“מוהנדס קרמצ'נד גנדהי, אביה הרוחני של הודו, הוא ללא ספק איש מיוחד, אלא שאני מתקשה לקבוע אם כעת, לאחר שקראתי את האוטוביוגרפיה שלו, הייתי רוצה בקרבתו של איש כזה.

גנדהי נולד בפורבאנדר שבמדינת גוג'ראט למשפחה הינדואית מהמעמד הגבוה בקאסטת הסוחרים. אמו הייתה ג'יינאית אדוקה, וכבר בצעירותו הוא הושפע ממנה ומדרך החיים שגזרה על עצמה - תפילה, צומות, נדרים, צמחונות. בגיל 13 הוא נישא לנערה בגילו בחתונת ילדים מסורתית. אף שמאוד התרגש מהתהליך והיה כרוך אחרי אשתו בנעוריו, יותר מאוחר הוא ידבר נגד נישואי ילדים. בגיל 18, נשוי ואב לתינוק, גנדהי עזב לאנגליה לבדו ללמוד כדי משפטים. לאחר שסיים את לימודיו, חזר להודו, אך כעבור זמן מה עזב לאפריקה. שם, באפריקה, הוא התוודע לראשונה לחוסר ההגינות ולגזענות שנוקטת האימפריה הבריטית כלפי ההודים, ועם הזמן החלה אמונתו בבריטים להתערער. אמנם גנדהי חש לצדה של האימפריה ותמך בה במלחמות שניהלה, אך עם השנים האמין שעל הודו לקבל את עצמאותה ולהתנתק מאנגליה. במשך כמה שנים הוא זגזג בין אפריקה להודו, עד שלבסוף חזר סופית לאדמת מולדתו בסוף מלחמת העולם הראשונה וריכז את מאמציו במאבקה של הודו לעצמאות (סווארג) בדרך שאינה אלימה (אהימסא). הוא שידרג את דעותיו ונתן למאבק את השם "אי שיתוף פעולה". הוא תמך ברצונם של המוסלמים למדינה משלהם, הוא הנהיג הפגנות, שביתות מחאה וצומות ממושכים (בעיקר לעצמו, אם כי גם הכריז על "יום צום" אזרחי כללי מספר פעמים), גנדהי נרדף ונכלא בכלא יותר מפעם אחת בידי הבריטים וכשזכה לבסוף לחזות בהתגשמות חלומו, בקבלת העצמאות של הודו ב-1947, נרצח ככמה חודשים מאוחר יותר, ב-1948, בידי לאומן הודי שהסתייג מדעותיו לגבי חלוקת הודו. (כל הקטע האחרון לא מופיע בספר. גנדהי מספר את סיפורו עד סוף שנות ה-20, כשתנועת "אי שיתוף פעולה" הייתה בחיתוליה).

האוטוביוגרפיה, שקיבלה את השם "סיפור ניסויי עם האמת", מתמקדת בעקשנותו של גנדהי לדבוק באמת (סטיאגרהא) ובפרשנות שהוא נותן לה לגבי כל היבט בחיים - תזונה, רפואה, יחסי אנוש, יחסי מין, חינוך, אמונה ודת, פוליטיקה ופילוסופיה. אמונותיו התעצמו והפכו לקיצוניות עם השנים: אם כשהיה צעיר השתכנע לטעום בשר מפני שהאמין בדרך הבריטית שגרסה שאדם שאוכל בשר הנו בריא יותר, אזי בבגרותו סירב לשתות ציר עוף גם אם היה חולה מאוד. יותר מכך, הוא סירב להישמע להוראות הרופא גם בנוגע לבניו ולאשתו, כשחלו בתורם, ואמנם הוא שאל לדעתם, אך התחושה שקיבלתי דמתה לזו של אדם השואל לדעתו של אדם אחר, כשבבירור הוא יודע שהתשובה תהיה זהה לזו שהוא עצמו היה מציע, ולכן זה כמו לשאול כדי לצאת ידי חובה. אם בצעירותו הוא מספר שהשתוקק לאשתו וקינא לה, בבגרותו לקח על עצמו את נדר הברהמצ'ריה (התנזרות) וניסה לשלוט בתשוקותיו. אם בנעוריו התעניין בדתות אחרות וגילה פתיחות, בבחרותו פסק כי ההינדואיזם היא הדת הנכונה יותר מפני שלא גילה היגיון באחיותיה - לא באיסלאם ולא בנצרות.

אינני נוגעת כלל בדמיון הרב של הודו לישראל. אמנם שתיהן נשלטו על ידי האימפריה הבריטית, שתיהן קיבלו עצמאות כמעט באותו זמן, לשתיהן חיכוכים חוזרים ונשנים עם המוסלמים כשכנים, אך יש שיראו בהודו דוגמה להתנהלות נכונה - חלוקת המדינה לשני לאומים, שתי מדינות לשני עמים, ולעומת זאת יש שיראו בהודו את הלקח שאנחנו צריכים ללמוד מטעויות של אחרים - כי למרות שהודו חולקה, החיכוכים לא מסתיימים, האלימות גואה והדם נשפך עד עצם היום הזה, לכן מה הטעם לוותר? אני טוענת - כל מקרה לגופו, ואין לי מה להוסיף בנושא.

גאנדהי היה איש רב אשכולות, כיאה למורה הדרך שרבים ראו בו; הוא היה עורך דין, כותב מאמרים, עורך של מספר עיתונים, פוליטיקאי, פילוסוף. אולם למרות ההשקפה המעניינת שלו על החיים, הספר כתוב בצורה שאינה חושפת את הלהט שעל פיו חי. הוא משעמם לעיתים, יבש לעיתים, כתוב רע לעיתים - ולפעמים הכל ביחד. ישנם קטעים שנעים לקרוא, קטעים מאירים ומשכילים, אולם לא מצאתי שהם רבים מדי. האיש בבירור לא ניחן בכתיבה סוחפת, על אף מעלותיו האחרות. לא מצאתי בספר את קולו של מי שאמור לסחוף אותי אחריו ולגרום לי להאמין לו. במקום זה מצאתי אדם נאיבי קצת, חששן, ביישן, צדקן, עקשן שלא לצורך במקרים מסוימים, עד שתהיתי אם לא מדובר באיזו פארודיה. זה גנדהי? על מה כל הרעש?
בנוסף, הספר מלא בביטויי אהבה שגנדהי מנכס לעצמו. לא פעם ולא פעמיים הוא מתאר את חיבתם ואהבתם של אנשים כלפיו, גברים בייחוד. אם ספר כזה היה נכתב בימינו, הוא היה מעלה חשד מידי באשר לנטיות הומוסקסואליות אפשריות של הכותב. פשוט לא כותבים ככה בימינו. מעניין הוא, שישנה שמועה שגנדהי היה הומוסקסואל מודחק וניהל פרשיית אהבים עם גבר כשהיה באפריקה ללא אשתו וילדיו. לאחר שקראתי אותו אני לא מאמינה שזה נכון, אני פשוט חושבת שהוא כתב בהתאם לסגנון תקופתו, שהיה תמים הרבה יותר מאשר היום, ובהתאם לרוח תרבותו, היכן שזו לא בושה לחשוף גילויי חיבה כלפי גברים אחרים. למעשה הסרטים ההודים מלאים עד היום בסיפורי חברות אמיצה בין גברים, ואחד הלהיטים הקולנועיים הכי גדולים בהודו של שנות ה-70 הוא סרט שנקרא "להבות" (sholay) שמספר על זוג חברים כשאחד מקריב את חייו למענו של השני. זו לא בושה לאהוב את חברך בהודו. בעצם גם ביהדות זה לא נשמע כמו בושה: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב' א' כ"ג). זה פשוט אנחנו שהפכנו לציניים להחריד.

טענה נוספת שהועלתה נגד הספר היא שגנדהי ניסה לצייר כאן תמונה מסויימת של עצמו. שהרי איש שנאם בפני אלפים והוליך תהלוכות על פני כל המדינה אינו יכול להיות ביישן כפי שהוא מציג את עצמו, אינו יכול להיות כה שפל רוח. הספר נכתב כך בכוונה, תוך כדי חשיפת החולשות (שחלקן מומצאות או לפחות אינן כפי שהוא משקף אותן, כלומר, בהגזמה), המאבקים, הכשלונות, הפחדים - כל אלה דווחו בצורה מפורטת וללא ניסיון הסתרה מתוך אינטרס מסוים ולא כפי שגנדהי מנסה להציג את הרעיון - דבקות בסטיגרהא, באמת, גם אם אינה נעימה לאוזן ומביכה.

מתוך הבלוג שלי, להמשך קריאה וציטוטים מתוך הספר:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2341563”

“הצצה מאד אינטימית אל אחת הדמויות המרתקות של המאה העשרים.

גנדהי חושף בכנות מוחלטת את חייו האישיים, המחשבות שלו, ההצלחות והכשלונות בדיוק של מדען מתוך האמונה הדתית ששקר הוא חטא.

הספר, שמתנהל לפי סדר כרונולוגי, מתחיל מהולדתו של גנדהי ונעצר בתקופה שגנדהי חושב שחייו פומביים מכדי שיהיה צורך לתאר אותם. לקורא הישראלי מהמאה ה21 זה משאיר טעם של החמצה, האירועים היותר מעניינים של חייו (המאבק על העצמאות) נשארים מחוץ לספר.

הכנות המוחלטת הזאת שלא מנסה לחפות על מעידות (והיו מעט מאד וקטנות מאד) גורמת מצד אחד לתחושה של היכרות אמיתית עם האיש, מצד שני עדיין מדובר בפוליטיקאי ויש בי משהו ציני שלא קונה את זה עד הסוף, אולי עדיין מדובר בהעמדת פנים מתוחכמת במיוחד או לפחות בשיפוצים קטנים פה ושם.

לצד זה, האיש עצמו מרתק: האובססיביות שלו בכל החלטה, ההערצה וההתבטלות שלו בפני התרבות הבריטית (כולל ניסיון ללמוד ריקוד אנגלי ולהתקרב לנצרות) בתחילת הדרך וההתנערות ממנה בהמשך, הקשיים שלו עם הפרישות מינית, שביתות הרעב והצמחונות שגזר על עצמו, יחסיו עם אשתו תלמידיו וילדיו, הספרים ואישי הרוח שהשפיעו עליו, ההשתתפות שלו למרות האי אלימות במלחמת הבורים וההתנדבות לצבא הבריטי, המחלות והריפוי ההודי שלו ושל משפחתו, המלחמה בקאסטות, החינוך לניקיון השקפתו הדתית ומעל לכל האהימסה (האי אלימות) - כל אלה מתוארים לפרטי פרטים ויוצרים תמונה ברזולוציה מאוד מדויקת של אחד האנשים המשפיעים ביותר במאה העשרים. הותיר עלי רושם מאד גדול.

בדרך כלל זה מאוד מעניין, בדרך כלל מאוד מובן ופונה לקורא המערבי, ההערות מאד עוזרות במקרים שלא.

מומלץ בחום.”