הספר "כניעה" מתאר את פרנסואה, מרצה לספרות צרפתית בסורבון של 2022 שמנסה לחיות את חייו הרגילים בצרפת שהופכת ממדינה החילונית והליברלית שהיא כיום למדינה מוסלמית שבה שולט מנהיג איסלמי מתוחכם.

דרך גיבור הספר, אינטלקטואל בן 44 שלא מזיז כלום בחיים שלו, לועג הסופר לחוגים האינטלקטואלים/ליברלים שמצליחים לאבחן ולפרש סיטוטאציות באופן מבריק אבל הריחוק האקדמי שלהם מונע מהם לנקוט כל פעולה ממשית כדי לשנות משהו בעולם.
כך למשל במקום להיאבק על האהובה היהודיה שלו הוא נשאר פסיבי ומרוחק והיא בורחת עם משפחתה לישראל, במקום לאמץ עמדה פוליטית ממשית או להצטרף למנזר, מזדקן הגיבור תוך התבוססות בערבים של מאכלי גורמה ואלכוהול יקר לבד בדירה או בסטוצים קצרים וחסרי משמעות עם סטונדטיות. כמוהו, גם שאר הדמויות בספר: איש שירותי הבטחון החשאי, ראשי החוגים באקדמיה, התקשורת והפוליטיקאים - כולם איבדו את הרצון ואולי אפילו את היכולת לנקוט פעולה אמיתית מול המציאות שחובטת בהם שוב ושוב.
בסוף הבלתי נמנע - הכניעה הזו של המערב לרפיון הליברלי מתחלפת בכניעה מוחלטת לאיסלאם (כניעה בערבית) ולערכיו.

את הרקע לספר, שעשיר מאד ברפרנסים לספרות צרפתית מהמאות האחרונות ומלא בתיאורים של דמויות פוליטיות ותקשורתיות צרפתיות - די החמצתי. הרבה פעמים הרגשתי שהספר לא ממש ממוען לקורא ישראלי. זה הפריע לי במידה מסוימת אבל עדיין החוויה בכללותה כן הועברה.

על אף שהספר כתוב כתעמולה והוא בהחלט לוקה בהצגה מגוייסת של הדמויות שלו - הוא מצליח היטב לתאר ולאבחן את חולשתו של המערב השבע והכניעה שלו לקיצוניים. את הספר קראתי בשבוע שבו צרפת כמעט שלא הגיבה לפיגועים בניס ובנורמנדי, בשבוע שבו ארדואן מינף את מהפכת הנפל נגדו להשתלטות איסלאמית על המדינה ושדונלד טראמפ לראשונה עקף בסקרים את הילארי קלינטון - אין צורך לאמץ את כל העמדות של המחבר כדי להצטרף לתחושה שכמו האימפריה הרומית, גם תרבות המערב עומדת בפני התפוררות.

כל אחד מהנאומים המאד חזקים האלה השאיר עלי תחושה של התעלות, דחף לעזוב את הספר ולעשות מעשים גדולים, לחיות ברגעים מטלטלים ולשנות את העולם.
כשהנאום טוב הוא מצד אחד מדבר על עניינים כלליים ויוצא מהסיטואציה המסוימת שעליה הוא נאמר וכך מתחבר אלינו, ומצד שני, שואב אותנו לאירוע המזוים ונותן לנו הזדמנות להכיר את מי שחי ברגעים הסוערים האלה בצמתי ההכרעה , לפחות כפי שהוא רצה להציג אותם.
הרבה פעמים יש בהן לא מעט מניפולציה, הרבה פעמים זה אינטרסנטי, אבל מילים גבוהות שנאמרו ברגע המתאים ממשיכות להשפיע הרבה אחרי שהאירוע חלף. למרות שהרבה נאומים נאמרו במהלך במלחמות דווקא נחרתו אצלי אלה שלא היו לוחמניים אלא קראו לפיוס: זה של קנדי בברלין "אני ברלינאי", "יש לי חלום" של מרתין לותר קינג, והנאום בבית הלבן של אלי ויזל נגד האדישות.
מומלץ למי שרוצה לטעום טעימות מזוקקות של אירועי מפתח בהיסטוריה דרך העיניים של מי שגרמו למפנה במהלכה ולמי שרוצה לחוות לרגע שכרון גבהים של רגעי התעלות.

קראתי בשבוע שעבר באדיבות צה"ל שגייס אותי למילואים.

אזהרה: זה לא רומן או פרוזה, מדובר בספר עיון היסטורי שעוסק בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון. הספר מתעמק בעיקר בהיבטים הצבאיים ועוסק פחות בדמות עצמה, בדיפלומטיה או במשפחה שלו אך גם בהם הוא נוגע פה ושם. ניכר שהספר מכוון לקבל יעד של אנשי צבא.

הסיפור עצמו לא פחות ממדהים: אדם אחד, נסיך ממלכה לא חשובה במיוחד בפריפריה של יוון יוצא למסע צבאי עם המטרה היומרנית לכבוש את כל העולם (הישן)! הוא יוצא מיוון מזרחה, מביס את האימפריה הפרסית האדירה בסדרת קרבות, משחרר את מצרים מכיבוש הפרסים, כובש את כל הדרך לאוקינוס ההודי בלי להפסיד ולו בקרב אחד ומת ממחלה בגיל 32 בעודו מתכנן את כיבושה של אפריקה כולה!!!
במותו הוא משאיר אחריו מורשת מדינית תרבותית ודתית שמשתרעת על שלוש יבשות.

למרות שהספר עמוס בפרטים טקטיים, הוא מצליח לשמר רמת ענייו סבירה בזכות היצירתיות של הפתרונות שאלכסנדר מצא לשלל הבעיות שהוא נתקל בהן, בעיקר בתחום ההנדסה הקרבית שאותו הוא למעשה המציא (כמה ספוילרים: בניית מגדלים כדי להיות גבוה יותר מהר, בניית תעלה לחיבור אי ליבשה, שימוש בסולמות חבלים במקום אילי ניגוח, המצאת החופשה הצבאית להעלאת הנכונות להתנדב, השארת השליטים הכבושים בתפקידם כדי להחליש את המוטיבציה להלחם בו ועוד הרבה).

הספר מרבה לתת דוגמאות מקרבות אחרים (בעיקר מההיסטוריה הצבאית האמריקאית) דבר שאמור לגרום לתחושה של היכרות אך לקורא הישראלי יוצר בעיקר תחושה של ניכור. אהבתי בעיקר את החלקים הלא-צבאיים כמו אופי השלטון וההחלטות הדתיות שלו אך מאלה לא היה הרבה.

לסיכום, אני מרגיש שהתעניינותי בדמות באה על סיפוקה אבל עם יותר מדי פרטים. היה עדיף ספר אחר.

היום כולם משתמשים במילה הזוי בשביל כל תופעה חצי לא שגרתית.
הספר הזה כאילו נכתב כדי להחזיר את הכבוד למילה הזו.

וורט הוא ספר מדע בדיוני שונה לגמרי: אין פה שום קריצה למדע או לתאורים חברתיים/אוטופיים שאופיניים למד"ב, בהקשר הזה אולי יותר מתאים הכינוי פנטזיה עתידנית.

הספר מתאר עולם שבו כולם משתמשים בנוצה בשם "וורט", סם שמאפשר לאנשים לחוות הזיה במשותף, ההזיה כל כך חזקה שהם עלולים להשאב לתוכה ולהשאר בה.
גיבור הספר מחפש את אחותו שנעלמה בתוך ההזיה ומנסה להשיב אותה.

בדרך, הספר עובר בכל מיני פינות של עולם מטורף ומלא בטיפוסים וסוגי הזיה שונים ומשונים. חתולים, כלבים, רובוטים טבעיים שוטרים וסטלנים מכל מיני סוגים חוברים לעלילה חזקה ומותחת למרות המוזרות.

אחרי כמה עמודים של הספר הזה ממש מתחילים לראות את העולם דרכו ולהרגיש את החוקים המוזרים שלו בחיים האמיתיים שלנו.

ספר לא קצר שדורש התמסרות קצרה בהתחלה אבל מאד קולח ומותח, מומלץ לקריאה אינטנסיבית למי שמחפש לברוח לכמה ימים בעולם מטורף.
תודה ג'ף נון על אחד המילואים המוזרים שהיו לי, הרושם החזק לא עזב אותי למרות השנים שחלפו מאז. הדבר הכי קרוב לסמים שהתנסיתי בו (כנראה).

קודם כל גילוי נאות: לא קראתי את הספר אלא שמעתי את ההרצאות שהספר מבוסס עליהן ביו-טיוב (את כל ה26). מכיוון שהמחבר עצמו אומר שהספר וההרצאות הם כמעט זהים אז אני מניח שזה די בסדר שאכתוב פה ביקורת.

הנה הלינק:
http://ap.huji.ac.il/index.php?option=com_content&view=article&id=288&Itemid=14

ולביקורת:
מי שמחפש היסטוריה במובן של תאריכים מלחמות מלכים וכו' - שילך לחפש במקום אחר. אין שום סיכוי, וגם לא כוונה, לתאר 100,000 שנים בספר אחד. הספר סוקר תהליכים גלובליים ממבט הציפור, הוא מתמקד בדינמיקות גדולות ובקווים כללים. מצד אחד יש לו רוחב יריעה בלתי רגיל. הפרקים על חקלאות ומזון, על כסף וכלכלה, הדת, הכתב, על המדינה והמשפחה הם מעולים ומלאי מידע שהיה חדש בשבילי. המחבר בוחר לשים את האצבע על אירועים ועל שינויים נקודתיים ולאפיין אותם ככאלה שמשנים את חוקי המשחק.

הספר, למרות היותו מדע פופולארי לא מתפשר ומביא גם טעימה ממחלוקות בין מדענים ולא מתבייש להציג תמונה מורכבת לעיתים, הוא גם מאד מעודכן למחקרים של השנים האחרונות (מה שכנראה יגרום לחלקים מהספר להפוך תוך 10-20 שנה ללא-רלוונטיים). הוא גם לא מתבייש לומר לפעמים "לא ידוע" או להשאיר סימני שאלה.

הצד החזק של הספר הוא ההבחנה במשמעות של התהליכים והאירועים ובכך הוא מאד מעורר מחשבה.

הצד החלש של הספר (וראיתי שכבר מישהו אחר כתב את זה פה) הוא הגלישה שלו לפילוסופיה: נראה שבתחום הזה הוא נופל כמה נפילות מביכות. למשל מאוד הפריע לי שהוא נתן הגדרה לדת כ"מערכת אמונות שנגזר ממנה אורח חיים מסוים" אבל לא שם לב בפרק על מדע שגם המדע נופל לקטגוריה הזו.

באופן כללי הספר מאד מאד מומלץ. צורת ההסתכלות שלו על אירועים בהחלט תלווה אותי הלאה, כמו גם הרבה מהתובנות שלו (המהפכה החלקאית או המדינה כבר לא ייראו אותו דבר בעיני).
מאוד מעורר מחשבה, לא עם הכל חייבים להסכים

תעזבו את העכבר, תעזבו את המקלדת, תעזבו את הקפה תעזבו הכל ורוצו לקרוא את הספר הזה...

הדמויות הן מופת של אנושיות צרופה שכתובות בצורה אמינה ומשכנעת, העלילה מתרחשת בטבריה, בדמיון בחלום במציאות ובכל מקום ומגיעה לגבהים של רגש.

סיפור על אהבה בין אחים, בין בני זוג, בין ילדים, בין הורים לילדים, על אהבה לאוכל ועל אהבה למקום, ועל אהבה לספרות על המשפחה. כתוב מושלם ומרגש באופן בלתי רגיל.

אתם עוד פה? רוצו עכשיו לקרוא!!!

הצצה מאד אינטימית אל אחת הדמויות המרתקות של המאה העשרים.

גנדהי חושף בכנות מוחלטת את חייו האישיים, המחשבות שלו, ההצלחות והכשלונות בדיוק של מדען מתוך האמונה הדתית ששקר הוא חטא.

הספר, שמתנהל לפי סדר כרונולוגי, מתחיל מהולדתו של גנדהי ונעצר בתקופה שגנדהי חושב שחייו פומביים מכדי שיהיה צורך לתאר אותם. לקורא הישראלי מהמאה ה21 זה משאיר טעם של החמצה, האירועים היותר מעניינים של חייו (המאבק על העצמאות) נשארים מחוץ לספר.

הכנות המוחלטת הזאת שלא מנסה לחפות על מעידות (והיו מעט מאד וקטנות מאד) גורמת מצד אחד לתחושה של היכרות אמיתית עם האיש, מצד שני עדיין מדובר בפוליטיקאי ויש בי משהו ציני שלא קונה את זה עד הסוף, אולי עדיין מדובר בהעמדת פנים מתוחכמת במיוחד או לפחות בשיפוצים קטנים פה ושם.

לצד זה, האיש עצמו מרתק: האובססיביות שלו בכל החלטה, ההערצה וההתבטלות שלו בפני התרבות הבריטית (כולל ניסיון ללמוד ריקוד אנגלי ולהתקרב לנצרות) בתחילת הדרך וההתנערות ממנה בהמשך, הקשיים שלו עם הפרישות מינית, שביתות הרעב והצמחונות שגזר על עצמו, יחסיו עם אשתו תלמידיו וילדיו, הספרים ואישי הרוח שהשפיעו עליו, ההשתתפות שלו למרות האי אלימות במלחמת הבורים וההתנדבות לצבא הבריטי, המחלות והריפוי ההודי שלו ושל משפחתו, המלחמה בקאסטות, החינוך לניקיון השקפתו הדתית ומעל לכל האהימסה (האי אלימות) - כל אלה מתוארים לפרטי פרטים ויוצרים תמונה ברזולוציה מאוד מדויקת של אחד האנשים המשפיעים ביותר במאה העשרים. הותיר עלי רושם מאד גדול.

בדרך כלל זה מאוד מעניין, בדרך כלל מאוד מובן ופונה לקורא המערבי, ההערות מאד עוזרות במקרים שלא.

מומלץ בחום.

מצליח לתת תיאור מלא חיים של כמה מהדמויות המשפיעות בתקופת האימפריה הרומית בתקופה שבין אוגוסטוס לקליגולה.

שילוב של המון מידע היסטורי (שלרוב מדויק) עם רכילויות קטנות באופן מעורר המון אמון וסימפטיה לדמויות.

המון המון פרטים קטנים ועשרות דמויות בלי להטריח ובלי להאריך מדי. טווה חוט עלילה חזק ויציב וכמעט אף פעם לא משעמם. נותן גם תחושה מאד מוחשית של חיי היום יום בארמונות רומא.

ולביקורת: הפרדה ברורה מדי בין דמויות טובות לרעות,
מטפח את האשליה של ההיסטוריונים (ששמעתי גם ממיכאל הרסגור) לפיה הם יכולים להיות שליטים יותר טובים. אני לא מאמין לזה.

דמויות מופתיות שאזכור: יוליה, המכשפה שמושכת בחוטים מאחורי כל ההתרחשויות למשך שלושה דורות ואפילו אחרי מותה. גרמניקוס האח טוב הלב והנאמן, קליגולה שהקיסרות חירפנה אותו לגמרי וכמובן, קלאודיוס הדחוי והמנודה שהופך לקיסר.

לסיכום - מאד מאד אהבתי ואני מצפה בכיליון עיניים ל"קלאודיוס האל". אולי אפילו אחפש לראות את הסדרה.