אפתח בווידוי: לא שירתתי בסיירת מטכ"ל. היתי שריונר פשוט, ולקראת תום השרות שקמיסט פשוט. לא השתתפתי בשום מבצע הירואי, והרגע המרגש ביותר בשרותי בצה"ל היה יום השיחרור. יתרה מזאת: אפילו לא ניגשתי למיונים לסיירת. לא פעם שאלתי את עצמי מה גורם לחבר'ה בני גילי להתנדב מרצונם לשירות כה תובעני ומפרך, הכרוך במאמצים עילאיים ואף בסכנת חיים. התשובה שנתתי לעצמי היתה שזה בשביל לעשות רושם על הבנות.
צוות איתמר אינו מפריך ואינו מאושש את ההנחה הזאת.
קראתי את הספר בנשימה עצורה. בקטעים מסויימים הוא ריגש אותי עד דמעות. קריאתו עוררה בי הרבה תהיות ומחשבות, שהמשיכו להעסיק אותי גם לאחר הקריאה וממשיכות להעסיק אותי עד עכשיו.
לאורך כל הספר ניכר כי המחבר, אבנר שור, נקרע בין רצונו לספר סיפור אותנטי, על כל החוויות שעברו עליו כלוחם בסיירת מטכ"ל – לבין רוח החשאיות השורה על היחידה הנבחרת, ואשר הוטמעה עמוק בנפשו במהלך השירות. אין לי ספק כי הוא עצמו מחק קטעים רבים שיצאו תחת ידו, מתוך תחושת אחריות פנימית, סוג של צנזורה עצמית – בנוסף לקטעים שהצנזור הצה"לי מחק לאחר שהספר הוגש לעיונו.
תחושת הבטן שלי אומרת לי משום-מה שלאחר שהמחבר, לוחם קשוח שכמותו, הפעיל את הצנזורה העצמית שלו על הטקסט היוצא תחת ידיו – לא נותרה מלאכה רבה לזה הצה"לי.
תחושת הבטן שלי גם אומרת לי שהרבה מהקטעים שנמחקו – הן על ידי המחבר עצמו, והן על ידי הצנזור הרשמי – היו יכולים להתפרסם בשקט, מבלי שייגרם נזק כלשהו לבטחון המדינה.
אבל גם מה שנותר הוא מסמך מרתק, מרגש, אותנטי, לעתים משעשע, לעתים מזעזע – למרות אותם "חורים שחורים", חלקם הכרחיים וחלקם מיותרים ומתחננים להשלמה.
מדוע אני מעניק לצוות איתמר את הציון 9 מתוך 10? כי מדובר באחד מאותם ספרים בודדים שכבר במהלך קריאתם היה ברור לי שאין זה עוד ספר אחד מני רבים שקראתי עד היום, ושאקרא עוד בעתיד, ואשר יישכחו מייד עם תום קריאתם – כי אם במסמך אנושי שימשיך ללוותני עוד זמן רב לאחר מכן.
סיירת מטכ"ל ראויה שיקדישו לה ביום מן היומים ספר עב-כרס שיכיל את כל מבצעיה המפוארים יותר – והמפוארים פחות – לצד ביקורת הכרחית מתוך פרספקטיבה הסטורית רחבה.
אלא שצוות איתמר, מלכתחילה, אינו מתיימר לספר את סיפורה של הסיירת. כל כוונתו של המחבר היא לגולל את סיפורו האישי במסגרתה – וליתר דיוק: במסגרתו המצומצמת של צוות איתמר, חבורה בת תריסר לוחמים אליה השתייך, שהיתה מגובשת, מלוכדת והומוגנית.
אין זו יד המקרה שאותה חבורה מצומצמת של תריסר הנועזים הצמיחה מתוכה אנשים שמאוחר יותר הטביעו את חותמם על החברה הישראלית, מתוכם בולטים שניים: האחד הוא עומרי פדן, שלימים עשה דוקטורט בכלכלה , נמנה עם מקימי "שלום עכשיו", ומשמש עד היום כמנהל מקדונלדס בישראל, והשני הוא אבי דיכטר, שלימים נהיה ראש השב"כ ואף ניסה כוחו בפוליטיקה.
את הספר, כאמור, קראתי בנשימה עצורה. היו לי נדודי שינה בלילה, אז במקום להסתובב במיטה החלטתי לקרוא כמה עמודים בספר החדש שקניתי אותו יום, עד שהעיניים יתחילו לצרוב – ותוך כדי קריאה גיליתי לפתע שהשעה 04:30 אחר חצות, ושהגעתי לעמוד 138. למחרת השלמתי את הספר בנאגלה אחת נוספת.
אחת הסיבות שהספר ריתק אותי, היא שמדובר למעשה בסיפורו של מישהו שהינו בן גילי. שור התגייס לצבא בשנת 1971, ממש כמוני (הוא התגייס במחזור פברואר 71, ואני במחזור אוגוסט 71. מחזור פברואר נחשב מחזור הקיבוצניקים והמושבניקים, ואוגוסט מחזור התיכוניסטים). עובדה זו גרמה לי פעמים רבות במהלך הקריאה לתהות: כיצד היתי אני נוהג במקומו? ברוב המקרים המסקנות שלי בהקשר אלי היו שונות בתכלית מאלו שהמחבר הגיע אליהן בהקשר אליו. כיום, ממרומי גילי, נראה לי שהסיבה לכך היא בעיקר תורשתית וסביבתית: כל אחד נולד עם חבילת הדנ"א שנתנו לו הוריו, והיא שתכתיב לו במהלך חייו בעתיד את החלטותיו ותעצב את אישיותו – יחד עם ההשפעות הסביבתיות של החברה בה הוא גדל.
ההבדלים ביני לבין המחבר מתחילים כבר מההורים. הוריו של שור היו חברי קיבוץ שובל שבדרום, אנשים חדורי אידיאולוגיה סוציאלית-ציונית מבית מדרשם של א.ד.גורדון, ברל כצנלסון, בורוכוב ודומיהם. הורי, לעומת זאת, היו פליטי שואה שהתחתנו עם הגיעם ארצה בשנת 1948 ומאז ועד מותם התגוררו בחיפה.
אביו של המחבר, חיים שור – כך על פי ויקיפדיה – היה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך העתונים "על המשמר" ו"ניו אאוטלוק". אבי, לעומת זאת, עבד כל חייו במפעל "תנובה" בחיפה והתרחק כל ימיו מעסקנות – אפילו בוועד הבית מעולם לא היה חבר.
עם זאת, קשה לי להתעלם מנקודת דמיון חשובה אחת שמקשרת בין ההורים שלי לאלו של המחבר: גם שלי וגם שלו היו "פולנים".
"פולנים" לאו-דווקא במובן של ארץ מוצא, כי אם מנטלית.
המושג "פולני" – בנגזרותיו "הורים פולנים", "משפחות פולניות", "חינוןך פולני", "כבוד פולני" – צף ועולה פעמים אחדות בספר, בעיקר כשהמחבר נזקק לתיאור ההומוגניות של חבריו לצוות. ("כן, כן, הכבוד העצמי; כמעט כולנו בנים למשפחות פולניות שורשיות, והכבוד העצמי כאבן ריחיים על צווארינו"… עמ' 237) כיום, בעידן הפוליטיקלי קורקט, ייתכן שהיה חושב פעמיים לפני שהיה עושה זאת – ואני בטוח שגם בזמן הכתיבה לא היתה דעתו נוחה מכך – אבל במאבק הפנימי שהתחולל מן-הסתם בנפשו, בין התקינות החברתית לבין השאיפה הספרותית לאפיין באופן תמציתי את רוח היחידה, גבר לבסוף האינטרס הספרותי. וטוב שכך.
ההגדרה "פולני" היא בעצם כיסוי מעודן ל"אשכנזי". סביר להניח שבין חבריו לצוות היו גם כאלה שהוריהם לא נולדו בדיוק בפולין – אולי ברוסיה, הונגריה, ואפילו הולנד (כמו במקרה של אפק), אבל ההגדרה "פולני" תופסת גם לגביהם, כי היא פחות בלתי-תקינה מאשר "אשכנזי". העובדה הפשוטה היא שבמדינת ישראל של שנות השבעים, שבה האוכלוסיה בארץ התחלקה בערך שווה-בשווה בין "אשכנזים" ל"מזרחיים", מרבית חברי הצוות היו "אשכנזים".
ואכן, עד עצם היום הזה כשמדברים על "הצבר היפה" או על "מלח הארץ" – עולה בדמיון קלסתרו של נער עברי גאה יפה-בלורית ובעל עור צח של יוצא אירופה. אמנם כיום ההבדלים הללו הולכים ומיטשטשים, שכן יש יותר ויותר נישואי "תערובת" בין העדות, וחלקם של הצאצאים המעורבים הולך וגדל עד שלא רחוק היום בו הם יהוו רוב באוכלוסיה, אבל עדיין סביר להניח שמרבית חיילי סיירת מטכ"ל (כמו גם מרבית הטייסים, מנתחי המוח והמהנדסים) הינם בנים ליוצאי אירופה.
אלא שהיו גם היו בסיירת לוחמים שלא השתייכו לגזע הנבחר. אחד הבולטים בהם הוא מרדכי רחמים, גיבור ישראל שהיה מעורב בשתי פעולות נועזות שהצילו חיי אנשים חפים מפשע. רחמים, יליד עיראק, עלה עם משפחתו ארצה בהיותו בן חמש. עם גיוסו לצה"ל התנדב לסיירת מטכ"ל ולאחר השחרור עבד כמאבטח באל-על. בשנת 1969 השתלטו מחבלים על מטוס בואינג של אל-על בציריך כשהם מצויידים ברימוני יד ובקלצ'ניקובים. מרדכי רחמים, ששימש מאבטח המטוס, חיסל את ראש החוליה והכניע במו ידיו את שאר חברי הכנופיה. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972, כשנחטף מטוס "סבנה", היה רחמים ראשון הפורצים למטוס במסגרת מבצע החילוץ ההירואי של סיירת מטכ"ל.
אין לי בעיה עם הזדקקותו של המחבר לציון ה"פולניות" כתכונת רקע מנטלית המשותפת לו ולחבריו לצוות בסיירת מטכ"ל. בעשותו כן הוא כאילו מצהיר: "אני שם קצוץ על הפוליטיקלי קורקט שלכם – כל מה שחשוב לי הוא לתאר בנאמנות את רוח היחידה". אבל כדאי היה, לשם ההגינות, לציין בקטן את העובדה שלאורך ההסטוריה שירתו בסיירת, ובצנחנים, גם גיבורים ממוצא מזרחי – דוגמת סעדיה אלקיים, הלא הוא סופפו האגדי מיחידה 101 שקדמה לסיירת, פואד בן אליעזר, משה לוי, שאול מופז, מרדכי רחמים, יצחק ג'יבלי ועוד רבים וטובים שהוריהם לא נולדו בגליציה.
הספר פותח במסע המפרך לאורך 120 ק"מ, שהוא אחד מתנאי הקבלה הקשים לסיירת. המאמץ האנושי הנדרש לצורך כך הוא בלתי נסבל, וכמעט היתי אומר בלתי יתואר, אלמלא מיטיב המחבר בכשרונו הרב לתאר אותו בפרוטרוט, ובאופן כה ריאליסטי עד שלמקרא התיאורים חשתי כאילו אני עצמי משתתף בו ועובר את יסורי הגיהנום הכרוכים בו. אלא שברור לי שאני, בניגוד למחבר, היתי נשבר ברגע בו גופי היה מודיע לי שאינו יכול להמשיך. ממש כשם שאילו היתה פורצת להבה מתחת לכף ידי, היתה כף היד נרתעת אינסטינקטיבית לאחור. גופי, בדוגמה זו, לא היה שואל את מוחי אם הוא "מסכים" לרתיעת היד – כי אם מבצע את הפעולה על דעת עצמו ללא עוררין. נדרש, איפוא, "משהו נוסף" על מנת שאדם אשר מגיע לקצה גבול היכולת, לקצה גבול הסבל האנושי – יתעלם מציוויי הגוף, ויורה לו להמשיך הלאה ולהשלים את המשימה ויהיה מה. לעתים אותו "משהו נוסף" הוא החשש להתבזות בפני החברים, או החלטה מושכלת כלשהי שהאדם נותן לעצמו מלכתחילה. דומני כי אצל המחבר אותו "משהו נוסף" קשור לרקע המשפחתי והחברתי ממנו צמח, ובין השאר גם לעובדה שאחיו הגדול היה בסיירת מטכ"ל. כל זאת בנוסף, כמובן, לכושר גופני מעולה, שהוא תוצאה של חיי הקיבוץ, הכוללים עבודה במשק ובפלחה, סחיבת צינורות השקייה, השכמה מוקדמת לחליבת הפרות, ועוד כהנה וכהנה מטלות האופייניות למגזר ההתיישבות העובדת.
בהמשך מתאר המחבר את סיפור שירותו הצבאי במסגרת כח איתמר, תוך שהוא נזהר במופגן מלגלוש לתיאור שאר עלילותיה ההירואיות של היחידה המובחרת. עבורי היתה בכך אכזבה מסויימת, שכן ניגשתי לקריאת הספר בראש ובראשונה מתוך הסקרנות העצומה שיש לי בכל הקשור לסיירת מפורסמת.
בתקופתנו, שנות האלפיים, בהן האינטרנט חושף הכל, נותרו מעט מאוד דברים עלומים – וביניהם "המוסד", שב"כ, אמ"ן וסיירת מטכ"ל. קיויתי שקריאת הספר תעזור לפזר את הערפל סביב הסיירת, אלא שתקוותי נענתה רק בחלקה. המחבר מתאר את הסיירת רק ב"מיקרו" – ואינו נוגע ב"מאקרו", אותו הוא משאיר להסטוריונים. אין לי ספק שפעמים רבות במהלך הכתיבה "דיגדג" באצבעות המחבר החשק לציין פעולה כזאת או אחרת של הסיירת, שהוא אישית לא היה מעורב בה, אלא שהוא הצליח לרסן עצמו ונצמד בעקשנות לכוונתו המוצהרת מלכתחילה לכתוב מעין יומן אישי. יחד עם זאת לי, כקורא, היו חסרות ההשלמות הללו. שכן תוך כדי ההיסחפות בקריאה קשה היה לי להפריד בין החייל שור לבין המסגרת בה הוא פועל.
כך למשל, ככל שהספר מתקדם כרונולוגית (הוא כולל בעיקר את תקופת שירות החובה של המחבר, בשנים 1971-1974, אבל גם את המשך דרכו כחייל מילואים בסיירת) חיכיתי שיגיע לשנת 1977 – בה התקיים "מבצע אנטבה" ההירואי של סיירת מטכ"ל. והנה השנה הגיעה, אלא שהעלילה פוסחת על המבצע וממשיכה הלאה. בעמוד 254 מסתיים פרק העוסק בשנת 1976, והפרק שלאחריו קופץ כבר אל מלחמת לבנון ב- 1982. אז אוקיי, בסדר, המחבר עצמו לא השתתף במבצע – אבל אני נותרתי וחצי תאוותי בידי.
ה"דילוג" הזה צורם מבחינה נוספת. במהלך הספר מופיעה דמותו של יוני נתניהו פעמים רבות, כמפקד הפלוגה – ומטבע הדברים נוצרה אצלי, כקורא, סקרנות לגבי המשך דרכו בסיירת. עד עמוד 148 רוחו של יוני מרחפת מעל פעולות הפלוגה ואימוניה. בפרק "תחילתה של ידידות מופלאה", מסופר כי בתחילת שנת 1973 החליף מוקי בצר את יוני נתניהו כמפקד הפלוגה. באותו עמוד משווה המחבר בין אישיותם של שני המפקדים – ומאותו רגע ואילך מתפוגגת דמותו של יוני נתניהו, בבחינת הכושי עשה את שלו. מבחינה ספרותית יש כאן פיספוס אדיר – שכן כולנו יודעים שיוני פיקד על המבצע ההירואי, ונפל בו, ומן הראוי היה להקדיש לו מספר מלים בהקשר הזה, אפילו כהערת אגב. בנקודה זו, למרבה, הצער, לא יכולה לעמוד לזכותו של המחבר ההצטדקות שמדובר בספר "אוטוביוגרפי". שכן לעניות דעתי אין חיה כזאת "אוטוביוגרפיה טוטאלית"; אם מישהו היה כותב פעם מפלצת כזאת, היא היתה צריכה להיות מורכבת כולו מ"אני" ו"אני" ו"אני" – וזה היה נורא משעמם.
מה גם שצוות איתמר בפירוש אינו אוטוביוגרפיה טוטאלית. המחבר מלווה מספר דמויות בולטות – כגון אבי דיכטר, אהוד ברק, עומרי פדן ואחרים – גם בהמשך דרכן, מחוץ למסגרת הצרה של השירות הצבאי. במהדורת 2013 אף נוספה אחרית דבר המגוללת את קורות חברי הצוות לאחר שיחרורם מהצבא ועד היום.
לגבי אהוד ברק, למשל, מסופר כבר בגוף הספר אודות "הענקת צל"ש מפתיע ונדיר על-ידי הרמטכ"ל דדו לאהוד, המפקד היוצא, שאף אחד מהיושבים בהאנגר הענק לא מפקפק בכלל בהמראתו המהירה לכס הרמטכ"ל ואחר-כך לראשות הממשלה…" (עמוד 187).
לגבי עמרי פדן, מתאר המחבר את "גישתו האמריקאית" – אשר הודות לה הצליח בעסקים מאוחר יותר. "לא במקרה, להצלחתו הגדולה ביותר מבחינה עסקית הוא המריא על כנפי רשת מזון אמריקאית." (עמוד 188).
האם העובדה שפדן נהיה מנכ"ל מקדונלדס פחותה בחשיבותה מחלקו של יוני נתניהו באנטבה?
עובדת היעדר איזכור כלשהו למבצע אנטבה צורמת לי שבעתיים על רקע העובדה שעל שער הספר, מתחת לכותרת צוות איתמר, כתוב: "סיירת מטכ"ל האנשים המבצעים האוירה". אין לי ספק שזוהי תוספת ש"הודבקה" על ידי הוצאת הספרים, אולי בעצתו של איזשהו יחצ"ן אהבל העובד עמה, מבלי לקבל לכך את הסכמת המחבר. ברור לי שהמחבר, אשר יושרתו אינה מוטלת בספק, התקומם למראה התוספת – ואולי אף חש עצמו מרומה ומנוצל, שכן הספר שהוא כתב ביודעין אינו סיפורה של "סיירת מטכ"ל האנשים המבצעים האוירה", כי אם סיפורו של החייל אבנר שור בכח איתמר ותו לא – אלא שכאשר נוכח בכך כבר היה מאוחר מדי. לא שאלתי אותו על כך, אבל אם אני טועה אני מוכן לעשות מסע רגלי של 120 ק"מ בזה הרגע.
זה לא "החור השחור" היחיד שצרם לי במהלך קריאת הספר. לפני שאפרט "חורים שחורים" אחרים אציין שתחושת הבטן שלי גם אומרת לי משום-מה שבעת כתיבתו היה הספר בנוי לתלפיות, כמקשה אחת שלמה, ורק לאחר מכן – בעקבות איזושהי התערבות חיצונית או החלטה מושכלת של המחבר עצמו, נפערו הפערים ביד גסה.
אחד הרגעים הדרמטיים בספר הוא הרגע בו מתבשר המחבר על נפילת אחיו בפעולה נועזת בלבנון. האמת, מכיוון שדילגתי על ההקדמה שנוספה למהדורה החדשה של הספר, מהדורת 2013, עד אותו רגע לא ידעתי כלל שלמחבר יש אח, שבמקרה משרת אף הוא בסיירת מטכ"ל. סביר להניח שאלמלא נפילתו, הוא כלל לא היה מוזכר בספר – וחבל.
חבל, בעיקר משום שסיירת מטכ"ל, מסתבר, משופעת באחים. הדוגמה הבולטת היא כמובן האחים נתניהו, ששלושתם – יוני, ביבי ועידו – שירתו בה. באחד המקומות מציין המחבר שהיו מקרים נוספים של אחים, זוגות ואף שילשים, ששירתו בסיירת. לא מדובר בנקודה שולית. יש כאן חומר למחשבה. עובדה שאני עצמי, כשנתקלתי בפסקה המציינת זאת, הפסקתי לקרוא לזמן-מה ושקעתי בהרהורים על המשתמע מכך. התופעה רק מחדדת את הנחתי שהמוטיבציה לשרת ביחידה מובחרת כסיירת מטכ"ל, כמו גם התכונות האישיות הנדרשות לצורך כך – וביניהן השאיפה להגיע למטרה בכל מחיר, עד קצה גבול היכולת, גם במחיר סיכון החיים עצמם – הינם עניין תורשתי, גנטי, שילוב תכונות שרק מעטים ביננו נולדו מצויידים בהן, והללו שוכללו וטופחו על ידי חינוך מוכוון-מטרה מצד ההורים והסביבה.
אני מתעכב על הנקודה הזאת כי לכל אורך הקריאה בספר מצאתי את עצמי שואל שוב ושוב: אילו היתי במקומו של המחבר האם היתי נוהג כמוהו? והתשובה, בכל פעם, היתה: לא, לא, לא. אני נזכר איך בתקופת בית-הספר היסודי שכחתי פעם לקחת את הסנדויץ, והאמא הפולניה שלי הופיעה באמצע השיעור בפתח הכיתה עם הסנדויץ' בידיה – לקול צחוקם של חברי לספסל. אלוהים, איך רציתי באותו רגע לקבור את עצמי מבושה… האם כך היתה נוהגת גם אמו של המחבר, אותה גיבורת חיל קיבוצניקית, יצוקה מאבן שחם, שהתירה לבנה הצעיר להמשיך ולסכן את חייו בסיירת גם לאחר ששכלה את אחיו? שבאחד המפגשים של היחידה בחצר המשפחה בקיבוץ ישבה על הווריד לאיתמר, מפקד הכח המיתולוגי, המסוגר והשתקן, והוציאה מפיו סודות שאפילו המודיעין הסורי לא היה יכול לחלץ (ע' 141-142)? האם כך היתה נוהגת אמו של עמרי פדן, ד"ר דורית פדן, בת האצולה הירושלמית של שכונת רחביה, המוזכרת בספר בעמוד 253 (אם כי בנסיבות טרגיות, למרבה הצער)? נאהה, לא נראה לי.
המסקנה שלי, לפיכך, פשוטה: כשאבנר שור נולד, היה חרוט על מצחו: "אתה תגיע לסיירת מטכ"ל". כשאני נולדתי, היה חרוט על מצחי: "ואתה לא."
מה שמסביר, ולו חלקית, את תופעת האחים – שחולקים את אותם גנים, וספגו בילדותם אותן השפעות מההורים ומהסביבה החברתית.
הרגע שבו מתבשר המחבר על מות אחיו הוא אכן אחד מרגעי השיא של הספר. המחבר, לוחם קשוח שכמותו, מתאר את ההתרחשויות בשפה לקונית, כדרכו. שני עמודים בסך הכל מוקדשים לאירוע שהיה, סביר להניח, נקודת השבר הגדולה בחייו. ואולי דווקא משום התמציתיות הזאת, די היה בארבע השורות החותמות את הקטע כדי לגרום לי להפסיק לקרוא על-מנת לנסות ולבלוע את גוש הדמעות החונק את גרוני: "בשער הקיבוץ כבר אפשר להריח את האבל. בקיבוצים מתפשט האבל כמו ענן סמיך ומכסה מיד את הישוב כולו בסוג של עצבות שקטה וחודרת. בחניה אני מבקש מאורי ומשאולי לחזור ליחידה ולבוא רק למחרת ויורד למפגש הנורא עם הורי" (עמוד 155).
אותו מפגש נורא עם ההורים נחסך מאיתנו הקוראים, וכמובן שזוהי זכותו המלאה של המחבר. שתי השורות הלבנות והריקות שבאות מייד אחר-כך הותירו אותי המום וכואב, עוצם את עיני ומנסה לדמיין את הרגע הדרמטי, שבו המחבר יודע כי חייו שלו, כמו גם חיי בני משפחתו, לעולם לא יחזרו להיות כשהיו, והפצע המדמם, שזה עתה נפער, לא יגליד לנצח. גם פרטי המבצע במסגרתו נפל האח נותרים בעלטה, מלבד שלוש השורות הבאות, המנוסחות בלשון רפורטז'ית: "אבידע שור וחגי מעיין נהרגו בביירות בפעולה משולבת של שלושה כוחות: היחידה, הצנחנים והשייטת. הפעולה נחשבת לאחת הנועזות והמוצלחות ביותר של צה"ל" (עמוד 155). אלא שמאז הופעת הספר ועד היום הוסרו לא מעט ענני ערפל שכיסו על פעולותיהן החשאיות של היחידות המובחרות, וביניהן גם מעל מבצע "אביב נעורים" – והתיקון הגיע במהדורה העדכנית, שיצאה ב- 2013, בדמות הקדמה למהדורה החדשה, בה סוף-סוף נחשפים פרטים חשובים ומעניינים הנוגעים לאותו מבצע הירואי.
נשאלת השאלה: מדוע מבצע כה הירואי, כה חשוב לבטחון המדינה, מוסתר מידיעת הציבור? אדרבא – מבצע כזה, בו לוחמי הסיירת הנועזים רוצצו את ראשי הנחש של ארגוני המחבלים בביירות, מן הראוי היה שיילמד בבתי הספר וייכלל כחלק מתוכנית הלימודים. אבל ראשי מערכת החינוך מעדיפים שהנוער יתחנך על ברכי השואה. מדי שנה יוצאות משלחות של תלמידי תיכון לביקור במחנה ההשמדה באושוויץ, כחלק מתרבות שהיתי קורא לה, סליחה על הביטוי, "תרבות ההתבכיינות". העם היהודי מעדיף להתבכיין, עמוק בעמדת הקורבן, מאשר להתגאות בהצלחות לוחמיו.
"אביב נעורים", אגב, אינו הדוגמה היחידה למעטה החשאיות הבומבסטי – והלא מעט מיותר, שלא לומר היסטרי – האופף את "היחידה". במציאות האינטרנטית של ימינו הרבה קליפות סודיות מושלות בזו אחר זו, למורת רוחם של שועלי הקרבות המחוספסים, מבלי שבטחון המדינה ייפגע כמלוא הנימה, למרבה הפלא.
הנה דוגמה משעשעת אחת מיני רבות: אחד "הסודות הכמוסים" היה מאז ומתמיד מיקומו של בסיס הסיירת המובחרת. המחבר נוגע בכך בכמה מקומות בספר, כשהוא נזהר ברחל בתך הקטנה שלא להסגיר, חלילה, את הסוד הנורא. כך למשל בקטע אודות היום בו פרצה מלחמת יום כיפור, חברו עמיקם מסיע אותו בטרמפ מקיבוצו אל הבסיס. ואז: "ברמלה אני עוצר את המכונית, יש לשמור עדיין על כללי בטחון השדה, מסובב אותה ואת הנהג חזרה לקיבוץ ומנסה לתפוס טרמפ ליחידה. משאית צבאית, שנהגה המבולבל עבר רק לפני דקות ספורות את טכס ההשכמה הלא צפוי, עוצרת לי בבהלה כדי לקחת אותי עד הצומת הקרוב ליחידה." (ע' 191).
כאן התעוררה סקרנותי. איזה בסיס יכול להיות קרוב לרמלה, אבל לא קרוב כדי הליכה רגלית, אלא כזה המצריך טרמפ נוסף? צריפין? סירקין? תל השומר? ואולי בכלל היחידה המהוללת מסתתרת באחד ההאנגרים גדולי המידות של נתב"ג? אז נכנסתי לגוגל, הקשתי "סיירת מטכ"ל", ותוצאת החיפוש הראשונה היתה ויקיפדיה, שלחשה באוזני: "בסיס הקבע של הסיירת הוא מחנה סירקין."
סירקין, וואו.
ואם כבר מדברים, את הדברים האלה אני כותב בביתי שבעתלית, כאשר מחלון חדרי נשקף במלוא הדרו (וכיעורו) בסיסה של יחידה מובחרת לא פחות – הלא היא שייטת 13. עובדת הימצאותה של השייטת בעתלית היא סוד גלוי מזה עשרות בשנים, מבלי שבטחון המדינה ייפגע בשל כך.
באחד הקטעים בספר נדמה היה לי שמצאתי סוף-סוף איזו נקודת השקה ביני לבין המחבר. במהלך מסע ניווט מפרך הוא מוצא עצמו, יחד עם כמה מחבריו, על הכביש הראשי המוביל לנקודת האיסוף – אלא שהזמן דוחק, והם חוששים לאחר. לפיכך הם זוקרים אגודל – ועוצרים טרמפ. הופה ! צעקתי בחדווה כמוצא שלל רב. סוף-סוף משהו שגם אני היתי עושה אילו היתי במקומו. גם הנהג האוסף את החבורה, מסתבר, חושב כמוני. "מסבנים, אה?" הוא שואל אותם. אלא ששמחתי לא האריכה זמן רב. עם הגיעם לנקודת האיסוף הלוחמים מזדחלים חפויי ראש, וכאן, בדיוק בנקודה שהזדהותי עם חבורת המסבנים הגיעה לשיאה, בעודי מחזיק למענם אצבעות בתחינה שמפקדם לא יעלה על התרמית – מגיע הקאץ' הבלתי נסלח: "בלי להוריד את החגור ניגשתי לאיתמר וסיפרתי לו את הסיפור לפרטיו" (ע' 82).
וואלה יופי. אם אתה כל-כך ישר, למה סיבנת מלכתחילה?
ועוד משהו: למה אתה משטנקר על החברים שלך? הסיפור הוא על ארבעה לוחמים, שהמחבר הינו אחד מהם. על ההחלטה לתפוס את הטרמפ הוא כותב בלשון רבים: "עכשיו נדרשנו לקבל החלטה" (ע' 81) בעוד שאודות ההתוודות הוא כותב בלשון יחיד "ניגשתי לאיתמר וסיפרתי לו את הסיפור" (ע' 82). מדוע לא ניגשים כולם כאיש אחד להתוודות בפני המפקד על הסיבון?
הספר כתוב בלשון הווה – "מתחילים במסע", "מטפסים על ההר" – וזה אכן הסגנון היאה לו, שכן הטקסט נקרא כיומן הנכתב תוך כדי התרחשות האירועים, ולא אתפלא אם כך היה, לפחות בחלק מהמקרים. הנאמנות לפרטים הקטנים ביותר, הניואנסים הדקים בהבעות הפנים ובתגובות החברים, התיאור הדקדקני של תוואי השטח בניווטים – אם כל אלה נדלו מנבכי הזכרון, הרי שהמחבר ניחון בזכרון פנומנלי.
גדולתו של הספר, לדעתי, מצויה בהירהורי הכפירה המתגנבים ללבו בחלוף הזמן – במיוחד לאחר שני האירועים הדרמטיים שהוא חווה בשנת 73, אשר סימנו את נקודות השבר בנפשו: נפילת אחיו אבידע ומלחמת יום כיפור.
אותה מוטיבציה שהניעה אותו להתנדב ליחידה המובחרת, להתנסות בקשיים על-אנושיים ולחרף את חייו השכם והעורב – מתכרסמת לאיטה ככל שהוא מוסיף לחשוב על התנהלותה של ההנהגה הצבאית והפוליטית האחראיות להשתלשלות העניינים, ובעיקר לכשלון הצורב במלחמהת יום כיפור.
אגב, המלחמה היא נקודה מעניינת. ככל שהדבר מפתיע, מסתבר שלסיירת מטכ"ל המיתולוגית, הכוללת את מיטב לוחמי הצבא, אין תפקיד מוגדר לימי הלחימה – שכן מלחמות, מטבען, מוכרעות על ידי גייסות שריון רבי היקף ומטוסי קרב מתוחכמים. אין בהן מקום לחבורת לוחמי גרילה, מובחרת ככל שתהיה. מה גם שבהגדרתה, סיירת מטכ"ל משוייכת לחיל המודיעין, האמון על איסוף מידע מהאוייב כהכנה למלחמה.
אירונית, הלוחמים הנועזים ביותר בשורות הצבא הינם בעצם סוג של ג'ובניקים.
בתור יחידת איסוף מודיעין, הסיירת אינה משוייכת לאחד הפיקודים – צפון, מרכז, או דרום – ולפיכך נקלעים לוחמיה במהלך הלחימה לסצינות אבסורדיות המזכירות ברוחן את "מילכוד 22". מפקדי היחידה, משולהבים מריחות הקרבות המגיעים לאפם, מניידים אותה במסוקים מכאן לשם, בתקווה להטביע את חותמם על מהלך הקרבות – אלא שבכל מקום אליו מגיעים הלוחמים הם מתגלים כסרח עודף. הסיטואציה הגרוטסקית היתה יכולה להסתמן כאתנחתא קומית מושלמת, אלמלא שולבו בה תיאורי זוועה של ההרוגים והפצועים המדממים מקרב חיילי הצנחנים בקרב על החווה הסינית, ובשאר הזירות.
כאן, איפוא, נבקע השבר בנפשו של המחבר – והוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות החורגות מהמעגל הצר של "אני" ו"היחידה", כי אם מטפסות גבוה עד לדרג הפיקודי העליון בצה"ל, והלאה משם לעבר הדרג הפוליטי. על הקצונה הצה"לית הוא כותב בתיאור אחד האימונים: "במקום נמצאים הרמטכ"ל דדו, אלוף הפיקוד גנדי ועוד ערב-רב של חשובים בעיני עצמם… אם יארע כשלון, הם יפוצו לכל עבר, עוד לפני שיתבררו מימדיו". (ע' 144). על ראש אמ"ן האלוף זעירא: "האלוף ממש לא מבין אם מישהו כאן חומד לו לצון, בולע את כל גאוותו המפורסמת שעוד תכשיל אותו ואותנו כמה חודשים מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור" (ע' 168). על הדרג הפוליטי בימי טרום המלחמה: "המדינה, בהנהגתם הארוגנטית של גולדה, דיין וגלילי, שרויה בשאננות בוטחת וצדקנית" (ע' 188).
אין זה מקרה שאחד מחברי הצוות, עמרי פדן, נמנה לאחר שיחרורו על מקימי תנועת "שלום עכשיו" – יחד עם המחבר עצמו. רק מי שחווה את מוראות המלחמה מקרוב, יכול להבין את חוסר התוחלת שבמלחמות, ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמבצעים הירואיים – מפוארים ככל שיהיו – כמו גם נצחונות דרמטיים של גייסות ואוגדות בשדה הקרב, יכולים להכריע מערכה, או לנצח מלחמה, אבל אין בהם כדי למנוע את המלחמה הבאה.
זאת הסיבה, לדעתי, שגם בסרט "שומרי הסף", שיצא לאחרונה, רבים מראשי המוסד והשב"כ – שאף הם חוו מקרוב את מוראות המלחמה, הקרה והחמה, ושלחו את פיקודיהם להרוג ולהיהרג – מבטאים עמדות "שמאלניות", רחמנא ליצלן. למרות ההצלחות המרשימות, המבצעים המתוחכמים, החיסולים הממוקדים, הפגיעות הכירורגיות המדוייקות – בסופו של יום השלום נותר רחוק כשהיה.
ציון: 9 (מתוך 10).
![צוות איתמר [מהדורה חדשה - 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/966649.jpg)
