אחרי הנפילה הכואבת עם הספר השני, "מלאכים באפלה", אני שמחה לבשר שנהניתי מהספר הזה.
בספר השני פיצפטריק הרסה את הדמויות לגמרי, הרחיקה בין פאץ' ונורה, והפכה את נורה לבלתי נסבלת.
אבל כאן, בספר השלישי, מהרגע הראשון - הכל מתאפס.

באמת תהיתי לעצמי - איך אני יכולה להמשיך סדרה שהספר השני שלה מאכזב ברמות על?
ואז חשבתי על זה...
מישהו בטח אמר לה משהו, אם אני לא אהבתי את הספר אז מן הסתם שהיו עוד ביקורות, וזה בוודאי קרה לפני שהיא סיימה לכתוב את הסדרה - אז מה היא הולכת לעשות עכשיו?
מה בקה פיצפטריק, הולכת לעשות?
איך היא הולכת להמשיך מכאן?
היא יודעת שהיא כתבה משהו שמאכזב, והיא גם אמורה לדעת שהיא בהחלט מסוגלת ליותר מזה, כי "מלאך משמיים"(הראשון) היה נהדר.
אלו השאלות שעניינו אותי מספיק כדי בכל זאת להמשיך בסדרה, אפילו שכבר קראתי אותה פעם אחת אז אין באמת שום צורך לדעת איך זה מסתיים.

אני מרגישה צורך לציין כמה דברים על הסדרה הזאת.
1. הספר הראשון יצא לאור ב-2009.
2. השם של הספר הראשון, ושל הסדרה כולה בעצם הוא - Hush, Hush.
3. השם של הספר השלישי באנגלית הוא: Silence.

אני לא יודעת למה זה קורע אותי מצחוק.
השמות כל כך גרועים!!!
אני רק מדמיינת את אלו שהוציא את הסדרה בעברית לאור מסתכלים על הכותרות ותוהים לעצמם מה לעזאזל הם אמורים לעשות עם זה.
אז כל הכבוד להם!
מלאך משמיים זה שם נהדר, והכריכות נהדרות, אם כי מאוד מיושנות - עדיין יש לזה את הוייב הנכון.

אני לא יודעת אם הסדרה הזאת יכולה להצליח היום, כי אתם יודעים, פעם השטויות האלה היו בקטע... ערפדים, מלאכים, זר מסתורי שלובש שחורים ויכול לשחק לך בראש... זה פשוט היה ממש סקסי פעם - בעיניה של נערה מתבגרת כמובן.

אני כבר בת 25, אז עברו בערך 8 שנים מאז שקראתי את הסדרה הזאת, ואני עדיין מאוהבת בפאץ'.
כאילו-
אני לא חושבת שאני יכולה להסביר מה הדמות הזאת עשתה למוח שלי.
אני לא בטוחה שהטעם שלי בגברים היה מה שהוא היום, אם לא הייתי מתאהבת בפאץ' כשהייתי בת 16.
צריך לכתוב אזהרה על הספרים האלה.
כי אין אף אחד כמו פאץ', ולגרום לנערה להאמין שיש סיכוי שהיא תתאהב יום אחד ברמה שהיא התאהבה בדמות בדיונית... זה פשוט אכזרי.
אבל אני נהנית מזה.
אני נהנית מהאכזריות הזאת.
אתם לא מבינים את רמת הכאב שאני חווה עכשיו, אני מתה מצחוק, זה כל כך מגוחך.

היתרון בלקרוא סדרה, זה שאתה מצליח לצלול לספרים הבאים בקלות מבורכת.
אין שום מאמץ בלדמיין דברים, אני כבר יודעת איך הכל נראה, אני כבר יודעת מה הוייב, רק לקרוא וליהנות.
אני לא חושבת שמישהו שלא נהנה מהספר הראשון צריך לקרוא את המשך הסדרה.
אם הקסם שבספר הראשון, וליתר דיוק, הכריזמה של פאץ' וכל המסתוריות הזאת שמלווה את הסדרה לא עושה לכם את זה - פשוט אל תטרחו.

הדרך שבה בקה פיצפטריק איפסה את הסיפור, היה פשוט למחוק את הזיכרון של נורה.
היא לא זוכרת את פאץ', היא לא זוכרת מה קרה בחמישה החודשים האחרונים, היא רק יודעת שהיא נחטפה משום מה.

יש בספר הזה כל כך הרבה אלמנטים מיושנים, שמתאימים באמת לשנים שבהם הספרים האלה יצאו, שפשוט עדיין עושים לי את זה.
אני לא יודעת מי קורא את זה, אבל פעם הייתה סדרה בהוט שנקראה "חצויה", עם עמית פרקש ויון תומרקין - והייתה סצנה אחת...
אוקיי אז יון תומרקין הוא ערפד(בחיי שאני הורגת את עצמי תוך כדי שאני כותבת את הביקורת הזאת) ועמית פרקש היא חצויה שזה איכשהו... קיצר לא אכפת לי מה זה אומר שהיא חצויה, הקטע הוא שיש סצנה אחת שהדמות של יון(ליאו) פשוט עומדת בחדר של עמית(אלה) ונכנסת לחלומות שלה.
אז יש בספר הזה דברים דומים לזה, כי פאץ' הוא מלאך שנפל ויש לו כוחות כאלה וזה פשוט - התגשמות הפנטזיה של כל נערה בת 16 מתחילת העשור הקודם.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני פשוט נהנית מהחרא הזה.
אני מאוהבת בפאץ', שמראה צדדים אחרים שלו בספר הזה, ונורה כבר לא מעצבנת - כי היא לא זוכרת את הקנאה המטופשת שלה בפאץ' ומרסי.
היה קטע אחד ספציפי, שפשוט קרע אותי מצחוק.
אני חושבת שיש בספר הזה טון קומי נהדר, ועם כל האפלוליות והמסתורין, זה איכשהו עדיין לא מפחיד, ואולי זה כי בספרי פנטזיה הכל אפשרי, אז בכל פעם שנורה נקלעת לצרות אני פשוט יודעת שפאץ' יופיע מאיפשהו.
אז אני די שמחה שהיא נכנסת לצרות, כי זה אומר עוד זמן עם פאץ'.

היה דבר אחד מעצבן, כי היו הרבה דברים חשובים, סימנים, שנורה פשוט פספסה לגמרי.
כמעט כאילו הסופרת אמרה לה: "אני יודעת שאת חכמה ופרנואידית מספיק כדי לחשוב על הכל! אבל בבקשה אל תחשבי על הדבר הזה שנמצא לך ממש מול העיניים ויכול להתפתח לקראת הסוף לאיזושהי צרה עבורך, כי אני צריכה את הצרה הזאת בעלילה".
-

זאת לא סדרת הספרים הכי איכותית שתקראו.
בהשוואה לסדרות שיש היום, אפשר להגיד שהיא די מעפנה...
אבל אהבתי אותה אז, ואני עדיין נהנית ממנה היום, כי יש בה משהו.

אני חושבת שהספר הספציפי הזה הרגיש לי קצת כמו סרט.
היה שלב שרציתי לאכול ולצפות במשהו תוך כדי, והבנתי שאני ממש רוצה לצפות בספר הזה, במקום במשהו אחר במחשב.
הוא הרגיש כמו סרט, אז אני חושבת שאפשר להגיד שהספר הזה דרש אפס מאמץ מוחי מצידי, ושזה תמיד נעים.
היה איזה רגע בשבת שקלטתי שקראתי את הספר הזה במשך שעה רצופה מבלי לעצור לרגע, ופשוט התענגתי על הרגע הזה.
כי איבדתי תחושת זמן, וזה לא קורה הרבה.

הארבעה כוכבים שלי הפעם הם ממש סובייקטיביים.
אני נותנת לו את הדירוג הזה בעיקר כי הייתה לי חוויה של ארבעה כוכבים.
אה, וגם כי אני לא בדיוק קהל היעד אז זה לא הכי משנה מה אני חושבת בצורה אובייקטיבית.

זה קצת מוזר בעיניי שיש נערות שמנסות לדרג ספרים בצורה אובייקטיבית, ונותנות להם דירוג ממש נמוך למרות שהן נהנו מהם.
אני תוהה אם הן מבינות שיש ספרים שכל מטרתם זה לגרום לך לשכוח את המציאות המדכאת שלך, ולצלול לתוך עולם שבו כיף לך להיות.
בעיניי, כשזה נוגע לספרים כאלה, זה לא ממש משנה אם הם "איכותיים", העיקר שנהנית מהם.

מה שאחרים חושבים אף פעם לא השפיע על הספרים שבחרתי לקרוא, אז קורה לא פעם שאני תמיד מסתכלת על הספרים אני קוראת ותוהה לעצמי - "איך לעזאזל כל זה מתחבר?!".
אני פשוט קוראת את מה שאני רוצה, מהסיבות שלי, ואני חושבת שאני עושה עבודה מעולה בלבחור את הספרים שלי - כי מרובם אני נהנית.
אם הייתי בוחרת את הספרים שלי על פי מה שפופולרי או נראה טוב לאחרים... אז זה לא היה מהנה.
יש כל כך הרבה דברים בעולם הזה שכבר הוציאו מהם את הכיף, אז אני שמחה שקריאת ספרים עדיין מרגישה כמו תחביב עבורי ולא כמו מטלה.

הסיבה שהחלטתי לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, היא כי אני מתכננת לקרוא 100 ספרים ב-2023, ואני רוצה להתרגש לקרוא כל אחד ואחד מהם, והוא לא היה ברשימה של הספרים שאני באמת רוצה לקרוא.
אבל ידעתי שאני רוצה לקרוא את הספר הזה מתישהו, כדי שאני אדע אם להיפטר מהסדרה שתופסת מקום בספרייה שלי או לא, לכן יצא שהחלטתי שאני לא רוצה להסתבך איתו שנה הבאה, ושעדיף שאני אתן לו את הזמן שלו עכשיו.
אז אני ממש שמחה שנהניתי ממנו, כי היו לי ציפיות נמוכות.

זאת הייתה קריאה די מהירה להפתעתי, ולמרות שיכולתי להניח אותו בצד ולקרוא ספר אחר שתיכננתי לקרוא בשבת, רציתי להמשיך איתו.
אז אני באמת חושבת שהוא שווה את הזמן לאנשים שאהבו את "מלאך משמיים" ורוצים לקרוא את המשך הסדרה.

אחרי שהתקלחתי, לבשתי פיג'מה. וכשלא הבנתי איפה המכנסיים של הפיג'מה, לקחו לי דקות שלמות להבין שכבר לבשתי אותם.

כשסימסתי לבת דודה שלי שאחפש ב- YES PLANET סרט שנוכל לראות, לקח לי שנייה להבין מה רציתי לעשות במחשב אחרי שעזבתי את הפלאפון. תבינו, זה היה שנייה אחרי שסימסתי את ההודעה.

כשאבא לא מצא את משקפי השמש שלו, לקח לו המון זמן להבין שהן מתחת לכובע שלו.

קרה לכם? רגעי סניליות קטנים, לא רק אצל מבוגרים יותר, שגורמים לכם להילחץ שאולי אתם מתחילים לשכוח דברים? אצלי זה שכיח במיוחד, כי כשאת שוכחת מה רצית לעשות לפני שנייה מיליון פעם, את מתחילה לקלוט שאחד מהברגים במוח נפל לך איפשהו בין ספר לספר. אל תצפו ממני שאזכור את פרטי הפרטים של הספר בעוד שבוע, ולכן אני מקפידה לכתוב ביקורת מיד לאחר סיומו. אני לא יכולה לבנות על זה שאני אמצא את הבורג.

אבל מעולם לא ציפיתי שיקרה לי את מה שקרה לנורה. אני מתכוונת, לשכוח חמישה חודשים? גאד, זה הרבה זמן.
בכל מקרה, העלילה שלנו מתחילה כעלילה מבטיחה, אבל מתחילה להידרדר ככל שהצד הימני של העמודים נעשה גדול יותר.

אז תקציר לפני הכל:

בספר הזה עושים לנו מעיין רברס. תהרגו אותי, אין לי מושג במה זה עזר לסופרת, אבל שיהיה. בעיקרון נורה שכחה את כל מה שקרה בחמשת החודשים האחרונים. היא מתעוררת בבית קברות, מגלה שחיפשו אותה שלושה חודשים, ושהיא לא זוכרת לא רק אותם, אלא גם חודשיים אחורה-
מה שמע שכחה את פאץ', שהכירה אותו בחמשת החודשים האלה, את כל סיפור בני הנפילים/מלאכים שנפלו, ובערך כל דבר מעניין שהיה בספרים עד עכשיו. אבל זה לא אומר שנורה לא בסכנה, כי הסכנה רודפת אחרי הילדה המסכנה. הצבע השחור (צבע שמסמל את פאץ') מסב לה חוסר מנוחה, עונג, ודי מטריד אותה (טוב, לא ממש מטריד אותה, החלק הזה יותר הטריד אותי). מילים שהיא לא ידעה את משמעותן הופיעו לה בראש ("נפילים"), ומחברים, ידידים ומכרים- היא מגלה שבחמשת החודשים האחרונים היא התנהגה... משונה. אולי לה נפל יותר מבורג אחד?

זהו, בתכלס.

העניין הוא שהספר התחיל מצוין. נורה לא מבינה כלום, מגששת באפלה, ואמה וחברתה הטובה לא ממש עוזרות לה בכך. זה מכניס את הקורא למתח, והתרגשות מתמדת. וזה גם גורם לך להרגיש טוב עם עצמך- "אני יודעת ואת לא!" החלק הזה של הספר עבר בצורה מדהימה, ואני חושבת שזה היה יכול להיות ממש, ממש, ממש מגניב, אם זה היה הספר הראשון. (כבר אמרתי ממש?) טוב, לפחות ההתחלה של חוסר הזיכרון כמובן. אני מודה, זה גם קצת מורט עצבים. כל פעם היא כל כך כל כך קרובה, לגלות מה קרה, מי זה כל אחד-משהו! אבל אין. זה בכל זאת לא מנע ממני להמשיך לקרוא. אז למה הוא הדרדר? (הו, תעלומה. קדימה, שימו כובעי שרלוק הולמסי, וזכוכית מגדלת. רק לא מאלה של החמישה שקלים שאתה יותר לא רואה איתן מאשר רואה).
נורה מגלה על הכול, למרות שהיא לא זוכרת את הכול, מוקדם מדי. אחרי חצי ספר בערך, אולי קצת יותר. לא ציפיתי לתגובה הזאת שלי לפני שקראתי, חשבתי שאני ארצה שתיזכר מיד, אבל האמת היא שכל הפואנטה של הספר הלכה לה. אני מתכוונת, מה הטעם? בקה פצפצפצ, כל מה שרצית היה למרוח כמה עמודים? טוב, זו לא הייתה מריחה, כי הספר באמת זרם מצוין, כמו הקודם, אבל-נו, באמת. אז יש טעם. אבל חמוץ. ואני שונאת, שונאת, שונאת חמוץ.

דמויות:
נורה- האמת היא שנורה מצאה חן בעיניי בספר הזה. המניעים שלה היו יותר ברורים ופחות סתמיים, היא הייתה אמיצה, ולעומת הביקורת של הספר הקודם- הפעם לא הרגשתי שהיא סתם נגררת לתוך הסכנה מתוך מניע מפגר. היא בכתה קצת יותר מדי, אבל היא גם הייתה מעורערת נפשית, אז נסלח לה.
פאץ'- אוי, פאץ'. מה עשו לך?! פאץ' איבד בספר הזה את האישיות המעניינת שלו. הוא הפך לקיטשי, נמרח ורגשני. הוא מגלה לנורה הכול מהר מדי, וכל הזמן מדבר אליה באהבה, כמה הוא אוהב אותה ובלה בלה בלה. בן אדם! מה קרה לתדמית שלך?! "אני קשוח-פוקר פייס-מסתורי-וחתיך"? מה קרה? נשברת? בחלק מהספר היו נגיעות של פאץ' הקודם, אבל הוא אכזב אותי הפעם קשות. אפשר ממחטה? ~מקנחת את האף ומרעידה את כל הבית~
וי- אני לא ממש מבינה מה קורה שם, עם וי. נראה לי שאין לה חיים. כל המטרה שלה זה לעזור לנורה, בכל צרה, לאסוף אותה, לקחת אותה, ולהיות מוכנה לכל דבר. אין לה חיים משל עצמה? אני לא בטוחה אם זה מוזר, או סתם לא אמין. אוי, קחו כבר את הממחטה. תביאו לי את בקה! אני רוצה לשבת איתה בארבע עיניים על כוס תה, ועל כמה אקדחי צעצוע. (רק שהיא לא תדע שהוספתי את המילה "צעצוע").
הספר הזה היה צריך לקבל שלושה וחצי כוכבים. אבל כמובן שאני לא יכולה לתת לו את זה, ושלושה זה כבר עלבון בשבילו, אז הוא יקבל ארבעה, שלא יכעס.
שלא תבינו לא נכון, מי שקרא עד עכשיו- שיקרא גם את זה. הספר רחוק עשרות מונים מיצירת מופת, אבל הוא קליל ומהנה, ואם בדיוק סיימת ספר מדהים (הלו, האימפריה האחרונה), ואין לך חשק לכלום חוץ מלקרוא אותו שוב, אז הוא יכול לשבור את זה בקלות. אבל אל תצפו ליותר מדי.
אה, וספויילר קטן לסוף.

נורה עכשיו לא אנושית?! אוח! כל כך סטייל דמדומים! אנשים, אתם לא יכולים להיות קצת יותר מקוריים?! לפחות היא מפקדת על צבא הנפילים במקום האנק, שזה מוסיף לה קצת עצמאות. נחכה ונראה.
סוף ספוילר.

אז אני אתחיל את שנת הלימודים יחד עם מלאך מכני. נתראה, או בעצם, נתכתב, בביקורת הבאה.
ציטוט מעורר השראה שכמובן לא מופיע בספר שכזה
- פיירי

ואו. לקח לי הרבה זמן להשיג את הספר, ומשום מה יצא לי להיות בסטימצקי ובצומת ספרים ביום שבת. אני די דחפתי את המשפחה לשם :)
לפני שקראתי את הספר הסתכלתי על הדירוג שלו. אני די מאוכזבת מכך שירד לו כוכב אחד,אבל זה עדיין ספר טוב. את האמת, אהבתי אותו יותר משאר הספרים בסדרה. סוף סוף יש בעיה! רצינית במובן הרצינות שגורמת לך להישאב לתוך הספר, ולא להפסיק לקרוא עד שאתה מסיים לפתור אותה. אני אהבתי בכלל את שאר הספרים, ואני חושבת שלמרות שיש את כל העניין של הבחורה שתלויה בבחור, פה זה לא ממש ככה. נורה היא מאוד עצמאית, היא פועלת לפי שיקול הדעת שלה ולא מקשיבה לאף אחד. הכתיבה סוחפת ומרגשת, ההתחלה מאוד מותחת שהשאירה אותי פעורת עיניים וקצרת נשימה וכך גם הסוף!
אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן להשיג אותו, כי כולם כבר גמרו את הספר הרביעי! אני לא עומדת בקצב!!
יש יותר מדי ספרים לקרוא :)
שולחת את אימא שלי דחוף לסטימצקי!

הרגע סיימתי לקרוא את הספר.. מה שיש לי להגיד עליו במילה אחת זה: וואו!
קראתי את שניי הספרים הקודמים לפניי כמה שנים ודיי שכחתי מה קרה שם, מי אלו הנפילים והמלאכים שנפלו, מה קורה בחודש חשוון, ומיזה בכלל האנק מילר.. עם החוסר הידיעה/הזכרון שהיה לי התחלתי לקרוא את הספר וגיליתי שגם נורה בעצם לא זוכרת כלום. זה היה נורא מעניין וכיף לקרוא ולהיזכר באותם הדברים שנורה נזכרת בהם, באיזשהו אופן דימיינתי שנורה זאת אני ושבעצם אני זאת זאתי שנזכרת בהכל ולא היא..
הספר נורא מעניין וסוחף,בדיוק כמו שניי ספריו הקודמים.
אני נורא אוהבת את הסופרת הזאת בקה פיצפטריק, אני אוהבת את הדמיון שלה, את צורת הכתיבה שלה, את ההומור שלה בספר פה ושם, הרומנטיקה, האקשן, המתח, פשוט הכל!
מתה כבר לקרוא את הספר הרביעי והאחרון.
מקווה שהסוף יהיה טוב כי אם לא אני לא יודעת מה יקרה לי...

בקיצור ספר מעולה כמו קודדמיו, אוליי אילו יותר טוב! הסדרת ספרים הזאת מקסימה !!

זה ללא ספק הספר הטוב ביותר בסדרה מבין השניים הקודמים.
סוף-סוף האנק מילר הכניס אקשן אמיתי לעלילה. כל דף היה מסקרן יותר מהקודם.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו בלי לרצות עוד קצת, למרות שהוא מאוד צפוי מבחינת מתח.

~ספויילרים~
קראתי את הספר די מזמן ככה שדיי שחכתי את תוכנו.
אבל אני כן זוכרת שהייתי ממש מאוכזבת ממנו.
לעומת שאר הספרים שלו, הוא היה דיי צפוי, מהיר מדי, מותח פחות וגם פחות מצחיק.
כאילו הסופרת רוצה לסיים הכל מהר מהר.
זה היה צפוי שבסוף פאץ' יומר לנורה את האמת על עצמו, היה צפוי שהוא יבוא להציל אותה בפעם הראשונה שהיא תמצא בסכנה (לא מזכיר משהו? אהמדמדומיםאהמ)ווהיה ברור שבסוף ישאירו אותנו עם "תעלומה."
אם כבר, הספר הזה הרס לי את שתי הספרים האחרים בסדרה. לדעתי בקה הייתה צריכה לעשות את מבנה הספר ככה:
1. אני שונאת את כל קטע השכחה הזה, זה לא מקורי ולא גאוני בכלל זה סתם קיטשי ולא הוביל לשום מקום כי בסופו של דבר נורה זכרה הכל ובקה הייתה יכולה לוותר על הקטע הזה, הוא היה חסר חשייבות, אבל בגלל שהיא כן הכניסה אותו, אז אם כבר שנורה לא תחזור לזכור כלום מפאץ', זה היה יכול לעשות את הספר יותר טרגי, דרמתי ואפל.
2. ואם כבר בסוף נורה נזכרת בהכל, אז לפחות תמשכי את השכחה שלה עד סוף הספר, לפחות עד הפרק האחרון, אם החלטת שהשכחה זה הפואנטה של הספר, לפחות שהוא היה עד הסוף ולא שבע פרקים לפני הסוף..
3. בקה הרסה לי את כל התדמית שבניתי לעצמי במוח על הדמויות- פאץ פתאום נהפך להיות קיטשי, אומלל, ורגשן. למה?! למה הרסת אותו?! היה נחמד מאוד כשהוא היה ציני שנון ואוהב את נורה בדרך המעוותת והמקסימה שלו, למה היית צריכה להרוב אותו כל כך?
ונורה- הפכה פשוט להיות בלתי נסבלת- בוכה מכל שטות, מתקשה לעמוד בקצב של כולם וממש מתקרצצת.
אני שונאת אותה בספר הזה.
נקודות שאהבתי:
1. אהבתי שבקה בכל זאת מצליחה להשאיר את האווירה האפלה ברקע, עדיין יש שם ניצוץ של אפלה, ובכל פעם שאני מדמיינת קטעים מהספר תמיד השמיים אפורים או חשוכים, אני אוהבת שלספר יש אווירה משלו ואת האווירה האפלה מאוד קשה ליצור ואהתי את זה שבקה הצליחה לשמר אותה כל כך הרבה זמן.
2. אהבתי גם שבסופו של דבר בקה החליטה לכתוב לנו מה קרה בבקתה ההיא בדלפיק איפה שהספר השני ניגמר, לדעתי זה היה גאוני להכניס את הקטע הזה יחסית בסוף הספר וכאילו להחזיר אותנו כמה חודשים לאחור.
3. למרות שלא אהבתי את קטע השכחה, אהבתי כשנורה אמרה משהו כזה:"אתה יודע, מקלחת.. סבון.. שמפו... מים.."
פאץ:"עירום.. כן אני מכיר."
זה היה סצנה שחזרה על עצמה מהספר הראשון ואהבתי כשבקה הכניסה אותה בשביל להדגיש את האהבה (המעוותת והמקסימה) של פאץ לנורה, גם אם זה בדרך מאוד מיוחדת.. (;

לסיכום: הייתי נותנת לספר רק 2 כוכביפ במצב אחר, אבל בגלל שלושת הדברים הגאונים שהעליתי פה למעלה ^ ובגלל שאת שתי הספרים הקודמים אהבתי ובמפני שיש עוד ספר המשך לסדרה, אני רק יאמר: תקראו, רק בשביל להשלים את הספר השלישי.
אבל אל תצפו. לא אל תצפו בכלל.
אבל אני כן מתכננת על הספר הרביעי ואחרון, שהוא הולך להיות גדול ואפל יותר מכל הספרים.
אני מקווה שבקה לא תאכז אותי הפעם (:
נקודות שאהבתי בספר:

לגמרי סלחתי לך בקה :)
שקראתי את השני, כול כך כעסתי על בקה ... משום מה היא הרסה אותו. אבל אחרי שקראתי את השלישי, סלחתי לה.
ההתחלה טיפה מעצבנת (אני אישית שונאת שדמויות מאבדות את הזיכרון שלהן). אבל אחר כך זה נהיה נחמד+ ולקראת הסוף אני יכולה להגיד שאפילו קרוב למושלם.
זה היה ממש סוחף, מסקרן ובקה מצאה פתרון מאוד יצירתי לבעיה הגדולה שהיא יצרה.
אני יודעת שהביקורת הזאת טיפה מיותרת אבל בכול זאת הייתי חייבת להגיד לעולם שזה ספר מאוד מאוד יפה ומומלץ!

מאושר מכל שנייה שקראתי(דרך אגב,מי שלא קראה את הספר,אני ממליצה לה לשמוע את השיר red-pieces-http://www.youtube.com/watch?v=8Uw8mIcQJn8 השיר ממש ניקשר לקריאה,ובעיקר בספר 'מלאכים באפלה')
הספר ממש ממכר,מותח ובישבילי היו כמה רגעים שדי צחקתי למרות כל הרצינות בספר.ממש אהבתי את הסוף,חוץ מההחלטה שלא הראו את תשובתה בסוף.הפעם קשה לי להסביר את דעתי,פשוט אין מילים שיכולות לתאר את הספר,אבל טיפה היתעצבתי כי אני צריכה לחכות לדי הרבה זמן עד לספר האחרון.כמו בכל ספר,אי אפשר להבין איך לעזעזל עיגנו לפרק לפני אחרון,וזה טיפה מעציב.יש לי גם דחף כזה שכשאני קוראת ספר,אני ישר קוראת את הדף האחרון מהספר,כולם אומרים לי שאני סתם הורסת לעצמי את הקריאה,אבל היא מגרה אותי עוד יותר,אם אני יודעת איך הכל ניגמר,אז כדי גם לדעת מה קרה ומה היו הסיבות לכך.אילו יכולתי,האיתי קוראת איך נידמר הספר הרביעי(מיפה זה כבר ספרוילר)איך פאץ' ונורה נהיו זוג,איך היא נהפכה לנפילה ועוד שליטה של צבא נפילים,מי זו היד השחורה?

ספר שלישי בסדרה. הראשון הוא מלאך משמים. השני הוא מלאכים באפלה. גם כאן קראתי את הספר בהנאה ובמהירות ועברתי לאחרון בסדרה.