שקראתי את הספר. איך הידיים שלי רפרפו ברעד שהעברתי את הדפים.
וספויילר-
דמסן ובוב. ענק וטיטאן שהקריבו את עצמם בכדי שאנבת' ופרסי יצאו בשלום. כנראה שהם לא יראו בסופו של דבר את הכוכבים ואת השמש, אך אני מאמינה שיראו משהו טוב יותר בגן עדן. (אם יש כזה גן עדן למפלצות.) קראתי את הקטע הזה, שהיינו בזמן נסיעה, ופשוט התחלתי לבכות. אולי זאת אחת מהפעמים היחידות שריק ריירדן מצליח להוציא ממני דמעות.
סוף סופיילר.
אז, לבסוף: כן, זה לא הסוף. יש את דם האולימפוס. שאותו, נראה לי אקרא באנגלית. אני כבר לא יכולה לחכות.
שוב, ריק ריירדן עשה זאת! :)

זה לא יהיה הכרחי להגיד שזה ספר מושלם, כי את זה אתם כבר יודעים.
אני פשוט אסביר למה בשבילי זה היה מושלם.
לפני שאמשיך ואכתוב, אני מזהירה יהיו לא מעט ספויילרים, אז עמכם הסליחה.
אוקיי, אז ככה:
1. אהבה אמתית. הספר הזה ללא ספק לימד אותי שיש דבר כזה שנקרא אהבה, ותאמינו לי אתם לא יודעים מהו פירוש המילה אהבה לפני שקראתם את הספר הזה.
2. וזה ללא ספק מלמד על החיים. אותי ללא ספק זה לימד. הספר לימד אותי, פשוט איך מתמודדים עם כאב, עם מחלה ועם אבדן. כי, גם אם אתם לא מאמינים שאפשר, כן אפשר. עובדה שבכל יום מיליארד אנשים ובתוכם ילדים בגלכם מתמודדים עם זה.
3. קרבן. כי,"ללא כאב, לא יודעים שמחה מהי". ולמרות שהסוף הוא עצוב, ולמרות שהם לא זכו בסופו של דבר להיות ביחד, הם חוו כאב ולכן הם חוו גם שמחה. היה להם נצח קטן כזה משלהם, וזה מה שחשוב. תחשבו על זה, אם היינו כל הזמן שמחים ומאושרים, אז לא היינו מתלהבים ממשהו משמח. זה היה כבר הופך להרגל. והחיים היו משעממים. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל תאמינו זה נכון.
4. ישיר וכנה. הספר הזה, כל כך כנה, שאני בטוחה שהסופר שכתב את הספר בטח חווה את המוות מהנקודה האישית שלו. כי תחשבו על זה, מדובר פה על נערה שכותבת על מחלה סופנית, ועל כל הרגשות שלה בו זמנית. זה לא היה יפה ומושלם כמו שכולם אומרים אם זה לא היה כל כך אמתי.
5. יפה. כי כשאתה פשוט קורא את זה אתה מבין איך החיים יפים וכואבים בו זמנית. ואיך לפעמים העולם הוא לא מה שאנחנו רוצים שיהיה. כי העולם לא נוצר בשבילנו, אלא אנחנו בשבילו.
לסיכום, יצא אוקיי! כי אחרי שאתה קורא את הספר הזה אתה מבין משמעות אחרת למילה אוקיי.
ספר מרגש, ותאמינו לי גם אלו שממש רגישים יכולים לקרוא אותו, כי אין לספר הזה סוף מוגדר, בדיוק כמו שלמכאוב מלכותי אין סוף מוגדר. אולי יש חיים אחרי המוות, ואולי לא. מה קרה להייזל? להוריה? להורים של גאס? לאייזק? לפטר ואן האוטן?
זאת אחת הסיבות שבזכותה אהבתי את הספר: אתה יכול לקחת אותו לאן שאתה רוצה. ואני מגדירה אותו כספר חובה. פשוט חייבים לקרוא אותו. מומלץ בחום לכולם!

לא מזמן נכנסתי למצב שאין לי ספר אחד טוב בחדר! לצערי הרב הקנייה האחרונה שלי של 10 ספרים בערך הייתה לא משהו, וכל הספרים שקניתי נכנסו "לבזבוז של זמן". לא הייתה לי בררה, ופלשתי למדף ספרים של אחותי. אז ככה, אחותי היא ההפך המחולט ממני! ובוא נגיד, שאני לא מתה על הטעם בספרים שלה. מה שהיא גם בקושי קוראת! לה יש מדף ספרים ולי יש ספרייה שלמה :) אז חיפשתי בין הספרים שלה בצער רב, ועצרתי ליד ספר מסוים. לא היו לי הרבה אפשריות חוץ מהסדרה של דמדומים (שבאמת זה לא נחשב לאפשרות מבחנתי!), ייצורים יפהפיים ואת הסדרה הזאת "בני האלמוות". ועכשיו אני מקווה שהבנתם למה יש לה טעם גרוע בספרים. אחותי קראה את הסדרה בני האלמוות תוך ימים אחדים, ובכתה בימים שהייתה צריכה לחכות לספר עד שיצא. היא לא הפסיקה לחפור לי עליו, ואני מצטטת: "דיימן מושלם!" או, "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הספרים האלו". אז בלית ברירה התחלתי לקרוא. התגובה הראשונית שלי הייתה "ואו!" לא יכולתי לעזוב את הספר עד שהגעתי לשלב פחות מותח, ואמרתי לספר "לילה טוב" והבטחתי שאמשיך מחר. נכנסתי למחרת לסימנייה לראות מה היו התגובות לספר. את האמת, די הופתעתי. ההתלהבות מהספר ירדה, והתכוננתי לאכזבה גדולה. אבל לא! תראו, אני מבינה שאין הבדל בין דמדומים לבין לנצח, אבל האמת שיש! אוור היא חכמה הרבה יותר מבלה, וחוותה הרבה יותר דברים מבלה. דיימן הוא בכלל לא אדוארד. יש בניהם הבדל עצום רבותיי. נכון, אז מה אם שניהם חתיכים עולמיים, ומושלמים שזה דבר בלתי אפשרי, אבל זה ספר! מותר לחלום! זה כל העניין בספרים, לא?
אוור חוותה תאונה נוראית עם משפחתה, ולאחר מותם של בני משפחתה היא מאשימה את עצמה. היא מתעוררת בבית החולים, ואת מי היא רואה לידה? את אחותה! לאחר הטרגדיה הנוראית שחוותה היא מגלה כוח. היא רואה הילות של אנשים שכל הילה מייצגת את מצב הרוח של אותו בנאדם. לאחר שהיא שואלת את האחות למה יש לה הילה ורודה מסביב, והאחות מסתכלת עליה כאילו היא משוגעת, אוור יודעת שעדיף שתשמור את הכוח הזה לעצמה. דודתה לוקחת אותה לביתה, שדרך אגב מדהים! אוור מנסה להסוות את עצמה, בשביל לא לגלות תשומת לב רבה מידי, ומתוארת כ"מוזרה" עם אזניות וקפוצ'ון על ראשה. היא מנסה ככל היותר להתרחק מכל הרעש של המחשבות של האחרים. עד שמגיע בחור, יפה תואר ומושלם. אוור מגלה שאין לו הילה, והיא מוצאת כל פעם שקט שהוא מדבר איתה, נוגע בידה. אני יודעת שזה מתואר כמו דמדומים, אבל באמת, תאמינו לי זה לא. מאז העלילה מתגלגלת בצורה סוחפת ומרגשת, אוור מגלה בגרות וצריכה לחשוב טוב טוב מה צריך לעשות, ומי האדם הנכון שהיא צריכה להיפרד ממנו.
לסיכום, ספר סוחף ועוצר נשימה. לא רק אוהבי הפנטזיה יאהבו אותו. גיליתי את זה שאני עצמי קראתי אותו. ונכון, אולי זה לא רעיון לגמרי גאוני ואנשים אחרים חשבו עליו לפני, אבל זה ספר סוחף, ומרגש שנהנים לקרוא!

ואו. איך מתחילים לכתוב ביקורת לספר כזה?
טוב, נתחיל.
הספר הוא על נערה בשם קליירי פריי, שהיא מגלה שהחיים שלה לא היו בעצם החיים האמתיים שלה, ושהיא בעצם שייכת לכת מסויימת שנקראת ציידי הצללים שמטרתם זה להרוג שדים. שאמה נחטפת, קליירי הולכת עם נער ושמו ג'ייס ועם הידיד שלה סיימון למכון. שם היא מגלה רגשות כלפי ג'ייס, אבל אני לא אמשיך ואפרט- את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם!
אני לא ממש יודעת איך לנסח את זה, אבל הסדרה הזאת שינתה לי את החיים. מצאתי את עצמי קוראת מספר לעוד ספר. עוקבת אחר חייהם של קליירי ג'ייס וסיימון, מהופנטת מכל רגע. הסופרת קסנדרה קלייר מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש, אם זה במלאך מכני או בסדרה בני הנפילים. אהבתי את הכתיבה החופשית אך הלא חופשית מדי שלה, את הבדיחות שמגיעות בדיוק בזמן הנכון ואת המינון הנכון של המסתורין והמתח. רק שבמלאכים נופלים לטעמי היה יותר מדי מתח, ואני לא יכולה כבר לחכות לספר הבא.
אז לסיכום, אני מאוד מקווה ששכנעתי אתכם. אני כל יום חוזרת שוב ושוב על הספרים האלו, וכל יום נזכרת בספרים האלו שלא יוצאים לי מהראש. לא פלא שכתוב על הספרים: "כדאי להתמכר" (ידיעות אחרונות). כי באמת ספרים כאלו לא פוגשים כל יום, ואני אחזור ואגיד שוב אני התמכרתי! וכדאי גם לכם. אין מילים לתאר את הסדרה הזאת!
מחכה בקוצר רוח לספר החמישי:)

אני לא ממש סיימתי לקרוא את הספר הזה, אבל כן הפסקתי.
למה? לא יכולתי להמשיך לקרוא מרוב שעמום, והייתי חייבת ספר שימשוך אותי בחזרה. אז ניסיתי ספר במקביל לספר הזה, אבל אז הבנתי כמה הספר הספציפי הזה גרוע! אף פעם לא נתקלתי בספר שלא משך אותי. אבל קורה, ואין מה לעשות. אז אם תשאלו אותי, עכשיו אני מחפשת ספר שיהפנט אותי מחדש. :)

ואו! מטילדה! זה היה הספר הראשון הרציני שקראתי. זה היה בכיתה ג'. מאז שגמרתי לקרוא את הספר הזה התחלתי לקרוא ספרים. בזכות הספר הזה הכרתי את העולם המדהים הזה שסוחף אותי כל פעם מחדש. מטילדה היא מי שאני מקווה להיות. ילדה חכמה (מאוד חכמה !!!) שידעה לקרוא כבר מגיל צעיר, והסתקרנה בכל העניין שנקרא "לימודים". הוריה התעללו בה אם אני לא טועה ואני זוכרת רק את הלילות של כיתה ג' ואת ההפסקות שבהם קראתי שאני עוקבת אחר הילדה הקטנה הזו ממש בגילי אז! שעוברת התעללות מצד אלו שאמורים להגן עליה. ואם אני שוב לא טועה, יש לה מורה שהיא אוהבת והיא עוזרת לה, ומלמדת אותה.
אבל באמת, מטילדה לימדה אותי דבר חשוב: היא לימדה אותי את הסקרנות. ואולי, אני לא זוכרת הרבה מהספר הזה, אבל כן הוא עדיין עומד על מדף הספרים שבחדר שלי וכן בזכותו התחלתי לקרוא ולהתעניין בספרים בכלל!
ספר מומלץ לכל גיל!

מילה אחת מושלם! הספר סחף אותי מהרגע הראשון עד הרגע האחרון, ובלילות מצאתי את עצמי קוראת עד הבוקר, שכול פעם אני אומרת לעצמי עוד עמוד אחד, אבל לא! זה ממשיך וממשיך. היום גמרתי לקרוא אותו, ואני די מעוצבנת על כך שההמשך עדיין לא יצא לאור בישראל.
וזהירות ספויילר-
איך אפשר לנוח בשלווה שבסוף כתוב כך: "שמי יהיה אדית פריור", היא אומרת. "ויש הרבה דברים שאני שמחה לשכוח".
פריור.
אני כבר מתה לדעת מי זאת!!
ולדעתי, השם של הספר מאוד מתאים. אפילו הסיבה מתוארת בספר: בפעם האחרונה שפרצתי לתוך מפקדה של פלג, עשיתי את זה כשאקדח בידי, והשארתי מאחורי גוויות. הפעם אני רוצה שזה יהיה שונה. מבחינתי, הפעם זה חייב להיות שונה. "הכינוי הזה מוצא חן בעני", אני אומרת. "מורדים. כינוי מושלם". אני לא יודעת מה אתכם אבל זה עשה לי צמרמורת!
סדרת הספרים הזאת לא רק מהנה לקריאה,אלא ניתן ללמוד ממנה הרבה על המהות האנושית:
כול פלג והתרבות שלו. אבל אם באמת נחשוב על כך לעומק, כולנו מפוצלים. אנחנו לא רוצים להיות רק אמיצים או רק נדיבים. אלא גם מזה וגם מזה.
אז לסיכום, הספר הזה מדהים! ואין לי כבר סבלנות לראות מה יקרה בהמשך.